פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עָ֭שִׁיר בְּרָשִׁ֣ים יִמְשׁ֑וֹל
  וְעֶ֥בֶד לֹ֝וֶ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עשיר ברשים ימשול" - עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם.

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עשיר ברשים ימשול". האיש העשיר ימשול ברשים ולזה ישובח העושר מזה הצד וכי ילוה מטובו לאיש הנה האיש הלוה הוא לו כפוף ונכנע כאילו הוא עבדו מצד החסד שגמל אותו והנה בזה האופן ימשול העשיר ברשים במה שיגמל להם מהחסד:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ט) "עשיר ברשים ימשול" וכו', "זורע עולה" וכו', "טוב עין" וכו', נודע מקורות העמים כי בימי קדם היו העשירים מלוים מעות להדלים ברבית, והיה החק כשלא היה לו לשלם היה לו רשות לקחת אותו ואת אשתו ובניו לעבדים ולרדות בו בשבט כרצונו, והיו העשירים מלוים להדלים ועל ידי הרבית התמוטטו לגמרי ונעשו רשים, שהרש גרוע מן הדל שהדל התדלדל מנכסיו ולרש אין כל, ואז נעשו לו עבדים, אבל עי"כ התעורר כפעם בפעם מרידה מן העם הלוים, והיו הורגים את העשירים ועושים בם נקמות גדולות, עד שעי"כ הוכרחו השרים כ"פ להקים חק לוותר את החובות או לשלמם מכיס המדינה להשקיט המרד, ובעתים האלה העשירים שלא היו מלוים ברבית רק חננו את הדלים בצדקה, היו נצולים ועמדו בכבוד ובברכה בין העם, וז"ש "העשיר ימשול ברשים" ע"י "שהלוה עבד לאיש מלוה", אמנם הסוף הוא, שמי "שזורע עולה" שמלוה מעות ברבית לעשות עולה, "יקצר און", כי אז "יכלה שבט עברתו" שבו רודה את הרשעים, כי יקומו עליו ויהרגוהו, ואז "טוב עין הוא יבורך מי שנתן מלחמו לדל", לא המלוה ברבית לעשות את הדל לרש, רק מי שנתן לו מלחמו ועזרו בכספו בלא בצע, הוא יבורך מן העם:


ביאור המילות

(ז-ט) "רשים, דל", הרש גרוע מן הדל, כנ"ל.

" עברתו", כמו מכה עמים בעברה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"עשיר" - העשיר בדעת ימשול בעניי הדעת. וכן "עבד לוה לאיש מלוה", רוצה לומר, כמו שהלוה הוא מוכנע להמלוה על כי לוה לו די מחסורו, כן ימשול החכם בעניי הדעת על כי יספיק להם משאלותם בדבר החכמה.

תולדות אהרן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עבד לווה לאיש מלוה" -

  • (בבא בתרא נא א): "מיתיבי: לוה מן העבד ושחררו, מן האשה וגרשה - אין להן עליו כלום. מאי טעמא? לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי? - שאני התם, דלא ניחא ליה לשווייה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה."
  • (בבא בתרא קעא ב): "רב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא, אתא לקמיה דרבי חנינא בר פפי, אמר ליה 'הב לי זוזיי!', אמר ליה 'הב לי שטראי ושקול זוזך.' אמר ליה 'שטרך אירכס לי, אכתוב לך תברא'. אמר ליה 'הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר!' אמר 'מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל רמינן בעיינין, הא רבי יוחנן והא ריש לקיש דאמרי תרוייהו כותבין שובר, וכן כי אתא רבין אמר ר' אילעא כותבין שובר, ומסתברא דכותבין שובר, דאי סלקא דעתא אין כותבין שובר, אבד שטרו של זה, יאכל הלה וחדי?!' מתקיף לה אביי 'ואלא מאי, כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי?! אמר ליה רבא 'אין, עבד לוה לאיש מלוה'."
  • (סנהדרין לא ב): "כי אתא רב דימי, אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר 'נדון כאן' ואחד אומר 'נלך למקום הוועד', כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה, יוציא מנה על מנה?! אלא כופין אותו ודן בעירו... אמר אמימר: הילכתא כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לו רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו! - הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה - עבד לוה לאיש מלוה."
  • (גטין יד ב): "רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלי במחוזא. אמר לו לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית, אייתינהו ניהלי. אזל יהבינהו ליה. אמרי ליה: ניקני מינך! אמר להו: אין. לסוף אישתמיט להו. כי אתא לגביה, אמר ליה: שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה. לישנא אחרינא: שפיר עבדת, עבד לוה לאיש מלוה."
  • (ראש השנה לא ב): "ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעי, אזל אמימר למחוזא ולא אזלה בתריה, כתב פתיחא עילווה. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אנן תנן 'אפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד'! אמר ליה: הני מילי לענין עדות החדש, דאם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבא; אבל הכא, עבד לוה לאיש מלוה."

<< · מ"ג משלי · כב · ז · >>