מ"ג ויקרא ב יא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כל המנחה אשר תקריבו ליהוה לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כׇּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כׇל־שְׂאֹר֙ וְכׇל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
כָּל מִנְחָתָא דִּתְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חֲמִיעַ אֲרֵי כָל חֲמִיר וְכָל דְּבַשׁ לָא תַסְּקוּן מִנֵּיהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
כָּל מִנְחָתָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חָמִיעַ אֲרוּם כָּל חֲמִיר וְכָל דְבַשׁ לָא תְקַרְבוּן מִינֵיהּ קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
ירושלמי (קטעים):
אֲרוּם כָּל דִּמְחַמָּע וְכָל דְּחָלִי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכל דבש" - כל מתיקת פרי קרוי דבש

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְכָל דְּבַשׁ – כָּל מְתִיקַת פְּרִי קְרוּיָה דְּבַשׁ.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל דבש: פירות האילן, תמרים קרויין דבש:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" - אסר להביא המנחה חמץ ואחר כך אמר לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו ויכנס בכלל "לא תקטירו ממנו אשה" כל הקטרה לשון קטרת הסמים שהפטמין אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה (תורת כהנים פרשה יב ד) ואמר "ממנו" לאסור מקצתו כלומר חצי קומץ וכן על עירובו לוקה מריבוי הכתוב שאמר כי כל שאור וכל דבש כמו שמפורש במנחות (נח) ובפסחים (מג) וטעם הכתוב שיזכיר מנחה היא (פסוק ו טו) ויכתוב הוא וכן בכל מקום מפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג כ) וכן האשה ההוא (במדבר ה לא דברים יז ה) בעבור שהנקבה בכלל הזכר בכח וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו) אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם ולכן אסרם לגבוה וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע"ז כמו שאמר אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ובטעם המלח אמר גם כן בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (מנחות כ) או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) "ואם מנחת מרחשת קרבנך" והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה וטעם על כל קרבנך על כל קרבנותיך שכל הקרבנות טעונין מלח כמו המנחה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כתב הרב ז"ל בספר המורה, כי מנהג עובדי עכו"ם שבכל מנחתם היו מקריבין חמץ והיו מערבים הדבש בכל קרבנותיהם ולכן אסרם לגבוה. וכענין זה אמרו רז"ל במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואח"כ שנאה השם מפני שעשאוה חק לעבודה זרה, כמו שנאמר (דברים טז) אשר שנא ה' אלהיך.

וע"ד הפשט כי הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו לא תאכל עליו חמץ לענין קרבן פסח, וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים, ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לעבודה זרה, ודבש גם כן יצר הרע כי דב"ש בגימטריא אשה, והאשה היא יצה"ר, כי כן מצינו באדם הראשון כשחטא אמר (בראשית ג) האשה אשר נתתה עמדי, רצה לומר יצר הרע שיצרת בי, והאשה אמרה הנחש השיאני, וזה סוד נחש והאשה והאיבה, ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו, ודי למבין.

וע"ד הקבלה השאור והדבש רמז למדת הדין כידוע מלשון חמץ, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח, על כן אמר לא תקטירו ממנו אשה לה', כי כיון שהכוונה לשם המיוחד לא תאפה חמץ ולא תקטירו שאור ודבש.

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח פירש"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העה"ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה"ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ"ש ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז, א) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כ"א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.

על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה' אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ"א השאור לקרבן ראשית ביום מ"ת כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו כמו שיתבאר בע"ה בפר' כי תבא.

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[א] אילו אומר '..אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ', יכול אין לי בלא תעשה חמץ אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר 'מנחה'.  ‏[1]ומנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "כל המנחה...".  [ב] אין לי אלא מנחות ששיריהן נאכלים; מנחות שאין שיריהם נאכלים מנין? תלמוד לומר "כל המנחה..".

"אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ"-- ר' יוסי הגלילי אומר להביא את לחם הפנים.    ר' עקיבא אומר להביא מנחת נסכים.


[ג] "לא תעשה חמץ" -- יכול לאו אחד לכולם?    תלמוד לומר (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ"; אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר, מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני ארבה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה-- לחייב עליו בפני עצמו.


[ד] "..שאֹר..לא תקטירו" -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר "כל שאֹר..".
אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "כי כל שאֹר".
יכול מנחות שהן ב-מצה תהיה יהיו בבל תקטירו, מנחות שאינם ב-מצה תהיה לא יהיו בבל תקטירו?...    תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש".


'דבש לא תקטירו' -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר 'כל דבש'.
אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "...וכל דבש".
אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם; דברים שהדבש יפה להם מנין? שהפטמין אומרים יפה הדבש לקטורת מנין? תלמוד לומר "וכל דבש לא תקטירו".


[ה] מה תלמוד לומר "כל שאר" ומה תלמוד לומר "וכל דבש"? לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור:

  • שאור הותר מכללו למקדש, ודבש לא הותר מכללו למקדש.
  • דבש הותר בשירי מנחות ושאור לא הותר בשירי מנחות.

הא לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור צריך לומר "כל שאר" וצריך לומר "וכל דבש".


[ו] ומנין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות, והקטירם מן השאור ומן הדבש, עובר בלא תעשה?    תלמוד לומר "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לשם"-- הא כל שיש ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו.

  1. ^ עיין במלבי"ם שמצדד לגרסת הגמרא מנחות נז

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא תעשה חמץ. לפי שיצר הרע דומה לשאור ומטעם זה ג"כ הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש:

<< · מ"ג ויקרא · ב · יא · >>