מ"ג משלי טז כד
<< · מ"ג משלי טז · כד · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
צוף דבש אמרי נעם מתוק לנפש ומרפא לעצם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
צוּף־דְּ֭בַשׁ אִמְרֵי־נֹ֑עַם
מָת֥וֹק לַ֝נֶּ֗פֶשׁ וּמַרְפֵּ֥א לָעָֽצֶם׃
רש"י (כל הפרק)
"צוף דבש" - מתוק דבש ברישק"ה בלע"ז
"אמרי נועם" - דברי תורהרלב"ג (כל הפרק)
"צוף דבש". הנה אמרי נועם שיצאו מפי החכם הם כמו צוף דבש שהוא מתוק לנפש המרגשת כשיזון האדם ממנו והוא עוד מרפא לאיברים הכתושי' בשיושם עליהם ולזולת זה מחלייהם וכן אמרי נועם החכמים יערבו לנפש המשכלת ובהם עוד הישרה לתקון הגוף ולברר ולהוציא ממנו חליי המדות הפחותות:
מצודות (כל הפרק)
מצודת דוד
"צוף דבש" - הממתיק אמרים בנעימות רב, המה ערבים לשומעיהם כחלות הדבש והמה מועילים לנפש ולגוף, כי בזה ימשוך לבות בני אדם אחר דעתו הן בדבר המוסר הן בדבר הנצרך.
מצודת ציון
"צוף דבש" - חלות דבש, וכן (תהלים יט): "ונופת צופים".
"לעצם" - ר"ל לגוף, כי העצמות הם מעמידי הגוף.מלבי"ם (כל הפרק)
"צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם", שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש, כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות, לא כדבר שאין בו טעם, רק מוצא בם "צוף דבש והאמרים" הם "נועם" שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים, ומפרש "שהצוף דבש" אינו מתיקות גופני לחיך רק "מתוק לנפש", וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם "מרפא לעצם", עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים, וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל:
ביאור המילות
(כד-כו) "מתוק לנפש, נפש עמל". כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה.
"אכף", כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף: