פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטע [נטעה] כרם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נטע [נָטְעָה] כָּרֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
זָֽמְמָ֣ה שָׂ֭דֶה וַתִּקָּחֵ֑הוּ
  מִפְּרִ֥י כַ֝פֶּ֗יהָ נטע נָ֣טְעָה כָּֽרֶם׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

לפי המשל (נכתב במקור בסוף פרק לא):

"זממה שדה" - זממה בזמם וברסן את עשו, (בראשית כה): "איש שדה".

"ותקחהו" - מן העולם להאבידו.

"מפרי מעשיה נטעה כרם" - ישראל, לקיימם לחיי העולם הבא.

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


והנה תמצא בזה שספר מחריצות בדמיון זה הענין קצתו לשרות בעלה וקצתו להעמיד בריאות הגוף שהוא גם כן לשרות השכל, עד שכבר "זממה שדה", קנתה שדה "ונטעה כרם" להוציא מהם פרי אל השכל:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זממה", ואם בחרה במלאכת חוץ לעבוד את האדמה, אז זממה מחשבות עמוקות איך תקנה שדה, ומפרי עבודתה שהרויחה בעבודת השדה תטע כרם:

דרך המושכל

(טז) "זממה שדה", גם תזרע זרעים אלהיים על חלקת הנפש, שכבר בארנו (ישעיה כ"ח) שהנפש היא כחניית ומוכנת להצמיח פרי תבואה אם יעבדו עבודתה בחרישה וזריעה בעיון ובמעשה, וזרע המעשים נמשל לשדה שיוציא תבואה ללחם הנפש בעולם הגמול, וזרע העיון נמשל לכרם, כי העיון מתעצם בנפש עצמה, לכן נמשלו המושכלות שיטע בנפשו כגפנים בכרם שהם עצמם עומדים לעד ולא יבולו כמו הקשים של התבואה, כן המושכלות העומדים לעד בנפש ובעולם הגמול תוציא מהם יין המשומר בענביו:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"מפרי כפיה" - משכר מעשה ידיה נטעה כרם.

"זממה" - כאשר חשבה על השדה ונתנה עיניה בה, לא תשקוט עד אשר תקנה.

מצודת ציון

"זממה" - חשבה כמו כאשר זממתי (זכריה ח)


לפי המשל (נכתב במקור בסוף פרק לא):

"זממה" - כל מה שתכסוף להשכיל - תשכיל ותשיג, ותתחכם עוד להבין דבר מתוך דבר, ועושה עוד ציצים ופרחים.

<< · מ"ג משלי · לא · טז · >>