.
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(יח-יט) "
לפני שבר גאון וכו', טוב שפל רוח" וכו', הענוה והגאוה שניהם בבחירה, המתגאה מגביה א"ע למעלה ממדרגתו, והענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות, הענו מרגיש בכבודי רק הוא ענו מפני בחירתו, והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו, ובכל המדות טוב הדרך המצוע, אבל בגאוה הזהירו מאד מאד הוי שפל רוח, שטוב ללכת בקצה האחרון, אבל אין טוב שיהיה שפל רוח טבעיי בלתי מרגיש, רק "
טוב שפל רוח את ענוים", שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה, וגבה רוח הוא מי שציורי הרוח נגבהים אל הלב ומתנשאים להתגאות ובכ"ז עדיין לא יצאו אל הפועל, כי הלב מושל על ציורי הרוח ויכול להשפיל עם רוחו, אבל אם פועלים על הלב עד שהתפעל מהם ונעשה גבה לב, אז הוא תועבה (כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ויקבל עונש, כמ"ש יד ליד לא ינקה), ואז יקנן בלבו מדת הגאוה, ונקרא גאה, ואם יצורף אליו שהוא ג"כ עשיר וגבור, אז יש בלבו גאה וגאון וקרוב הוא אל שישבר, כמ"ש לפני שבר יגבה לב איש, ואמר פה לפני שבר גאון, ומי שהוא רק גובה רוח, ועדיין לא גבה לבו ולא בא לכלל גאוה, קרוב אל הכשלון, אחר שהגאוה י"ל מלחמה עמו ובקל יכשל, וז"ש "
לפני כשלון גובה רוח", ועת יכשל, אחר המכשול הוא השבירה, ואז יוקדם הגאון, כמ"ש "
לפני שבר גאון" כי גובה רוחו משל על הלב עד שבא לכלל גאון, וא"כ "
טוב שיהיה שפל רוח את ענוים", להיות שפל רוח בתכלית השפלות, שזה לא יכשל וכ"ש שלא ישבר, "
מחלק שלל את גאים" הגם שידמה לו שמחלק עמהם שלל וריוח רב, כי פתע ישבר וישפל, אבל תכלית הענוה כבוד כמ"ש ולפני כבוד ענוה:
ביאור המילות
(יח-יט) "
גאון, גאים". הגאוה היא תכונה שמתגאה ברוחו, והגאון הוא מי שהוא גדול באיזה מעלה כמו בעושר או בגבורה שע"י מתגאה, עד שהגאוה תהיה גם בלא מעלה, והגאון הוא בעבור מעלה, כמ"ש ישעיה
(י"ג י"א) ובכ"מ, ויש הבדל בין גאה וגאון וגובה לב, "
ובין גובה רוח", שהרוח הוא המעלה ציורים על הלב, וגובה רוח יעלו ציורי גרוה מעומק נפשו, ועת ימשלו בו ויפעלו על הלב שהלב מציין הכח המושל בנפש, נקרא גובה לב, ואז ימצאו בו גאוה וגאון. ותמצא בכל מקום שהרוח פנימי מן הלב, ומורה תנועת הכח בעומק הנפש, והלב מורה מציאת הכח וממשלתו, והכשלון קודם אל הנפילה והשבר, כמ"ש המה כשלו ונפלו, וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו, וע"כ מיחס גובה רוח לפני כשלון, וגאון לפני שבר, וההבדל בין ענוה לשפל רוח כבר בארו הקדמונים:
