מ"ג בראשית כד יט


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵיהּ וַאֲמַרַת אַף לְגַמְלָךְ אֶמְלֵי עַד דִּיסַפְּקוּן לְמִשְׁתֵּי׃
ירושלמי (יונתן):
וּפְסָקַת לְאֲשְׁקִיוּתֵיהּ וַאֲמַרַת אוּף לְגַמְלָךְ אִימְלִי עַד דִי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עד אם כלו" – הרי "אם" משמש בלשון 'אשר'.

"אם כלו" – תרגם אונקלוס: 'די ספקון', שזו היא גמר שתייתן, כששתו די סיפוקן.

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

עַד אִם כִּלּוּ – הֲרֵי "אִם" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "אֲשֶׁר". "אִם כִּלּוּ" תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס "דִּיסַפְּקוּן", שֶׁזּוֹ הִיא גְּמַר שְׁתִיָּתָן כְּשֶׁשָּׁתוּ דֵּי סִפּוּקָן.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ותאמר גם לגמליך אשאב. הגבורה הזאת לרבקה לשאוב לכל גמליו לא היה בחוק האפשרות כי אם בסיוע אלהי, וכ"ש לפי דעת המדרש שהיתה בת ג' שנים. אבל היה הענין מכלל ההצלחה שהבטיחו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, וע"כ תמצא שנרמז בכתוב הזה השם הגדול הוא שם הגבורה. ובאר עוד כי משפט הגימ"ל להיות דגושה, ואל"ף רשומה במלת ותאמר. והבן זה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותכל להשקותו ותאמר" המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותכל להשקותו. היה צריך לומר ויכל לשתות, נתכוון לומר שהיתה היא מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה ולא היה צריך הוא לטרוח בהטיית מים אליו:

עוד אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה לזה אמרה אליו גם לגמליך וגו' עד אם כלו ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות מ א) בפסוק (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ את עצמו. ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער אבל בסכנה או בשיש צער קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו, ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה לזה אמרה לו שתה וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב לותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו'. ואומר עד אם כלו פי' לא אשער להם כפי האומדנא אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים וזה לך האות כי כלו לשתות:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותכל. ב' במסורה הכא ואידך ותכל דוד וגו' לצאת אל אבשלום כי נחם על אמנון כי מת. ותכל דוד לצאת למה ותכל להשקותו כי שתה כוס תנחומין על אמנון: