רבינו בחיי על דברים ו
<< · רבינו בחיי על דברים · ו · >>
<< · רבינו בחיי על דברים · ו · >>
כל ימי חייך. בעוה"ז. ולמען יאריכון ימיך. בעולם הבא.
ארץ זבת חלב ודבש. סיימה פרשה זו כן, וסמך לו שמע ישראל, לבאר שאין תכלית כונת ירושתה בכל תענוג זה אלא כדי שנירש המכונת לה, והיא הד' של אחד, והיא הרצון המשפיע רחמים ודין, וזהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכן הזכיר זה בפסוק (דברים ח) ארץ חטה ושעורה, והביא ראיה לתענוג שכלי מן הדבש שהוא תענוג גופני, והבן זה.
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ע"ד הפשט מה שהזכיר שלשה שמות, ה' אלהינו ה', שאילו אמר ה' אחד היה פתחון פה לאומות העולם שעל יראתן אמר כן שהוא נקרא ה' לדעתם, ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל, וכן אלו אמר ה' אלהינו אחד היה פתחון פה לאומות העולם לומר אמת הוא כי אלהי ישראל הוא לבדו נקרא אחד, גם אלהינו שאנו קוראים ה' הוא אחד כמו כן, לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד להורות ה' שהוא אלהי ישראל הוא אחד והוא לבדו נקרא ה' אחד ואין זולתו ברוך הוא שאחדותו שלמה מכל צד בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה, לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד כענין שכתוב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה שאמר אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאמר בו בכל מקום במשנה תורה (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר ה' אלהיך או ה' אלהיכם, מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד.
ובשם הרב ר' אליעזר מגרמייז"א ז"ל, ה' קודם העולם, אלהינו בעולם, ה' לאחר העולם, אחד בכל העולמים.
וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב (דברים יא) ולעבדו בכל לבבכם, ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר שמע שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי, וכן דל"ת של אחד, לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה.
ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים גן, ובפרשה זו בכללה תמצא י"ג פעמים אש, וזה למען הודיעך כי כל המכוון באחד שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות, נצול מאשה של גיהנם וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל ר' יהושע בן לוי אשכחיה לר' שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י"ג מעלות של גן עדן.
וע"ד המדרש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פסוק שמע אחרי עשרת הדברות, ללמדך שדבור אנכי הוא היחוד, ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות יש, כשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך מי מחה כנגדו. ולפי שפסוק זה של שמע הוא פסוק של יחוד לכך יתמיד משה בלשונו במשנה תורה להזכיר לשון שמע שאמר (דברים ט) שמע ישראל אתה עובר היום, וכן (שם כ) שמע ישראל אתם קרבים היום, וכן (שם כז) הסכת ושמע ישראל, ורבים כן. ואמרו במדרש שמע ישראל כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם (בראשית מט) ושמעו אל ישראל אביכם, שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמע ישראל שבמערת המכפלה, ה' אלהינו ה' אחד. ועוד דרשו אמר להם משה לישראל אמרתם בסיני נעשה ונשמע וכשעשיתם את העגל אבדתם נעשה וכיון שאבדתם נעשה שמרו נשמע, הוי אומר שמע ישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שקדש מטרונא בשני מרגליות, אבדה האחת, אמר לה שמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה.
וע"ד השכל שמע ישראל וגו', ידענו כי הנמצאים בעליונים ובשפלים רבים, ומצד השכל נתחייב לומר כי יש אחד אמתי האצילם והמציאם, שהרי הרבוי מכח היחוד, וכשם שהאחד קודם לכל המספרים כן האחדות קודמת אל כל רבוי, וכיון שאנו רואים שההויות רבות בעולם ונתברר לנו כי כח הרבוי נמשך מכח היחוד, א"כ זו ראיה גמורה מדרך השכל שעיקר הנמצאים כלן וסבתם מכח האחד, ואע"פ שמצינו דברים רבים נקראים בשם "אחד" אין זה על דרך האמת כי אם על דרך ההעברה וההשאלה, שהרי מצינו המשכן שקראו הכתוב אחד וידוע כי יש בו כמה דברים נפרדים וחלקים רבים, ולפי שנתחברו כאחד נקרא אחד ויכול הוא להתפרק מכל חלקיו ושישובו למה שהיה בתחלה, וכן כתוב (יחזקאל לז) קח לך עץ אחד, ואין זה אלא דרך העברה והשאלה, שהרי יש בו לאדם אחד רמ"ח אברים והוא מורכב מארבע יסודות שהם עתידין להתפרד ולשוב כל אחד ואחד ליסודו, ואין צריך לומר בנבראים השפלים שהם בעלי השנוי והחלוק, כי גם בעליונים שאינם מקבלים שנוי וחלוק שהם עצמיים שכליים פשוטים והם הנפשות והמלאכים, אי אפשר לאחד מהם להקרא בשם אחד, כי כל מלאך יש אחר כמוהו או גדול ממנו, ואם כן אינו אחד שהרי יש נמצא דומה לו במעלתו ובכחו, וכן הנפש יש אחרת דוגמתה או למעלה ממנה בידיעה ודקות ההשגה, ועל כן אי אפשר לשום נמצא מהנמצאים כלם שיהיה ראוי להקרא בשם אחד ולא אחד בהם שיאות לו זה השם כלל אלא אדון הכל יתברך שהמציא אותן אחר העדרם, והוא האחד האמתי הקודם לרבויים, והוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והוא לבדו האחד קדוש שאין לו דומה, כענין שנאמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש.
וע"ד הקבלה שמע ישראל, כוף אזניך ושמע, בפסוק שמע ענין היחוד האמתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות שנתחייבנו ליחד את כלן ולחבר הכל כאחד אם ממטה למעלה אם מלמעלה למטה, ומלת שמע מלשון חבור, כענין (שמואל א טו) וישמע שאול, (תהלים יח) לשמע אוזן ישמעו לי. ה', כמו (דברי הימים א כט) לך ה', שהוא כולל שלש המעלות העליונות. אלהינו, הגדולה והגבורה. ה', התפארת עד תשלום הבנין ואח"כ אחד. ובמלת אחד נכלל כל העשר, א', רמז למי שאין המחשבה משגת, ח', לח' דברים שעמו, ד', לעשירית, היא עטרת זהב גדולה, ואין ראוי להפרידה כי אם ליחד ולחבר את הכל, וראוי ליחד ממטה למעלה משום מעלין בקדש אע"פ שהכל אחד אצל העבודת היחוד. ועל הד' שהיא המלכות אמר הנביא ע"ה (ישעיה סג) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם, ואנו אומרים בתפלה מלכותך ה' אלהינו ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו. ולפי שלא יזכיר מדת המלכות בפירוש בכלל השלשה שמות, לכך תקנו ז"ל להוסיף ולומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מה שלא הזכיר משה, ואף על פי שלא הזכירו רמזו באות הדל"ת, ועליו משלו משל נמרץ לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, מה עשו עבדיה הביאו לה בחשאי. וציקי קדרה הוא דבר מבושם בריחו משיב הנפש. ובאור המשל במלת בת מלך שהריחה ציקי קדרה, היא השכינה שהרגישה קלוסן של שבטים והיחוד שהיו מיחדים השם הגדול, ואלו תאמר שבחה בפיה שכשם שהוא יחיד כך היא יחידה יש לה גנאי, לא תאמר היא מצטערת כשלא נתיחד כבודה בכבודו, ועל כן באו ישראל שהם עבדי השכינה והתקינו לומר ברוך שם בחשאי שהוא היחוד התחתון. ומטעם זה נתקן השבח הזה של שכינה בשש תיבות כמו בפסוק שמע זה כנגד ששה קצוות של מעלה וזה כנגד ששה קצוות של מטה, ובת מלך היא דל"ת של אחד, וכבר ידעת כי אות דל"ת משלים מספר עשרה, ותמצא בספר הבהיר, מהו דל"ת, משל למה הדבר דומה לעשרה מלכים שהיו במקום אחד וכלן עשירים, ואחד מהם עשיר אבל לא כאחד מהם, אף על פי שעשרו גדול נקרא דל לגבי העשירים, עד כאן. ועל כן צריך המיחד שיכלול כל העשר במלת אחד לפי שכלן אחדות גמורה הן, כי העשר מגלה כח האחד שהמציאם שהוא כולל העשר, וכענין הנקודה שהיא כוללת היו"ד, כיצד, אין לך נקודה בעולם שלא יהיה לה ארך ורחב ועומק ולכל אחד משלשתן יש לה ראש ואמצע וסוף, הרי ט', והמקום הרי י', שאי אפשר לנקודה בלתי מקום, אם כן הרי שיש בעצמות הנקודה י' עם המקום, וכן ה' המיוחד שנרמז בו היו"ד, כי היו"ד עם קוצו והה"א הם ג' המעלות העליונות והוא"ו ו' מעלות הנמשכות מהם הרי ט' והה"א בגדר המקום הרי י'. והוא הדין בקדיש שיש לכלול כל העשר, כי אמן יהא שמיה רבא מברך נאמר על הקו האמצעי, לעלם לעלמי עלמיא הם ה' למעלה, וכן ה' למטה, כי קו אמצעי הוא והכל בכללו. והה"א בקדיש שצריך לכלול כל היו"ד, כי העליון הוא קדוש בחכמה וקדוש בבינה וקדוש בדעת שהוא הדל"ת, ה' צבאות כל הבנין מלא כל הארץ כבודו בחכמה שנאמר (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, ותן אל לבך כי על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה בקדישא רבה לתתחיל במלת כתר.
ודע כי מפסוק של שמע יוצא שם בן י"ד והוא נחקר מן השלישית, וג' שמות הן, והם של חכמה להחכים המזכירם כי יקח בשמים ראש, ובאור הכתוב ה' שהוא אלהינו ופירוש ה' אחד כי ה' שהוא אלהינו מתחלף באל"ף בי"ת והחלוף ההוא שהוא פירוש ה' אחד, ונמצא שהשגנו הוראת יחוד ה' מתוך חבור אותיותיו, והבן זה. ולפי מה שאמר במדרש טעם ברוך שם שנתקן בחשאי הוא מפני שהוא קלוס של מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש רבה בסוף ואתחנן (יחזקאל א) בעמדם תרפינה כנפיהם, כשבאים ישראל ודוממים שאומרים בלחישה ברוך שם, אותה שעה הם מקלסים, וכן יחזקאל אמר (שם ג) ואשמע אחרי, כשקלסתי אני קלסו מלאכי השרת ברוך שם. ולמה אומרים אותה בלחישה, אלא כשעלה משה למעלה גנבו ממלאכי השרת ולמדו לישראל, אמר להם משה כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה, אבל זה שאני נותן לכם ממה ששמעתי ממלאכי השרת ולמדו לישראל אמר להם משה אמרו אותו בלחישה, ולכך אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא לפי שהם כמלאכי השרת, לובשים לבנים לא אוכלין ולא שותין אין בידם חטא ועון כי הקב"ה סולח לכל עונותיהם, עד כאן.
ואהבת את ה' אלהיך. אחר שאין לנו אלוה כי אם הוא לבדו, חייב אתה שתאהבנו ושתקיים המצות מאהבה, כי המקיימם מיראה אין עבודתו עבודה שלמה. וענין האהבה, שיתבונן האדם בתורתו ובמצותיו וישיג בהם הש"י ויתענג באותה השגה בתכלית התענוג, ולכך סמך לו מיד והיו הדברים האלה, באר בזה ענין האהבה בהשי"ת איך היא, וכן דרשו בספרי, ואהבת את ה' אלהיך, איני יודע כיצד אוהב האדם את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה, ואהבת את ה' אלהיך, אהבהו לפני הבריות כדרך שעשה אברהם שקראו הקב"ה (ישעיה מא) אברהם אוהבי. בארו לנו החכמים ז"ל בדבר זה כי ענין האהבה בשם יתברך הוא מי שמצדיק הרבים ומקרב אותן לחיי העולם הבא, ועל כן הביאו ראיה מאברהם. ואם תשאל ותאמר כיון שמצינו שמעלת החשק גדולה ממעלת האהבה היה לו לומר וחשקת ולמה אמר ואהבת, התשובה בזה כי היא הנותנת, שהרי האוהב הוא מי שאוהב הדבר האהוב ולעתיד תשתכח ממנו האהבה, כגון בעת האוכל או בעת השינה, אבל מי שחושק אין מחשבתו נפרדת מן החשוק כלל, ואפילו בעת שיאכל יזכרנו, גם בעת השינה יראנו בחלום, ולפי שנצטוינו לאהבה את השם יתברך בשני היצרים ובנפש המתאוה ובכל ממונו, ויצטרך האדם לאהוב את כלן בדברים המוכרחים, כי אי אפשר לו שיחיה זולתם, על כן צוה שיאהוב אותם בענין המוכרח אבל יאהוב את השם יתברך על כלן, וא"כ מהטעם הזה לא היה יכול לומר וחשקת, כי אלו היה חושק אותו היה מפריד מחשבתו מכל הדברים הגופניים האלה ולא היה משתמש בהם כל עיקר, ואף במוכרחים, ולא היה מקום למצות התורה כלל, כי לשון חשק ענינו דבקות, כענין (תהלים צא) כי בי חשק ואפלטהו, והוא מעלת מיתת הנשיקה, בצדיקים הגמורים, וכן מצינו בדבקות השם יתברך עם ישראל שכתוב (דברים ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, ולמדנו הכתוב הפלגה על דבקות השכינה עם ישראל שאינה זזה מהם לעולם, וכענין שדרשו רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם, וכן בכל הגליות.
בכל לבבך. הלב משכן הנפש החכמה, ולפי שהוא האבר הראשון ביצירת האדם והאחרון אשר ימות בכל אברי הגוף, על כן אמר בכל לבבך, כלומר עד רגע האחרון של מיתה.
ובכל נפשך. היא הנפש המתאוה. ובכל מאדך. מלשון מאד, כלומר אהוב אותו הרבה בכל מה שתוכל. והענין שלא יהא ממונו חביב עליו מן המצות, שאין ראוי לו לחוס על פזור ממון אצל המצוה, שאפילו לא מצא לולב ואתרוג אלא בדמים יקרים לא יחוס על ממונו אלא שיקחנו, כמו שעשה רבן גמליאל שלקחו באלף זוז, וכבר אמרו רבותינו ז"ל ולהדור מצוה עד שליש במצוה, הוא שאמרו בבבא קמא אמר ר' זירא אמר ר' הונא הדור מצוה עד שליש, מאי שליש, אילימא שליש ביתו, אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב ליה כוליה ביתיה, אלא אימא הדור מצוה עד שליש במצוה, כלומר שיש לו להוסיף עד שליש בדמיו בין מצוה מהודרת למצוה יותר מהודרת, בין ספר תורה או לולב נאה ליותר נאה, כדתניא (שמות טו) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, כיצד יעשה, שיהיה לפניו ס"ת נאה לולב נאה ציצית נאה, וקיימא לן כרבי זירא. ודרשו רבותינו ז"ל, בכל לבבך, בשני יצריך, יצר טוב ויצר רע, בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, זהו שאמר דוד ע"ה (תהלים נו) באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר, אם במדת הדין אם במדת רחמים אהלל דבר, וכן עוד (שם קא) חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, וכן עוד (שם קטז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. ויש שפירשו עוד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כנגד אברהם יצחק ויעקב, בכל לבבך כנגד אברהם שאהב הקב"ה בכל לבבו והמשיך הלבבות לאמונתו, ובכל נפשך כנגד יצחק שמסר נפשו על גבי המזבח, ובכל מאדך כנגד יעקב שהפריש מעשר מכל ממונו ואפילו מבניו.
והיו הדברים האלה. היחוד ואהבה שהזכיר יהיו חקוקים על לבבכם או הם המצות שבתורה. אשר אנכי מצוך היום. דרשו רבותינו ז"ל לא יהיו המצות בעיניך כדיוטיגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כדיוטיגמא חדשה שהכל רצין לקראתה, כך אשר אנכי מצוך היום, יהיו בעיניך חדשים כאלו היום קבלתם מסיני. דיוטיגמא מצות המלך הבאה בכתב הוא.
ושננתם לבניך. שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, לשון חדוד הוא כמו (משלי כה) וחץ שנון, והכוונה לומר שאם ישאלך אדם דבר אמור לו מיד ואל תגמגם.
ודברת בם. שיהא עיקר דבורך בם, עשם עקר ואל תעשם טפל. בם ולא בדברים אחרים, בם ולא בתפלה, כך דרשו רז"ל. ובאור זה כי דברי תורה בקול רם, לפי שהתורה צריכה קול, שנתנה בקול, שנאמר (שמות יט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים, ולא בתפלה בקול אלא בלחש.
ובמסכת חולין (תהלים נח) האמנם אלם צדק תדברון, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר צדק תדברון. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) אל ילוזו מעיניך, כיון שאתה רואה שהן מדות שבהן נברא העולם, והשני (שם ד) אל יליזו, בא לומר אל יליזו אותם עסקים וטרדות מעיניך, ולכך אמר שמרם בתוך לבבך.
וקשרתם לאות על ידך. אלו תפילין של יד. ובאה הקבלה ביד זו היא יד של שמאל, לפי שהשמאל נקראת יד, כענין שכתוב (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וכתיב (שופטים ה) ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, וכן כתוב (שמות יג) והיה לאות על ידכה, בתוספת ה"א, ודרשו רז"ל יד כהה, והיא השמאל. ומקום ההנחה ביד, קבלו רז"ל שהוא למעלה בעליון הזרוע שהוא כנגד הלב, ומה תפילין של ראש בגובה של ראש אף תפילין של יד בגובה של יד, והוא עליון הזרוע, שאלו תאמר על היד ממש והוא המקום שעל היד הנקרא קנה, לא היה כנגד הלב, ולפי שבאה הקבלה כנגד הלב לכך יש לנו להניחו במקום הנקרא זרוע שהוא למעלה מן הקנה, הוא שכתוב (איוב לא) ואזרועי מקנה תשבר. וכן דרשו רז"ל חביבין ישראל שסבבן הקב"ה בתפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן. ועוד אמרו, וקשרתם לאות שתהא בקשירה אות, זהו קשר של תפילין שקבלו רז"ל הלכה למשה מסיני.
והיו לטוטפות בין עיניך. למעלה ממצחו במקום המוח שהוא מקום השכל, ודרשו רז"ל, בין עיניך מקום שעושה קרחה, ממה שכתוב (דברים יד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם. ועוד דרשו, לטטפות בין עיניך כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים, ועל כן אסור להניח תפילין של ראש תחלה ואח"כ של יד.
וכתבתם על מזזות. דרשו רז"ל, מזזות כתיב, שאין צריך מזוזה אלא באחת, כלומר מצד אחד בלבד והוא צד ימין, וזהו שאמר ביתך דרך ביאתך, זהו מימין כניסתו, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. וכבר בארו לנו רז"ל הבתים שיש בהן חיוב ואותן שהן פטורין, והוא שאמרו בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות ובית שער אכסדרה ומרפסת ובית הכסא ובית המרחץ ובית הבורסקי ובית הטבילה פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך, מה ביתך מיוחד לדירה ולכבוד, יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה ולכבוד. וכן אמרו עוד, הר הבית והלשכות והעזרות פטורות מן המזוזה, שנאמר ביתך, בית שלך, כלומר בית של חול, יצאו אלו שהם קדש ולאו ביתך הוא. וה"ה בית הכנסת שהוא קדוש אין בו חיוב מזוזה אלא אם כן יש בו דירה לחזן הכנסת. וכן אמרו, כל הלשכות שבמקדש לא היתה בהן מזוזה חוץ מלשכת פלהדרין שבה היתה דירה לכהן גדול שבעה ימים בשנה.
וצריך אתה לדעת כי מתוך המצוה הזאת יתבארו לנו עקרי התורה באמונה, חדוש העולם וההשגחה והנבואה, שהרי בפרשה ראשונה נזכר ענין היחוד ותלמוד תורה, ובפרשה שניה אמתת עונש ושכר, וזכרון יציאת מצרים שבו נעשים האותות והמופתים והנסים המפורסמים מחייב העקרים האלה ומעיד על שלשה דברים הללו שהן יסוד האמונה ושרשה, והם החדוש וההשגחה והנבואה. וקבלו רז"ל חכמי האמת כי מקום הנחת המזוזה בסוף שליש העליון, וכן נתבאר בירושלמי, והטעם בזה כי ירמוז לסוף הבנין שהוא כבוד השלישי הנקרא בשם שי"ן דל"ת ואל"ף דל"ת, ומטעם זה אנו כותבין שם של שי"ן דל"ת אחורי הקלף של מזוזה, ושיהא נראה בגובתא דקניא דרך החור, ומטעם זה נקראת בשם מזוזה שהוא במספר שם אל"ף דל"ת, והוא גם כן נקרא שומר ישראל, וכן המזוזה תשמור האדם מבחוץ והוא מבפנים. ולפי פשוטו טעם היותנו כותבין שם של שדי במזוזה, לפי שהאומות חושבים שהצלחת הבתים תלויה במערכת הכוכבים, ומפני שהשם הזה משדד ומנצח המערכת על כן נכתוב אותו לרמוז כי ממנו השפע והטוב נכנס אל הבתים לא מן המערכה. וכן אמר אליפז (איוב כה) ומה יפעל שדי למו, וסמיך ליה והוא מלא בתיהם טוב. ואמרו רז"ל בירושלמי מסכת פאה, ארטבן שדר ליה לרבי מרגניתא, אמר ליה שדר ליה מילא דשויא טפי מיניה או דכוותה, שדר ליה מזוזתא, אמר ליה אנא משדר לך מרגניתא דלית ליה טימי ואת משדר לי מילא דשויא חד פוליר, שדר ליה דידי עדיפא מדידך, דידך הוי דבר שיש תכלית לדמיו דידי אין תכלית לדמיו, ולא עוד אלא דידך את בעי למנטרה דידי היא מנטרא לך, דכתיב (משלי ו) בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, עד כאן. והקובע מזוזה צריך שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, וכן צריך לברך שהחיינו, כדין מצוה הבאה מזמן לזמן.
ובשעריך. לרבות שערי חצרות שערי מדינות ושערי עיירות, שכך אמרו רז"ל, אחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות יש בהן מצוה למקום, משום שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. ודוקא כשיש בהן דירה לשער העיר, שהרי ממה שדרשו ביתך בית המיוחד לדירה נלמוד מזה שאם אינו מיוחד לדירה אין בו חיוב כלל, וזהו לשון ביתך ובשעריך, כלומר שעריך דומיא דביתך.
ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' כרמים וזיתים אשר לא נטעת. דרשו רז"ל אפילו קותלי דחזירי אפילו כרמים נטועים ערלה הכל התיר להם, וכן היה דין תורה שהותרו כל האסורים ביוצאי מלחמה עד שבע שנים שכבשו, חוץ מעבודה זרה שלא התיר להם.
והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהן, חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים מותר להם לאכול נבלות וטרפות או בשר חזיר אם הוא רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אסורות וכן שותה יין נסך, עד כאן.
והנה זה תמה על הרב ז"ל שהתורה התירה בודאי כל המאכלים האסורים כמותרים ואפילו יש לו מה יאכל, ומה יאמר הרב ז"ל אם הוא רעב, וכי לא התירה התורה אלא מפני פקוח נפש, אפילו בלא פקוח נפש נמי התירה התורה, וכבר תפש עליו בזה הרמב"ן ז"ל, וכן במה שאמר שותה יין נסך, ואמר שאינו אמת שיהא מותר לשתות יין נסך כי יין נסך מאסורי עבודת אלילים הוא, ואם כוון הרב לסתם יינם, לא היה צריך לומר, כי אם אסורי תורה הותרו כל שכן סתם יינם שהוא מדבריהם.
השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. יזהיר הכתוב כי ברבות הטובה והשלוה שיזכיר ימי עניו ומרודו, שהיה עבד במצרים ולא היו לו שם ערים ובתים כמו עכשיו, ושלא ישכח השם שהוציאו מן השעבוד הגדול ההוא אל הטובה הגדולה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לפני אדניו, והוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שיעור הכתוב, ביום טובה ראה יום רעה, כלומר בעוד שיש לך שפע הטובה הסתכל ביום רעה שהיה לך כבר, ואז תמצא ותזכור היתרון שיש לך היום על הזמן שעבר ותודה להקב"ה על זאת.
את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע. ע"ד הפשט כשהיה לך להשבע לקיים ולעשות איזה דבר שתרצה לא תשבע בשם אלהים אחרים רק בשם יתברך לבדו, וזהו ובשמו תשבע, ואין זה מצות עשה שישבע.
ורז"ל דרשו בספרי, ובשמו תשבע, אם יש לך כל המדות הללו ירא חטא ועובד בוראו אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה מתיירא ממנו תהא זהיר בשבועה. וידוע כי כל מי שהוא אוהב הוא ירא, ויש שהוא ירא ואינו אוהב, וא"כ הרי שהיראה בכלל האהבה, וזהו שאמר בכאן את ה' אלהיך תירא אחר שהזכיר ואהבת את ה' אלהיך, כי בתחלה הזהיר על מדת האהבה ואח"כ הזהיר על היראה לפי שהאהבה היא כוללת הכל כמו שנתבאר זה פעמים רבות. ובסדר והיה עקב (דברים י) הוסיף ובו תדבק, מפני ששם הזכיר למעלה רק באבותיך חשק, ולכך יאמר כיון שהוא יתברך הפליא ענינכם על יתר העמים בענין החשק והדבקות ראוי גם אתם שתדבקו בו, כי אם הבורא יחפוץ דבקות הנברא אף כי יתחייב הנברא שיחפוץ דבקות בוראו.
לא תנסו את ה' אלהיכם. יזהיר הכתוב שלא ינסה האדם להקב"ה לאמר אעבוד הש"י ואראה אם יצליחו עניני בעבודתו, לפי שאין ראוי לעבדו עבודה מסופקת, אלא שיגמור בלבו לעבדו עבודה שלמה מאהבה בין יצליח בין לא יצליח, שהרי פעמים שישיגו אל האדם צרות ומקרים והוא עובד הש"י ויש לו להאמין כי הכל במשפט השופט צדק, והנשפט סכל מהכיר דרכיו, ולפיכך אין ראוי לנסותו. ואמר כאשר נסיתם במסה, כי כן נסוהו ישראל ברפידים בבקשת המים ואמרו (שמות יז) היש ה' בקרבנו אם אין, וכתיב (שם) על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה', הנסיון היה שאם יתן להם מים ילכו אחריו ואם לא יתן לא ילכו אחריו, וזהו לשון במסה בלשון ידיעה, שהרי על זה קרא שם המקום מסה ומריבה, ואמר הכתוב (תהלים עח) וינסו אל בלבבם, והנה זו היתה עבודה מסופקת אין בו שלמות כלל ולכך אסר הכתוב בכאן הנסיון. אבל מצינו שהותר הנסיון במדת הצדקה, ואמרו רז"ל חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, וכן אמר שלמה (משלי ג) כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו.
שמור תשמרון את מצות ה' אלהיכם. יאמר אסור לך לנסותו, אלא שתשמור המצות ותאמין על דרך כלל כי צדיק וישר הוא וכל מעשיו בצדק ובמשפט הם, והמצות שנתן לך הנה הם תועלת לגוף, ובקיומן תעשה הטוב והישר בעיני ה', וקבע בזה שכר, למען ייטב לך, כי מי שעושה טובה עם המלך ומה שיישר בעיניו אין ספק שהמלך יגמלהו טובה על עשותו הישר והטוב בעיניו, ואם במלך בשר ודם כן אף כי בצדיקו של עולם שיגמול טובה וייטיב לעושים מצותיו אחר שצוה אותן בכך, שהרי לא צוה אלא לטובת נבראיו, וכענין שכתוב (דברים י) לטוב לך.
ואפשר לומר שהזכיר הכתוב שלשת חלקי המצות, המושכלות המקובלות והחקים. מצות ה' הם המשפטים שהם מצות מושכלות, ועדותיו המצות המקובלות שהם עדות על האלהות ועל חדוש העולם, וחקיו אלו החקים שאין טעמן נגלה. ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צותה התורה, הוא שאמר ועשית הישר והטוב, ומפני שהיא סבת השלום קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.
כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים. כלומר למה נצטוינו על מצות רבות מאד בשלשה חלקים אלו, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ומתוך הענוי והשעבוד הוציאנו הקב"ה משם ועשה עמנו נסים מפורסמים, לכך אנו חייבים לו הרבה ועלינו לקבל עול מצותיו. ותשובה זו לשאלה זו תורה כי זכרון יציאת מצרים שורש התורה ועיקר גדול ויסוד לכל המצות כלן.
ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו. באר בכאן שכר המצות, ואמר כי העיקר והכוונה שנצטוינו בכל החקים האלה הוא יראת השם, והוא יסוד לכל המצות. וכשאמר לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, באר כי המצות יש בהן תועלת לגוף ולנפש. לטוב לנו כל הימים, זה תועלת הנפש לעוה"ב, כי הם הם הנקראים ימים, וזהו מה שכתוב בצדיקים (בראשית כד) בא בימים, בלשון ידיעה, כי הוא מתקרב לאותן הימים הארוכים הנצחיים, אותן שהזכיר דוד עליהם (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי באותן הימים יזכה האדם לטוב הצפון, לחיותנו כהיום הזה, תועלת הגוף בעולם הזה. והוסיף בו ה"א לפי שהעולם הזה נברא בה'. ומה שהקדים תחלה תועלת הנפש, ומעלתו, ועוד כי העולם הבא נברא קודם העולם הזה. ואח"כ אמר וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, הוסיף לבאר כי אותו טוב שיהיה לנו יהיה לפני ה' אלהינו, וקראו צדקה זהו שאמר וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, וזה בעולם הנשמות, ולכך תרגם אונקלוס ע"ה וזכו.
והנה נתבאר בכאן בפירוש שכר העולם הבא, והוא סיום התשובה וחתימתה לשאלת הבנים לדורות למען יאמינו וישכילו וידעו כי יש במעשה המצות גמול ושכר גופני ונפשיי, גופני הוא שאמר לתת לנו את הארץ, שהיא כוללת כל טובת העולם הזה ושלותו בהיותה ארץ זבת חלב ודבש, נפשיי הוא שאמר לטוב לנו כל הימים וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, והנה זה עיקר גדול תזכור אותו תמיד.