מ"ג דברים ו ד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהַנָא יְיָ חַד׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה כֵּיוַן דְּמָטָא זִימְנֵיהּ דְּיַעֲקב אָבוּנָן לְמִתְכַּנְשָׁא מִגּוֹ עַלְמָא הֲוָה מִסְתְּפֵי דִלְמָא אִית בִּבְנוֹי פְּסוּלָא קָרָא יַתְהוֹן וְשַׁיְילִינוּן דִּלְמָא אִית בְּלִבְּכוֹן עַקְמָנוּתָא אָתִיבוּ כֻּלְהוֹן כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ לֵיהּ שְׁמַע יִשְרָאֵל אָבוּנָן יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד עָנֵי יַעֲקב וַאֲמַר בְּרִיךְ שׁוּם יְקָרֵיהּ לְעָלְמֵי עַלְמִין: |
| ירושלמי (קטעים): | כֵּיוַן דִּימְטָא קִיצָא דַּאֲבוּנָן יַעֲקב לְמִסְתַּלְקָא מִגּוֹ עַלְמָא קְרָא לִתְרֵי עֲשַר שִׁבְטַיָא בְנוֹי וְאָקִים יַתְהוֹן חֲזוֹר חֲזוֹר לְדַרְגְּשָׁא עֲנֵי אֲבוּנָן יַעֲקב וַאֲמַר לְהוֹן דִּילְמָא לְטַעֲוָותָא דְהַוֵּי תֶּרַח אָבוֹי דְאַבְרָהָם פְּלַח אַתּוּן פַּלְחִין דִּילְמָא לְטַעֲוָותָא דַּהֲוָה לָבָן אָחוּי דַאֲמָהָא פְּלַח אַתּוּן פַּלְחִין אוֹ לֵאלָהָא דְיַעֲקב אַתּוּן פַּלְחִין עַנְיַין תְּרֵי עֲשַר שִׁבְטַיָא כַּחֲדָא בְּלֵב שְׁלֵימָה וַאֲמַר שְׁמַע כְּעַן יִשְרָאֵל אֲבוּנָן יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד עָנֵי יַעֲקב וַאֲמַר יְהֵי שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ לַעֲלָם: |
רש"י
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
ה' אחד: לו לבדו נעבוד ולא נצרף עמו אלוה אחר אפילו לקסום קסמים כמו שפירשתי למעלה:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובשם הרב ר' אליעזר מגרמייז"א ז"ל, ה' קודם העולם, אלהינו בעולם, ה' לאחר העולם, אחד בכל העולמים.
וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב (דברים יא) ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר שמע שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי, וכן דל"ת של אחד, לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה.
ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים גן, ובפרשה זו בכללה תמצא י"ג פעמים אש, וזה למען הודיעך כי כל המכוון באחד שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות, נצול מאשה של גיהנם וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל ר' יהושע בן לוי אשכחיה לר' שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י"ג מעלות של גן עדן.
וע"ד המדרש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פסוק שמע אחרי עשרת הדברות, ללמדך שדבור אנכי הוא היחוד, ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות יש, כשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מחה כנגדו. ולפי שפסוק זה של שמע הוא פסוק של יחוד לכך יתמיד משה בלשונו במשנה תורה להזכיר לשון שמע שאמר (דברים ט) שמע ישראל אתה עובר היום, וכן (שם כ) שמע ישראל אתם קרבים היום, וכן (שם כז) הסכת ושמע ישראל, ורבים כן. ואמרו במדרש שמע ישראל כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם (בראשית מט) ושמעו אל ישראל אביכם, שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמע ישראל שבמערת המכפלה, ה' אלהינו ה' אחד. ועוד דרשו אמר להם משה לישראל אמרתם בסיני נעשה ונשמע וכשעשיתם את העגל אבדתם נעשה וכיון שאבדתם נעשה שמרו נשמע, הוי אומר שמע ישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שקדש מטרונא בשני מרגליות, אבדה האחת, אמר לה שמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה.
וע"ד השכל שמע ישראל וגו', ידענו כי הנמצאים בעליונים ובשפלים רבים, ומצד השכל נתחייב לומר כי יש אחד אמתי האצילם והמציאם, שהרי הרבוי מכח היחוד, וכשם שהאחד קודם לכל המספרים כן האחדות קודמת אל כל רבוי, וכיון שאנו רואים שההויות רבות בעולם ונתברר לנו כי כח הרבוי נמשך מכח היחוד, א"כ זו ראיה גמורה מדרך השכל שעיקר הנמצאים כלן וסבתם מכח האחד, ואע"פ שמצינו דברים רבים נקראים בשם "אחד" אין זה על דרך האמת כי אם על דרך ההעברה וההשאלה, שהרי מצינו המשכן שקראו הכתוב אחד וידוע כי יש בו כמה דברים נפרדים וחלקים רבים, ולפי שנתחברו כאחד נקרא אחד ויכול הוא להתפרק מכל חלקיו ושישובו למה שהיה בתחלה, וכן כתוב (יחזקאל לז) קח לך עץ אחד, ואין זה אלא דרך העברה והשאלה, שהרי יש בו לאדם אחד רמ"ח אברים והוא מורכב מארבע יסודות שהם עתידין להתפרד ולשוב כל אחד ואחד ליסודו, ואין צריך לומר בנבראים השפלים שהם בעלי השנוי והחלוק, כי גם בעליונים שאינם מקבלים שנוי וחלוק שהם עצמיים שכליים פשוטים והם הנפשות והמלאכים, אי אפשר לאחד מהם להקרא בשם אחד, כי כל מלאך יש אחר כמוהו או גדול ממנו, ואם כן אינו אחד שהרי יש נמצא דומה לו במעלתו ובכחו, וכן הנפש יש אחרת דוגמתה או למעלה ממנה בידיעה ודקות ההשגה, ועל כן אי אפשר לשום נמצא מהנמצאים כלם שיהיה ראוי להקרא בשם אחד ולא אחד בהם שיאות לו זה השם כלל אלא אדון הכל יתברך שהמציא אותן אחר העדרם, והוא האחד האמתי הקודם לרבויים, והוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והוא לבדו האחד קדוש שאין לו דומה, כענין שנאמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש.
וע"ד הקבלה שמע ישראל, כוף אזניך ושמע, בפסוק שמע ענין היחוד האמתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם מלמעלה למטה, ומלת שמע מלשון חבור, כענין (שמואל א טו) וישמע שאול, (תהלים יח) לשמע אוזן ישמעו לי. ה', כמו (דברי הימים א כט) לך ה', שהוא כולל שלש המעלות העליונות. אלהינו, הגדולה והגבורה. ה', התפארת עד תשלום הבנין ואח"כ אחד. ובמלת אחד נכלל כל העשר, א', רמז למי שאין המחשבה משגת, ח', לח' דברים שעמו, ד', לעשירית, היא עטרת זהב גדולה, ואין ראוי להפרידה כי אם ליחד ולחבר את הכל, וראוי ליחד ממטה למעלה משום מעלין בקדש אע"פ שהכל אחד אצל העבודת היחוד. ועל הד' שהיא המלכות אמר הנביא ע"ה (ישעיה סג) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם, ואנו אומרים בתפלה מלכותך ה' אלהינו ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו. ולפי שלא יזכיר מדת המלכות בפירוש בכלל השלשה שמות, לכך תקנו ז"ל להוסיף ולומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מה שלא הזכיר משה, ואף על פי שלא הזכירו רמזו באות הדל"ת, ועליו משלו משל נמרץ לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, מה עשו עבדיה הביאו לה בחשאי. וציקי קדרה הוא דבר מבושם בריחו משיב הנפש. ובאור המשל במלת בת מלך שהריחה ציקי קדרה, היא השכינה שהרגישה קלוסן של שבטים והיחוד שהיו מיחדים השם הגדול, ואלו תאמר שבחה בפיה שכשם שהוא יחיד כך היא יחידה יש לה גנאי, לא תאמר היא מצטערת כשלא נתיחד כבודה בכבודו, ועל כן באו ישראל שהם עבדי השכינה והתקינו לומר ברוך שם בחשאי שהוא היחוד התחתון. ומטעם זה נתקן השבח הזה של שכינה בשש תיבות כמו בפסוק שמע זה כנגד ששה קצוות של מעלה וזה כנגד ששה קצוות של מטה, ובת מלך היא דל"ת של אחד, וכבר ידעת כי אות דל"ת משלים מספר עשרה, ותמצא בספר הבהיר, מהו דל"ת, משל למה הדבר דומה לעשרה מלכים שהיו במקום אחד וכלן עשירים, ואחד מהם עשיר אבל לא כאחד מהם, אף על פי שעשרו גדול נקרא דל לגבי העשירים, עד כאן. ועל כן צריך המיחד שיכלול כל העשר במלת אחד לפי שכלן אחדות גמורה הן, כי העשר מגלה כח האחד שהמציאם שהוא כולל העשר, וכענין הנקודה שהיא כוללת היו"ד, כיצד, אין לך נקודה בעולם שלא יהיה לה ארך ורחב ועומק ולכל אחד משלשתן יש לה ראש ואמצע וסוף, הרי ט', והמקום הרי י', שאי אפשר לנקודה בלתי מקום, אם כן הרי שיש בעצמות הנקודה י' עם המקום, וכן ה' המיוחד שנרמז בו היו"ד, כי היו"ד עם קוצו והה"א הם ג' המעלות העליונות והוא"ו ו' מעלות הנמשכות מהם הרי ט' והה"א בגדר המקום הרי י'. והוא הדין בקדיש שיש לכלול כל העשר, כי אמן יהא שמיה רבא מברך נאמר על הקו האמצעי, לעלם לעלמי עלמיא הם ה' למעלה, וכן ה' למטה, כי קו אמצעי הוא והכל בכללו. והה"א בקדיש שצריך לכלול כל היו"ד, כי העליון הוא קדוש בחכמה וקדוש בבינה וקדוש בדעת שהוא הדל"ת, ה' צבאות כל הבנין מלא כל הארץ כבודו בחכמה שנאמר (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, ותן אל לבך כי על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה בקדישא רבה לתתחיל במלת כתר.
ודע כי מפסוק של שמע יוצא שם בן י"ד והוא נחקר מן השלישית, וג' שמות הן, והם של חכמה להחכים המזכירם כי יקח בשמים ראש, ובאור הכתוב ה' שהוא אלהינו ופירוש ה' אחד כי ה' שהוא אלהינו מתחלף באל"ף בי"ת והחלוף ההוא שהוא פירוש ה' אחד, ונמצא שהשגנו הוראת יחוד ה' מתוך חבור אותיותיו, והבן זה. ולפי מה שאמר במדרש טעם ברוך שם שנתקן בחשאי הוא מפני שהוא קלוס של מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש רבה בסוף ואתחנן (יחזקאל א) בעמדם תרפינה כנפיהם, כשבאים ישראל ודוממים שאומרים בלחישה ברוך שם, אותה שעה הם מקלסים, וכן יחזקאל אמר (שם ג) ואשמע אחרי, כשקלסתי אני קלסו מלאכי השרת ברוך שם. ולמה אומרים אותה בלחישה, אלא כשעלה משה למעלה גנבו ממלאכי השרת ולמדו לישראל, אמר להם משה כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה, אבל זה שאני נותן לכם ממה ששמעתי ממלאכי השרת ולמדו לישראל אמר להם משה אמרו אותו בלחישה, ולכך אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא לפי שהם כמלאכי השרת, לובשים לבנים לא אוכלין ולא שותין אין בידם חטא ועון כי הקב"ה סולח לכל עונותיהם, עד כאן.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ה'" הנותן מציאות כל נברא. "אלהינו." הוא נבחר מהנבדלים אצלנו אשר ממנו נקוה להשיג חפצינו בלי אמצעי ומצד היותו עליון בכחו הנורא הנה לו לבדו ראוי להשתחות ומצד שממנו תקותנו בלי אמצעי ראוי שאליו לבדו נתפלל ונעבוד:
" ה' אחד" ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט התבאר שאין נמצא זולתו מעין מציאותו ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל"ת של אחד גדולה ובאות העי"ן של שמע הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין ולהגדיל העי"ן בזה. ולזה אמרו ז"ל (ברכות פרק היה קורא) ובלבד שיאריך בדל"ת של אחד למען יכוין לזה:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
המדע הראשון הוא יחוד אלהינו יתברך ושלילת הרבוי ממנו. ועל זה אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ר"ל ישראל הטה אזנך ושמע והבן בלבבך. כי כל זה נכלל בלשון שמיע' שאותו ה' אלהינו אשר שמעת בדבור הראשון אנכי ה' אלהיך וגו'. דע נא וראה שהוא אחד. והנה באחד יכלול שני מיני אחדות:
הראשון הוא היותו יתברך אחד בעצמו בתכלית הפשיטות נמנע ההרכב' והרבוי לא רבוי דברים עצמיים. ולא רבוי תארים מקריים לא בנפש ולא חוץ לנפש:
השני מניעת השניות. וזה כי כשהונח היותו אחד פשוט בעצמו עדיין יפול הספק אם יש שם אלוה יותר מא' ולכן להסיר כל מיני הספק האיר עינינו באמרו ה' אחד. ולרמוז על שני מיני האחדות האלה אמר בזה הפסוק שני פעמים שם ה'. וצרף השם הראשון ה' אלהינו. לרמוז אל המין הראשון מהאחדים שה' המנהיג אותנו הוא אחד בעצמו פשוט בתכלית הפשיטות ולרמוז על המין השני מהיחוד אמר ה' בלבד. שהוא הש"י מפאת אלהות ולא בבחינת הנהגתו אותנו היא גם כן אחד ואין שני. כי מלת אחד תחזור אל שני הענינים שזכר יחד. וכבר עשו המעיינים מופת על אחדות הש"י מן המין הראשון מפאת הנהגתו לעולם להיות המציאות כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו ושהויות הגלגל מתפשטות בזה החומר ומכינות אותו ולא ימלט היות לגלגל מניע עד שנעלה אל מניע מחוייב המציאות. ואי אפשר שיהי' מורכב לפי שכל מורכב משני דברים איננו מחוייב המציאות. ומזה התבאר מפאת הנהגת העולם שהש"י הוא אחד בעצמו מבלי הרכבה ולא רבוי ענינים:
האמנם אם יש שם אלוה אחר בלתי מתעסק במהו' המציאות הנה בזה ננעלו דלתי העיון והחקירה השכלית. ולכן הודיענו אדון הנביאים מפי הש"י אמתת יחודו יתברך. אם מהמין הראשון מפאת הנהגת העולם וזהו אמרו ה' אלהינו. ואם מהמין השני מבלתי בחינת ההנהגה ולכן אמר בלבד ה'. ולכן אמר על שניהם אחד ר"ל אחד בעצמו ואין שני לו באלהות. והנה רמז זה בדבור אנכי בהיות הדברים כלם בו בשם יחוד אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך להגיד שהוא אחד ואין בו רבוי ולא שתוף באלהותו ולכן לא היתה מצות היחוד מחודשת במקום הזה לפי שכבר נרמז זה בדבור אנכי כמו שזכרתי. גם כי נרמז ג"כ באמרו זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ואתה דע שמלבד שני הראיות האלה שיאמר עליהם שם האחד יש עוד בחינה שלישית באחדות והיא ששם האחד יאמר על הכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כמו שבא בספר מה שאחר הטבע. ולכן נאמר והיה המשכן אחד ר"ל שלם וכולל כל מה שצריך. ומזה הצד ג"כ שהש"י אחד ר"ל שהוא שלם וכולל כל השלמיות. ומהבחינה הזאת היה האחדות והמלכות דבר אחד בעצמו כי המלכות איננו רק יחיד מעלה ושולטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו. וכן נאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם אז יגמר המלכות גם האחדות שהם דבר אחד בעצמו ומפני זה תקנו בתפלת ראש השנה שיהיה פסוק ה' אלהינו ה' אחד עולה מהמלכיות וממנינם ולהיות מין שלישי מהאחדות היינו אנחנו קהל המיחדים עונים אחר פסוק היחוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לפי שהאחדות מורה על המלכות באמת. האמנם לפי שהשני מינים הראשונים שזכרתי מהיחוד האלהי משלילת ההרכבה והשניות הם המפורסמים ומושגים בהבנתם אצל ההמון. והמובן השלישי מהשלמות והמלכות הוא היותר נשגב ונסתר ומופלא והוא ענין מסור אל השכל המופשט. ויש לומר הסכמת האחדות והשלמות והכללות האמתי מכל צד אשר נלאו פיות חכמי הספירות האלהיים מלבאר ומפני זה אמרו רז"ל בדברים רבה ופסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נו) שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד היה מיוחד אל מלאכי השרת ושמשה רבינו ע"ה למדו מהם כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד אל השכלתם העליונה. ולזה אמרו במדרש נימריה לא אמרי' משה לא נימרי' הא אמריה יעקב אלא נימריה בחשאי. רצו בזה שמשה רבינו ע"ה כיון ללמד היחוד אל עם ישראל בכלל ולכן נסתפק בשלילת ההרכבה ובשלילת השניות כמו שהתבאר מדבריו ולא ביאר אליהם הענין השלישי מהסכמת המלכות עם האחדות. אמנם יעקב אבינו ע"ה לפי שהיו דבריו עם בניו החכמים והיתה מטתו שלמה כי היו כלם כמלאכי השרת כשאמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. כמו שיש במדרש ענה ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוסיף המין השלישי מהאחדות על דבר בניו ועל כן היתה הסכמתם ז"ל נימרי' בחשאי. רצו לומר שהשגת המדע הזה הוא מיוחד לשלמים לא לכל המון העם. האמנם ביום הכפורים שכלנו כמלאכי השרת היינו אומרים אותו בפרהסיא כי הנה קלסונו אז להש"י כקלוס מלאכי השרת בתת המלכות והשלמות העליון הכולל מתיחד עם היחוד האמתי וזה כולו מה שנכלל במדע הראשון הזה מאחדות הש"י היוצא מאותו דבור ששמעו ראשונה כמו שזכרתי:
והמדע השני. הוא באהבת השם הנכבד כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך רוצה לומר עוד שמע ישראל הנה באותו דבור הראשון אשר שמעת בסיני. כמו שאמר השם יתברך שהוציאך מארץ מצרים מבית עבדים יוכלל מדע עליון. והוא שאחרי אשר הגדיל השם יתברך לעשות עמך טובות הרבה שתאהב אותו כי דבר טבעי הוא באדם להיותך אוהב את אשר ייטב לו, ולפי שביציאת מצרים עשה עמך שלשה מיני טובות. האחד טוב גשמי בהוציאך מעבדות לחירות. והשני טוב נפשי ביחדו אותך לאהבתו ולהנהגתו ולתת לך תורה ומצות. והשלישי בעושר רב וקניין הממונות שנתן לך ממצרים לכן תהיה האהבה כנגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כי הלב הוא כנגד החרות הגופיי. והנפש כנגד השלמות האלהי שקנית. ומאדך הוא כנגד הקנינים והממונות שהורישך. ואפשר לפרש גם כן בזה שכיון לחייבם על האהבה הזאת העליונה מפני שלשת הסבו' שנזכרו בדבור ההוא. הראשון באמרו אנכי ה' אלהיך אשר היצאתיך וגומר לפי שמצד מעלתו שרמז בשם השם ומפאת הנהגתו שרמזה בשם אלהיך. ומפאת הטבתו שזכר באמרו אשר הוצאתיך. אמר שראוי שתאהב אותו. לפי שאהבה כמו שזכר המדיני בספר המדות מאמר שמיני פרק שלישי היא שלשה מינים אהבת הטוב. אשר היא כפי השכל. ואהבת הערב אשר הוא כפי החוש והתאוה. ואהבת המועיל אשר היא כפי הממונות. הוצרך לומר שבכל שלשת הדמיונות האלה ראוי שתהיה האהבה אליו יתברך. וזהו אמרו בכל לבבך שהוא החלק השכלי כמו שאמר (משלי ט״ו:י״ד) לב נבון יבקש דעת ובכל נפשך שהיא הנפש המתאוה אל הערב כמו שאמר (איוב ל״ג:כ׳) ונפשו מאכל תאוה. ובכל מאדך והוא הצד אשר בו תבקש ותדרש הממונות. כי כל הטובות האלה נפשיות וגופניות באדם וחצונית ראוי שייוחדו לאהבת הבורא יתברך. ובזה יוכללו כל מיני השלמות והחסריות כי באמרו בכל לבבך. כפי מה שפירשתי יוכללו האמונות והדעות האמתיות ולמוד התורה והתפלה תמיד. ובכל נפשך כלל ההתרחק מהעבירות ועשיית המצות המעשיות והתענית ודומיהם. ובכל מאודך. נכללה הצדקה וההלואה לעניים וההתרחק מהגניבה. והגזל. וההונאה. וכל שאר המצות התלויות בממון. האמנם רז"ל דרשו בפרק הרואה (ברכות דף ס"א) ובכמה מקומות ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. רצו בזה שאף על פי שיבאו על האדם רעות רבות וצרות יצדיק עליו את הדין ויאמן באהבת הש"י ויאהבהו ולא יחשוב בלבו שיש שם שני התחלות כפי התחלפות סוגי הדברים אשר הם מושפעים מלמעלה. אבל ידבק באלהיו ולא יפחד מאהבתו כמו שראינו מענין רבי עקיבא (שם) בפרק הרואה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל וסר מר המות אליו ועם כל זה תמיד עמד טעמו בו וריחו לא נמר. ולכן אמר אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד. רואה לומר שהיסורין לא הפרידו דבקותו הנה זה הוא המדע השני מאהבת הש"י הנכלל באותו דבור ראשון. וכבר נזכרה במה שעבר מצות האהבה את הש"י במה שצוה (פ' משפטים) ועבדתם את ה' אלהיכם. כי העבודה אליו ית' היא מאהבה אותו:
המדע השלישי הוא באמרו ויהי הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וענין זה המאמר הוא שאחרוני החכמים מבני עמנו חשבו שלא תפול שם המצוה וגדרה באמונו' שהם הדברים שבלב כי אם בדברים המעשיים התלויים בבחירת האדם ומעשיו. והודיעם מרע"ה כי אינו כמו שחשבו. כי הנה תפול שם המצוה אשר הוא מצוה אותם בשם האל יתברך על אותם הדברים שהם האמונות. כי גם הם יקראו מצות שאם לא היה כן לא היה הש"י מצוה לישראל אמונותיו בסיני. ומאחר שהוא אמר אליה' אנכי ה' אלהיך שהוא הדבור הכולל מציאותו ואחדותו והנהגתו אותם שהם אמונות עליונות יורה שגם בענין האמונות יפול שם ההנהגה וגדרה: וכבר בארתי בספר מחזה שדי שהאמוניות הן במדרגת הצורות שהם יחולו בנושאיהם בזולת זמן. אבל ההכנות הקודמות אליהם בהכרח המה יהיו בזמן. ושכן הוא בענין האמונות שעם היות שהן תכליתן יחולו בנפש בזולת רצון וגם בזולת זמן. הנה הדברים המביאים את האדם להאמין כאלו תאמר למוד הדברי' ובחינת המופתים וכיוצא בזה הוא מפעל הרצון והבחירה והוא נעשה בזמן ומזה הצד יפול באמונות שם המצוה וגדרה לא שיצוה הש"י שיקנו האמונות בנפשם כי אם שיתנו לב לנפלאותיו. ויעיינו בדברי נביאיו באופן אשר יבאו להאמנת האמונו' האמיתיות באלהותו. ולפיכך אמר כאן והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שיעיין ויחשוב בהם תמיד וזה הוא המדע השלישי:
המדע הרביעי הוא באמרו ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וענין זה המאמר הוא שיש מהידיעות האלהיות שאין למודם מפורסם. ושאין למסרם רק לשרידים אשר ה' קורא וכמו שאמרו במשנ' אין דורשין (חגיגה דף י"ב) במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד. ולא היו לומדים החכמות האלהיות ההם כי אם לתלמיד הגון. ובראשי פרקים. ופעם אחת בשבוע. ושלא יהיה בזמן הבחרות. וכמו שאמר רבי אלעזר לרבי יוחנן בריש פרק אין דורשין (חגיגה יג) כשנאמר לו שילמוד מעשה מרכבה אכתי לא קשאי אמנם המדעים האלה מיחוד הש"י והנהגתו לאומה ובריאת העולם ואהבתו לישראל אינם כן כי הם ראויים להדרש במקהלות ברבבות לישראל. לא לבד לזקנים כי אם גם לנערים. וכמו שבא בכתוב והגדת לבנך ביציאת מצרים וזהו אמרו ושננתם לבניך. ולא אמר והודעתם. אבל ושננתם רוצה לומר שפעמי' רבות זו אחר זו ישנן וילמד אותם גם לבנים הקטנים עם הגדולים. ולא יעשה מהם רמז ולא סתרי תורה. גם ידבר בם בכל מקום. לא לבד בבית המדרש ולא פעם אחת בשבוע כי אם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. רוצה לומר בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב שתהיה בו מהישיבה והשכיבה או ההליכה או הקימה. והנה הוציא מרע"ה זה המדע ממה שראה שלא אמר הקב"ה דבור אנכי ה' אלהיך לו ולאצילי בני ישראל בלבד כי אם גם לכל העם מקצה נער וזקן. והוא המור' שתהי' הידיע' הזאת כוללת לכל אדם כקטן כגדול ובכל זמן ובכל מקום:
המדע החמישי הוא שכמו שהדברים הטבעיים לא ישכח אותם אם לא מהעדר שכלו וכחותיו. כי מי האיש אשר ישכח לקיחת המזון להעמד' חיותו והוצאת המותרות. ושאר הדברים אשר הם תלויים בחייו. ככה אין ראוי שישכח המדעים האלהיים כי הם העמדת חייו. ולכן צוה שיעשה סימנים להזכרתם כדי שלא יבאו לידי שכחה יען וביען היה שלמותו וחיי נפשו תלוים בזה. ועל זה אמר וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. לפי שיש בני אדם שיעשו סימנין אל זכרון הדברים אשר ישתדלו בזכירתם ומהם ישימום ביד או באצבע ומהם ישימום בראשם על בתי הראש. ומהם ישימום בבתיהם ובשעריהם בעבור שכל שעה שיכנסו ויצאו יראו אותם ויזכרו ענייניהם ככה צוה הש"י שיקשרו המצוה הזאת לאות על ידיהם. וישימו אותם לטוטפות בין עיניהם. והם מצות תפילין של יד ושל ראש. וכן מצות המזוזה בשערים וכוון בזה עוד שישימו האות על היד כנגד הלב. והטטפת על הראש כנגד המוח. להגיד שבשני הכחות. רוצה לומר החיוני והנפשיי זכרו את מצות ה' ויעשו אותם ולזכור מתנת ארץ ישראל. ובתים אשר לא בנו יתנו המזוזות בשערים. וכבר נזכר זה בפרשת בא אל פרעה. הנה אלה המדעים העליונים נכללו בדבור ראשון ששמעו בסיני ולא נשלמה להם הבנתם אותו כי אם עם זה כלו ששמע משה ע"ה ולמדו לישראל:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אהבת השם כמ"ש ואהבת את ה' אלהיך. שהאהבה מדרגה גדולה יותר מן היראה, ובכ"ז הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומגו דחילו נפיק רחימו, אבל זה לא יצויר רק אחר האמנת היחוד, רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים ברבוי האלהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע"כ היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב, וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לאלהי אמת הוצרך להקדים להם אמונת היחוד, שאלהי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא שרש לכל הנמצא והמתהוה בכל העולמות הן דברים אשר לפי השגתנו נקראם בשם טוב והן דברים אשר נקראם בשם רע והוא בשנאמין כי אין רע במציאות כלל, שמהאל הטוב האחד האמתי לא יצא רק טוב, ואשר ידמה לנו שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד בין הרע הנמצא בהויה כל העדר הוא לצורך הויה וכל השחתה הוא לצורך תקון ובנין, כמ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ובין הרע הנדמה לנו בהנהגה, שכל הרעות הבאות בעולם הם לתכלית טוב וכמו שית' ועי"כ יצויר היראה והאהבה לאל אחד, ועז"א ה' אלהינו ה' אחד שה' מורה מדת הרחמים הפועל טוב, ואלהים מורה מדה"ד הפועל דין ועונש, הוא אחד, כולו טוב ופועל אך טוב וחסד שעז"א שנית שם הויה. והכל מתאחד ביחוד שלם ולכן ואהבת את ה' אלהיך: והיחוד הזה כולל ג' ענינים: א] היותו ית' אחד בעצמו והוא שלילת הגשמיות וההרכבה ורבוי ע"י התארים וכדומה, ב] שלילת השניות שהוא אחד ואין אלוה זולתו, והיחוד הג' הוא יחוד אור הא"ס בשמותיו שהוא במדותיו שבם הוא מנהיג את העולמות, וביחוד יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא כבוד מלכותו והתפשטות אלהות בעולמו, שכבר יצויר אור האלהות המאיר בעולמות להנהיגם ולהניעם ולהחיותם, כנפש המתפשטת בגויה ותתן לו אור וחיים, כמ"ש ואתה מחיה את כלם, וכמו שהנפש מצד שהיא נתונה להחיות את הגויה ולמלוך עליו, תמצא נגוד ועכוב למלכותה מצד הגוף וטבעיו ותכונותיו שהוא זקן וכסיל העומד כנגדה למרוד במלכותה, כן טבע העולם הגדול והמערכה וכחות הטומאה המתפשטות בעולם מתנגדים אל מלכות שמים, ודומים כעבדים הרוכבים על סוסים לתפוס ממשלה בפ"ע, בפרט בעת גלות השכינה ששרי הטבע מושלים בארץ, וזה כל פרי העבודה והתפלה ליחד את ה' בשמותיו ולתקן עולם במלכות שדי, וזה יעשה ע"י מסירת נפש על יחודו, שכמו שיבטל כחות גופו וימסרם למיתה בעבור מלכות נשמתו האלהית כן יעשה בעולם הגדול שיתבטל הגוף הכולל וטבע הצבא והמערכת ושרי מעלה תחת מלכות שמים כמ"ש ר"ע בעת שמסר נפשו למיתה כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו, אולם יחוד הזה לא יוגמר עד לעת"ל דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ששמו היינו מדת מלכותו שיתיחד אז שכינתו ומלכותו עד ראש המדרגות ומלכותו בכל משלה, ועל זה אמרו שיעקב בקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש בלבכם מחלוקת וכו' פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ר"ל שיעקב בקש לגלות הקץ שאז יתגלה היחוד הזה שיהי' ה' אחד ושמו אחד ונסתלקה הימנו שכינה, [וגם רומז כי מדת יעקב עם השכינה הוא מגביל נגד קוב"ה ושכינתיה ובסילוק השכינה מיעקב ראה כי לא יוכל לעורר עת דודים] וחשב שיש בלבם מחלוקת וכאשר יחדו את השם וחזרה השכינה אליו פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו, שהוא יחוד מלכותו באור העליון שיהיה ה' אחד ושמו אחד. והנה זה אמר יעקב על עת הקץ, אמנם משה לא אמרו, כי בימיו לא הגיע עת התקון שיהיה ה' למלך על כל הארץ ולא נעשה יחוד זה השלישי, וע"כ אמרו שא"א לומר אותו כי לא אמרו משה, ובכ"ז הלא אמרו יעקב כי עתיד להיות כן בעת התקון על כן התקינו לאמרו בחשאי, וע"כ אמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר י"ל גנאי לא תאמר י"ל צער התחילו עבדיה להביא אליה בחשאי, והנמשל שבת מלך שהוא מדת מלכות הריחה ציקי קדירה שהוא פסולת המאכל וזה משל אל שפסולת העולמות והקליפות ורוח הטומאה שבו יכנעו תחת בת מלך הלז, ומלכותו תמשול בכל ועולתה תקפץ פיה כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ, שאלה הם ציקי קדרה ומאכל העכור והגרוע שבכל העולמות, והיא מתאוית להביא אל קרבה גם הפסולת הזה תחת ממשלתה, וי"ל צער מזה, אבל לומר בפרהסיא י"ל גנאי, כי עדן לא הגיע עת התקון שיתוקן הפסולת הזה ויהיה לחם אבירים, ותקנו לאמרו
בחשאי, שתקונים האלה הם עדיין בסוד ובלחש להעוסקים ביחוד במסירת נפשם ובעבודתם בקדש:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ה' אחד. במלת שמע העי"ן גדולה, ובמלת אחד הדל"ת גדולה, רמז למה שאמרו במדרש (תוס' חגיגה ג: ד"ה מי כעמך) שהקב"ה וישראל מעידין זה על זה כו' כמ"ש (ישעיה מג, י) אתם עדי נאם ה' ורז"ל אמרו שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין (ברכות ז, א) וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו' ומסיק שם שכתוב בהם את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. וזהו ענין קשר של תפילין כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע יחוד השי"ת כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו ית' ששנינו מעידין זה על זה ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו.
אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע"ין דל"ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך (שמות לג, יח) ואמרו (שמו"ר מה, ה) בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה"ז ובעה"ב כי שם כבוד חכמים ינחלו והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם לג.כג) ואמרו רז"ל (ברכות ז, א) אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל"ת בקשר התפילין מאחוריו, יו"ד שי"ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי"ן בשל ראש ויו"ד בשל יד, וי"ש היינו שכר העה"ב שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי י"ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל"ת כי יתרונו בא מכל ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואמר לו הקב"ה וראית אחורי הדל"ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה"ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו'. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש"י פרשת וזאת הברכה (לד.א–ב) ויראהו את כל הארץ וגו', עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה"ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי"ן דל"ת גדולה לומר שעי"ן האדם לא יוכל לראות כ"א הדל"ת כאמור, אבל י"ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר.
ד"א לכך באו ע"ין דל"ת גדולה, לפי שנאמר באיוב (איוב כ"ד, ח'-ט') הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית' שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד' רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית'.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כיוצא בו את אומר במדבר יא הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם, אם כל דגי הים יאסף להם... דברי רבי עקיבא. ואני אומר: אפילו מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם - סופם לדון אחריך. השיבתו רוח הקודש במדבר יא עתה תראה היקרך דברי אם לא, ודברי אני רואה מדבריו.
כיוצא בו אתה אומר יחזקאל לג בן אדם, יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל לאמר, אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים לא ניתנה הארץ למורשה. והלא דברים ק"ו: ומה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד - ירש את הארץ, אנו, שעובדים אלהות הרבה - אינו דין שנירש את הארץ? ואני אומר: ומה אברהם, שלא נצטווה אלא מצוה אחת, ירש את הארץ - אנו, שנצטוינו מצות הרבה, אינו דין שנירש את הארץ? ומה נביא משיבם: על כן יחזקאל כה אמר ה' על הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל גילוליכם, והדם תשפכו עמדתם על דרכיכם ועשיתם תועבה, ואיש את רעהו טמא, ורואה אני את דברי מדברי ר' עקיבא.
כיוצא בו אתה אומר זכריה ח כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. צום הרביעי - זה י"ז בתמוז, שבו הובקע העיר; ולמה נקרא שמו רביעי? שהוא חודש רביעי. צום החמישי - זה תשעה באב, שבו חרב בית המקדש בראשונה ובשנייה, ולמה נקרא שמו חמישי? שהוא חודש חמישי. צום השביעי - זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחורבן בין המקדש. צום העשירי - זה י' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנ' יחזקאל כד ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי, בי' לחודש, לאמר בן אדם כתב לך את עצם היום הזה, סמך מלך בבל על ירושלם; ואני אומר: צום העשירי הוא צום החמישי, אלא שביהודה מתענים על המעשה, ובגליל על השמועה; שנאמר יחזקאל לג ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו, בא אלי הפליט וגו', ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה. ודברי אני רואה מדבריו.
אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, אבל אני - לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאו מאבותי, וכן הוא אומר בראשית כח וידר יעקב נדר לאמר. עלת על לב שהיה יעקב אבינו אומר אם יהיה אלהים עמדי וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים? מכל מקום! מה ת"ל והיה ה' לי לאלהים? שיחול שמו עלי, שלא תצא ממני פסולת מתחלה עד סוף.
וכן הוא אומר בראשית לה ויהי בשכן ישראל וגו', כיון ששמע יעקב כן - נזדעזע, ואומר אוי לי שאירע לי פסולת בבני, עד שנתבשר מפי המקום שחזר ראובן בתשובה, שנא' בראשית לה ויהיו בני יעקב שנים עשר. והלא בידוע ששנים עשר הם! אלא שנתבשר מפי הקב"ה שעשה ראובן תשובה. ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו על אותו מעשה, עד שבא משה וקיבלו בתשובה, שנא' דברים לג יחי ראובן ואל ימות.
וכן אתה מוצא, כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא להם לבניו, והוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו, וחזר וקרא אותם כולם כאחד. אמר להם: שמא יש לכם בלבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם? אמרו לו: שמענו, כשם שאין בלבך מחלוקת - כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם, אלא ה' אלהינו ה' אחד. על זה הוא אומר בראשית מז וישתחו ישראל על ראש המטה. וכי על ראש המטה השתחוה? אלא שהודה ושיבח שלא יצא ממנו פסולת. ויש אומרים: וישתחו ישראל על ראש המטה, שעשה ראובן תשובה,
ד"א שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר לו הקב"ה ליעקב, הרי שהיית מתאוה כל ימיך שיהו בניך משכימים ומעריבים וקורים קריאת שמע. מכאן אמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא:
ה' אלהינו - למה נאמר? והלא כבר נאמר ה' אחד, ומה ת"ל אלהינו - עלינו הוחל שמו ביותר. כיוצא בו אתה אומר שמות כג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל, ומה אני צריך? והלא כבר נאמר את פני האדון ה', אלהי ישראל - על ישראל הוחל שמו ביותר.
כיוצא בדבר אתה אומר תהלים נ שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך, אלהים אלהיך אנכי - הוחל שמו עליך ביותר.
ד"א ה' אלהינו ה' אחד - על כל באי העולם. ה' אלהינו - בעולם הזה. ה' אחד - לעולם הבא. וכן הוא אומר זכריה יד והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •