מ"ג דברים יד כב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כׇּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | עַשָּׂרָא תְעַשַּׂר יָת כָּל עַלְלַת זַרְעָךְ דְּיַפֵּיק חַקְלָא שְׁנָא שְׁנָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | הֲווֹ זְהִירִין לְעַשְרָא פֵּירֵיכוֹן מִן דְּאַתּוּן מַפְקִין וּכְנָשׁוּן מִן חַקְלָא כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא וְלָא פֵּירֵי שַׁתָּא עַל פֵּירֵי שַׁתָּא אוֹחֲרֵי: |
| ירושלמי (קטעים): | עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל מַעַשְרָא תַעַשְרוּן יַת כָּל עֲלָלַת זַרְעֵיכוֹן מַהֲדֵי אַתּוּן זַרְעִין בְּאַפֵּי בְרָא וְכַנְשִׁין עַלָלָן בְּכָל שְׁנָא וּשְׁנָא עַמִּי יִשְרָאֵל לֵית אַתּוּן רַשָּׁאִין לְמַעַשְרָא וּלְמֵיכוּל מִן פֵּירֵי שְׁנָא וְעַד פֵּירֵי שְׁנָא: |
רש"י
"שנה שנה" - (ספרי) מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שָׁנָה שָׁנָה – מִכָּאן שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן (ספרי קה; בכורות נ"ג ע"ב).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ופתרון המשל הזה כך הוא שישראל זרע אברהם יצחק ויעקב באו לעבוד לפני המלך ה' ולעמוד לשרתו כל הימים לכן למדם מרע"ה ראשונה שכר העבודה הזאת אם יעשו אותם כראוי ונעשם אם יפשעו בה. כמו שכתב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ולמדם מיד אחרי זה מצות בית הבחירה כי היה מקדש מלך והיכלו כדי שידעו ללכת שמה לשרתו שלש פעמים בשנה. וכמו שכתב לשכנו תדרשו ובאת שמה. והזהירם אחרי זה שלא יפשעו ולא יחטאו בעבודת המלך בבקשתם עבודות חדשות מדרכי כנען כי לא בחר השם יתברך באלה כי אם בקיום מצותיו ולא מהסתת חכם או נביא שיהיה להדיחם מדרך השם ולפשוע במלכם ללכת לעבוד אלהים אחרי'. ולא להסתת אחים ובנים וקרובים כי עבודת המלך ראוי שתחשב בעיניו מכל הקרובים. וגם שעיר אחת כלה תסכים במרד ובשקר לא ילכו אחריהם ולא יעזבו את עבודת מלכם. ועם זה הזהירם גם כן על תקונם ויפים. ושלא יתגודדו ולא ישימו קרחה בין עיניהם למת כי יותר ראוי שיהיו חוששים לעבודת מלכם אשר ישרתו לפניו מדבר אחר. וכמו שהזהירם על התקון הזה הזהירם גם כן במאכלם שלא יאכלו כל תועבה כי בנים הם לה' ואין ראוי שיהיו מזונותם עבים וגסים כפרזים היושבים בערי הפרזות. ובאחרונה הזהירם על שלמות המדות בענין הנדיבות. ועל זה באה פרשת עשר תעשר. ושאר הפרשיות הנמשכות עד סוף הפרשה שהן כלן מסודרות בענין הנדיבות. והתחיל ביותר קל והלך ליותר חמור. וכל המאוחר בפרשיות הוא יותר קשה בענין הנדיבות מן הקודם אליו וכמו שיתבאר זהו קשור הפרשיות מהסדר הזה:
גם תוכל לומר שבפרשיות הראשונות הזהיר משה רבינו לשראל שיעבדו את השם יתברך ראשונה באמונות והדברים הנפשיים. ואחר כך במאכלות ובדברים הגופיים לקיים מה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ועתה בפרשה הזאת בא ללמדם איך יעבדו אותו בממונם ותבואותיהם. לקיים מה שנאמר בכל מאודך שמצות המעשה שנזכרה בכאן אינה מצוה מחודשת כי כמה פעמים הזהירה התורה על המעשר. אבל לפי שבפרשת קרח נאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם וגומר. חשש משה רבינו עליו השלום שמא יחשוב אדם שכל המעשרות יהיו ללוים. לכן ראה לבאר זה בכאן ולהודיע שאותו מעשר הנזכר שם הוא המעשר הראשון ושמלבד אותו המעשר ראשון שנתן ללוים יפרישו עוד מעשר שני שאינו ללויים. אבל הוא נאכל לבעלים עצמם בירושלים. ואתה תראה שנאמר ברמז המעשר השני הזה גם כן. כמו שאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה וגו' כי באמרו אשר ירימו לה' שהכונה על המעשר הראשון. שכאשר היו מרימים אותו היו אומרים לה'. מורה שהיה שם מעשר אחר שלא ירימוהו לה'. כי המאמר הזה בא במקום הבדל וביאר שם שמה שירים האדם מתבואתו לה' הוא אשר ינתן ללויים שזהו המעשר ראשון. ומזה יודע שהיה שם מעשר שני שאינו לה' רוצה לומר לתתו ללוים כלו אבל הוא לבעלים. הנה אם כן בא שמה המעשר הראשון בביאור. והמעשר השני בקצור ורמז. ולכן הוצרך משה רבינו עליו השלום לבאר כאן ענין המעשר השני ולא זכר כאן דבר מהמעשר ראשון. ולא גם כן מהתרומה ושאר המתנות לפי שכבר התבאר שמה באר היטב:
וענין המצוה הזאת הוא. שאחרי שהיה מבדיל האדם מתבואתו התרומה לכהנים והמעשר ראשון ללויים. עוד היה מבדיל ממנה מעשר שני. ולא היתה הוצאתו בכל השנים באופן אחד אבל בשני שנים זה אחר זה אחרי השמטה היה נאכל לבעלים בירושלים ובשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים כי לא היה באותה שנה מוליכו לירושלים לאכלו שם. ועל זה אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. רוצה לומר שיעשר את תבואתו היוצאה אליו בשני השנים הסמוכים לשמטה זה אחר זה. ולכן אמר שנה שנה שיהיה זה בשתי השנים ועליהם אמר עשר תעשר. ואפשר לפרש עשר תעשר על שני המעשרות. ואמר עשר על מעשר ראשון שכבר התבאר במה שקדם. ותעשר על מעשר שני שבא שמה בקצור ובארו הנה בשלמות. וזכר שבשתי השנים האלה יאכלוהו לפני ה' אלהיו אותו מעשר שני במקום אשר יבחר לשכן שמו שם. וזה יובן בדבר הראוי לבעלים והוא מעשר דגנך תירושך ויצהרך שהם השלשה דברים שחייב אדם להוציא מהם מעשר. ואמר שגם כן יאכל שם בכורות בקרך וצאנך. אבל הבכורות היתה אכילתם לכהנים שיאכלו אותם שמה. ובפרק קמא דתעניות (ד' יט) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר. אמר ליה אימר לי מר מאי עשר תעשר אמר ליה עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה ומי שרי לנסויי להקדוש ברוך הוא. אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די. אמר רבי יוחנן עד שיבלו את שפתותיכם מלומר די די. אמר ליה אי מטאי להתם לא צריכית לך ולרבי אושעיא רבך הנה בארו עשר מלשון מעשר. ותעשר מלשון עשר. ואמרו למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים. הוא לתת הסבה. רוצה לומר עם היות שאתה ובניך ובנותיך ועבדך ואמתך תאכלו המעשר הזה כמו שאר התבואה. ותאמר אם כן מה תועלת בהפרש המעשר משאר התבואות אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים. דע לך שיש בזה תועלת עצום. והוא שבהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלם לאכלו שם לשם מצוה לפני ה' תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצויים האלהיים שבזה ההרגל יקנה בנפשו תכונה טובה מההכנעה לשם יתברך ויראתו. וגם תהיה הלמידה ההיא במקדש. שכהני ה' בעלות אדם שמה עם המעשר לאכלו לפני השם יתברך ילמדו אותו דעת ויראת ה':
והנה אמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקו' כי יברכך ה' אלהיך שהם ארבע סבות שאמר בלשון כי זו אחר זו. להגיד שכבר אפשר שיקרו בדבר הזה שני מונעי'. האחד כשירב' הדרך. והמונע השני כשלא יוכל שאתו וביאר שניה' אם רבוי הדרך כי ירחק ממך המקו'. ואם השני כי לא תוכל שאתו ויהי' מפני שברכו השם ית' מאד מאד בתבואותיו ויהי' המעשר בכמות רב כ"כ שלא יוכל שאתו שמה וז"ש כי ירבה ממך הדרך שהוא המונע הא'. כי לא תוכל שאתו שהוא המונע השני. ובארם אם רבוי הדרך כי ירחק ממך המקו' שמזה הצד ירבה ממך הדרך. אם אמרו כי לא תוכל שאתו כי יברכך ה' אלהיך. כי מפני רבוי הברכ' יהי' המעשר רב עד שלא תוכל שאתו הנה כשיקר' א' מהמונעי' האלה או שניה'. תתן המעשר השני הנזכר בכסף ר"ל שתפדה אותו בכסף ותקח שוויו בכסף מלא והלכת אל המקו' אשר יבחר ה' אלהיך ותקנה מאותו כסף הדברי' הצריכי' אשר תאוה נפשך ממאכל ומשת' ואכלת לפני ה'. וזהו שאמר וצרת הכסף בידך והלכת אל המקו' ואמר כסף ולא אמר זהב. לפי שהכסף הוא טוב לקנו' ממנו הדברי' אשר יאכלו מן הזהב שיצטרך להחליפו ויפסיד איזה דבר. וכבר התבאר בפרשת בחקותי שאם יפדהו יוסיף חמישיתו עליו ולא זכרו הנה כי לא בא במקו' הזה כי אם לבאר מה שלא התבאר במצו' עדנה. ואמר וצרת הכסף בידך שיזהר בשמירתו מאד שלא יאבד ממנו. כדי שיגיע אל הכונ' ההיא לאכלו לפני ה' בשמח' ובטוב לבב. ואמרו והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. הוא להזהיר שיהי' עמו ויסעדנו על שלחנו בעלותו לשמוח לפני ה'. ורבי אברה' פירש זה על המעשר ראשון. כי בעבור שהזהיר על המעשר שני אמר לא תחשוב שתצא מידי חובה במעשר הזה השני לבדו. כי ללוי תתן על כל פנים המעשר ראשון כי אין לו חלק ונחלה בארץ ולא נתן לו הש"י למזונו כי אם המעשר הראשון ההוא. ואחרי שביאר מה שיעש' מהמעשר השני הזה בשתי השני'. ביאר עוד מה יעשה ממנו בשנה השלישי' והוא אמרו מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא ואמר שלא יוליך אותו לירושלי'. ולא יאכלו אותו הבעלי' כמו שהי' הענין בשתי השנים הראשוני'. אבל יניחו בשערי' וזהו שאמר והנחת בשעריך. ובא הלוי והגר והיתו' והאלמנ' אשר בשעריך ואכלו ושבעו ואמר למען יברכך ה' אלהיך להגיד שלא ירע לבבו בתתו המעשר לעניי' שהם בסתם גר ויתום ואלמנ' כי על הרוב הם העניי' לפי שבשכר זה יברכהו ה' בכל מעשה ידיו. וברכת ה' היא תעשיר. והנה המעשר השני הזה בשנה הג' נקרא מעשר עני. לפי שהוא לעניי' ואינו לבעלי' כמו שזכרתי. הנה התבאר שאחר שנת השמט' השתי שנים הסמוכי' יפריש מע"ש לאכול בירושלי'. ובשנה הג' יפריש אותו לתתו לעניי'. ובשתי שנים הנמשכו' אחריו יעשה כדת השנים הראשוני' ובשנה האחרת כדת השנה הג'. ואז תבא שנת השמט' וכן חוזר חלילה ועל המעשר השני הזה יתוד' בירושלם ויאמר בערתי הקדש מן הבית (פ' תבא) וכמו שיתבאר שם:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל (ברכות ח, א) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י, א) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה.) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז, מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש (יחזקאל כב, כו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב.א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (ירמיה לד, יא) וכתיב בהם (דברים טו, יח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'.
ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
אין לי אלא מעשר שני, שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות? ת"ל עשר תעשר.
מנין למעשר בהמה, שאין מעשרים אותה משנה לחברתה? ת"ל עשר תעשר (את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה).
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר? ת"ל עשר תעשר.
[היוצא השדה.] יכול [כל] דבר שגידולו מן הארץ, כגון סטיס וקוצה, יהיה חייב במעשר? ת"ל עשר תעשר ואכלת.
יכול אף דבש וחלב? ת"ל היוצא השדה שנה שנה. אמור מעתה, דבר היוצא (מרשות שדה) [מן השדה ונאכל].
מכלל שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך", יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר? מנין לרבות שאר פירות? ת"ל תבואת (זרעך).
יאמר (זה) ["תבואות"]! אלמלי כן הייתי אומר, מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום (ודרכה להאכל כמות שהיא), אף אני ארבה אלא כיוצא בה. הא מה אני מרבה? את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים ואת השומשומים. מנין לרבות (שאר) קטניות? ת"ל (עשר תעשר) [זרעך].
מרבה אני את הקטניות שדרכם להאכל כמות שהם, ועדיין לא ארבה את התורמוסים ואת החרדל שאין דרכם להאכל כמות שהם! (ת"ל עשר תעשר. יכול אע"פ שלא השרישו?) [ת"ל היוצא השדה.
יכול אף שאינם ראויים לאכילה?] ת"ל ואכלת.
מנין לרבות ירקות למעשרות (מזרע הארץ)? ת"ל (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ - לרבות [את הירקות]; מזרע הארץ - לרבות שום ושחליים וגרגיר.
יכול שאני מרבה [זרע] לפת, צנונות, וזרעוני גינה שאינן נאכלים? ת"ל מזרע הארץ, ולא כל זרע הארץ.
מפרי העץ. לרבות פירות האילן.
יכול שאני מרבה חרובי שיטה וחרובי צלמונה וחרובי גידודא שאין נאכלים? ת"ל מפרי העץ, ולא כל פרי העץ.
מנין שאדם מעשר את שהוא אוכל? ת"ל (תעשר. מנין שזורע? ת"ל היוצא השדה) [ואכלת].
יכול אע"פ שלא נגמרה מלאכתו (בשדה)? ת"ל (במדבר יח) כדגן מן הגורן (והרי היא כשדה), וכמלאה מן היקב, (עד שהיקב בשדה).
יכול יהיה אדם אוכל אכילת (עראי) [קבע] בשדה? ת"ל (עשר תעשר) [השדה].
מנין [אף מה] שכונס? ת"ל תבואת (זרעך).
[מנין אף מה שהוא מוכר? ת"ל היוצא השדה].
(ב"מ פח) אמרו: [מ"מ (=מפני מה)] חרבו חנויות בני חנן, שתי שנים קודם לארץ ישראל? שהיו מוציאים פירותיהם מיד מעשר. שהיו דורשים לומר: עשר תעשר ואכלת - ולא מוכר. תבואת זרעך - [ולא לוקח].
מלבי"ם - התורה והמצוה
קד.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה . ר"ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד, ולא משנה לחברתה. כמ"ש במשנה תרומות פ"א, ובגמ' ר"ה יב, בכורות נג ע"ב. ובפרשה זו מדבר במעשר שני. רק ממ"ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל. למד שה"ה בכל מעשרות, וה"ה למעשר בהמה.
והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה, ובספרא בחקותי קיט יש חלוקי למודים ע"ז.
ור"ע למד לה מן עשר תעשר, כי ס"ל שבמ"ש את כל תבואת זרעך - כולל זרע האדם וזרע הבהמה. שדם זרע הבהמה, הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו; ועל שניהם אמר " היוצא השדה ".
ולא אמר "היוצא מהשדה” רק " היוצא השדה " - כל היוצא על פני השדה, כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה.
קה.
עשר תעשר את כל תבואת זרעך . דעת הרמב"ם, שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בהלכות תרומות ב, ובהלכות מעשר שני א). והראב"ד שם השיג עליו, ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר. וכן דעת רש"י. וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ. וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו.
ומדברי הספרא בחקותי קיב והספרי כאן, משמע כדעת הרמב"ם. אולם למ"ש ב אילת השחר רלו ענין האסמכתות, שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך, הראו כפי דרך האסמכתא, שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים.
והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב תו"מ רק דגן תירוש ויצהר, מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות, בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש. ובזה יצדקו דרשות אלה, גם לדעת הראב"ד. וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים, שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאורייתא. בזה נבוא אל הבאור - הנה מ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך , משמע דשאר המינים פטורים. אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה, הוא שם כלל לכולם.
והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ:
- [א] תבואה. שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום, כמו ואכלתם מן התבואה ישן , כתבואת גרן , וכולל אורז ודוחן וכיוצא.
- [ב] קטניות. שאין עושין מהם גרנות, ונכלל בשם " זרעך ". כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם, והגדל מהם נקרא בשם "תבואת הזרע". ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם, אמר היוצא השדה . וכולל גם אלה, דהא יוצאים בשדה, ובלבד שיהיו ראוים לאכילה. דהא כתיב ואכלת - לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה, שהם לצביעה לא לאכילה. וגם צריך שיהיו יוצאים השדה - לא דבש וחלב.
- [ג] יש עוד מין הנקרא "ירקות" - שאוכלים את העלים. וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ . ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם: שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים, שזורעים הפרי עצמו. ויש שהזרע בלתי נאכל, כמו זרע לפת וצנונות, ועז"א מזרע הארץ , שהמ"ם מורה הקצת.
וכן במ"ש מפרי העץ ולא כל פרי, ר"ל רק פרי הנאכל. וכ"ה בספרא בחקותי קיב , וירושלמי (מעשרות א). ועיין ברמב"ם (הלכות תרומות ב ו), שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידיה, כמ"ש בירושלמי (מעשרות א).
וממ"ש תבואת זרעך , כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם הלכות מעשר ו ו), ומה שמביא וכונס.
וממ"ש היוצא השדה - מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע, אם נגמרה מלאכתו.
ומ”ש "מנין אף מה שהוא מוכר" - הוא אסמכתא. כי מה"ת מוכר ולוקח פטור, כמ"ש בבבא מציעא פרק ח.
ומזה סייעתא להראב"ד, שכל הדרשות הם אסמכתא. דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח, גם הרמב”ם מודה שהוא אסמכתא.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
וסמך בחלב אמו לשנה שנה לומר שמינקת חברו לא תנשא תוך ב' שנים ויהיה הולד בחלב אמו ב' שנים: