אלשיך על שיר השירים ה
<< · אלשיך על שיר השירים · ה · >>
פסוק א
וכל כך גדלה תשוקתם ודבקותם בי, כי "אריתי מורי עם בשמי". והוא, כי הנה נשארו פגרים מתים, כי דבקו נפשותם בקונם כמדובר למעלה. ולא בלבד הנשמות העליונות או הרוח גם הוא, כי אם גם הנפש, וזהו "אריתי מורי" הוא הנפש, כמבואר למעלה (ד יד) על מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, "עם בשמי" המיוחד הם הנשמות. ואמר שאת הכל ליקט הוא יתברך אצלו, מנפש ועד נשמה, וזהו "מורי עם בשמי" שבכללם הוא הרוח שבנתים. וגם"אכלתי יערי", היא דבקות הפנימי וטוב הכונה, "עם דבשי" הנוטף משפתותם, כנופת שנוטף דבש מתוך השעוה בעלת הדבקות, כמפורש על נופת תטופנה וכו', הם כחות הקדושה שנעשו מהכונה ומהדבור:
הנה כל הטובה הזאת היה לדור ההוא, אמנם אחרי כן בעגל ובדורות שאחרי כן כעסוני, ועל כן לבלתי כלות הכל מה עשיתי, "שתיתי" אספתי ושאבתי למעלה "ייני" הוא הדין והרוגז, אך "עם חלבי", שגם הלבניות והחסד שתיתי ושאבתי למעלה. באופן שנשארתם עתה בדורות האחרונים משוללי כליה ומשוללי טוב. לכן אומר, כי איני וותרן רק מאריך, ואשר תהיו צדיקים" אכלו רעים" מאשר אכלתי יערי עם דבשי תהנו אתם גם אתם. אך אשר אינכם רעים רק"דודים", שהחבה בלב אך לא רעים בפועל, "שתו" מהיין והדין אשר שתיתי ושאבתי למעלה, "ושכרו" בתרדמת אורך שינת הגלות וייסורי הצרות, ואל תתלוננו, עד תשובו ותהיו אחי ורעי, אז אדברה נא שלום בך:פסוק ב
והיא בהיות לבה ער, התעוררה משנתה ואמרה לו, עם שאהבתיך מתעצלת אנכי מלמהר לקום לפתוח לך, כי הנה פשטתי את כתנתי היא החלוק שעל בשרי, כי הוא הנקרא כתונת כנודע, "איככה אלבשנה" עתה בטרם בקר כי מתעצלת אני, ובלי לבוש אבושה לפניך ללכת ערומה. וגם"רחצתי את רגלי" בשכבי, "איככה אטנפם" בדרוך בהם על הארץ ממטתי עד פתח ביתי, כי התענגתי ואצטער:
אז הוא לעורר לבה לקום לפתוח לו, שלח ידו מן החור אשר בדלתה. ויהי כי ראתה את ידו, מעיה המו עליו באהבתה אותו ותחשוק אותו, ותקום לפתוח לו. וטרם תסיר המנעול, שתה לבה להתעכב עד תתבסם ידיה ואצבעותיה להראות ביופיה אליו, עד שנטף המור מידיה ועבר"על כפות המנעול", למען יריח טוב ריחה ותערב לפניו. והוא עודנו מיחל חוצה עד אשר תפתח והיא התמהמהה בהתבסמה, ולא זו הדרך בחר לו הוא, רק שתסיר המנעול הנועל בינו לבינה ותפתח, ואחרי כן תתבסם. על כן כאשר פתחה לו, הסתיר פניו "וחמק עבר" מנגד פניה, למען תצטער על הסתר פניו לעומת מה שצערתו בהסתיר פניה עד התבסמה ולא פתחה לו מיד. ויהי כראותה כי כן, חרה לה עד מות, אך עם כל זה לא בעטה בו על עברו מלפניה, כי הלא מאז שמעה קולו באומרו פתחי לי כו' נפשה יצאה ונקשרה בנפשו, ולא נחה ולא שקטה מללכת לבקשו ולא מצאתו, ותרם קולה ותקרא אולי יעננה בדבור גם שלא ימציא עצמו אליה, ולא ענה:
והנמשל, כי דרך כל איש ישראל עם אלהי אברהם, שעם היותם ישנים על מטת עצלות תשובה ומעשים טובים לא יבצר מהם תשוקת לב לשוב עד ה', כי שורשם קדוש מתחת כסא הכבוד ושואג לבם לידבק בשורשם. וכמה פעמים לבם נוקפם לפעולות תשובה, ושאור שבעיסתם מרדים אותם בשינת עצלה מלקום לפעול פעולת התשובה. והן זאת תשובת ישראל אליו יתברך על כל הכתוב למעלה מאמריו יתברך האומר אלינו נשוב וישיבנו ויגאלנו וישקנו מנשיקות פיהו כמאז. וזאת נשיב אליו, אל נא תתייאש ממנו כי לא שבנו אליך עד כה, כי הנה"אני ישנה" במטת עצלות תשובה, עם כל זה"לבי ער" בתשובה לשוב ולידבק בך. והטעם, כי הלא"קול דודי" אשר השמיע לנפשותינו במעמד הר סיני - כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה א יג) שקול ה' שבכל דבור ודבור מן דברותיו יתברך היה מדבר עם כל אחד מישראל ואחרי כן נושקו על פיו ומתדבק בנפשו - עודנו הקול ההוא דבק בי ודופק בלבי, כי כל דבור התורה קדוש מאד דבקותו בי בלתי עובר לעולם, ועל כן "לבי ער:"
