מ"ג דברים כב ט
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹא־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵירוּבִין דִּלְמָא תִסְתָּאַב דִּמְעַת זַרְעָא דְּתִזְרַע וְעַלְלַת כַּרְמָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא תִזְרְעוּן כַּרְמֵיכוֹן עֵירוּבִין דִּלְמָא תִתְחַיֵּיב יַקִידְתָּא דִּימְעַת זַרְעָא דְתִזְרְעוּן וַעֲלָלַת כַּרְמָא: |
רש"י
"פן תקדש" - כתרגומו תסתאב כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור נופל בו ל' קדש כמו (ישעיהו סה) אל תגע בי כי קדשתיך
"המלאה" - זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף
ולי נראה לפרש, דסבירא ליה דלא מקרי זה "כלאים" בחטה וחרצן, שהכרם הוא מין אילן, והזרע אינו מין אילן, ודבר כזה לא מקרי שהוא זורע כלאים. שהרי חרצן בפני עצמו, שהוא מין אילן, ומין זרע בפני עצמו. לכך צריך שיהיה זורע חרצן עם שני מינין, והשתא הוי כלאים כשזורע חטה ושעורה עם חרצן. אי נמי, דלא שייך כלל זריעה בחרצן, רק נטיעה, וכאן כתיב "לא תזרע כרמך כלאים", לכך צריך לפרש שהוא זורע חטה ושעורה, דהוא זריעת כלאים תוך חרצן, שהוא "כרמך":
ו'במפולת יד' דקאמר, לפירוש אשר אמרנו למעלה, שלכך בעי חטה ושעורה משום דלא נקרא "כלאים" אם לא היה רק מין אחד, יש לפרש גם כן, שאם לא היה הכל במפולת יד - שהיה מערב את חטה ושעורה וחרצן וזורע, לא הוי כלל "כלאים" חרצן וחטה ושעורה ביחד, כיון שהם מחולקים, זה מין אילן וזה מין זרע, ולכך בעינן שיהיה מערב חטה ושעורה וחרצן, עד שיהיה "כלאים" נחשב, כך יראה לי. ויש לומר עוד, דהוי למכתב 'כרמך לא תזרע כלאים', כדכתיב (ויקרא י"ט, י"ט) "שדך לא תזרע כלאים", אלא לכך לא כתיב 'כרמך לא תזרע כלאים', שאינו כרם עדיין עד שעת זריעה, דהוא זורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, לכן צריך לכתוב "לא תזרע כרמך כלאים". ועיין בתוספות בפרק קמא דקדושין (לט. ד"ה לא):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פֶּן תִּקְדַּשׁ – כְּתַרְגוּמוֹ: "תִּסְתָּאַב". כָּל דָּבָר הַנִּתְעָב עַל הָאָדָם, בֵּין לְשֶׁבַח, כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ, בֵּין לִגְנַאי, כְּגוֹן אִסּוּר, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן קִדּוּשׁ, כְּמוֹ: "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קִדַּשְׁתִּיךָ" (ישעיהו סה,ה).
הַמְלֵאָה – זֶה מִלּוּי וְתוֹסֶפֶת שֶׁהַזֶּרַע מוֹסִיף.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא תזרע כרמך כלאים . מה אני צריך, והלא כבר נאמר (ויקרא יט) שדך לא תזרע ? (מ"ק ב וש"נ) מלמד שכל המקיים כלאים, עובר בשני לאוין.
ע.
אין לי אלא כרם שלם. מנין אפילו כרם יחידי ועושה פירות? תלמוד לומר כרם , מכל מקום.
עא.
ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה? נאמר כאן " קדש ", ונאמר להלן " קדש "; מה להלן איסור הנאה, אף כאן איסור הנאה.
עב.
פן תקדש המלאה הזרע (כלאים ז) מאימתי מלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן (המצרי).
עג.
הזרע [ אשר תזרע ]. פרט (כלאים ה) לזרע שיצא עם הזבלים או עם המים. הזורע והרוח מסערתו.
