פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות ויקרא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה הוא

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כׇּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִתְּתָא אֲרֵי יְדוּב דּוֹב דְּמַהּ יוֹמִין סַגִּיאִין בְּלָא עִדָּן רִיחוּקַהּ אוֹ אֲרֵי תְדוּב עַל רִיחוּקַהּ כָּל יוֹמֵי דּוֹב סְאוֹבְתַהּ כְּיוֹמֵי רִיחוּקַהּ תְּהֵי מְסָאֲבָא הִיא׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִינְתְּתָא אֲרוּם יִדוֹב דוֹב אַדְמָא יוֹמִין תְּלָתָא בְּלָא אֲשׁוּנֵי רִיחוּקָהּ אוֹ אֲרוּם מִידוֹב בָּתַר יוֹמֵי רִיחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סְאוֹבְתָּא תְּהֵי מְסָאָבָא לְדִמְשַׁמֵשׁ עִמָהּ מְטוֹל דִמְסָאָבָא הִיא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ימים רבים" - שלשה ימים

"בלא עת נדתה" - אחר שיצאו שבעת ימי נדתה

"או כי תזוב" - את ג' הימים הללו

"על נדתה" - (נדה עג) מופלג מנדתה יום א' זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו ולא כדת הנדה שזו טעונה ספירת ז' נקיים וקרבן והנדה אינה טעונה ספירת ז' נקיים אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה ודרשו בפרשה זו י"א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] "ואשה"-- בין גיורת, בין שפחה, בין משוחררת, בין בת ישראל.

"כי יזוב זוב דמה"-- דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד.   או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס?... כשהוא אומר "זוב" לרבות את האונסים. הא מה אני מקיים "דמה"-- דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד.

[ב] כמה יהיה בקישוי ויהיה תלוי בולד? ר' מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום. ר' יהודה אומר דיה חדשה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים, אין קישוי יותר משתי שבתות לפיכך אם קשתה י"ז-- שלשה ראשונים ראוים לזיבה וילדה בזוב.

[ג] ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהם-- שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים אחר הנדה, וי"ד של נקבה. אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה, מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב.

[ד] ויש רואה מאה ימים ואינה זבה בהם-- שנים ל"בלא עת", שבעה נדה, ושנים לאחר נדה, ושמונים של נקבה, שבעה נדה, ושנים לאחר הנדה.

[ה] "ימים"-- שניים. יכול ימים הרבה? אמר רבי עקיבא, כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשת המרובה-- לא תפשת, תפשת מועט-- תפשת.   [ו] ר' יהודה בן בתירא אומר, שתי מדות-- אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה, מודדים מדה כלה ואין מודדין מדה שאינה כלה.   ר' נחמיה אומר, וכי למה בא הכתוב? לפתוח או לנעול? והלא לא בא לנעול אלא לפתוח! אם אתה אומר ימים עשרה... אינו אלא מאה! אלא מאתים! אלא אלף! אלא רבוא! וכשאתה אומר ימים שניים--פתחת.   ר' מונא אומר משום ר' יהודה, "ימים"-- שניים. יכול ימים הרבה? אם מרובים הם והלא כבר נאמר "רבים"! הא לא דבר אלא ימים מועטים. וכמה הם? הוי אומר שניים.

[ט] "רבים"-- שלשה. יכול רבים עשרה? אמר "ימים" ואמר "רבים". מה "ימים" מיעוט ימים שניים, אף "רבים" מיעוט רבים שלשה. יכול שניים ושלשה, הרי חמשה? וכי נאמר "ימים ורבים", והלא לא נאמר אלא "ימים רבים". הא כיצד? הללו יהיו מרובים על שנים, וכמה הם? הוי אומר זה שלשה.


[א] יכול הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה, ומה אני מקיים "ואשה כי תהיה זבה דם"?-- ברואה יום אחד, אבל הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה.... ת"ל "בלא עת נדתה... על נדתה"-- אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחלה.

[ב] אין לי אלא סמוך לנדתה? מופלג מנדתה מנין? ת"ל "או כי תזוב על נדתה". אין לי אלא מופלג מנדתה יום א'. מנין ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'? מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה, אף אני ארבה את אלו שהם כשרים לספירה-- כשרים לזיבה.

[ג] מנין לרבות אחד עשר? ת"ל "בלא עת נדתה". או יכול שאני מרבה את יב'? אמרת לאו. מה ראית לרבות את יא' ולהוציא את יב'? אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את יא' שהוא בספירת "או כי תזוב", ומוציא אני את יב' שאינו בספירת "או כי תזוב".

[ד] אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה. מנין לרואה שנים תהיה זבה? ת"ל "ימי זוב טומאתה כימי נדתה". מנין לרואה יום אחד תהיה זבה? ת"ל "כל ימי זוב".

<< · מ"ג ויקרא · טו · כה · >>