ומה הוא הדפיקות שדופק כמדבר בי, הלא הוא"פתחי לי" כותל עונותיך פרוץ ופתח שער אבא בו להשפיע ולידבק בך ואעזרך לשוב, וזהו"פתחי לי" שער שאבואה אליך. או "פתחי לי"שער השמים אשר הוא סגור בעונותיך המבדילים. ואל תתייאש על רוב עונך פן אעזבך, כי הלא"אחותי" את מפאת הנפש תמשך אחרי בפותחך. וגם "רעייתי", כי עד כה שותף אני בך בברייתו של עולם, כי קול ה' הדובר היא התורה שבה ברא את העולם כנודע, וישראל מקיימים אותה, באופן ששותפי את. וכן"יונתי", שלא המרתני, כיונה שלא תמיר בן זוגה (שיר השירים רבה א סב), וכמה דאת אמר (תהלים מד כא) אם שכחנו שם אלהינו כו'."תמתי", סובלת גלות וייסורין בתמימות לב בלי בעיטה, כי הן אלה הכנות גדולות לדבקך בי מיד בפותחך בל תמוט:
ועוד אומרת "קול דודי" - היא התורה - מהרי כי כאשר לך ארבע הכנות לדבקך בי כך מוכנת אנכי להטיב לך, "שראשי" היא ראש התורה הרוחני, הוא שורשה העליון נורא,"נמלא טל" להחיות מתיך. למה, שקווצתי הם כל קוץ וקוץ מאותיות התורה והלכותיה, נמלאו"רסיסי לילה", הם הרסיסים הנעשים בעסק התורה בעולם הזה, בגלות הדומה ללילה. שהוא שעל ידם, גם אם לא נהיה כדאים מצד אשמותינו, יעשה חסד עמנו בבקר אור העתיד, כמאמר הכתוב יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב ט) בעולם הבא, בזכות מה שבלילה שירה עמי (שם), היא התורה שעמי שאני עוסק בה. באופן שתורתך תשים בלבי כל ההבטחות האלה, ושלא תרצה ממני רק שאפתח לו יתברך, ושאם אין אני שב בגינו יתברך אעשה בגין כל האושר העתיד לתת לי אשר הזכיר:פסוק ג
וגם על החומר תשיב אמריה ואמור תאמר, "רחצתי את רגלי" הם אברי רגלי הנפש, רחצתים וענגתים בתענוגות בני אדם בדרכי יצרי, "איככה אטנפם" ואסגפם בצומות ובכי ואנקה וייסורין המתייחסין אל תיקון עוותי:
והיא טענת כמה וכמה רשעים לבושי מכלול, האמונים עלי תולע ואוכלים למעדנים, כי יאמרו אליהם עד מתי תשתכרון, הסירו רוע מעלליכם ושובו אל ה' אלהיכם, כי הלא יענו, טוב הדבר אך במה ימורק ושוטף מלאת אשמותינו, מי יתן והיה דבר נוכל עשוהו ושמענו ועשינו, אך הלא תאמר אלינו נענה בצום נפשינו ונלבש שק על בשרנו, ודמוע תדמע עינינו, וכאבלי אם נתאבל על עונותינו, מי יעצר כח לעשות כדבר הזה, כי איככה נוכל וראינו האוכלים למעדנים באבדן עצמנו ובשרנו ברעב ללחם וצמא למים, והגוף הרך והענוג אשר רחצנו וסכנו, ולבש בשרנו בגדי פשתן הדקים מענוג ומרוך, איכה נחשבהו לנבלי חרש אשר עליו שק ואפר נציע. אשר לא נסה באלה ואשר עמד בסוד משחקים ויעלוז, איך יבכה ויתאבל ותרדנה עיניו דמעה. והאמונים עלי תולע, איך כאבלי אם יחבקו אשפתות:
והן אלה דברינו לפניו יתברך, "רחצתי את רגלי", הם אברי אשר המה כרגלים אל הנפש, כי הנה רחצתים וענגתים "איככה אטנפם" ואסגפם, כי הגוף המורגל באהבה בתענוגים הלא כמו זר יחשבו לו סיגופי התשובה כלבוש שק וענויים ומלקיות, כלומר שעל כן קשה עלי לפתוח לך להיחל ליטהר, רק השיבני ופתח לי ואני אמשך אחריך:פסוק ד
פסוק ה
או יאמר"דודי שלח ידו מן החור", כי הנה זה דרכו יתברך והתנהגו עמנו בני בריתו, כי כאשר נישן על מטת עצלות תשובותינו, הלא יעורר לבבנו כענין אני ישנה ולבי ער כו' (לעיל פסוק ב), ואם אחר כך נשוב לעצלתנו אחר ההתעוררות, אז הוא יתברך יטה ידו ויכה בנו, שמשפיע שפע רוגז בהשליט בנו אחד משרי האומות מכחישי ה', נהיה לאכול ומצאונו צרות רבות. וזהו "דודי שלח ידו", כענין בנטותי את ידי על מצרים (שמות ז ה):
ואמר "מן החור", למה שהשפע הנשפע מאתו יתברך שלא על ידי שר ומלאך, מתייחס לבא בשער השמים כנודע. אך אשר על ידי שר, מתייחס אל שפע בא דרך חלון. כמבואר אצלנו על מאמרו יתברך לאברהם בצוותו אותו שילך לארץ ישראל, שאמר לו עד שאתה מאיר לי מן החלון, בא והאיר לי בארץ ישראל. שהוא אצלי עד שאתה מאיר לי, שאשגיח בזכותך דרך השר השורר בחוץ לארץ הנקרא חלון, שאתה מאיר לבל יעכבו השגחתי והשראתי בעולם חשך מעשה היושבים בה, בא והאיר לי בארץ ישראל שהוא דרך פתח פתוח לרוחה הוא שער השמים. הנה כי השפע הבא על ידי שר משרי האומות מ"ה, מתייחס אל דבר הבא דרך חלון או חור. ועל הדרך הזה, כאשר יבא שפע הרוגז על ידי אחד משרי אומות העולם הקטנים, ידמה לשליחת ידו יתברך מן החור. אך מתייחס אל ידו יתברך, כי מאתו ובידו הרחמנית הוא לטוב לנו, ואז אנו מתעוררים מעצלות תשובתנו, ושואלים בתפלה וצעקה ובכי ואנקה וצומות ועינויים, מה שלא עשינו טרם עקיצת הצר הצורר בשליחותו יתברך רק היינו ישנים כבלתי מרגישים, כמאמרנו על מאמר ישעיה הנביא בפסוק ה' בצר פקדוך צקון לחש כו' (ישעיה כו טז), שאומר הנה זה דרך עמך ישראל כי בצר בלבד פקדוך וטרם הצרה הם כישנים. נמצא שאין רחמים כל כך גדולים כמוסר שאתה מיסרם, שעל ידו הם מתדבקים בך מריקים תפלות ושבים עדיך. וזה צקון לחש כו', לומר כלי מריק ויוצק לחש ותפלה הוא מוסרך. וזה למו, מה שאין כן האומות, שבצרתם יבעטו באשר בחרו:
ואל תתמה איך דעה חסרו לשוב עד אשר לא תבא הרעה והצרה, כי הלא לא יבצר מהם שאם לא ישובו יסורין יבואו עליהם, רק הוא שכמו הרה כו' כן היינו כו' (שם), כי כמקרה ההרה גם הם יקרה. כי כל הרה יודעת שתבא עליה צרת לידה ותהיה כמסוכנת, ועם כל זה אין לך הרה מכל הנשים שהיו בעולם שתחיל תזעק ותתפלל לה' על צער לידה בטרם ימי לידה או טרם תבא חבל לה, רק תחיל תזעק דוקא בחבליה, אך לא קודם לכן. כן היינו מפניך ה', שעם ידענו שתבא חבל לנו על משובתנו, לא נקרב ונבואה בתשובה ומעשים טובים לפניך עד בא הצרה עלינו. וזה יאמר שלמה פה באומרו"קמתי אני לפתוח לדודי" כו', לומר עם היותי ישנה כו' לא שוה לי דפיקת קול דודי לשוב, עד ששלח ידו והכני, אז "קמתי" ממטת עצלותי "לפתוח לדודי" שער פתוח לרוחה בכותל העונות המבדילים. ואף כי עשיתי תשובה בפועל, אמנם שגיתי בדרך התשובה, והוא כי זה דרכנו בהחילנו לשוב, על ידי שמוע אל המוכיחים לפי הדרך הראשון, או על ידי היסורין לפי השני. כי בתחלה נזרע אל קוצים, כי קל מהרה נשית לב לעשות מצות מעשיות ושרץ העונות עדיין בידנו, כתלונת שלמה המלך ע"ה לפי דרכנו בפסוק מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר (משלי כ כה). כי זה דרך אנשים בבא עליהם חמת המציק, לא יחפשו אחר עונותם לתקנם ולבכות עליהם בתשובה שלמה עד הסירם מעליו לינצל מקטרוגם, רק יבקר אחר נדרים לידור להנצל. והנה כיעקב חשב עצמו בעת צרתו (שנדר בעת צרתו, בראשית כח כ), ולא דעת ולא תבונה לאמר הלא גם [כי] מיעקב למדנו לידור בעת צרה, הלא הוא היה בלי עון, אך אנכי תולעת ולא איש, מה יסכון לי עשות נדרים ומצות ואני מלאתי טומאות וחלאות. ואסירה נא כל בדילי וסיגי אשר היסבו צרותי, מתוך בכי ותשובה שלמה וחרטה עצומה על עון ופשע, אז ילוה אליה נדר או נדבה ומעשים טובים ותפלה, כמאמר הכתוב (ירמיהו ד ג) נירו לכם ניר כו', ובפסוק רחצו הזכו הסירו כו' (ישעיהו א טז) ואחרי כן למדו היטב דרשו כו' (שם פסוק יז). כי הלא על ידי מעשיו הרעים פגם בקודש בשורש נשמתו אשר תחת כסא הכבוד, ואיך יזרע מצות על הקוצים ההם, ואיך על ידי השכינה המשפעת כל טוב תתוקן צרתו וייטב לו ותחתיו אשר נפשו משם תעמוד הבהרת עזה מרוב עוניו:
וזהו אומרו מוקש אדם אשר נכשל בעונו, ילע וישחית ויפגום קדש עליון, באופן שהיה ראוי יתקן שם, למען משם יושפע טוב ותיקון צרתו. והוא לא כן יעשה, רק ואחר נדרים לבקר, שמבקר ומבקש נדרים לינצל, ונהפוך הוא הדרך ישכון אור, כי יתקן אשר עותו בתשובה ראויה בתחלה, ואחרי כן אחר נדרים לבקר:
וזה יאמר פה, הנה אחר שדודי שלח ידו מן החור כו', "קמתי אני לפתוח לדודי" כו', אך "וידי נטפו מור" כו', לומר כי שמתי לבי אל מצות מעשיות, טרם הסיר רוע מעללינו מלפניו יתברך, בתשובה ותיקון מעשינו הרעים, וקרוע סגור הדלת הסוגרת שער השמים, והרוס כותל עונותינו אשר המה מבדילים בינינו לבין אלהינו. רק נשים לב מיד אל מצות עשה, וקצת מכללותינו למודי עסק מעשה המצות המתייחסים אל הידים המתייחסות אל המעשה, הנה "נטפו מור", ריח ושפע מצות מעשיות. ואשר אינם בעצם אנשי בני מעשה, רק בקלות המתייחסים אל"אצבעות" האומה, "מר עובר" שאינו קיים ריח מצות בהם כי אם עובר, להתבסם לפניו יתברך במעשים טובים. ולא זו הדרך, רק תחלה תשובה ואחר כך מעשים טובים, כמרגלא בפומייהו דרבנן תמיד תשובה ומעשים טובים (יומא פז א) כי הוא הסדר ולא יתהפך. וכן סור מרע ואחר כך ועשה טוב (תהלים לד טו), ולא כטובל ושרץ בידו:
וזהו "על כפות המנעול", והענין כי "המנעול" הסוגר לפני האיש מלפתוח שער במסך עונותיו המבדילים, הוא היצר הרע השוכב על מפתחי לבו כנודע מרבותינו ז"ל (ברכות סא א) לבל יפתח משם שער אשר נסגר. והכפות המקיימות את המנעול הזה בל ישמט, הם הקטיגורים וכחות הטומאה אשר בראנו בעונותינו, כי כל אחד נעשה קטיגור אחד וגורר נברא כיוצא בו, כי עבירה גוררת עבירה, ואין לך מחזיקים ומסמיכים לקיים להחזיק היצר הרע בל ימוט כאלה, ועל ידי כן "כפות המנעול" יקראו:
ומהראוי היה, כי טרם עשות עיקר ממצות מעשיות, נשמיד ונהרוג את כל המקטרגים האלה על ידי תשובה ראויה. על ידי כן, בהכשל עוזרים ונפל עזור הוא היצר הרע, בהבטל סגירת המנעול והשמטתו ממקומו, ובהבטל הכפות המסמיכות ומקיימות אותו, ואז "וידי נטפו מר ואצבעותי" כו' במצות מעשיות. אך מה יסכון והוא "על כפות המנעול", כי מהראוי היה יוסרו הכפות ויפול המנעול, ואז יפתח השער בנקלה כשאלת דודי לי פתחי לי כו':פסוק ו
פסוק ז
או יאמר"נשאו" כו' לומר, מה שהכוני פצעוני הסובבים בעיר בגליות, הוא כי"נשאו" כו'. והוא מאמרם ז"ל (שבת פח א) שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו שני כתרים בראש כל אחד ואחד מישראל, אחד כנגד נעשה, ואחד כו'. וכשחטאו, ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר (שמות לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. והנה כתבנו למעלה, כי היו השתי מיני עדי, שני מיני שפע מגין, אחד להגין ממלאך המות, ואחד להגין מן המלכיות. ואחרי כן מלאכי חבלה הסירו מעלינו אותו השפע והרדיד שהיה חופף עלי. והוא ככתוב אצלנו בביאור התורה כי ראה יתברך שאם לא היה מוריד אותו העדי מעלינו לא היה כח למלכיות להגלותנו והיתה מתבטלת עצת אברהם שהסגירנו למלכיות בל נאבד בגיהנם. וזהו אומרו פה שהכוני פצעוני הגולים אותי, הוא על כי"נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות", הם מלאכי חבלה אשר פרקום, ונשארתי משועבד למלכיות:
וכל זה למוד נחמד ונעים לכל אשר הוא יהודי, אם יראה שאחרי שובו בתשובה יבואו עליו צרות רבות ורעות, בל יקוץ ויאמר חלילה האם זו תשובה וזהו שכרה, כי הלא יהיה על אשר איחר מלשוב, או למרק כל חלאת הנותרת, כנודע מהעונות אשר תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין (יומא פו א), או על ביטול תורה (ברכות ה א) וכיוצא. ואדרבא אז יאות לו לידבק יותר בקונו בחשק עצום ורב, למען יכמרו רחמיו יתברך להקל מעליו. או מי יודע אם מנסהו ה', לראות אם יקוץ בתוכחתו, ואם בתם לבב יקבלו אשריו ואשרי חלקו. והוא מאמרנו במקראי קדש אלה, כי אחר שקמתי ופתחתי לדודי בתשובה, עם היות שדודי חמק עבר כי הסתיר פניו ומצאוני רעות רבות, לא אצתי מרועה אחריו, כי בדבר הזה נפלינו מכל גויי הארץ עובדי גילולים הבועטים בהבליהם בצר להם, כמפורש עוד בכתובים הבאים בס"ד, כי ידעתי כי לא כצורנו צורם:פסוק ח
על כן בהועדם בויכוח השיר הקדוש הזה, הוא יתברך וישראל עמו והשרים עם אומותם, כמדובר למעלה בענין המצאת השיר הקדוש הזה. והנה אחר מאמר ישראל במעמדם (לעיל פסוק ז), כי אחרי שובי עדיו יתברך אם בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו בתפלה ולא ענני. ולא עוד אלא שהכוני העובדי גילולים פצעוני, עם כל זה לא בעטתי חלילה אך חיבתו בקרבי. מה שאין כן בלב עובדי גילולים עלינו, כי אדרבה עולה על רוחם כי כמונו כהם, לבעוט באהבתו יתברך כאשר באה צרה עלינו על ידי האומות מ"ה:
ועל כן לברר וללבן הדבר, נעשים ישראל כמדברים אל העובדי גילולים הנקראים בנות ירושלים כמדובר למעלה (א ה), ואומרים להם "השבעתי אתכם בנות ירושלים" שתאמרו לי, אם הייתם מוצאים "את דודי מה תגידו לו" ממה שביני לבינו, כלומר האם תאמרו כי קצתי בחיי מהצרה הבאה עלי למענו, אם לאו:
ולא יענוה, כי לא ידעו מצפוני לבה. על כן היא תשיב אמריה למו ואומרת, הנה התשובה היא "שחולת אהבה אני. " והוא כי דרך כל הנחלה מחמת אהבת חשוקתו, שלא על ידי המחלה יבעט בחשוקה, כי אם אדרבא עוד הולך וחזק באהבתו עד בלי די, כן"חולת אהבה אני", אני חולה מאשר הכוני פצעוני למען אהבתו, ומתחזק יותר באהבתו יתברך:פסוק ט
פסוק י
הרי מזה תשובת שתי השאלות, מה דודי מדוד בהיותי היפה בנשים בהשפיעו טובה, לא על ריבוי הטובה או מיעוטה הדבר תלוי, רק במי שהוא בעל הטוב שאליו ראוי לידבק, ולא במי שהוא שליח כשר השורר על כל אחד מהאומות מ"ה:
ועל השנית, שאמרו מה דודך מדוד שככה השבעתנו שהוא על עתות בצרה, הוא כי צרתכם על ידי השר הוא צרה בעצם, אך צרתנו על ידו יתברך היא טובה בעצם, כי הוא "צח ואדום", שזולת היותו רחום בדין עיקרו הוא הרחמים. כי על כן יקרא "צח ואדום" ולא אדום וצח, כי העיקר הוא הרחמים, כי לא לינקם יכוין רק לנכות עון מאהבה מסותרת:
ושמא תאמרו מי יגיד לנו שהוא יתברך צח ואדום, הלא הוא אותם שהורו זה באצבע, הם התינוקות שיצאו ממצרים, כמאמרם ז"ל (סוטה יא, ב) על פסוק "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה), שהיו יוצאות השדה הנשים המעוברות ויולדות שם, והיתה הארץ נבקעת, והיה הוא יתברך ממציא לכל אחד ואחד שני עוקצים, אחד מוצצין ממנו חלב ואחד דבש, שנאמר "ויניקהו דבש מסלע כו'" (דברים לב, יג), והיה כל תינוק רואה תמונת בחור צח ואדום עומד לפניו כאומן את היונק. והם הכירו את הקב"ה תחלה על הים, שהיו מראים באצבע ואומרים "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), שהיו מכירים אותו מאז היה אומן אותם, שראוהו צח ואדום כמאז, ככתוב אצלינו במקומו, כי ראו בים דין ורחמים יחד שהוא צח ואדום, מעין מה שנראה אליהם שהיו בצער מחילות והיו מתרחמים בדבש וחלב, עם שלא יבצר שהיה נדמה לפניהם תמונת צח ואדום מעין המאורע:
וזהו אומרו פה, היותו צח ואדום נעיד עדים, והם אותם שהיו מראים באצבע, הם אותם הרבבה כצמח השדה. והוא מאמרם ז"ל (סוטה יא ב) שהיו גדילים שם, והיו באים בגדלם רבבות מהם עדרים עדרים, וכל אחד מכיר אביו ואמו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל טז, ז): "רבבה כצמח השדה נתתיך" כו'. וזהו "דגול מרבבה", והוראה באצבעו תקרא דיגול, כמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה ב טו) על ודגלו עלי אהבה (לעיל ב ד), מלך בשר ודם מי שמראה ונותן באצבע בפניו מתחייב מיתה, והקב"ה תינוק נותן אצבעו על ההזכרה ואינו נזוק, הדא הוא דכתיב ודגלו עלי אהבה. הרי שפירשו אומרו ודגלו על הוראה באצבע, כך אומרו "דגול מרבבה" הוא אשר היה דגול ומוראה מהרבבה באצבע. ובמה שכתבנו יצדק היות פסוק צח ואדום קודם לאומרו ראשו כתם פז כו', עם היות הראש למעלה מהפנים שבהם הצחות והאודם, והוא משבח מלמעלה למטה:
או יאמר, הלא תמהתם מה דודי מדוד, שעם שצרות גדולים באות עלי למענו לא זזתי מחבבו. אל תתמהו, כי הלא כל אודם רוגזו לבניות וטובה הוא לי, כי הנה הוא "צח ואדום". כי גם עתה שמייסרני, העיקר הוא צחות ולובן ורחמים, והאודם הוא הטפל, וזהו"צח ואדום" ולא אדום וצח. והוא כאיש שגופו ופניו לבנים ומעט אודם בכל צד מפניו, שהאודם הוא תוספת מועט על העיקר הכולל שהוא הלובן. כן תדמה את דודה ביופי הזה, לומר גם שתראו פני הראות אודם בו, דעו כי הוא"צח" בעצם, "ואדום" מתוך הצחות למראה ולא עיקרי. והוא, כי ברגע שהוא באפו, חיים ברצונו. כי מדכאנו לטובתינו להכשירנו וללבן אשמותנו, לזכותנו לחיי העולם הבא. והראיה, מה שהיה "דגול מרבבה" כמפורש בקודם. ועל כן הקדים ענין היותו יתברך צח ואדום שהוא על מראה הפנים, קודם לראשו כתם פז שהוא למעלה מהפנים, למה שעיקר תשובת ישראל על סובלם היסורין בחבה עם קונם:פסוק יא
ואמר כי התורה, אשר על ידה נזכה ונדבק בו יתברך, היא "כתם פז", כי לבהיקותה וספיריותה אין חקר, עם היות בה מראה התלבשות וגשמיות, עיקרה וסודה דבקה בו יתברך בלתי נפרד מאיכותו כנודע, שעל ידי כן האושר הנמשך לנו על ידה כיוצא בה יהיה, כי נדבק בשורשה. ואיננו רק בעולם הבא כי שם בהתדבקותה נהיה דבקים בה' חיים חיי עולם, ועל כן בטלה קפידת צרת גלותנו בעולם הזה, כי הלא כל ישענו וכל חפץ על העולם העליון הוא שאחר מות תדבק בה הנפש, ואחר התחיה גם החומר כנודע:
ושמא תאמר מי יגיד לנו שכך הוא חין ערכה, לזה אמר"קוצותיו תלתלים", לומר הנה מהתפשטות קוצות הלכות פשטיותה, יובן ויבחן עוצם קדושת שורשה. כי הלא על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות כי אין קצה, ואילו חיה איש אלף שנים פעמים לא יגיע עד אחד מני אלף בחכמתה, וכל יום ויום שיעסוק בה יתוספו לו בה חדושים אין מספר כמעין המתגבר. ומי לנו גדול מרבי עקיבא, ולא יכול כל ימי לימודו ללמוד מרבי אליעזר כי אם כמכחול כו' (סנהדרין סח א), או כאשר ילקק כלב מהים הגדול, וכל זה ימצא כתוב או רמוז בתורה שבכתב, ולא זה בלבד, כי אם בכל קוץ וקוץ תלי תלים, ואין זה רק כח רוחני קדוש עד מאוד. אמור מעתה, כי שורש התורה קדוש ונורא מאוד בלתי נפרד מאתו יתברך, ועל כן תדמה אל בוראה, כי על כן גם לקווצותיה גם הם אין קצה כמדובר, כי ילמד סתום מן המפורש מקל וחומר:
ושמא תאמר, אם כן איפה למה השחירן והלבישן הוא יתברך, והנה הנם בפשטות גשמי ואינו לפי כבודה. אל יקשה בעיניך, כי הלא אם הם"שחורות" הם"כעורב", והוא כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (כתובות מט ב, וברש"י שם ד"ה אוכמי) על לבני עורב אשר יקראו, כי בהולדם בני עורב יוצאים לבנים, ועל כן אינם מתקבלים לאביהם ואמותם, בחושבם כי לא מהם המה כי המה שחורים ובניהם לבנים, ויניחום עד יגדלו וישחרו ואז יקבלום, נמצא כי השחרות סיבת התקבלם, מה שאין כן הלבניות. כדבר הזה קרה לנו עם תורתנו, כי הלא היא אש שחורה על גבי אש לבנה (תנחומא בראשית א), שהוא פשט על הסוד הרוחני. והנה הדרך הסודיי לא נוכל לקבלו, כי יעצרנו הגשם כי חומריים אנחנו, על כך הוצרך הוא יתברך להשחירה, היא אש שחורה דרך מלובש מוגשם, למען נוכל לקבלה:
