מלבי"ם על שיר השירים ה
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ה · >>
פסוק א
והדוד אומר שבא לגנו ואכל מפריו ועושה סעודת מריעים לריעים וידידים:
הדוד שב למעונתו והרעיה נרדמה בחדרי שלמה ושכחה את דודה ימים רבים:
ובזה נשלם השיר השלישי:===מליצה=== והדוד העליון משיב: "הנה באתי לגני". שע"י התעוררות הנפש הנזכר הגיע עת דודים ונתיחדו הידידים, (ובמדרש באתי לגני לגנוני עקר שכינה מתחלה לא בתחנונים היתה) אריתי מורי, מצייר כי קבל ניחוח מן הגן הזה, שהיא עבודת הנפש ופעולותיה בכל מחלקותיה. א) מן כחות הרוחנים הנבררים מנפש החיונית, שעז"א אריתי מורי עם בשמי, שכבר בארנו (א' י"ג, ג' ו'. ד' ו') שמור הנזכר בספר הזה רומז להזך והרוחניות של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור המריח ריח טוב הנמצא בחיה שבהודו, יאמר כי לקט המור עם כל בשמיו ורוחניותו. ב) מן כחות הרוחנים הנבררים מנפש הצומחת שזה משל היער הצומח עצים יאמר שאכל היער עם דבשו ר"ל שקבל פעולת הנפש הזאת ועבודתו בקדש, למשל המצות התלויות באכילה ושתיה כמו אכילת הקרבנות אכילה בשבתות ויו"ט וכדומה, היא דבש היער הצומח מנפש הצומחת. המצות התלויות במדות ובכחות החי הוא מור של הדם החי. ג) פעולת הנפש השכליית שזה הנמשל ביין וחלב כמ"ש ולכן שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיה נ"ה) כמ"ש בפי' שמה, ועז"א שתיתי ייני עם חלבי, ועי"ז משפיע שפע ברכה ונדבה על כל המציאות, שכולם מתברכים באמצעות המע"ט העולים מטיב הנפשות ועבודתן, ועז"א אכלו רעים, והם העולמות הרוחנים, שתו ושכרו דודים, יתר העולמות, (עיין בזהר ויקרא דף ד' ודף ז'), כי באמצעות המקדש והקרבנות ועבודת הנפשות, אשר נפש שלמה היתה להם צפירת תפארה, התברכו עליונים ותחתונים:
הדוד העליון שב למעון קדשו והכלה הכלולה שבה אל הגויה ונרדמה בחיקו ולא זכרה את דודה ימים רבים, ובזה נשלם השיר השלישי:
פסוק ב
(ב) השיר הרביעי: נמשך עד אנה הלך דודך [ו' א']. מספר כי הרעיה שכחה את דודה ימים רבים. עד שפעם אחת בא בלילה ודפק על פתחה. ולא רצתה לפתוח לו, ואח"כ יצאה לפתוח לו ודודה חמק עבר. ולא מצאה אותו עוד. ושומרי העיר הכוה. ואז נתפרסם הדבר וגלתה אהבתה לדודה לפני בנות ירושלים. וספרה להן מעלותיו ותאריו:
"אני ישנה". כי ישנה על מטתה ולא ננערה אל דודה כמקדם. ובכ"ז לבה היה ער זוכר קצת בארוסה הרועה, והנה שמעה קול הדוד דופק על הפתח, ואו' פתחי לי אחותי וכו' כי הטל מלא את ראשו:===מליצה=== (ב) השיר הרביעי: הרעיה השמיימית נפש שלמה שכחה את דודה העליון ימים רבים, כמ"ש (מ"א י"א) והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וכו' ויטו נשיו את לבבו, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים וכו', עד שפעם אחת בא הדוד העליון ודפק על פתחה ולא רצתה לפתוח לו. ודודה חמק עבר בחרי אף, וזה הוא המראה הרביעית שנאמר שם, ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלהי ישראל הנראה אליו פעמים, ויאמר ה' לשלמה יען היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך קרוע אקרע הממלכה מעליך וכו', ואז התעורר שלמה לשוב בתשובה, אבל לא זכה מאז למראות ה' ולא יכלה נפשו להתפשט מן החומר עד יום מותו שאז נתפרדה החבורה ויצאה מן החומר ותשב אל דודה, וגלתה אהבתה ותשוקתה אל ה' לפני בנות החומר כמשי"ת ענינו בפנים:
"אני". ספר כי נפש שלמה התרחקה ימים רבים מדודה העליון, כמ"ש ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, עד שהיתה ישנה בחיק הגויה ובתנומה על משכב הזמן וחמדותיו, ולא התעוררה כפעם בפעם לקראת הכנור התלוי למעלה ממטתו של דוד, ובכ"ז לבה ער כי לא נפרדה מאלהיה בהחלט, כי לבה נוהה אחריו מבקש הדבוק בלב, רק עצלה תפיל תרדמה. והנה שמעה קול הדוד העליון דופק על הפתח, והוא המחזה הרביעית שנראה ה' אל שלמה והוכיחו בתוכחת חמה. והדוד העליון אומר פתחי לי אחותי, כי אז היו חדרי שלמה סגורים ומסוגרים והקיר בינו לבינה. ר"ל שאז כבר התרכבה ונדבקה באהבת החומר הסוכך בינה ובין הקדש. והוא הקיר המבדיל בינה ובין הרוחני, כמ"ש (יחזקאל מ"ג) בתתם את ספם אל ספי וכו' והקיר ביני לבינם. ע"ד כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, ולכן דפק על דלתי הגויה שתכין א"ע לפתוח שעריו, ולהתפשט מן החומר. ואמר לה פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, חשב כל המדרגות שעלתה אליהן בשלש מחזות הקדומות, במחזה הראשונה קראה בשם רעיתי (א' ט' ושם ט"ו. ב' ב). במחזה השניה קראה בשם רעיתי (ב' י' ושם י"ג) והוסיף לה שם יונתי (שם י"ד). ובמחזה השלישית קראה בשם רעיתי (ד' א' ושם ז') ובשם יונתי (עיניך יונים ד' א'). ובשם תמתי (ומום אין בך ד' ז') והוסיף לה שם אחותי כלה (ד"פ שם). והנה שם אחותי הוא השם שהי' לה טרם רדתה בגויה, שהיתה שוה עמו וחלק מעצמותו, וע"ז פתח בשם זה עתה, ושם רעיתי נקראת מצד הנפש הדברית המשכלת, ושם יונתי מצד הנפש החיונית, כיונה שחיותה שלם עם בן זוגה, ושם תמתי מצד הנפש הצומחת, שמצדו מצד גידול הגוף ואבריו יצויר החסרון והמום, והם המדרגות שקנתה זא"ז, שתחלה הזדככה להשלים נפשה המשכלת, ואח"כ גם המדרגה הנמוכה ממנה שהיא החיונית, ואח"כ גם המדרגה השפלה שהיא הצומחת, יאמר עתה פתחי לי מצד מעלותיך אלה שקנית ע"י מעשיך הטובים הקודמים כמ"ש בנבואתו יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וכו', שר"ל שיגדל ענשך לפי גודל המעלה שהיית בה עד עתה. שראשי, מצייר כי ראשו נתמלא טל, שהוא מליצה על השפע הנבואיית שישפיע עליו עתה, שהוא ציור טל אורות הרוחני (ע"ד אהיה כטל לישראל תזל כטל אמרתי) אבל קוצותי מלאים רסיסי לילה, פי' כי הראש הוא המליצה על המחשבה העליונה הנעלמת, והקוצות הם מליצה על התבקעות התעלומה לחוץ, כמו שהשערות הם מותרי המוח משכן המחשבה שמתעבים ונתגלים לחוץ, ור"ל מחשבתי העליונה מלאה טל השפעת הנבואה, אבל התגלות הנבואה הזאת ע"י הדבור מלא רסיסי לילה, שהוא משל אל הדין והעונש תולדות הלילה והחשכה, מחשך המעשים והעונש אשר הכה את הבית רסיסים, שהוא משל אל התחלקות מלכות בית דוד:
פסוק ג
(ג) משיבה הרעיה שכבר פשטה את הכתונת ורחצה את רגליה וא"א לה לקום להתלבש וללכת יחף:===מליצה=== (ג) "פשטתי". משיבה נפש שלמה שכבר פשטה את כתנתה, ר"ל כי הנפש הזוכה לנבואה עת תתפשט מן הגשם תתלבש כתנות אור. שהיא לבוש דק שנעשה לה מתורה ומע"ט שעסקה בהם. ע"י השכלותיה ומעשיה בדברים שיש להם קשר עם דברים חומריים, ומצד הלבוש הזה לא תשאר ערומה לגמרי, ר"ל בעצמותה הרוחני, שא"א שתעמוד בעולם הזה החומרי בלא לבוש, (והוא הכתנות אור שלבש בו אדם קודם החטא, וגם מלאכי מעלה עת ירדו במלאכותיהם לעה"ז יתגלמו להתלבש בלבוש דק כנודע בדברי החכמים) והנה עתה בעונותיה כבר פשטה את הכתנות אור, (שנתערבה עם כתנות עור ובשר) וא"א עוד שתלבשנו בעת תתפשט מגויתה כי כבר הוסר ממנה. רחצתי את רגלי, הגוף אל הנפש הוא בדוגמת הנעל שעליו תעמוד ותתיצב, ובעת הנבואה תסיר הנעל, ר"ל תפשוט את המקום, כדרך השכליים המפשטים מגופות, כמ"ש של נעלך מעל רגלך, שהוא על הפשטת החומר, (וכידוע מ"ש האלהיים בסוד חלוץ הנעל), אבל עתה כבר רחצתי את רגלי, כדרך הענוג הבלתי הולך יחף, כי רחצתים בל אלך בלא נעל, ואיככה אטנפם, (תפס לשון זה כפי המשל) ר"ל שכבר א"א לי לעזוב את הגוף שהוא נעל רגלי, רגע:
פסוק ד
(ד) ואז שלח הדוד את ידו מן החור לפתוח המנעול ואז המו מעיה עליו:===מליצה=== (ד) "דודי" ואז כראות הדוד העליון כי דלתות ביתה סגורה בפניו שלח ידו (שהוא הנבואה כמ"ש וישלח ידו ויגע על פי. והנה יד שלוחה אלי, כה אמר ה' אלי בחזקת היד) הגיע אליה דבר הנבואה דרך החור, ר"ל לא נכנס לתוך חדרה להתיחד עמה פנים אל פנים ולהוציאה אליו, כמו בדברות הקודמים, רק הודיע לה דבר נבואתו שהיה מלא תוכחות ועונשים, ואז מעי המו עליו, שהתחילה להתחרט על מעשיה, ולהתאוות אל ירחי קדם בסוד ה' עלי אהלה:
פסוק ה
(ה) ואז קמה ממשכבה לפתוח לדודה, וידיה נטפו מור שעבר על כפות המנעול בנגעה בו:===מליצה=== (ה)"קמתי". ספר כי אחר הדבור הזה שב שלמה בתשובה, וקם משנתו שנת עולם לפתוח לדוד העליון, שרצה להכין א"ע אל הקדושה והטהרה ולעזוב את עניניו הבשריים וחמדת נשים. עד שיוכן שנית אל הדבוק האלהי, ושיפתחו המסגרות שסגר החומר בעדו, וידי נטפו מור, כבר בארנו (למעלה א' י"ג, ג' ו', ד' ו') שהמור ולבונה המוזכרים בספר הזה ימליצו את העלאת זכוך נפש החי ונפש הצומח אל הקדושה, כי המור הוא דם המריח בחיות שבהודו, והלבונה היא הריח מן הצומח. והנה בכל עת שעלתה נשמתו מן החומר אל האלהות והרוחניות, נשאה עמה מור ולבונה, ר"ל העלתה רוחניות כחותיה הנפשיות של נפש החי והצומח הטפלים לה אל הקדש, אבל עתה שכבר נשתקעה בחומריות לא יכלה עוד לעשות מלאכה זו הנפלאה. לעשות בגופה מלאכת האלכימיאה להעלות ממספר נפשותיה את המור והלבונה, כי את הלבונה לא יכלה להוציא כלל (ר"ל לבטל כחות הנפש הצומחת מאכילה ושתיה ולהעלותם אל הקדש), ואת המור העלתה קצת אבל רק ידיה נטפו מור, ר"ל שתעלה רוחניות נפש החיונית שהיא שורש להמדות וכח המתעורר לא יכלה רק בידיה, ר"ל בפעולותיה המעשיות, אבל לא לזכך את מדותיה ויצרי מעלליה בכלל, ורק אצבעותיה נטפו מור, אבל המור הזה היה עובר על כפות המנעול, שבכל עת שנגע במנעול לפתוח הדלת עבר המור בכל פעם, ר"ל בכל שרצה להתפשט מחומריותו ולפתוח לדודו, עבר המור וחלף לו, כי היצר והמתעורר התגברו כפעם בפעם ולא יכול לעמוד בקדש על מעלות הסולם:
פסוק ו
(ו) ואז בעת שפתחה כבר חמק הדוד. כי נתקצף עליה ועבר ונפשה יצאה בדברו קשות בלכתו. ומאז לא מצאה אותו.===מליצה=== (ו)"פתחתי". ולכן רק היא פתחה לדודה, ר"ל בחנה להפרד מגויתה ולגלול את מסך החומר הסוכך בינה ובין דודה, אבל דודה כבר חמק עבר, ולא שב להשכין שכינתו עליה ונפשה יצאה בדברו קשות, שהיא הנבואה הקשה שהודיעו אז מחלוק מלכות ב"ד (ובמדרש חמק עבר נתמלא עלי עברה) ור"ל המדרגה העליונה של נפשו שהיא נשמה לנשמה שע"י השיג רוה"ק והנבואה כבר יצאה ונפרדה ממנו, (ובזוהר אחרי דף ס"ז) הכי תנא קוב"ה רוחא ונפשא דכולא, ולכן בקשתיהו על ידי תשובה ולא מצאתיהו. קראתיו בתפלה ובתחנונים ולא ענני:
פסוק ז
(ז) ובבואה לפני שער העיר, מצאוה השומרים והכוה ונשאו את רדידה מעליה:===מליצה=== (ז)"מצאוני" ומדי צאתה לעזוב את חדרי שלמה, ר"ל בעת רצתה להפרד מן הגויה אל השפע הנבואיית. מצאוה שומרי העיר, ר"ל הכחות המעמידים חיי הגויה, שלא יכלה עוד לעבור מהם כמקדם ולגנוב דעתם, כי כבר היתה תחת רשותם, והם הכוה ופצעוה שהכריחו את הנפש שתשאר עם גויתה ומדותיה ותאותיה הגשמיות עד שהשיבוה למסגרה בכל פעם ע"י מכות ופצעים שהם חולי הנפש ומכאוביה, (כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי), ושומרי החומות בכללם, שהוא מצד היותה קשורה בגויה ובחומה היא יושבת, נשאו את רדידי שהוא תכשיט ראשה, ר"ל שלא יכלה עוד להשכיל ולהשיג בדרך נבואיי שמשכיל בלא חומה ובלא מעצור, כי שבו השכלותיה מוגדרים ומצומצמים לפי ההשגה של שכל הנקשר בחומר. שמשיג השגה הדרגיית ע"י שהוא מוקף חומה דלתים ובריח, לא השגה פתאומית בלא גבול ותכלית:
פסוק ח
(ח) ועי"כ נתפרסם הדבר. והיא משבעת את בנות ירושלים שבעת ימצאו את דודה יאמרו לו שהיא חולת אהבתו:===מליצה=== (ח) "השבעתי". נפש שלמה ראתה אז כי א"א לה עוד למצוא את דודה, ר"ל להשיג השגה זו בחייו, רק בעת שיגיע זמן הגויעה והפרידה שאז השם מתגלה אל הצדיקים כמו שנפשם עודם בגופם ושניהם משיגים את ה' ובזה תאסף הנפש אל עמה, (כמ"ש בזוהר פ' מצורע דף נ"ג ופ' אמור דף פ"ח) ובזה היא משבעת את בנות ירושלים שהם כחות גופה, שבעת ימצאו את דודה בעת המות שאז ירגישו הם בו תחלה אז יגידו לו שהיא חולת אהבה, (ועיין במדרש הנעלם פ' חיי שרה דף קכ"ב פי' ג"כ פסוק זה על דברת הנפש לנפשות בעת המות):
פסוק ט
(ט) "מה". ובנות ירושלים שאלו אותה מה דודך מדוד. הגידי לנו א] מה ההבדל בין אהבתך ליתר אהבות, ב] מה ההבדל בין דודך לדודים אחרים, עד שככה השבעתנו ברוב אהבתך אותו:===מליצה=== (ט) "מה". והנה בנות הגויה שואלים את הנפש, א) "מה דודך מדוד". מבקשים שתצייר להם ההבדל בין האהבה ותשוקה זו הרוחניית שבה תכסוף הנפש אל האלהים, לבין יתר האהבות והכסופים הגשמיים (כי בנות הגויה לא ירגישו מהות האהבה הזאת ועוצם יקרה), ב) "מה דודך מדוד". מה מהותו הנעלם ומה תאריו וסימניו ומה מעלותיו, עד שבעבורם ככה השבעתנו ותבקשהו עד מות:
פסוק י
(י) "דודי". משיבה סימניו ומעלותיו על כל דוד, ומסיימת זה דודי ר"ל הנמצא כמוהו:===מליצה=== (י) "דודי". משיבה הנפש דודי צח ואדום, תחלה מגדת בכלל כי הדוד הנעלם ית' הוא צח ואדום, ר"ל שכלול מחסד ורחמים שהיא מליצת הצחות ומן מדת הדין שמורה אדום, פי' שהוא המקור לטוב ולרע, הדין והרחמים הטובות והרעות החיים והמות כולם משורש אחד יוצאים משורש השרשים שכולו טוב ואין דבר נפרד ממנו לא כהאומרים שהם משני שרשים (ובמד' צח לי בים וב"י הלכו ביבשה בתוך הים ואדום לי בים וינער ה' את מצרים בתוך הים) וכן הוא דגול מרבבה בו נקבצו רבבות כחות שהוא המקור לכולם שמצד זה נקרא בשם אלהים, ר"ל קבוצת כל הכחות אשר במציאות שאין דבר חוץ ממנו:
פסוק יא
(יא) "ראשו". עתה תתחיל לתארו בפרטות:
"ראשו", ר"ל מהות מחשבתו הנעלמת והרצון העליון כמו שהוא במקורו טרם התגלה, הוא דבר נעלם, סתימא דכל סתימין לא יושג ממנו מאומה, ותארה זה ככתם פז, הכתם הוא עשת מקשה, שזה מורה שפנימיותו סתום וחתום וידומה כי אין בפנימיותיו דבר, וכלל העשת הוא פז, שהוא הדבר היותר יקר בעולם השפל, ר"ל דבר יקר מאד הסתום ונעלם בתכלית העלמה.
"קוצותיו". השערות הם מותרי המוח, שפנימית המוח בוקע ויוצא ומתגלה ע"י השערות שהוא ציור אל אורות המחשביות הנעלמות וצפונות הבוקעות ויוצאות לחוץ דרך נקבי משכיות השערות, שזה מורה ראשית התגלות מחשבתו הנעלמה, הם תלתלים תלי תלים, כי בהם תלוים עולמות שאין להם סוף, אבל הם שחורות כעורב, צבע השחור הוא הבולע את האור בתוכו, וזה משל על רוב התעלמותם שאורן גנוז בהם וצפון בתוכם בלתי מתגלה מהם מאומה, ודומים כעורב ותערובות שאין ניכר לנו מהם שום הבדלה ורושם כלל:
פסוק יב
(יב) "עיניו". עתה תתחיל לצייר ראשית השגחתו שהתחיל להביט על הבריאה והמציאות שזה משל העינים, ר"ל הסתכלות החכמה והבינה העליונה איך להיות להמציא ולבראות, כמ"ש וירא אלהים כי טוב.
דומים "כיונים על אפיקי מים", כי המים הם פנים לפנים, ר"ל שהם כמראה מלוטשת עד שהעומד לנגדם רואה בהם דמות פניו וצורתו, כן העולם והמציאות כולו הוא דמות הכבוד העליון כמ"ש כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה', ר"ל כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם ניצוצי השמש הגדול אור ה' המתגלה בם, ועיניו המשוטטים עליהם דומים כעיני יונים על אפיקי מים שהמראה המתראה במים הם דמות המביט ותארו, כן העולמות כולם הם דמות כבודו וחכמתו הנשגבה, והכל נמצא במקור המקורות שמשם נתגלה לחוץ, והם דומים כעיני יונים המשגיחים על בניהם. כן עומדים על אפיקי מים. המים הם כנוי אל הנמצאות, כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ואפיקי מים הם התחלת הנמצאות ומקורם הנעלם, שם עומדים עיני השגחתו עיני החכמה והבינה, והם "רוחצות בחלב", כי כמו שהדם נעכר ונעשה חלב כן נהפך עולם התהו לעולם התיקון ע"י העינים כיודע ליודעי בינה, והם "יושבות על מלאת" שהכל במלואו וטובו כמ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד:
פסוק יג
פסוק יד
(יד) "ידיו". אחר שצייר את הבריאה איך הסתכל ואיך דבר ויוציא המציאות מאין ליש ומיש ליש בששת ימי המעשה, יצייר את ההנהגה איך מנהיג ופועל בהמציאות כל ימי עולם, וז"ש "ידיו" שהוא הכח הפעוליי המכונה לידיו הפועלים ועוסקים ומנהיגים המציאות, הם "גלילי זהב" כי ינהיג ע"י אופנים וגלילים גלגל ומערכת הסובבים ומתגלגלים בתמידות והם טהורים וקיימים כזהב והם "ממלאים בתרשיש". כי הגלגלים התחתונים מתנענעים ע"י המלאכים המניעים אותם שנאמר בהם וגויתו כתרשיש, וע"י יגמר מלאכתם וידי היוצר יניע את מניעיי המניעים בכח שאין לו סוף עד שלפעמים יניעם כפי חיוב המערכת ולפעמים ימלא גליליהם ע"י התרשישים שהם מלאכיו עושי רצונו. וכן גם עולמות העליונים שם סובבים גלילים העליונים שהם אופני המרכבה, והם ממולאים בתרשיש ע"י החיות כי רוח החיה באופנים, והם המצוירים בתרשיש, כמ"ש תכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו'.
"מעיו". עתה מציין רצונו המתגלה בהנהגה ע"י התורה, שזה יכונה במעיו, שהוא אות הרחמים והחמלה, כמ"ש ע"כ המו מעי לו, שמצד חמלתו נתן לנו תורה ומצות לזכות אותנו כמ"ש ה' חפץ למען צדקו וכו', (ושורש תורת הכתב הוא מתחת זרועות עולם מטע ה' להתפאר) והיא דומה כ"עשת שן" שמחברים חתיכות רבות והם נעשים כעצם אחד, כן האותיות והתיבות הפסוקים והפרשיות כולם תורה אחת, והיא ג"כ גלומית בפנימיותה כעשת שן, תוכה נסתר ונעלם כעשת שהיא חתיכה מדובקת, ובכל זה היא "מעלפת ספירים". שדרך הספיר ובהירתו יתפלש כח הראות מעבר אל עבר, כן מתוך ספורי התורה ומלבושיה יתראה במראות הצובאות סודותיה מצפוניה ופליאותיה:פסוק טו
(טו) "שוקיו". וסוף מעשהו ואחרית מסובביו הוא העולם המורגש שהם "עמודי שש" ר"ל שש קצות העולם, והם "מיוסדים על אדני פז". ר"ל נסמכים על ה' המקיף אותם וממלא אותם בחבל כסף השגחתו, עד שראשו כתם פז מגיע עד השוקים הנסמכים ג"כ על אדני פז, (כמ"ש בכ"ח שער היכלות ענף ד').
עתה חושב מעלותיו בכלל "מראהו" בכלל "כלבנון" אשר אין מספר לנטעים הגדלים בו כן מלא נטעים שונים, ר"ל נמצאים רבים עליונים ותחתונים שהוא שורש לכולם ונושא ומחיה אותם.
ומבאר עוד היכולת והחכמה והרצון שנמצאים אצלו בתכלית השלמות. נגד היכולת אומר, "בחור כארזים", שהוא הארז היותר גבוה בין עצי הלבנון, כן אות הוא בצבאותיו מצד גבורתו ויכלתו:פסוק טז
הרעיה לא מצאה את דודה עוד:
ובזה נשלם השיר הרביעי:
מליצה:
(טז) (נגד החכמה אומר) "חכו ממתקים", החיך הוא ציון להטעמת החכמה והרגשתה, כמ"ש כי אזן מלין תבחן וחך יטעם לאכול, ר"ל החכמה המתגלית ממנו ממתקים.
ונגד הרצון אומר "כלו מחמדים", הכל חומדים אותו כי רוצה אך בטוב וחסד.
"זה דודי", ר"ל אלה הם תאריו שבם יוכר, כי אינו ניכר מצד עצמו רק מצד פעולותיו, ומצד זה אני אוהב אותו האהבה הגדולה בהכירי מעלותיו וטובו וחכמתו ושלמותיו, וגם "זה רעי", כי גם אנכי עצם רוחני נאצל מאתו ודומה בקצת שלמיות כמוהו, כחלק המתדמה אל הכל, כמ"ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד ולא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם וזן את העולם ורואה ואינו נראה וכו' אף נשמה וכו':
הרעיה השמיימית נפש שלמה לא מצאה עוד את הדוד ודברות קדשו בנבואה כל חיי שלמה, עד נאסף על עמיו.
ובזה נשלם שיר הרביעי:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ה · >>