יכול שאני (מרבה) [מוציא], הזורע והרוח מסייעתו? ת"ל אשר תזרע .
עד.
(כלאים ה) המקיים קוצים בכרם - רבי אליעזר אומר קדש, שנאמר אשר תזרע . וחכמים אומרים, " זרע " - פרט למקיים קוצים בכרם.
עה.
ותבואת הכרם . מאימתי התבואה מתקדשת – משתשריש, וענבים - משיעשו כפול הלבן.
אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, שאין עושה פירות מנין? תלמוד לומר ( כרם ) [ לא תזרע כרמך ], מכל מקום. אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מנין? תלמוד לומר ( לא תזרע כרמך ) [ כרם ], מכל מקום.
(כלאים ו) המתיח זמורות של גפן על גבי זרעים, אפילו אמה על אמה, הגפן אסורה היא ופרותיה.
עו.
יכול לא (יחרש על) [יזרע], זה בפ"ע (ועל) וזה בפ"ע? ת"ל יחדו , אבל זבפ"ע (=זה בפני עצמו) וזבפ"ע - מותר.
עז.
(ד"א) כלאים . לחייב משום כרם ומשום שדה.
ד"א פן תקדש המלאה , פן תאסר המלאה כדברי רבי יהודה.
עח.
אשר תזרע . אין לי אלא שזרע. זרע חבירו ורצה לקיים, מנין? תלמוד לומר תזרע , מכל מקום.
מלבי"ם - התורה והמצוה
סט.
לא תזרע כרמך כלאים . סתמא כר' יאשיה, דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וא"כ כבר חייב מלקות, משום כלאי זרעים! רק שבא לחייבו שתים, וכמ"ש בירושלמי כלאים ט ורמב"ם כלאים ה.
ומ"ש "שכל המקיים", הוא כר"ע, מכות כא ובריש מועד קטן.
וכבר התבאר אצלי, שלשון "זריעה", לא שייך באלנות, רק על הרכבה. ועל מניח גרעיני הזרע בארץ, שייך לשון "נטיעה", כמ"ש בהתו"ה קדושים נט . ומזה מוכרח, שמ"ש לא תזרע כרמך כלאים , היינו שימצאו עמו עוד שני מינים נזרעים חוץ מן הכרם, שעליו לא יצדק לשון "זריעה".
ע.
לא תזרע כרמך . יש הבדל בין "כרמים" ובין "גפנים". שה"כרם", נוטעים אותו שורות שורות, ובכל שורה ג' גפנים. אולם בדרך השלוח, הכל יקרא כרם, כל שיש בו גפנים.
ופה שחזר השם שנית - ותבואת הכרם , שהיה יכול לומר "ותבואתו" בכינוי! בא ללמד שבא שנית בדרך השלוח, כפי הכלל ב אילת השחר קמה . וז"ש "מנין אפי' כרם יחידי ועושה פירות, ת"ל כרם ", ר"ל ותבואת הכרם . ובזה צריך שיהיה עושה פירות, דכתיב ותבואת הכרם . מה שאין כן בכרם שלם, דכתיב סתם " כרמך ". וכבר נתפרשו דינים אלה ברמב"ם (ה' כלאים ז).
עא.
פן תקדש המלאה . פעל ק.ד.ש. בא על הפלגת הקדושה, שהוא התרוממות מדרכי חול והטבע. ובא ג"כ על הפלגת הטומאה, אם הוא בענין יוצא מן הרגיל. ומזה שם "קדש", שבא על משכב מתועב, וגם קדש היה בארץ , שהוא הנאה אסורה וטמאה.
ויען כי עובדי גלולים היה דרכם בתערובות אלה, לזרוע כלאים, וכן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, כמ"ש הרמב"ם במו"נ. וכן בעילה המתועבת, שהיה ג"כ תערובות שלא כדרך הרגיל, שהיה זה קדושה אצלם, וקדש וטומאה אצלינו; עז"א פן תקדש ותתעב. ומזה הוכיח שהיא הנאה אסורה.
ובירושלמי פ"ח דכלאים מפורש, נאמר כאן פן תקדש , ונאמר להלן, ולא יהיה קדש מבני ישראל .
עב.
פן תקדש המלאה . פי' שהמלאה דהיינו התבואה, תקדש בעת שיקרא זרע, דהיינו משתריש, שאז נזרע בארץ. והכרם יקדש בעת שהוא תבואה, דהיינו משהביא שליש. שכלל הוא, ששם "תבואה" מציין משהביא שליש, כמ"ש בהתו"ה בהר ה וכ"ה במשנה (כלאים ז).
עג.
הזרע אשר תזרע . מה שהוסיף " אשר תזרע ", בא למעט אם נזרע מאליו, עם הזבל או המים או שסער הרוח את הזרעים לאחריו, שהיה שלא בכונה. אבל אם הרוח מסייעתו, והוביל הזרע לפניו, זה נקרא אשר תזרע . וכ"ז בכלאים ה.
עד.
הזרע אשר תזרע . ר"א מדייק " אשר תזרע ", אף קוצים, אחר שאתה זורע אותם ורוצה בקיומם. וחכמים מדייקים שם ה"זרע", וקוצים לאו "זרע" מקרי. ופלוגתתן במשנה (סוף כלאים ה).
עה.
ותבואת הכרם . מ"ש "מאימתי התבואה מתקדשת", התבאר ( תצא עב ).
וממ"ש " ותבואת הכרם ", ר"ל שדוקא הכרם שעושה תבואה. אך הלא אמר תחלה סתם, לא תזרע כרמך ; ולשון " כרמך ", משמע דוקא שלך! אבל הלא אמר ותבואת הכרם .
ומ"ש "המתיח הגפן", במשנה (כלאים ו).
עו.
לא תזרע כלאים . משמע אפילו רחוקים זה מזה, כל שיש שני מינים בכרם - אסור. ולמדינן לה ממ"ש ובגד כלאים שעטנז , ושם מפורש צמר ופשתים יחדיו . הרי שלא קרוי "כלאים", רק כשהם יחדיו.
עז.
לא תזרע כרמך כלאים . הנה בסוף כלאים א, "הזורע חטה ושעורה כאחד - ה"ז כלאים. ר' יהודה אומר, עד שיהיו שני חטים ושעורה, או חטה ושני שעורים". ולפי זה לת"ק מ"ש, לא תזרע כרמך - אחר שבלו"ז מחייב על שני מינים שבשדה, (למה דס"ל כר' יאשיה, דצריך שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.) בא לחייב שני לאוין,
1. משום חטה ושעורה, חייב משום שדך לא תזרע כלאים .
2. ומשום החרצן, חייב משום כרם (וכנ"ל תצא מט ).
ולר' יהודה, אינו חייב משום שדך לא תזרע , שצריך שני חטים ושעורה. שחטה אחת, צריך שיהיה קרוי "שדך" לדידיה, וחטה ושעורה שיהיה כלאים. וא"כ פה, שאין כאן רק חטה ושעורה - אין חייב, רק משום כרם. רק שיש חילוק בינו ובין כלאי שדה, שכלאי שדה אינו מקדש, ובכלאי הכרם מקדש ואוסר המלאה.
עח.
הזרע אשר תזרע . הוסיף " אשר תזרע ", ללמד הדין המוזכר ברמב"ם, (הל' כלאים ה ט) "הרואה כלאים בכרם חבירו, וקיימן - הרי זה הרואה, אסור בהנייתן". ועיי"ש בכמה מקומות מה שהביא מדברי הירושלמי, שגם לר"ש דס"ל – "אין אדם מקדש דבר שאינו בא לעולם", מודה הכא דאסור הוא. ועז"א " אשר תזרע ", ר"ל אף שגרמת זריעתו, כיון שאתה עוסק במלאכה ולא עקרתו.