מ"ג דברים כב יג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ וּשְׂנֵאָֽהּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יִסַּב גְּבַר אִתְּתָא וְיֵיעוֹל לְוָתַהּ וְיִשְׂנֵינַהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יִסַּב אֵינַשׁ אִיתָא בְּתוּלְתָּא וְיֵיעוֹל עֲלָהּ וּמִבָּתַר כְּדֵין יִסְנִינָהּ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
ואחרי ימים בא אליה ושנאה, שלא היתה עריבה אליו בביאתה;
והשכים בבקר ובא לבית-דין וטען שלא מצאה בתולה; והנה זה מתכוין להוציאה בלא מוהר הבתולות, שהיא הכתובה שכתב לה, ומפני כי בחזקת בתולה נתקדשה אליו הוא טוען עליה שזנתה תחתיו;
ולפיכך אמר הכתוב (דברים כב כ): "ואם אמת היה הדבר" כדברי הבעל, "וסקלוה"; והאמת לא יודע רק על פי שנים עדים.
ולפי שהכתוב יפרש בזנוני הבתולות, כי כאשר תהיה מאורסה תסקל וכאשר לא אורסה היא פטורה, לא הוצרך לפרש כאן "ואם אמת היה שזינתה בארוסיה ושזינתה ברצונה וסקלוה", ואמר ברמז (דברים כב יא): "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", והנבלה היא בעשותה כן לרצונה.
ו"לזנות" הוא כאשר תשטה אשה תחת אישה, כי הנערה אשר לא אורשה לא תקרא "זונה" בשכבה עם אחד העם, אבל היא מיועדת לו (שמות כב טו).ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ואומר שהמצוה הראשונה ממוציא שם רע ענינה כן שכבר יקח איש אשה עם קדושין ובא אליה ושנאה, אם שלא נתערבה אליו בזוגו, ואם להיותה כעורה ומצד שנאתו אותה ירצה להפטר ממנה ולקחת אשה אחרת ומצד יראתו לפרוע אליה הבתולים ישים לה עלילות דברים כדי לפטרה בלא כתובה, והנה זכר הכתוב בכאן שלשה לשונות, האחד ושם לה עלילות דברים, הב' והוציא עליה שם רע, הג' ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, והכונה בהם שהוא ישים לה עלילות דברים, ר"ל שאשתו תדבר כאחת הנבלות ותחרפהו ותגדפהו מבלי היות לה דרך נשים לכבד בעליהן, וזהו עלילות דברים. ומלבד זה יוציא עליה שם רע ר"ל שיפתה אנשים ונשים שיאמרו עליה שאינה צנועה ולא בעלת ענוה כבנות ישראל אלא כל עניניה כדרך אשה מנאפת, כי זהו המכוון במה שאמר והוציא עליה שם רע, ומלבד כל זה יאמר בבית דין את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, ר"ל שלקחה בחזקת בתולה ושאחרי היותה אשתו מזומנ' לו ומאורשת לו זנתה תחתיו וארז"ל בפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' מד) ובספרי שצריך עם זה שיביא עדים אשר יעידו שזנתה אחרי היותה מאורשת אליו, הנה כאשר יקרה זה יקחו אבי הנערה ואמה אם יהיו בחיים או אחרים במקומם השמלה אשר שכבו בהם החתנים מיד השושבינים והם העדים שזכרו רז"ל בפ"ק דכתובות (ד"ד) שמכניסין החתן והכלה לחדר ומשמרים לה בחוץ ונכנסים שם אחרי הזווג ויראו הדמים ויקחו השלמה שהיא שלמת הבתולים ואותה יביאו אביה ואמה לפני בית דין ואם היות האב והאם שניהם לפני ב"ד מביאין השמלה, הנה האב מדבר בפניהם כי אין ראוי לאשה שתדבר במקום שבעלה עומד בדין, ויאמר אל הזקנים שהם ב"ד מהעיר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה, ר"ל שכל זה שעשה היה מפני השנאה לא להמצא בה שמץ דבר ויגיד ג"כ מרשעתו ששם לה עלילות דברים שהיתה בפיה ובלשונה רעה וסרת טעם לא להיותו כן כי אם להעליל עליה באחרונ' ולומר אחרי כן לא מצאתי לבתך בתולים, וזהו אמרו ושם לה עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, והנה לא השיב לשם רע שהוציא עליה לפי שהיה דברי אחרים ולא דברי הבעל בגלוי כי אם לעלילות דברים שדבר הבעל בעצמו, ולענין הבתולים שדבר גם כן בעצמו שלא מצא לה ואז יוכיחו שבענין הבתולים הוא משקר ודובר כזב מפאת החוש, האב והאם שניהם יפרשו השלמה ויוכיחו דם בתולים, ולפי שעם היות השמלה מגוללה בדמים, אפשר שיהיה מדם נדותה ולא מהבתולים, או באופן אחר מהתחבולות אמרו שצריך עוד שיעשו הזמה לעדים שהעידו בזנותה, או הכחשה לפחות כי השמלה לא תכחישם בעצם, ועם זה הותר הספק הד':
ולפי שהאיש הזה חשב לעשות קלון וחרפה רבה לאבי הנערה ואמה באמרו שזנתה בביתם וחשב לפטרה מבלי כתובה ושישלחה מביתו בידי' ריקניות, וחשב כל זה כדי לגרשה ולהרחיקה ממנו לשנאתו אותה, לכן גזרה התורה עליו ג' מיני עונשים וכלם מדה כנגד מדה כי אם חשב לעשות קלון וחרפה לקרובי אשתו יהיה ענשו ויסרו אותו, רוצה לומר בב"ד יענשוהו במלקות ברצועה כדי שיפחתו מעלתו וחרפתו לא תמחה, וכנגד המהר שחשב להפסידה ולגוזלו ממנה שהוא חמשי' כסף יהיה ענשו מאה כסף שהוא כפל המהר ויתנו אותם לאבי הנערה לא לנערה עצמה, לפי שהיא ברשותו ותקחם אחרי כן, וכנגד מה שחשב לפטרה ולהסירה מעליו, אמר ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, כי עם היות לו רשות לגרש את אשתו כשירצה, עתה לא יגרשה כל ימי חייו. וכבר העיר הרב המורה בפרק מ"ט ח"ג על יושר הדין הזה מהצדדים האלה, והנה המצוה הזאת באה בפרש' משפטים באמרו על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו וביאר כאן הפשע הזה בפרט ושיהיה ענשו בשירשיעוהו בית דין לשלם שנים האמכנם אם הדבר הזה היה אמת, ר"ל שלא נמצאו בתולים לנערה, כי זהו מה שראוי לחוש עליו לא על עלילות דברים ולא על הוצאת שם רע אבל לענין הבתולים ועם זה יביאו עדים כפי קבלתם זכרונם לברכה בספרי שיעידו שבהיותה נערה מאורשה זנתה בית אביה הנה אז תסקל לפי שעשתה נבלה בישראל והנבלה שעשתה היא הזנות בהיותה מאורשה לאיש ועם היותה מזרע ישראל עם קדוש לה' השחיתה עלילה כזאת ולפי שהיא עשתה בזה קלון לאביה בפרט ואל כלם בכלל, רוצה לומר אל כל אנשי עירה. לכן צוה שתסקל אל פתח בית אביה, ושיסקלוה אנשי עירה ויבערו מקרבם האשה אשר לא חששה אל כבוד אביה ובעלה ולא לכבוד עמה וזרעה, והדין הזה כבר בא בפרשת קדושים (ויקרא כ"ח) ואיש כי ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, ופי' כאן שהמאורשה דינה כאשת איש לכל הדברים והעונשים, ולכן כאשר זנתה ביא אביה בהיותה מאורשה תמות כמו האשה בעולת בעל, וזהו שסמך כי ימצא איש שוכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם כאלו ביאר שהמצוה היא בבעולה ובמאורשה. ואולי שלזה נאמר שם ואיש אשר ינאף את אשת רעהו שפרט שניהם א' לארוסה וא' לבעולה והוא הביאור שעשו בזה ואמר ומתו גם שניהם, כבר ראית מה שכתב רש"י (דברים נ"ב) להוציא מעשה חדודי' שאין האשה נהנת מהם וגם לרבוי הבאים מאחריהם, וראית מה שתפש עליו הרמב"ן והוא פי' כפי הפשט גם שניהם גם האיש הפושע וגם האשה וכו', וכבר נוכל לומר שכוונו במדרש מה שפי' הרב בפשט הכתוב, כי הנה פירשו גם לרבות הבאים אחריהם, רוצה לומר בכתוב שנאמר ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה ומעשה חדודין דרשו ממלת שניהם, אבל כפי הפשט רבוי גם שניהם הוא חוזר למה שזכר מהאשה אשר זנתה בית אביה כי כמו שזכר למעלה שתמות האשה ההיא המאורשה תחת אשר זנתה בית אביה, כך ימות האיש השוכב עם האשה בעלת בעל והאשה עצמה ומזה הצד בא רבוי גם שניהם:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מודיע הכתוב כי הקדוש ברוך הוא שהוא הנקרא "אבי הנערה", וכנסת ישראל, יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אומרו (להלן טו): "ולקח אבי הנערה ואמה, והוציאו את בתולי הנערה" – רמז חוזק ועלִיה והשגות רמות יושגו באמצעותה, ויתבעו עלבונה בבית דין – כאומרו "השָׁערה"; והוא מה שאמרו בזוהר (ח"ג פ') כי עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע עלבונה של תורה, וכאומרם במשנה (אבות פ"ו): "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה":
והנה טענת העומד לתבוע עלבונה כתובה לפנינו, כאומרו (להלן טז): "ואמר אבי הנערה אל הזקנים: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה", פירוש: לא נתתיה לעגנה בקרן זויות, אלא להתנהג עמה במנהג אשה, לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפורשים שלשת הדברים בספר הזוהר (תיקונים ו') שכולם צריכין לתורה. "וישנאה" – כאן רמז סיבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת 'שנאה', ונותן טעם ההרחקה: מפני שלא מצא בה תוקף וחוזק; והוא אומר (להלן יז): "והנה הוא שם עלילות וגו'" – דקדק לומר והנה הוא, להעיר כי אין זה אמת, שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו. "ואלה בתולי בתי וגו'", והיו הדברים ברורים כשמלה – כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר – כל העולם כלו – בה נברא, בשבילה נברא ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנית בה:
ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין: ראשונה (להלן יח) "ויסרו אותו" – על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה' א): "אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו' יתלה בביטול תורה", פירוש: על מה שבטל התורה; ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה בטענת 'הלא ביטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא', ויישוב הדבר הוא לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה, כאומרם (אבות פ"ב): "ואין אתה בן חורין להבטל ממנה", והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון – ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה, ועל זה ענשוהו:
ואומרו (להלן יט) "וענשו אותו מאה כסף" – רמז למאה ברכות שחייב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מ"ג ב) מאומרו "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל" – אל תקרי "מה" אלא 'מאה', ופסוק זה בבעל תשובה נאמר, כאומרם בגמרא (ב"ר פכ"א): "ועתה – אין ועתה אלא תשובה, דכתיב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו'". עד כאן. שחייב להשתדל להשלימם. ואומרו "ונתנו לאבי הנערה" – שכולן הם ברכות לה' שהוא אבי הנערה, ואומרו "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" – שהיא השכינה שהיא כללות ישראל, והיא מדה העשירית שכוללת מאה, והיא נקראת תורה שבעל פה, כידוע ליודעי חן.
ואומרו "ולו תהיה וגו'", פירוש: הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים, אדם כזה שהוציא שם רע עליה – צריך לשקוד על דלתותיה כל היום וכל הלילה, לא יוכל לשלחה כל ימיו; וכזה מצינו להם לרבותינו ז"ל (ויק"ר פכ"ה) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שנים, וכן על זה הדרך – וזה בעל תשובה משאר העבירות, אבל מוציא שם רע על התורה, משפטו כל ימיו עמה ישב, תורתו אומנתו:
ואומרו (להלן כ) "ואם אמת היה הדבר וגו'" פירוש אם אירע כי תורה שלמד זה האיש ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות שלמדו צדוק ובייתוס ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע, לתורה כזו יצו ה' לרמות בה אבן לסוקלה ולאבדה כאומרו (להלן כא) "ומתה", הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקדוש ברוך הוא אף על פי כן הכונה לא כן הוא, וכבר אמרו ז"ל (גיטין מ"ה ב) על ספר תורה שכתבו מין ישרף, "כי עשתה נבלה לזנות וגו' ובערת הרע" כי זו תקרא חלק רע וצריך ביעור:
ואומרו עוד (להלן כב) "כי ימצא איש שוכב וגו'" יתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין נ"ט א) שאמרו גוי העוסק בתורה חייב מיתה ע"כ, והוא אומרו כי ימצא איש שוכב עם אשה שהיא מאורסת לבעלה שהיא התורה כלת ישראל, "ומתו גם שניהם" פירוש העכו"ם העוסק וגם התורה ההיא לא יהיה לה עליה אלא תדעך נרה ואין לה חיות כדרך אמרי תורה דכתיב (משלי ד') כי חיים הם:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי יקח איש אשה ובא אליה ( ושנאה ). [בדברים.] רבי יהודה אומר, (כתובות מה) אם בא אליה לוקה, ואם לאו אינו לוקה.
פז.
ושנאה . [רבי ישמעאל אומר, בא וראה מה שנאה גורמת, שמביאתו לידי לשון הרע].
מכאן אתה אומר, עבר אדם עבירה קלה, סופו לעבור עבירה חמורה. עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך , סופו לעבור על לא תקום ולא תטור , ועל לא תשנא את אחיך , ( ואהבת לרעך כמוך ,) וחי אחיך אמך (אולי "עמך") , עד שבא לידי שפיכות דמים. לכך נאמר כי יקח איש אשה [ ושנאה ].
מלבי"ם - התורה והמצוה
פו.
כי יקח איש אשה ובא אליה . הנה פשטות ענין הפרשה מקשה מאד, שפשוטו מורה שהשם רע הוא רק שלא מצא לה בתולים. ואם נמצא מוכחש ע"י הוצאת השמלה, שנתברר שיש לה בתולים - לוקה ונותן מאה סלע, ואם לא נמצאו בתולים וסקלוה.
וזה דבר שאי אפשר, שגם אם לא נמצא לה בתולים איך תסקל, ואיך יוציא עליה שם רע, הלא י"ל שהיא מוכת עץ או שזנתה כשהיא פנויה! ועל כרחך שחוץ מה שטוען "לא מצאתי לה בתולים", מביא עדים שזנתה תחתיו. וא"כ, למה מזכיר הטעם ש"לא מצאתי לה בתולים", שאף בלא זה, אם יביא עדים שזנתה תחתיו - חייבת מיתה, אף שנמצא לה בתולים, שמא הטה! ועכ"פ יוכל להביא עדים, שזנתה שלא כדרכה, ומה יועיל מה שיפרשו את השמלה, הלא עקר הוא שיזימו את העדים!
ועל כרחך, ס"ל להחכמים שזה תפס רק לדוגמא. כי אחר ששם לה עלילת דברים מחמת שנאה, בהכרח היה סבה ששב לשנוא אותה אחר שאהבה ונשא אותה. וע"כ תפס לדוגמא, שבא עליה, ואז נתחדש שנאה, כמו שהיה באמנון ותמר. ה"ה אם נתחדשה השנאה ע"י דבר אחר, כגון שנכנס עמה בדברים ונמאסה בעיניו.
וכן מ"ש ואקרב אליה , אינו דוקא, רק לדוגמא. וכן מ"ש ולא מצאתי לה בתולים אינו דוקא, רק שדרך הרגיל, שיאמר שע"י שלא מצא בתולים התחיל לחקור על מעשיה, ונודע לו מפי עדים שזנתה תחתיו. וכן מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה , אינו דוקא, רק שהאב מברר ששקר דבריו, ע"י שמזים את העדים.
וכן פי' בגמ' לרבנן דר' אליעזר בן יעקב, ור' אליעזר בן יעקב (ור"י סובר כוותיה), דעתו שלא נוכל להכחיש פשט הכתוב שבא עליה ממש, וטוען דוקא שלא מצא לה בתולים. וזה תנאי אל חיוב המוציא שם רע, הגם שזה לבדו אינו מספיק, שהעקר הוא מה שמביא עדים שזנתה תחתיו. ובכל זאת צריך דוקא שבא עליה כדרכה, כפשט הכתוב. ובכל זאת מ"ש ולא מצאתי לה בתולים , צריך להוסיף, שעי"ז בקש על הדבר ונודע לו על פי עדים שזנתה.
ולפי זה מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה , אא"ל (=אי אפשר לומר) גם לר' אליעזר בן יעקב, שזה לבדו יספיק. אחר שבאו עדים שזנתה, מה יועיל פרישת השמלה! וע"כ שמביא עדים להזים עדי הבעל, שאז מצרף אל זה גם השמלה והבתולים. ומ"ש ופרשו השמלה , ר"ל כמו שמבררים ע"י השמלה שיש לה בתולים, כן מבררים שעדי הבעל הם עדי שקר.
ובזה תבין מה שהרמב"ם, אעפ"י שפסק כראב"י שצריך שבא עליה ממש, בכ"ז כתב (ה' נערה ג יב) שזה שנאמר בתורה ופרשו השמלה , לשון כבוד - שנושאים ונותנים בדבר. וכן מ"ש (=מה שאומר) האב, ואלה בתולי בתי , הם זוממי עדי הבעל וכו'. כי כן צ"ל גם לראב"י, שפרישת השמלה לבדו אינו מועיל, רק עד שיזים עדי הבעל. שאז יבררו הדברים מכל הצדדים שהוציא עליה שם רע, גם במ"ש לא מצאתי לה בתולים . ולחינם התפלאו עליו המפרשים שסותר את עצמו.
פז.
ושנאה . הלא יצויר ששם לה עלילות דברים, שלא מחמת שנאה. רק שנשתנה דעתו להעליל עליה, כדי שיקח אחרת נאה או עשירה ממנה! רק הכתוב מלמדנו שעברה גוררת עברה. ושיצא מגדר התורה והמוסר כ"כ, עד שירצה לשפוך דמה. לזה יקדם על הרוב עברה אחרת קלה, שהיא מביאתו לידי שפיכות דמים.