וזהו "שחורות כעורב", כי מה שקוצותיו הם שחורות מלובשות, לא מהעדר ממנה רוחניות קדוש עצום מאד, רק למען נעצור כח בלבניותה לקבלה, כי בלבניותה אש לבנה לא נוכל לקבלה, כאשר העורבים לא יקבלו בניהם על לבניותן עד יושחרו. ועל פי דרכו, כי כאשר בעורב גם בהיותם לבנים שלא יקבלום, לא יבצר מהיות יחס עיקרי להם עם אביהם ואמם, כן גם אנו גם האש לבנה יחס דבק מאד לה עם נפשותנו כנודע, רק שעל היותינו מלובשים בחומר כמו זר תחשב לנו עד תתלבש גם היא, כמקרה העורבים שעל היותם מלובשים מנוצה שחורה ירחיקו בניהם בהיותם לבנים, עד ילבשו שחורים גם הם ויקבלום:פסוק יב
ועל מה שיקשה עליכם לדבר ולומר, הן לו יהי כדבריך יספיק זה על אודות גלותך, אך מה תאמרי על הטיבו יתברך את עוברי רצונו הצרים אותך, וזולתך בוגדים בגדו ושמנו עשתו יום יום ואין מכלים. דעו איפה כי עיני השגחתו יתברך הם "כיונים" מחוסרי מררה, כנודע מרבותינו ז"ל (רא"ש פרק אלו טריפות סימן א), עיני השגחתו "כיונים" להטיב"על אפיקי מים, " הוא על הבוגדים כאפיק נחלים. שלא יימר שדי למו בעיני השגחתו, כי אם כיונים משוללי מררה, והם בוגדים משולים לאפיקי מים כמדובר. אל יעלה על לבכם שאין עיני הבטתו והשגחתו מלאות חכלילות דין ורוגז עליהם, רק שרוחצות בחלב, שרוחץ החכלילות בחלב. והוא כי כאשר החלב הוא דם אדום באמת, אלא שנהפך עינו לגוון לבן לפי מראה עיני הרואים (בכורות ו ב), כן הרחיצה אשר רוחץ החכלילות עיני השגחתו יתברך, לא בדבר שעצמותו וגוונו לבן שהוא רחמים עצמיים, רק כחלב שמראהו לבן ועצמיותו האמיתי אדום. כלומר כי כן לבניות השפע הנשפע עליהם טובה ורחמים אינו רק לפי המראה, אך עיקרו אדום כי כל טובה פה לרעתם הוא:
ושמא תאמר למה יאחר ויאריך למו כל כך, הלא הוא כי המה עיניו הנזכרות"יושבות" ומתעכבות "על מלאת", שהוא עד בא מילוי הסאה, כמאמרם ז"ל (סוטה ט א) על בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיהו כז ח):פסוק יג
והוא מאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני תהלים תרנד) על פסוק ה' צדיק יבחן (תהלים יא ה), הפשתני הזה כשרואה שהשפתן שלו יפה, הוא מנפצו ומכה בו ביותר, שכל מה שמכה בו הוא משתבח יותר כו'. וביארנו במקומו, שבבא יסורין או נסיון זולתו על הצדיק, ויצרו תוקפו להעבירו, והוא בצדקתו עורך מלחמה נגדו עד רדתו, כי מאז והלאה נכנע תחתיו יצרו הרע, עוד לא ירים ראש, וזהו "מגדלות מרקחים" כמדובר. או ימשיל אוצרות הזכיות אל"מגדלות" מלאים"מרקחים", שמתעלים על ידי הדיכה:
או שיעור הכתוב, "לחייו" הלועסות ומדכאות אותנו, כי על זה הוא הויכוח עם האומות מ"ה, דעו שהוא "כערגת הבשם", שעל ידי דיכה נעשים"מגדלות מרקחים", כמה דאת אמר (חגיגה כו א) שידה תיבה ומגדל, שריחם מתקיים, מה שאין כן אם היו נשארים בערוגה שהיו מתייבשים ונפסדים, כן על ידי ייסורין בעולם הזה, נעשים אוצרות נשמות למעלה בעלי ריח טוב ממעשיהם הטובים אשר פעלו בעולם הזה. ולא עוד, אלא ששפתותיו שושנים כו', והוא כי גם בדברו ברוגז לעשות כלה, ועם ששפתותיו שושנים שהם אדומות ורוגז ודין, כמאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצב) על פסוק סוגה בשושנים (לקמן ז ג) שהוא על דם ואודם, שבאמור האשה כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש, וזהו סוגה בשושנים שנסוג אחור על מראה אודם כשושנה. הנה שייחסו רבותינו ז"ל המראה אדום אל שושנים, ובזה יאמר כאשר "שפתותיו" ומאמריו הם"שושנים" ודיני רוגז, אזי הם כנוטפות מור, והטעם הוא שעל ידי כן הוא"עובר" ומוחל. והוא מאמר מהרי"ב ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו' (שמות לב יד), שניחם ה' על הרעה, במה ניחם, במה שדבר, כי שפך את זעמו בדבור ונח וביטל המעשה על ידי הדבור. וזה יאמר"שפתותיו שושנים" הם"נוטפות מור", שהרי על ידי כן "עובר" ואינו פוקד:פסוק יד
פסוק טו
ושמא תאמרו, אם עמנו הוא יתברך למה יניחנו למרמס אותנו ואת בית קדשו, ואיה כל נפלאותיו אשר עשה לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, כי על כן נתפקרו כמה מהאומות לומר כי הזקין חלילה. לזה אמר, אם יעלה על לבבכם בנות ירושלים אומות העולם כאשר אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז יג) שאמר המן למלך אחשורוש, אלהיהם של אלו אשר עשה הגדולות ונפלאות במצרים כבר הוא זקן, כי הלא גוים מרקדים בהיכלו והחריבוהו ולא מיחה בהם, והוא מאמר כולל לגוים שהיו בימים ההם. אל תחושו לזה, כי נהפוך הוא כי אשר תראה"מראהו כלבנון", שיראה שכלו הפך לבן, שהוא משל אל הזקנה שנהפך זקנו ללבן, והוא מראה הר הלבנון כנראה בחוש שהוא לבן מהשלג המתמיד עליו תמיד משל אל לבניות קרירות ומראה זקנה, אדרבא היא הוראה כי כחו עצום מאוד, ומשם ראיה, ולבחור בעצם ידמה, וזהו אשר תראו "מראהו כלבנון" דעו כי אינו רק "בחור כארזים":
והוא מאמר אנשי כנסת הגדולה מחזירי עטרה ליושנה, כי ירמיה ודניאל, אחד לא הזכיר הגבור, ואחד מהם לא הזכיר הנורא, באמור גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו כו'. ובאו אנשי כנסת הגדולה, ואמרו הן הם גבורותיו הן הם נוראותיו, שעוצר כח ומתאפק לסבול לפי הזמן על אשמת עמו (יומא סט ב). נמצא שהמקום שבאו להרהר כי זקן הוא חלילה משם הוראת בחרותו, וזהו "מראהו כלבנון", אדרבא "בחור כארזים" הוא, כי הן הם כו'. וזה יתכן היה מראת דניאל (ז ט) לבושיה כתלג חיור כו', על הוראת הלבניות. ועל זה יאמר, אשר תראו "מראהו כלבנון", שהוא כתלג חיוור, אינו רק "בחור כארזים":פסוק טז
וייחס הדבר אל עצמו יתברך באומרו "וכלו" ולא אמר ושכרו, הוא כי כל האושר אשר לצדיקים הלא הוא הדבק הנפש אתו יתברך, ובחינות הדבקות רבו מספור לכל אחד לפי ייחס נפשו ומעשיו, על כן אמר "וכלו" לכל אחד ואחד, בכל בחינה שיהיה הדביקות בו יתברך, הוא"מחמדים":
וכהתימו אמר "זה דודי וזה רעי" כו', לומר בין בהיותי כשרה והוא מתייחס לדוד לי, כדודים שלא בעתות ההתקרבות בלבד יקראו דודים, כי אם גם בעת החשק ליקרב יקראו דודים חושקים לידבק זה בזה כמונו עמו יתברך. בין בזמן שהוא"רעי" שהוא בהיותנו כשרים, שאז אנו רעים ושותפים יחד כענין בזמן הבית, בכל אחד משני הזמנים האלה אין אתם רק "בנות ירושלים", כבני הכפרים שסביבות הכרך, כמה דאת אמר יריחו ובנותיה. והוא כי נשמות האומות מ"ה הלא הן מסביבות ירושלים העליונה ולא מתוכה כמונו, ועל כן אהבתיו אנכי כי קרוב אלי מאד כמדובר:
או יאמר "חכו ממתקים" כו', אל יעלה על רוחכם שהוא יתברך צריך אלינו, כאשר שרי האומות שעל ידי מה שישתרר על אומתו יאושר להיות שלוחו יתברך שמשפיע על ידו, אך הוא יתברך לא יחבבנו על זה, כי הלא "חכו" הטועם טעם מעשינו הטובים, אינו שנסכון לו, כי אם צדקנו מה ניתן לו, רק הממתקים והעריבות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ויש לו ממתקים ממעשינו. אך מה שאנו מקבלים הימנו בהדבק כל איש ישראל בו יתברך, כל אחד לפי בחינת נפשו ומעשיו הטובים הוא "מחמדים", כי"כלו" בכל בחינותיו הוא "מחמדים" ולא עריבות בלבד:
ולא עוד, אלא שעל ידי היות"זה דודי" בהיותינו בגלות, ועל ידי היות"זה רעי" בשלותינו בירושלים, אתם "בנות ירושלים", ואלמלא כן לא נתקיימתם. כי בזמן הגלות אתם קיימים להגלותינו, ובזמן השלוה תאכלו מתמצית שפע ישראל למען תהיה לנו לשוט, כמה דאת אמר (ויקרא כו יז) ורדו בכם שונאיכם, ורבים כיוצא בזה. ובלעדינו הייתם מתבטלים, כי אם לא היו ישראל אין עולם ואין אומות, שלא נברא רק בשביל ישראל והתורה שיקיימו (בראשית רבה א ה, רש"י בראשית א א):
<< · אלשיך על שיר השירים · ה · >>