מ"ג ויקרא כ ט


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֲרֵי גְּבַר גְּבַר דִּילוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל אֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ לָט קַטְלָא חַיָּיב׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב דְיֵילוּט יַת אָבוֹי וְיַת אִמֵיהּ בִּשְׁמָא מְפָרֵשׁ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּאַטְלוּת אַבְנִין מְטוֹל דְאָבוֹי וְאִמֵיהּ לָט קְטָלָא חַיָיב:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אביו ואמו קלל" - (ת"כ סנהדרין פ"ה) לרבות לאחר מיתה

"דמיו בו" - זו סקילה וכן כל מקום שנא' דמיו בו דמיהם בם ולמדנו מאוב וידעוני שנא' בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם ופשוטו של מקרא כמו דמו בראשו אין נענש על מיתתו אלא הוא שהוא גרם לעצמו שיהרג

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל – לְרַבּוֹת לְאַחַר מִיתָה.
דָּמָיו בּוֹ – זוֹ סְקִילָה; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "דָּמָיו בּוֹ", "דְּמֵיהֶם בָּם"; וְלָמַדְנוּ מֵאוֹב וְיִדְּעוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (פסוק כז). וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כְּמוֹ "דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ" (יהושע ב,יט): אֵין נֶעֱנָשׁ עַל מִיתָתוֹ אֶלָּא הוּא, שֶׁהוּא גָּרַם לְעַצְמוֹ שֶׁיֵּהָרֵג.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

דמיו בו: דמו בראשו, הוא חייב עצמו מיתה:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" - יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (לעיל יט ג) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (פסוק ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (בפסוק ח) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (פסוקים י-יד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (לעיל יח יז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (לעיל יח י) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (פסוקים טו-טז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (פסוק יח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (פסוק יח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (פסוק יט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (פסוקים כ כא) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (פסוק יז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (לעיל יח ז) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי איש איש אשר יקלל" והאות על שאני מקפיד כל כך שתהיה הקדושה בזרע שהרי ענשתי מיתת בית דין את המקלל הוריו שזה יקרה על הרוב בהיות פסול בזרע כי אז הוא בלתי מוכן אל מה שכתוב שמע בני מוסר אביך וכו'. ואיש כזה לא ישמור חוקים ומשפטים כי לא יקבלם מאביו ומאמו כלל:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי איש איש אשר יקלל. קשה אומרו כי שנותן טעם למה שלפניו ולא אמר דבר קודש שיהיה זה טעמו. ואם על שמירת החוקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהוצדק לומר כי. עוד למה כפל לומר איש איש. ובתורת כהנים אמרו איש אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר איש איש ע"כ. קשה מנין יעלה על דעת למעט אשה שהוצרך לריבוי והלא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה בדרך כלל וכאומרם ז"ל (ב"ק טו א). ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתוב איש לטעות לומר שבא למעט אשה ויאמר אדם כי יקלל וגו':

עוד למה כפל לומר אביו ואמו קלל. אכן כוונת הכתוב הוא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד אבל בן אחרים ואפילו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד ב) וזה לשונם אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' ע"כ. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז"ל (ערכין כח ב"מ ז א) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב כאומרם ז"ל (נדה לא א) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, וא"כ מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם, לזה אמר הכתוב אחר אזהרה ועונש מעביר בניו למולך כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת, ודקדק לומר את אביו ואת אמו פירוש זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם, ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו וכן להפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד כמאמרם ז"ל (ברכות כד א) אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם או הנעשה מאחד מהם לבניהם יחשב לשניהם יחד. ולזה תמצא שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב) למה יקח משכבך מתחתיך. וכפל לומר איש איש משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות ונקבות בזכרים, ואמרו ז"ל (נדה לא א) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות לא יומתו אבות על העברת הבנים או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות תלמוד לומר איש איש אחד לגופו ואחד לאשה ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת:

עוד נראה כי לצד שאמר הכתוב אביו ואמו ודרשו רז"ל (ילקוט) שאביו בא למעט אבי אביו ואמו בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמיעוט בא אביו ולא אביה אמו ולא אמה ואם כן הנשים פטורות מעונש זה, תלמוד לומר איש איש לרבות אשה:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[א] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "איש איש".

"כי יקלל את אביו"-- ולא את אבי אביו. "ואת אמו"-- ולא את אבי אמו.   "אביו" ודאי ולא הספק. "אמו" ודאית ולא הספק.

[ב] "אביו ואמו קלל" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז), יכול לא יהא חייב עד שיקלל שניהם בבת אחת? תלמוד לומר "אביו..קלל" "אמו קלל"-- אפילו אחד מהם.   והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו, דברי ר' יוסי הגלילי.   ר' עקיבא אומר "אביו ואמו קלל"-- את שהוא חייב על אביו חייב על אמו, ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו. מודה ר' עקיבא בשתוקי שהוא חייב על אמו אף על פי שאינו חייב על אביו.

[ג] "אביו ואמו קלל"-- אפילו לאחר מיתה. והלא דין הוא: הואיל והמכה חייב והמקלל חייב. מה מכה אינו חייב אלא בחיים אף המקלל אינו חייב אלא בחיים. תלמוד לומר "אביו ואמו קלל"-- אפילו לאחר מיתה.

"דמיו בו"-- בסקילה.


הוספה:[ה] "איש"-- מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות בת, וטומטום ואנדרוגינוס.

"ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז)-- אין לי אלא אביו ואמו. אמו שלא אביו, אביו שלא אמו מנין? תלמוד לומר "אביו ואמו קלל"-- מכל מקום, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר, משמע הוא שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו עד שיאמר לך הכתוב "יחדיו".

הוספה:[ו] "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו"-- בשם. אתה אומר בשם או אינו אלא בכינוי?... תלמוד לומר "בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טז) שאין תלמוד לומר "שם", ומה תלמוד לומר "שם"? אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם, דברי ר' אחי בר' יאשיה. ר' חנינא בר' אידי אומר, הואיל ואמרה תורה 'השבע' ו'אל תשבע', 'קלל' ו'אל תקלל'. מה השבע בשם אף אל תשבע בשם.

הוספה:[ז] "מות יומת"-- בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת בכל המיתות שבתורה?... תלמוד לומר "דמיו בו", ולהלן (ויקרא כ, כז) נאמר "דמיהם בם". מה "דמיהם בם" שנאמר להלן-- בסקילה, אף "דמיו בו" שנאמר כאן-- בסקילה.

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר (שמות כב, כז) "אלקים לא תקלל".

ואם נשיא הוא אביו הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאור".

אינו לא דיין ולא נשיא אלא בור, הרי אתה דן מבנין אב מבין שניהם: לא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין. הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו.   אי מה הצד שבהם שהם גדולים, ומעמך, וגדולתן גרמה להם ואתה מוזהר על קללתן אף אביך שהוא גדול, ומעמך, וגדולתו גרמה לו אתה מוזהר על קללתו!... תלמוד לומר "לא תקלל חרש"-- דבר הכתוב באומללים של אדם.   מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו!   נשיא ודיין יוכיחו!   מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להם!   חרש יוכיח! הרי אתה דן בבנין אב מבין שלשתן: לא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי זה וזה כראי חרש ולא ראי חרש כראי שניהם. הצד השוה שבשלשתן שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתם.   מה להצד השוה שבהן שכן משונים!? אם כן נכתוב קרא "אלקים וחרש"! או "נשיא וחרש"! "אלקים" למה לי? אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו.

<< · מ"ג ויקרא · כ · ט · >>