מ"ג בראשית ב א


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן׃
אונקלוס (דפוס):
וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וּשְׁלִימוּ בִּרְיָיתֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְכָל חֵלְוַותְהוֹן:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויכלו — מהבנין שלא נקרא שם פועלו. ומשקלו "ויכוסו כל ההרים" (בראשית ז יט). וטעמו נשלמו. והים בכלל הארץ, כי הם כאגודה אחת:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וְכָל צְבָאָם" - "צבא הארץ" הם הנזכרים חיה ורמש ודגים וכל הצומח גם האדם ו"צבא השמים" שני המאורות והכוכבים הנזכרים כענין וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (דברים ד יט) גם יכלול השכלים הנבדלים כענין רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וגו' (מלכים א כב יט) וכן יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם (ישעיהו כד כא) והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית וכן נפשות האדם צבא השמים הנה

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". סמך ויכלו ליום הששי לרמוז השם המיוחד בר"ת וכדי להורות שאע"פ שבכל מעשה בראשית לא הזכירו, הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר, ומה שלא הזכיר בפסוק ראשון וכל צבאם לפי ששם הזכיר האתין שהם ריבוי לכל הצבאות אבל בכאן שלא הזכיר את הוצרך לומר וכל צבאם, ומלת צבאם כוללת המלאכים כענין שכתוב (מלכים א, כב): "וכל צבא השמים וגו'", ואמר הכתוב (ישעיה כד, כא): "יפקד ה' על צבא המרום במרום", ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, שאין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה, וכוללת הנפשות ג"כ ולא נזכר בהן בריאה בכל מעשה בראשית לא במלאכים ולא בנפשות, ומה שאמר וכל צבאם בלשון יחיד ולא צבאותם, להורות כי השמים והארץ כלן כחות מיוחדים ונקשרים זה עם זה, שהרי כל המציאות ג' חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל, עולם המלאכים הם נפש לגלגלים, והגלגלים פועלים בשפלים וא"כ הכל נקשר ומיוחד זה בזה, ופסוק מלא מעיד על זה הוא שכתוב (הושע ב, כג): "אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ".

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וַיְכֻלּוּ — בְּהַשָּׂגַת הַתַּכְלִית לַמְּצִיאוּת בִּכְלָלו.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויכלו השמים והארץ וגומר עד ברא אלהים לעשות והשאלות הנופלות בפסוקי הפרשה הזאת כפי הנראה מפשוטיהם הם שבעה:

השאלה הא' באמרו ויכלו השמים והארץ והיא כי למה אמר ויכלו ולא זכר שם פועלם שכלה אותם כאלו נעשה מעצמם והנה חז"ל בבראשית רבה (במקומו) פירשו ויכלו מלשון כלה שמורה על כללות וכן היו החסידים הראשונים אומרים בואי כלה בואי כלה. והתרגום הירושלמי תרגמו מלשון חמדה וכוסף כמו (בתמניא אפי) כלתה לישועתך נפשי ולפי' הזה נטה הרלב"ג וקשה מאד ישוב הכתוב כפי כל אחד מהפירושים האלה:

השאלה הב' באמרו ויכל אלהים ביום השביעי כי הנה בששי כלה את כל מלאכתו דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ובשביעי לא נעשה בו דבר עד שמפני זה תרגמו ויכל וחמיד. ואין הכתוב יוצא מדי פשוטו. והראב"ע כתב שאמרו אנשים שהיו הימים נבראים ובבריאת היום הז' שלמה המלאכה ואמר שהוא פי' תפל. אמנם מה שבחר הוא לנכון בעיניו שכלוי המלאכה שהיה ביום השביעי מלאכה הוא יותר תפל אצלי כי הנה כלוי המעשה אינו דבר בפני עצמו כדי שייוחס ליום אחד מיוחד כי בהפסק המעשה הוא כלה ואם בששי נפסק אז כלה בהכרח:

השאלה הג' באמרו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו כי הוא מאמר כפול ומותר לפי שאחרי שאמר שכלה ביום הז' את מלאכתו מהידוע הוא שבו שבת ומה צורך אם כן בשני המאמרים בזה ויכל וישבות גם שבפסוק ויכל אמר מלאכתו אשר עשה ובפסוק וישבות אמר מכל מלאכתו וכבר הרגיש הראב"ע בקושי החלוף הזה ופי' מלאכתו על מלאכת היום הו' שנגמרה טרם יום השבת ושאמר מכל מלאכתו על כל בריאות שברא בששת הימים ואינו נכון:

השאלה הד' באמרו ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו והוא כי מה היתה הברכה ומהו הקדוש הזה ורש"י פי' על המן ומב"ר הוא. אבל כבר כתב עליו הרמב"ן שאינו נכון כי איך תהיה הברכה קודם המעשה אלפים ותמ"ח שנה. וגם אין לפרש הקדושה והברכה הזאת כנגד השומרים את השבת לדעת הגאון רב סעדיה כי הכתוב על השבת ידבר לא על שומריו והראב"ע כתב שהברכה שיתחדש תוספת טובה שיתחדש בגוף יתרון כח בתולדה ובנשמה יתרון שכל. והבל הביא גם הוא בפירושו. והרלב"ג כתב כי ויקדש אותו נאמר על מצות השבת שנתן הקב"ה על הר סיני לישראל ואמר ויקדש אותו בלשון זכר והנה לא היה זה ליותר מאלפים שנה אח"כ. ורבינו נסים פירש שהברכה והקדושה אחת הן שברכו במה שקדש אותו והוא באמרו וימשחם ויקדש אותם שענינו וימשחם ובזה קדש אותם ושקדושת השבת היא שכל יום קנה טבע הדבר שנתהוה בו והשבת קנה טבע משקיט כל התנועות הגופיות והיה קדש כי בזה תגבר בו הנפש ויתחזק אורה בהשקט תנועות הגוף שזהו מה שכוונו ז"ל באמרם שהיה בשבת נפש יתירה וזהו קדושת השבת שלא תשמש בו הנפש בדבר חול כלל רק בדברים המקודשים ודבריו באמת טובים ונכוחים אבל הכתוב אומר ויברך ויקדש שהם ב' דברים לא אחת. וגם בכהנים שאמר וימשחם. ויקדש אותם הם ב' ענינים לא אחת:

השאלה הה' למה קדש הקב"ה את השבת האם מפני חדוש העולם ומעשהו בבריאה הראשונה יותר היה ראוי שיקדש את ימי המעשה שבהם היה החדוש והבריאה עצמה ובפרט היום הראשון שנבראו בו התחלות ההוויה כלם יש מאין משיקדש היום השביעי שלא נבראו בו דבר לא יש מאין ולא יש מיש. והמעשה והפועל הוא היותר ראוי לברכה מקדושה והשביתה והקנין מההעדר. ולמה א"כ נתקדש היום הז' בעבור השביתה גם ששאר הימים שאחר השביעי היו א"כ שוים לו בקדושה ובברכה כיון שבהם ג"כ שבת מכל מלאכתו ולא עשה בהם כלל:

השאלה הו' למה זה בפסוקי הפרשה הזאת נאמר פעם לשון בריאה ופעם לשון עשיה כי הנה אמר מלאכתו אשר עשה מכל מלאכתו אשר עשה. ונאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. גם אמרו בסוף הפסוק מלת לעשות היא זרה מאד כי כבר נשלמה העשיה כלה המורה על העתיד. ובבראשית רבה אמר שכל מה שהיה לו לעשות בשביעי כפל ועשה אותו בששי וכמו שכתב רש"י ותהיה א"כ מלת לעשות מורה על העבר והוא זר מאד. והרמב"ן כתב שחסר מ"ם והוא כאלו אמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים מלעשות כלומר ששבת מלעשות עוד ואינו נכון:

השאלה הז' למה לא נאמר ביום השביעי הזה ויהי ערב ויהי בקר כמו שנאמר בכל ששת ימים והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

ויכלו השמים והארץ וגומר עד סוף הפרשה בעבור שרבינו נסים הפליא עצה הגדיל תושיה והתפלספות גדול בזאת הפ' ראיתי לזכור פה דעתו ומה שנראה לי עליו מהספקות ואח"כ תטוף מלתי בפי' הפרשה. כתב כי כל נפעל מתנועע ההשתנות מהראשון עליו ההשתנות ההוא גם אחרי סור הפועל היותו רושם בו וכי הנה התרנגולת הרובצת על הבצים לשנות חמרם לשילבשו צורת אפרוח אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע הזמן המצטרך להיות מאפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנועע חומר הבצים ההיא תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח עם היות שתהיה אותה התנועה חסרה להפקד הפועל עד שיבטל רשמה לגמרי. אבל יצטרך לזה זמן מה כי לא תפסק התנועה ההיא תכף סור הפועל. ושכן היה מעשה בראשית כי כאשר אמר השם תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים הניעה הארץ והמים לשיקבלו חלקיהם צורת ההווים ההם עם היות שהנח האלהים לא הניע כי אם דבר יום ביומו כאלו תאמר הוית הב"ח ביום הששי הנה הארץ היתה מתנועעת מעצמה לא מהנעת הפועל מחוץ גם אחר הששי יום או יומים אבל מיד שנכנס יום השבת נתן הקב"ה למעשה בראשית טבע נח ושקט למה שהפסיק תנועתם המתחייבת מעצמה ועל זה נאמר ויכלו השמים הארץ וכל צבאם ויכל אלהים וגומר ר"ל שנשלם ענין התהוותם אבל היו עדין מתנועעים מעצמם לסבה שזכרתי אלא שהשם השקיט וכלה תנועתם ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשם בששת הימים. וכאשר הניח והשקיט תנועתם בשביעי נאמר שכלה מלאכתו ביום הז' לא בששי. וכדי שלא נחשוב מאמרו ויכל אלהים ביום השביעי שפעל ועשה ביום ההוא דבר הוצרך לומר עוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה שהודיע בזה שאשר כיון באמרו ויכל הוא ששבת מכל מלאכתו כלומר שלא נמשכה עוד מכל מלאכתו כלל תנועה ולזה אמר מכל מלאכתו להגיד שלא שבת בלבד מהניע התנועה שהניע ביום הששי. אבל מהתנועה שהתנועעה הארץ מפאת עצמה כלה שבתה בשביעי וזה דעתו במלותיו:

ועם כל קשוטו ויפיו והתפלספותו אינו נכון ולא אמתי בעיני וזה מפנים ראשונה במה שהשוה ההויה האלהית הראשונה שבמעשה בראשית להויה הטבעית אשר אתנו היום כי זאת להיותה כפי הסדר הטבעי תצטרך זמן מוגבל להכין החומר ולכן יתנועע מעצמו אף בסור הפועל ממנו. ואין הדבר כן במעשה בראשית כי לא נתהוו הדברים באמצעות הכנת החומר והמשך זמני כי בדבר ה' שמים נעשו ובעת בא דברו חלו הצורות בחמרים ולא התנועעו עוד הארץ ולא המים מעצמם כאשר הוא בהיות הטבעית. ושנית שגם בהויה הטבעית לא יקרא שיתנועע החומר מעצמו אלא בעוד שלא תחול בו הצורה כי אז יתנועע החומר להכין עצמו לקבלה אבל אחרי שתחול הצורה בחומר ונגמרה ההויה אין ספק שלא יתנועע עוד החומר לא מכח הפועל ולא מעצמו לפי שכבר הגיע לתכלית הנכסף אצל הטבע שהוא לקבול הצורה ולכן לא יתנועע עוד כלל והנה במ"ב חלו הצורות בחמרים דבר יום ביומו פתאום כרצון הבורא. ולא יתכן לומר שהתנועעו עוד הארץ או המים מעצמם כיון שנשלמה הויתם וחלה צורתם. ושלישית שהשבית' והכלות שזכר הכתוב כאן יחסה למלאכת השם ומעשהו כמ"ש ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. והוא המורה שעל מלאכת השם ומעשהו נאמרה השבית' והכלות ההוא לא על התנועה החסרה שהתנועעה הארץ מעצמה כי היא אינה מלאכת השם ולא מעשהו וכ"ש שאינה בריאה שתאמר על המצאת היש מאין לדעת החכם הזה ואיך יפרש א"כ מאמר אשר ברא אלהים על תנועת הארץ מעצמה וזה כלו יוכיח שהדרך הזה לא יתכן:

אמנם הנ"ל בזה הוא שמלת ויכלו וגם כן ויכל הם מלשון (תהלים קל"ט כ"ב) תכלית שנאה שנאתים. (איוב כ״א:י״ג) ויבלו בטוב ימיהם כי כמו שבענין החומר נאמר ותחמר' בחמר ומענין צורה מצינו וייצר ה' אלהים אין צור כאלהינו ומענין הפועל כל פעל ה' למענהו כן מענין התכלית נאמר ותכל להשקותו. ויבן שלמה את הבית ויכלהו וכן הוא ויכלו ויכל. וכן דרשו בב"ר (מ"ג פרשה יוד) ויכלו השמים והארץ לכל תכלה ראיתי קץ. וענין הפ' הוא שהנה השלמות והתכלית ימצא ממנו ראשון וממנו אחרון. והראשון הוא קנין הצורה המשלמת והמעצמ' ההווה ההוא שבעבורה הוא מה שהוא וזהו השלמות הראשון שמצדו גדר הפלוסו' הנפש כשהוא שלמות ראשון לגשם טבעי כליי. ואמנם התכלית האחרון הוא הפעל שיעשה ההווה אחרי התהוותו כפי טבע צורתו כי הוא התכלית האחרון שאליו כיון הטבע בהויתו והוא שלמותו בהחלט וכבר ביאר הפלוסוף חלוף שני התכליות האלה באמרו שהיה הראשון מהם תכלית ההויה והאחרון תכלי' ההווה הצומח ההוא שיגדל ויעשה פרי מוליד בדומה לשמירת מינו והנה בבריאות בראשית הגיע התכלית הראשון שהוא תכלית ההויה בכל יום למתהוה בו כי אז נשלמו הדברים היצורים בצורותיהם והוא תכלית ההויה בהם. אבל התכלית האחרון והוא התכלית ההווה לפעול כ"א כפי טבעו וצורתו באמת לא הגיעו אליו הנבראים בששת ימי בראשית כי אם היות שקנו בהם הצורות שהשפיע בהם המשפיע הראשון ית' הנה הם לא התחילו לפעול פעולתם מעצמם על המנהג הטבעי שהוא תכליתם האחרון שבעבורם נבראו עד היום הז' שאז ברכם יתברך והתחיל כל דבר לפעול כפי טבעו. וכאשר תבין זה תפרש פסוקי הפרשה על בוריים. כי הנה אחרי שהשלים מלאכת היום הששי אמר ויכלו השמים והארץ כלומר הנה הכלל היוצא מספור מלאכת ששת הימים שנזכר הוא שכבר קנו שלמותם ותכליתם ר"ל הראשון הצוריי. השמים שהוא רמז לכדור הראשון ולשכלים הנבדלים והארץ שהוא רמז ליסודות העולם השפל וכן כל העולם צבאם שצבא השמים הם הגלגלים שקרא רקיע שנבראו בשני והמאורות כלם שנעשו ברביעי. וצבא הארץ הם המורכבים מהיסודות צומח חי ואדם. והכוונה שכלם קנו צורותיהם והגיעו לתכלית' הראשון הצוריי בימי הבריאה כי על התכלית הראשון ההוא אמר ויכלו השמים והארץ וגו' ולפי שהיה זה המאמר כללות היוצא מפרטיות ספורי ימי הבריאה להיותו יסוד למה שיאמר אחריו ולכן לא נזכר בפסוק הזה שם הפועל כי נסמך על מה שכבר נאמר בספור הימים והותרה בזה השאלה הא' ואמר הכתוב שאם היות שכלו השמים והארץ וקבלו שלמותם הראשון ותכליתם הצוריי בששת הימים הנה התכלית האחרון הוא תכלית כל נמצא שפל לפעול מעצמו וצורתו כפי טבעו וצורתו בהולד' הדומם זה באמת לא היה לדברים הנבראים ולא הגיע אליהם בששת הימים כי לא שמשו בהם מעצמם על המנהג הטבעי אבל עמדו הדשאי' והצמחים באותו מצב שנבראו מבלי שיולידו בדומה. וכן הדגים והעוף כל תשלו' ששת הימים. אמנם ביום השביעי הגיע להם השלמות והתכלית כי אז התחיל כל דבר לפעול מעצמו ועל זה נאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ר"ל שביום הז' נתן המשפיע הראשון יתברך למעשיו התכלית האחרון שבעבורו נבראו ר"ל שיפעלו מעצמם ויולדו דומיהם להתמיד מינם. ומפני שאין כל הנבראים מולידים בדומה כ"א ההויה הנפסד בלבד לכן אמר בלשון סתמי בזה הפסוק מלאכתו לפי שמאמר ויכל אלהים להווים ולנפסדים בלבד נתכוון שהם אשר התחילו ביום הז' לפעול ולהוליד מעצמם. וכבר גלו חז"ל אמת' מה שביארתי מהתכלית הזה במה שתקנו ליל שבת לומר אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ. ואיך יהיה השבת תכלית מעשה שמים הפועלים בתנועותיה' ותכלית הארץ המקבל' והמתנועע' אם לא בזה הדרך שביארתי וגם לזה כוונו במה שאמרו שנעשו שמים וארץ כלים להנח' העולם הזה. ומה שפירשו ויכל אלהים מלשון כלה כי הכל על התכלית האחרון נאמר ולהיותו נכסף אצלו יתברך תרגמו וחמיד והכל לענין אחד נתכונו. והותרה בזה השאלה הב' ואמנם אמרו עוד וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה בא להגיד שכאשר התחילה ההויה טבעית נפסקה ההויה האלהית שלא פעל עוד יתברך דבר מהפעלה הנפלאה שפעל בששת הימים כי הנה שבתה ההויה האלהית הראשונה בסוף היום הששי והתחילה ההויה השניה שהיא הטבעית בתחלת היום הז' וזהו החדוש שהודיענו הכתוב הזה ואינו א"כ מהמותר כי ג"כ הוא מכחיש ומכזב דעות המתפקרים האומרים שספור מעשה בראשית אינו כי אם רמז להויה הטבעית ושלא יורה על החדוש המוחלט ובאו לעוות הכתובים לאותו דעת נפסד. והכתוב הזה בלי ספק מכזיבו ומבטלו לפי שאם היה הדבר כן לא היה ביום הז' נפסקת ונשבתת מלאכ' ה' אשר עשה בששת הימים. ולא יצדק אמרו ששבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה כיון שתמיד העולם כמנהגו הוא נוהג. אלא שעדות ה' נאמנה שהיתה מלאכתו בריאה מוחלטת אם מהעדר גמור ביום הראשון ואם יש מיש אבל לפי הרצון המוחלט וזולת המנהג בטבעי בשאר הימים והיא הבריאה ששבת ממנה ביום השביעי ולא עשה ממנה עוד כל ימי הארץ ואם לא בדרך הפלא וכמו שאמר על זה אין כל חדש תחת השמש והותרה עם מה שפרשתי השאלה השלישית. ובעבור שביום השביעי נתחברו שתי מעלות אחת שהתחילו בריאות העולם לפעול ההויה הטבעית כפי טבעם וצורותיהם כמ"ש ויכל אלהים ביום הז' ושנית שנגמרה ונשלמה בסוף הששי המלאכה האלהית שהיתה בזולת הטבע ולכן אמר ויברך אלהים את יום השביעי ויחדש אותו. כי היתה הברכה שמאותו יום שביעי והלאה יפעלו בריות בראשית פעולותיהם בעצמם כפי הטבע המסודר והמוגבל בהם והנה נתיחסה זאת הברכה ליום השביעי ולא לבריות שכמו שהפסד וגרעון הנברא ייוחס בלשון הכתוב ליום שנעשה בו כמאמר הנביא (ירמיהו כ׳:י״ד) ארור יום אשר יולדתי בו. (איוב ג׳:ג׳) יאבד יום אולד בו כו ברכת הדבר תיוחס ליום שהתחלה בו והיה הקדוש שקדש והבדיל לכבוד ולתפארת את יום השביעי בעבור שבהכנסו נשלמה ונגמרה מלאכת שמים וארץ כי כמו שהאדם בעשותו מלאכה יקרה יעשה אחר גמירתה משתה ויום טוב כן אחר השלמת מלאכת שמים וארץ בא השבת המקודש להורות על שלמות המלאכה וגמרתה הנה התבאר מזה שענין ויברך אלהים הוא להוליד בדומה דוגמת מה שנאמר בדגים ובאדם ויברך אותם אלהים וזהו ויכל אלהים שענין ויקדש אותו הוא כנגד וישבות ביום השביעי כי הקדושה היא שהבדילו והפרישו בקדושה ושלמות להוראתו על גמר המלאכה האלהית שנעשתה בששת הימים והמנוחה והעונג בא על זה ומה טוב דרשה שדרשו ויקדש מלשון קדושין לפי שהיום ההוא נתקדש להיותו מיוחד אליו יתברך בקדושתו והותרה בזה השאלה הד'. וכן הותרה השאלה הה' שהיא למה ברך וקדש היום השביעי שלא פעל דבר ולא קדש את הימים שפעל ועשה בהם כי הנה היה זה לפי שהשביעי מורה על גמר והשלמת מלאכת מעשה בראשית וקודם לכן לא היתה נשלמת. ולכן לא היתה שם מנוחה ועונג ואין השבת אם כן מורה על ההעדר כי אם על מעשה ה' כי נורא הוא שגמר בששת הימים ועל ההויה הטבעית שהתחילה באותו יום. ומפני שאמר הכתוב ויברך כנגד ההויה הטבעית שאז התחילה ואמר ויקדש כנגד ההויה האלהית שנגמרה לכן ביאר הכתוב ונתן טעם על שניהם ואמר על ויקדש דסמיך ליה כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא ר"ל שהיה ראוי לקדשו כיון שבו נגמרה מלאכת היש מאין שנברא במעשה בראשית שביום הראשון נבראו התחלות יש מאין. ובשאר הימי' נבראו הצורות יש מאין ונתחדשו אחר שלא היו בעול' וכנגד הברכה אמר מלת לעשות ר"ל שברך את היום השביעי למה שנתן לבריאותיו ביום ההוא ברכה מעליא להתמיד הויתם בהולדת דומיהם והוא אמרו לעשות כי נתן כח בשרשים אשר ברא לשיעשו כמותם. וכבר שאלה מטרוניתא לר' יהושע (ב"ר פרשה ס"ח) בכמה ימי' ברא הקב"ה את עולמו והשיבה בששה ימים אמרה ומשם ואילך מהו עושה והשיבה רבי יהושע שהיה מזווג זווגים ר"ל שבששת הימים ברא ה' חדשה בארץ דברים שלא היו קודם לכן ומשם ואילך התמידה אותה ההויה והיא הזוגים להזדווג הפשוטים בהרכבה והחומר והצורה בהויה והותרה בזה השאלה הששית. ומפני שלא היה ביום השביעי מעשה ולא מלאכה מיוחדת כמלאכות שאר הימים לכן לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כמו שנאמר בשאר ימי בראשית כי לא היה השביעי דומה להם בענין המלאכה ומראת הערב והבקר תעיד על הזמן והזמן על התנועה אבל ביום המנוחה לא היה ראוי לזכור הזמן המיוחד אל התנועה. והותרה בזה השאלה השביעי. והמקובלים אמרו. שבעבור שהיה השביעי דומה לעולם הנשמות לא נאמר בו ערב ובקר כי הוא כלו אור לא ערב וחשך כלל. עד שבדבריהם ז"ל קראו השכר הרוחני בשם שבת וכמו שאמרו עולם שכלו שבת. ואמר (ע"ג דף ג' ע"א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ומפני זה אמרו ששקולה מצות שבת כנגד כל המצוות לפי שהוא רומז לשכר הנפשיי שהוא שכר המצוות כלם. ובב"ר (פרשה י"א) אמרו אמרה שבת לפני הק"בה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה כנסת ישראל תהיה בת זוגך וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת שכנסת ישראל תהיה בת זוגך הה"ד (שמות כ' ח') זכור את יום השבת לקדשו. וכבר חשבו אנשים מבני עמנו לפרש המאמר הזה על השכל הפועל. ועל השכל אשר בכח. אבל כוונת השלמים ההם רחקה מהפירושים ההם וגם נפשי בחלה בם. ואחרים פירשו ששאר המצות שנצטוו בעשרת הדברות יש להם סמך עם השכל אלא השבת שהשכל ימאנהו להיותו מורה על חדוש העולם שלא הגיע הדעת האנושי לאמתו ושעל זה אמרה ולי לא נתת בן זוג שהוא השכל שיעיד עליו ויאמיתהו ושהיתה התשובה כנסת ישראל תהיה בת זוגך לפי שהם ראו המסות הגדולות האותות והמופתים אשר נעשו במצרים המעידים על אמתת חידוש העולם ומצות השבת מורה עליו. האמנם כפי הדרך שבארתי מהמקובלים יהיה פירוש המאמר הזה אצלי שכל יום ויום מימי בראשית היה לו בן זוג והוא הנמצא שנברא בו כי הוא המזווג אותם אמנם השבת מפני שלא נברא בו שום דבר היה מבלי שום זוג נברא מתיחס ומיוחד אליו ולכן השיבו יתברך כנסת ישראל תהיה בת זוגך כי הוא הנמצא המיוחד לשבת או בשמירתו בעולם הזה ואם במנוחתו בו לעולם הבא שכלו שבת כי הנה ישראל יש להם חלק לעולם הבא ולכן הם בן זוג לשבת המורה עליו וכמו שתקנו בתפלת השבת ולא נתתו ה' אלהינו וכו' שרצו שלא צוה בשמירת השבת לזולת כמו שצוה לבני ישראל:

טעם למה נברא העולם בו' ימים ולא בשעה אחת
ונשאר עתה לחקור למה היו ימי בראשית ששה וביום השביעי שבת כי הנה ההויה הראשונה האלהית לא נצרכה אל המשכות זמנים מפני הכנת החומר והשתנותו כי בתחלת הבריאה החומר והצורה והמקרים אשר בהם נמצאו בעת בא דברו לא בימים מוגבלים. ואם היה הקב"ה יכול לברוא עולמו בשעה אחת למה זה בראו בששה ימים ומה ראה על ככה ומה הגיעו אליו. כי אם נאמר כדברי הרב המורה ונמשך אחריו הרלב"ג שהיה מספר הימים כמספר חלקי העולם שנבראו בהם זה באמת לא יתכן כי אם היה כן היה ראוי שתהיה הבריאה כלה כפי מיני הנבראים במספרם כמשפט והיה ראוי שיהיו ימים רבים לאלפים ולמאות לא במספר הששה בלבד ואם לפי מאמרות בראשית היה ראוי שיהיו עשרה ימים כיון שבעשרה מאמרות נברא העולם ולמה זה בא מאמר אחד ביום אחד וביום השני שתי מאמרות וביום השלישי שלשה מאמרות ולאיזו סבה היו הימים ששה לא פחות ולא יותר באמת הלא דבר הוא ואין לנו אופן להגיע לדעת סבת זה כי אם בדרך רמז כי הרמזות הם תכלית עצמיים בפעלות האלהיות. והיותר נאות לזה הוא שהיו ימי בראשית כמספר הזה להעיד ולרמוז שיהיה קיומו של העולם ששת אלפים שנה שיומו של הקב"ה אלף שנים וביום השביעי יהיה הפסק ושביתה ועל זה נאמר (שמות כ' י"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ולא אמר כי בששת ימים להודיע שגזרת מלך היא שתעמוד מלאכת שמים וארץ ששת ימים וביום השביעי תשבות. ולרמוז לזה ג"כ באה מצות השבת והשמטה והיובל ושאר השביעיות כלם. ואני כבר ביארתי במאמר השביעי מספר מפעלות אלהים איך ראוי שיובן הדעת הזה מהפסד העולם אם בהפסד השמטה ואם בהפסד היובל ושהוא נכון וישר כפי העיון ומאומת בדברי התורה הנביאים והכתובים ומקובל מדברי חז"ל בכמה מקומות ושגם חכמי קדמוני הפלוסופים היו מאמינים בו. ולכן יורה שירמוז מה שנברא בכל יום מששת ימי בראשית על מה שעתיד להיות בכל אלף מששת אלפי העולם שכבר כתב זה הרמב"ן בפי' התורה. והנה קדמו בו בתחלה רבי אברהם בן חייא הנשיא בספרו אבל היו דרכיהם מתחלפים. ומאשר ראיתי בדרך כל אחד מהם ספקות בחרתי אני בזה דרך אחר יותר נאות ומתישב אצלי וכל דרך איש ישר בעיניו. כיצד מיום הראשון נברא האור ובא אחריו החשך והיה זה רמז לאדם הראשון שהיה בג"ע ואהבת השם ועבודתו ונהורא עמיה שרא בקיום וביום ההוא בא החשך בחטאו וגרשו משם גם היה האור הראשון רומז לאדם בצדקתו וישרו ובא אחריו החשך קין בנו. גם היה האור רומז למעלת שת וחכמתו ובא אחריו חשך אנוש שהתחילו לעבוד עבודת כוכבים בדורו כדבריהם ז"ל שכל זה היה ביום הראשון. וביום השני היה רקיע בתוך המים והבדיל בין מים העליונים למים התחתונים בהיות הארץ כלה תהו. או היה ההבדל בין המים העליונים עצמם כפי כל אחד מהפירושי' שזכרתי והיה זה רמז לאברהם שנולד באלף השני בהיות כל העולם כלו בתהו האמונות והוא הבדיל בין המים העליונים בין האמונות האמתיות למים התחתונים לאמונת הכוזבות. ביום השלישי נראת היבשה והולידה והצמיחה כן באלף הג' בהיו' ישראל צלולים בגלותם כעופרת במים אדירים נגאלו ממצרים וביציאותם משם נראתה ונתפרסמה האומה הקדושה וצמחו בה בקבלת התורה על הר סיני עץ החיים ועץ הדעת. ולפי שבאלף השלישי הזה קבלו ישראל שתי טובות עצומות הגאולה והתורה לכן נאמר ביום השלישי הזה שתי פעמים כי טוב. וביום הרביעי נבראו המאורות השמש והירח והכוכבים וזה רומז לבית ראשון ולבית שני שהיו שניהם כאלף הרביעי כי עם היות שנבנה הבית הראשון בסוף האלף השלישי הנה רוב עמידתו היתה באלף הרביעי והוא המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה בנבואה ובשכינה וברוח הקדש אורים ותומים ואש מן השמים הארון והכרובים ושאר הקדושות שהיו בו שבעבורם היה לכל בני ישראל אור במושבותם. והמאור הקטן היה רומז לבית שני. והכוכבים הם רמז למלכים ולנביאים שהיו בבית ראשון ולאנשי כנסת הגדולה שהיו בבית שני והיה כל הטוב אשר היטיב השם לעמו והמעלה אשר הגיעה אליהם הכל היה בזה האלף הרביעי עד סופו שאז חשכו מאוריהם בחרבן הבית. וביום החמישי אמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכנגדו היו באלף הה' אחר חורבן הבית שני מושלות בארץ הנבחרת פעם זה ופעם זה מאן דאלים גבר וכענין שאמר (חבקוק א' י"ד) ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. והנה שרץ הים רומז לאותן ז' האומות אשר לרבויין ושטיפתן בזנות ופריה ורביה נמשלו לשרצים. ועוף יעופף על הארץ רומז על מלכיהם והתנינים הגדולים שנבראו בזה היום הה' היו רומז לקיסרים ומלכי האדמה הגדולים והעצומי' שהיו מולכים בכפה וכופשים תתתיהם שאר המלכיות ומהם אותם שגברו באלף הה'. וביום הששי נבראו הבהמות והחיות והאדם באחריתם רומז לאלף הששי שבו מלכי האדמה היה כל אחד מהם מושל במחוז לפי שכבר יצאו מתחת המלכות שמשלה בכפה. ובריאת אדם באחרונה הוא רמז למשיח צדקינו שיבא באלף הששי ולכן נאמר בבריאתו פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ. שכן ישראל בזמן גאולתם עם היותם נשארים מעט מהרבה תהיה ברכת ה' עמהם להפרות ולהרבות אותם ויכבשו את הארץ הקדושה וירדו וימשלו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ ולפי שאז יתברכו תבואות ארץ ישראל כמאמר הנביא (יחזקאל ל"ו ח') ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו וגו' לכן נאמר לאדם הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה וכבר זכרתי למעלה מה שאמר רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא תלמידו בהיותם הולכים בדרך שנברא אדם בששי לרמוז למשיח בן דוד שיבא באלף הששי ולא בסופו:

ואחרי מה שביארתי בענין שבת וטענת ששת הימים במה שביארתי לך ראיתי להעירך על מאמר אחד שאמרו בב"ר כללו בו הקדושים ההם הטעמים אשר ביארתי והוא אמרם שם (פרשה יוד) ר' שייליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא והלא ביום השביעי לא נעשה דבר אמר ליה כזה שהוא הכה בקורנס על הסדן הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. אמר רבי שמעון בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לכוין עתיו ורגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש משום ספק אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו עתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה גניבא ורבנן גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה החופה חסרה כלה שתכנס לתוכה כן מה היה העולם חסר שבת ורבנין אמרו למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם שלו כך מה היה העולם חסר שבת. וזה א' מן הדברים ששנו לתלמי המלך ויכל בששי וישבות ביום השביעי ע"כ. והכוונה בדעות השלמים האלה היא שר' שאל איך נאמר ויכל אלהים ביום השביעי כי הנה בששי כלתה המלאכה לא בשביעי ורבי ישמעאל בשם אביו השיב על זה שבששת הימים נעשתה המלאכה האלהית שקדמה אליה. ולכן עשה משלו כמי שהוא מכה בקורנס על הסדן כי מהידוע כי ההגבהה בקורנס הוא עצם המעשה ועקר העמל והטורח כי האדם יגביהנו למעלה בכח זרועו כנגד טבעו שהוא כבד וגדול. אבל ההורדה היא נעשית מעצמה וכפי טבע הברזל היורד למטה לארץ והתנועה הטבעית ההיא אשר בירידה היא היתה תכלית ההגבהה שנעשית כנגד הטבע בכח זרוע הפועל. כן היה הענין באמת שמלאכת ששת הימים היתה ההגבהה ר"ל מעשה אלהים הגדול והנורא בכח הבב"ת והיא היתה הפעולה אשר כנגד הטבע המורה על כח הפועל הבב"ת. וביום השביעי היתה התנועה הטבעית שהיא היתה הוית הדברים כפי טבעם ועצמותם והיא היתה תכלית הפעולה העצומה אשר כנגד הטבע שנעשתה ראשונה. אם כן רבי ישמעאל נטה בדבריו אלה למה שביארתי כפי הפשט בויכל אלהים ביום הז' שהיתה מלאכת ששת הימים אלהית לא כפי המנהג הטבעי ולא כפי טבע הפועל אותה כהגבהת הברזל למעלה כנגד טבעו כפי כח הפועל ושביום השביעי התחילה ההויה הטבעית שהיא תכלית הראשונה האלהית אשר דמה לירידת הקורנס כפי טבעו. אמנם רבי שמעון השיב לשאלה בדרכים מדרכי החכמה מטבע הזמן והעתה ר"ל שהעתה שהוא תכלית הזמן העובר הוא עצמו התחלת הזמן העתיד ולזה אינו מהבטל שיאמר ויכל אלהים ביום השביעי לא שבאותו עתה שהשלים מלאכתו שהיה סוף הששי אותו עתה עצמו היה התחלת השביעי ומאותה בחינה צדק אמרו ויכל אלהים ביום השביעי כי הוא ית' לא היה צריך להוסי' מחול על הקדש משום ספק. ואמנם גניבא הבין כדרך המקובלים שהיה יום השבת רומז לעולם הנשמות ולשכר הרוחני. ולהיות שכר העולם ההוא תכלית העולם הזה לכן נאמר ויכל אלהים ביום השביעי כי עם העולם הרוחני שמורה עליו היום השביעי נתן תכלית ותשלום לכל מלאכתו כי כל מה שקודם התכלית הוא בעבור התכלית והוא אמרו מה היתה חופה חסירה כלה כך מה היה העולם חסר אלא שבת בא שבת ובו השלים וכלה הכל ר"ל שהיה השבת המורה על העולם הרוחני ככלה שכל התופה נעשת בשבילה. כן העולם הזה נעשה בשביל קנין העולם הבא. ורבנין לקחו להם הדרך שזכרתי מהרמז והוא ששת ימי בראשית רומזים לאלפי קיום העולם ועמידתו והיום השביעי מורה על שביתתו ולכן אמרו שהיה העולם כטבעת בעגולו ותמונתו ושמפני שלא יחשוב אדם שהיה העולם קדמון בקדמות סבתו לכן היה השבת כי הוא מורה על בטול העולם ושביתתו והיה א"כ השבת חותמו של הקב"ה כי הוא המורה שלה' הארץ ומלואה הוא בראו והוא יפסידהו כרצונו כי הוא כלו כחומר ביד היוצר. הרי לך מבואר שכל מה שכתבתי בפירוש פרשת השבת ורמיזותיו שיערו אלה החסידים ראשונים במשליהם וחידותם:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(א – ג)    למה אמר ויכלו ולא זכר שם פועלם שמשמע שכלו מעצמם, ואח"כ אמר ויכל אלהים, ואיך אמר ויכל ביום השביעי הלא כלה בששי. ומ"ש וישבות ביום השביעי הוא כפול ומיותר. ומהו הברכה והקדושה, ולמה ברך וקדש אותו הלא לא עשה בו דבר, ומהו הכפל אשר ברא אלהים לעשות:

"ויכלו השמים וכו' ויכל אלהים". ידוע שה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות. א) הנהגה טבעיית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית. שעולם כמנהגו נוהג עפ"י החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש. ב) הנהגה השגחיית. שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש. שהגם שלפי חוקי הטבע יחויב, שבאם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. עת לא יהי' הדור זכאים יעצר את השמים ולא יהיה מטר לפי ההנהגה ההשגחיית. והנה ההנהגה הטבעית תתנהג תמיד בלי הפסק. וההשגחה לא תפעול רק לפי מעשה בני אדם אם יהיו זכאים או חוטאים. ההנהגה הטבעיית תרד מלמעלה למטה. וההשגחיית תעלה ממטה למעלה כי היא תתעורר ע"י מעשה בני אדם. ובכל מעשה ששת הימים לא נזכר רק שם אלהים שכבר בארנו גדרו שהוא המודד חוקי הטבע וקבע חוקי סדרי המערכת וטבעי כל המעשים במדה ובמשקל לפי טבעם חק נתן ולא יעבור. אבל אחר שנברא אדם הראשון והתחיל לפעול בכח הבחירה טוב או רע. אז נקבע ההנהגה ההשגחיית שבו יבטל חוקי הטבע וינהיג עולמו אם לחסד אם לשבט לפי מעשה בני אדם ולפי חוקי השכר והעונש. ואז צירף שם הויה לשם אלהים. שכן בפרשה שניה שמדבר מן הנהגה ההשגחיית מיום וא"ו ואילך. כתוב ביום עשות ה' אלהים, ששם הויה מורה על ההנהגה השניה הנסיית. ובזה אמר ארץ ושמים, כי הוא העולם מלמטה למעלה. והמשלתי הדבר עפ"י משל, גביר אחד נדב לבו אותו לבנות בית תלמוד ששם ישבו לומדים שיעסקו בתורה בקביעות יומם ולילה. ולמען ימצאו הלומדים טרף חוקם ופרנסתם בנה בתי מלאכה וקבע שם מאשינען רבים עושי מלאכה בצמר ובמשי ואורגי בגדים חטובות אטון מצרים, ומן ריוח המלאכה יתפרנסו הלומדים וימצאו די ספוקם. ובאשר המאשינען יעבדו עבודתם ע"י כח הקיטור בלי הפסק, חשב וספר כמה יש בכחם להרויח בכל יום, וראה כי יספיק הריוח לפרנסתם בעושר מופלג, אבל היה פקודת הנדיב שבעת ירפו הלומדים ידיהם מן הלמוד כן ימעטו עבודת המאשינען וימעט פרנסת הלומדים לפי ערך מה שיתבטלו מלמודם, וידוע שבעת ירצו להעמיד את המאשינען שיפסק כח הקיטור יש פקק קטן שישימו אותו על מקום ששם נכנס הקיטור המסבב את המאשיען ובזה תעמוד המלאכה. וכדוגמא זו ערך ה' חוקי הטבע והמערכת שהם סובבים גלילים במערכתם תמיד, ובזה יתן לחם לכל בשר ולכל גויה די מחסורה, וזה מלאכת ההנהגה הטבעיית שנעשה בששת ימי המעשה. אבל מעת שנברא האדם שהיה הכונה שיעבוד את ה' וישמור מצותיו, ואז טרף חוקו ולחם כל בשר יקצב לפי המעשה. ובעת ימרה פי ה' יעמיד את המערכה והמאשיען הגדול הזה ויצמצם את השפע לפי מעשה בני אדם ולפי עבודתם, והוא הפקק שישים על סבוב הגלגלים והמערכת להעמידם ולהשבית מלאכתם הטבעי ולמודד השפע לפי המעשה. פקק זה הושם בשבת, שבו שם ה' הדד והפקק על מוצא מקור שפע המערכת להעמידו ולהשביתו לפי השכר והעונש ולפי ההשגחה. עפ"ז אמר שביום הששי כלו השמים והארץ וכל צבאם, ר"ל אז נשלם סדור הטבע והמערכה שנעשה בששת ימי המעשה, וכלתה המלאכה לפי ערך המלאכה, אבל עדן לא כלתה לפי ערך הפועל שכוונתו שיוכל להשבית המלאכה להמעיט או לרבות השפע לפי ההשגחה והשכר והעונש. ועוד לא עשה הפקק והדד שבו יעמיד את המאשיען הגדול הזה להשבית את מלאכתו הטבעי, שזה נעשה ביום השבת שבו הוסד ההנהגה ההשגחיית ובו נעשה הדד והפקק אשר ישבית מלאכת הטבע וסבובה במערכת. ולכן ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. שביום השביעי כלה המלאכה גם מצד הפועל וכוונתו. ומפרש במה כלה ביום השביעי שזה ע"י כי שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. שאז נברא הפקק והדד שישבית מלאכת הטבע וינהיג מלאכת ההשגחה המודדת השפע לפי המעשה, וע"י שבשבת יסד ההנהגה ההשגחיית שבו ישבית ההנהגה הטבעית, עי"כ בו ביום נשלמה המלאכה מצד הפועל. וזה שהמליצו חז"ל במה שאמרו מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ר"ל שהיה חסר הפקק הזה שבו יעמיד את המכונה הגדולה וסבוב המערכת וינוחו ממהלכם כי ינהיג הנהגה אלהית נסיית השגחיית שאז תנוח הטבע מפעולתה וזה נעשה בשבת. וזה קרא מנוחה היינו מנוחת מלאכת הטבע, שלולא השבת לא היה אפשר שינוח סבוב הגלגל לפעמים ושישבית מלאכת הטבע[א].

הערות

[א] [וה"ר נסים כתב בטעם מ"ש וישבות ביום השביעי כי כל נפעל מתנענע ומשתנה, יתנענע עוד גם אחר סור הפועל הרושם בו. שהתרנגולת הרובצת על הביצים לשנות חמרם שילבשו צורת אפרוח, אין ספק שאם תסור התרנגולת מעליהם באמצע זמן המצטרך להיות אפרוח שגם אחרי סורה מעליהם יתנענע חומר הביצים תנועה מה בהשתנותה לקבל צורת האפרוח, ולא תפסק התנועה תיכף בסור הפועל. וכ"ה במ"ב כאשר אמר השם תוצא הארץ תדשא הארץ ישרצו המים. עם היות שהכח האלהי לא הניע כי אם דבר יום ביומו, הארץ היתה מתנענעת מעצמה לא מהנעת הפועל מבחוץ יום או יומים, אבל מיד שנכנס יום השביעי נתן הקב"ה למעשה בראשית טבע נח ושקט ונפסק תנועתם המתחייבת מעצמה. וע"ז אמר ויכלו השמים וכו' ויכל ביום השביעי, ר"ל שנשלם ענין התהוותם בששי, אבל לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם, וכלה ה' תנועתם ביום השביעי. וכדי שלא נחשוב מ"ש ויכל ביום השביעי שפעל ועשה ביום השביעי דבר, הוצרך לומר וישבות ביום השביעי. והרי"א השיב על דבריו, איך השווה מעשה בראשית להויה הטבעיית, בהויה הטבעיית צריך זמן להכין החומר לכן יתנענע גם אח"כ, לא כן במ"ב שלא נתהוו ע"י הכנת החומר והמשך הזמן, רק ברגע אמר ויהי, וחדלה תנועתם תיכף. ועוד שגם בהויה הטבעיית לא יתנענע החומר מעצמו בסור הפועל רק טרם שתחול הצורה בחומר לא אחר שחלה הצורה, למשל אחר גמר האפרוח תחדל התנועה. ולא שם על לבו כן דעת חז"ל במד' (פרשה י') ר' סימון בשם ריב"ל מכוללים היו המעשים והיו מותחים והולכים. וזה כדבריו של הר"ן. שמ"ש ויכלו השמים היינו שמכוללים היו המעשים. ר"ל שמצד ענין התהוותם היו מכוללים ונגמרים בששי. ומ"ש וישבות ביום השביעי היינו מפני שהיו מותחים והולכים שעדיין לא נשלמה תנועתם שהיו מתנענעים מעצמם שהיו מותחים והולכים וזה השבית בשביעי. ועם העיון נראה שחז"ל לא כונו על התנועה הקלה לבד שיתנענע החומר אחר סור הפועל, רק לדעתם כשאמר ה' תדשא הארץ תוצא הארץ לא היה הצווי על שעה אחת בלבד רק שהתנענע תנועה זו בלא הפסק כל ששת ימי המעשה. ולולא השבית ה' תנועה זו בשבת היתה, מתנענעה כן לעולם, ורק בשבת השבית זה וחדלה תנועה זו. וע"ז אמר וישבות ביום השביעי, שבששי חדל ה' מצוות להארץ להמציא ברואים חדשים. אבל הארץ עדיין לא פסקה מהוציא דשאים ועשבים ונפש חיה מעצמה. וביום השביעי השבית ה' תנועה זו, וכן אמר בב"ר (פמ"ד) אני אל שדי ר' נתן ור' אדא ור' ברכיה בשם ר' יצחק אני שאמרתי לעולמי די ולשמים די ולארץ די שאלולי שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים, וזה אמר בשביעי, וע"ז אמר וישבות ביום השביעי. וראיתי שיש דעה במדרש (סוף פ"י) חולקת ע"ז וז"ל, ר' לוי בשם ר' יוסי בר נהוראי כ"ז שהיו ידי קוניהם ממשמשים בהם היו מותחים והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם נתן להם נייח, ס"ל שחדלה תנועתם תיכף כשסרו ידי הפועל ולא התנענעו אח"כ מעצמם, וזה כדעת הרי"א]:
 

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

(א) "ויכלו השמים והארץ" כו'. הנה פסוק זה יראה חולק על שאחריו, שאומר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד למה פה אומר ויכלו כדבר הנכלל מאליו, ואחר כך מיחס הדבר אל האלהים, ואם הכל ענין אחד מלת אלהים מיותרת. ועוד כי פסוק מלא הוא כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. וכן בזה הוא אומר וישבות כו' ואיך יאמר ויכל אלהים ביום השביעי. ועוד אומרו מלאכתו אשר עשה מיותר, ומה גם עתה שני פעמים, ומי לא ידע כי על מלאכתו אשר עשה ידבר. ועוד אומרו ויברך ויקדש, שאמרו רבותינו ז"ל (שם יא ב) ברכו במן וקדשו במן, שהוא כי המן היה לחם משנה וקדשו שלא היה ממטיר מן בשבת, וקשה מה צורך להזכיר ענין המן בזה. ועוד אומרו כי בו שבת כו' הוא האמור כבר. וכן אומרו אשר ברא אלהים לעשות הוא מיותר ובלתי מובן, כי הוא עשה ולא ברא לעשות:

אמנם הנה רבותינו ז"ל (בראשית רבה י י) הקשו ויכל אלהים כו' והרי נאמר כי ששת ימים וכו', אלא ויכלו השמים וכו' והיה העולם חסר מנוחה באה שבת באת מנוחה ע"כ. והלא יראה שאינו מתרץ כלום כי הנה אין המנוחה מלאכה. אך להבין מאמרם נשים לב אל מאמר הכתוב באומרו שבת וינפש, מה הנפשה היא זו. כי גם שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה טז א) כיון ששבת וי נפש שנסתלקה נפש יתירה, אסמכתא הוא ואין זה פשוטו של מקרא. וכן באומרו וינח ביום השביעי היה לו לומר ונח או ושבת: אמנם הנה אין ספק כי כל דבר גשמי מבלי בחינת רוחניות באיכותו, יפסד ולא יתקיים, כמקרה אנוש כי ימות, שהעדר רוחניות נפשו ממנו יפסידנו. והנה כל מה שברא הוא יתברך למה שהכל גשמי, לא יתקיים ולא ינוח כי אם ילך ויפסד יום יום:

ובזה נבא אל הענין, והוא כי הלא ידוע כי מקדושת שבת נשפע שפע קדושה לעולם, ועד ממהר נפש יתירה לאדם. והנה כאשר ברא אלהים את הארץ, למה שהיתה חומרית כגוף בלי נשמה, היתה מעותדת להיות הולכת ונפסדת ולא תנוח בקיומה. ומי הקנה בה נפש ושפע להתקיים - הוא השבת, כי בו הושפע בה שפע להתקיים ולנוח מלהיותה הולכת ונפסדת. וזה יאמר היה העולם חסר מנוחה, באה שבת והשפיע שפע קדושה בכל מה שנברא, והיה השפע ההוא לעולם כנפש בגוף האדם, וזהו אומרו שבת וינפש כי שבת והקנה נפש לעולם לקיימו. וזהו באה שבת באת מנוחה, כי בלעדי זה לא היתה מנוחה והעמדה לעולם. וזהו אומרו "וינח ביום השביעי" ולא אמר ונח - כי הוא יוצא לשני - כי הקנה מנוחה לעולם. וזה יאמר "ויכל" וכו', והוא כי אין ספק שלא יצדק לשון עשייה בעצם רק בדבר גשמי מה שאין כן בדבר רוחני:

ונבא אל הענין אמר "ויכולו השמים" כו' שהוא עולם ומלואו קודם השבת, שהוא היותם גולם חומרי. אך (ב) "ויכל אלהים" שהשלים אלהים, כלומר דבר מתייחס אליו. ולא ש"עשה" דבר של מ"עשה", כי אם "עשה" תשלום אל "מלאכתו אשר" כבר "עשה" בימים הקודמים. ואין זה רק מה שאינה עשיה שהוא שפע רוחניות המקיימו:

והנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא ו) ששאל גוי אחד איך הקב"ה משיב הרוח ומוריד הגשם בשבת, והשיבו לו שהכל לפניו יתברך רשות היחיד לטלטל בכולו. והנה זה מספיק אל ענין הגשם, ועדיין צריך טעם אל צמיחת אילנות ודשאים. ויתכן בא להשיב על זה באומרו "וישבות ביום השביעי" כו', לומר, אם מה שהוא מעשה ממשיי לא עשה בשבת, איך מצמיח דשא מארץ. דע לך כי מה שוישבות אלהים הוא "מכל מלאכתו אשר עשה", שהוא מעשה בחידוש העולם, אך לא במה שהוא אחרי כן מאליו:

(ג) ושמא תאמר אם כן למה במן הכין מיום הששי ליום השבת, ולא המטיר מן בשבת, לזה אמר לעולם אימא לך שאין קפידה בזה, ומה שתראה עשיתי במן, אינו שלא היה ראוי להעשות בשבת, אלא שויברך וכו' כי מה שמזון השבת ניתן מאתמול, הוא להורות ברכת השבת, שהעומר היה נכפל לחם משנה, שאפילו הלוקט עומר אחד נעשה שנים. שמה שלא המטיר בשבת הוא כי "ויקדש אותו", כי עשה למען יבחינו ויכירו קדושת שבת, ללמוד הם להפריש בין שבת לחול, אך לא כלפי מעלה. והטעם שיש הפרש במעשה בראשית, למה שעושה יתברך אחרי כן כצמח האדמה וכיוצא, פירש ואמר "כי בו שבת" כו' כלומר מה שבו שבת הוא "מכל מלאכתו אשר ברא" ביום ראשון "אלהים" כדי "לעשות" בשאר הימים, ככתוב למעלה כי הכל נברא בראשון, אלא שהיה בדקות ויוצא כל פרט מהבריאה דבר יום ביומו, בזה בלבד הוא ששבת הוא יתברך, שהשלשה דברים של שבת עשה בששי. אך במה שלא ברא אלהים לעשות הוא בעצמו, רק שהטביע טבע לארץ להצמיח ולשמים ימטירו ויתנו טלם, אינו נקרא אצלו יתברך עושה מלאכה בשבת, גם כי הכל בהשגחתו ועל פי רצונו:

או יאמר "וישבות" כו' לומר הלא תראה כי הוא עושה שמים חדשים וארץ חדשה, כמו שאמרו ז"ל (עי' זוהר בראשית אות שפח) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו' (ישעיה סו), אשר עשיתי לא נאמר אלא אשר אני עושה, מלמד שתמיד עושה לתת שכר טוב לצדיקים. הנה כי גם בשבתות עושה שמים וארץ, לזה אמר "וישבות אלהים" דווקא "מכל מלאכתו אשר עשה", אך לא ממלאכתו שאחרי כן השמים החדשים כו', כי הלא גם עתה "ויברך אלהים את יום השביעי" שחידש בו אורות, "ויקדש אותו" בשפע שהשפיע בו כאמור למעלה, אלא שהוא דבר רוחני ואינו נקראת מלאכה לשבות ממנה. ושמא תאמר "כי" גם היא נקראת מלאכה ופעולה כד"א (תהילים לא) פעלת לחוסים בך, אינו דומה "כי" מה שבו שבת היא "מכל מלאכתו אשר ברא אלהים" כדי "לעשות", שהוא העולם הזה שבראו יתברך להיות עולם המעשה. וזהו אומרו "לעשות" שהוא כדי "לעשות" בו בני האדם מעשה, מה שאין כן אשר אני עושה לבלתי עשות רק לנוח ולקבל שכר, שהוא עולם רוחני:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויכלו השמים וגו'. מקרא זה לא ידענו מה בא ללמדנו, ונראה כי יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פס"ח): הקב"ה מקומו של עולם. גם מצינו כי הוא מלא עולם כאמור (ישעי', ו): מלא כל הארץ כבודו, ומעתה אורו יתברך נמצא בהקף העולם ובפנימיותו. וצריך לתת לב לדעת טעם הדבר למה עשה ה' ככה.

ומקובלני מפי זקני תורה כי טעם שעשה ה' העולם כדורי הוא כדי שיעמוד ויתקיים בהשוואת כחי חלקיו, ופירושן של דברים הוא: יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה, וחביבה, ונחמדת, ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים - ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלהות - כהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנועם ה'.

ולך לדעת כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו ה' בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו: בעלי חיים מדברים, ובלתי מדברים, וצומח, ודומם - יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו.

ובזה תשכיל לדעת העמדת העולם, באיזה דבר הוא תלוי ועומד מבלי התנועעות, כי ה' גילה סודו אל יראיו, ובאמצעות ההערות הנאמרים הושג המורגש. והוא, כי באמצעות אורו הנערב והמקווה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה, וכל חלק וחלק מהסובב של העולם יתעצם בכח אש התשוקה הבוערת בו להתקרב לבחינת כללות נצר המקווה. ולהיות, כי כל בחינת סיבוב העולם תשוה בו שיעור התשוקה, בין מצד מה שממנו - כי אין תאות חלק אחד רבה על חברו שבאמצעות זה יתרבה התעצמות החלק ההוא ויחלש שכנגדו, בין מצד מה שאליו הוא האור הנעים - כי אינו קרוב לחלק מהסובב יותר מחברו שבזה יגדל חלק מהעולם בכח התעצמותו יותר מחלק אחר, אלא הכל בהשואה, וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ומושך לצד הפונה אליו, ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם נמצא העולם עומד וקיים, וכל חלק מעמיד את חבירו באמצעות האמור, ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא, לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו. ובזה אתה משיג טעם שברא ה' העולם כדורי. והבן.

ובזה גם כן מצינו טעם למה העולם נרקע ונתקע בלי התנועעות, כי ההתנועעות תתהוה לצד הגברת והחלשת חלק מחלקי המעמיד, מה שאין כן במציאות זה אי אפשר להתנועע בשום אופן:

ואפשר כי לזה רמזו ז"ל בנועם אמריהם (חגיגה דף יב:), וזה לשונם: דקיימי, ולא ידעו על מה קיימי. ע"כ עד כאן.. הכוונה, כי אם היו הנבראים מבחינים הבחנה זו, וידעו רום מעלת חיבת הקודש ותשוקת הנבראים לנעלם הנערב, ויראו כמה הוא עוצם התקוה והתעצמות דומם זה, שהוא העולם, אשר מתעצם להתקרב ליהנות מאור המקווה ולא נהג רפיון בשום חלק מסובב העולם, ישאו קל וחומר מזה: כמה צריך האדם לעשות, כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה.

גם יש לך לדעת, כי להיות שכל הנבראים במלא עולם, כל אשר רוח החיוני בו אמרו ז"ל (ילקוט תהלים קנ): כי אין כל נפש מתישבת במקומה כי אם לצד שישנו לנכסף ומקווה מלא עולם הזה לא תגעל הנפש את הבשר. ולטעם זה האיר ה' עולמו מכבודו, וכבודו מלא עולם, ונמצא העולם בתוך תוך בוראו, ואור הבורא בתוך כל העולם וסובב עולמו, ובזה עמד ונתקיים העולם באמצעות התשוקה למצוי, והוא אומרו: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, פירוש, "ויכלו" על דרך אומרו (תהלים פ"ד, ב'): נכספה וגם כלתה, ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה.

וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה "ויכלו", לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו: נכספה וגם כלתה, הרי זה מגיד כי בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה, ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים.

וזה הוא סוד קריאתו "חי העולמים". והבן. והוא סוד "באור פני מלך חיים":

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויכלו השמים והארץ. לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיסקסים נאים. כל זמן שהיתה מלאה מים, לא היתה מלאכת דיסקסים נראית; כיון שפותקה וניער המים מתוכה, נראית מלאכת דיסקסים. כך כל זמן שהיה תהו ובהו בעולם, לא היתה מלאכת שמים וארץ נראית; לאחר שנעקר תהו ובהו, נראית מלאכת שמים וארץ ונעשו כלים. דבר אחר: אין ויכלו אלא לשון מכה וכליה. למלך שנכנס למדינה, וקלסוהו. מיעט להם בריצה והרבה להם בהדיוכין. כך יש מזל שהוא גומר הלוכו לי"ב חודש, זה חמה וכן כוכב, ויש מזל לי"ב שנה, והוא צדק. יש מזל לשלשים יום, והוא לבנה, ויש לשלשים שנה, והוא שבתי, חוץ מכוכב נגה ומאדים, שהן גומרים הלוכן לת"פ שנה. בנות שוח שביעית שלהן בשנה שניה, שהן עושות לג' שנים, ואותו היום עשו פירות של יומן. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה מכה, שנאמר: "ומחץ מכתו ירפא", מכתו של עולם. אמר ר' יהושע: נתכללו השמים בחמה ולבנה ומזלות, ונתכללה הארץ באילנות ודשאים וגן עדן. דבר אחר: מכוללין היו המעשים, והיו מותחין והולכין.

וכל צבאם. ג' צבאים הן: צבא לשמים ולארץ, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. צבא לתלמידים, "כל ימי צבאי איחל". צבא ליסורין, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ".

אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית; אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר":

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת. ורבי יוחנן מקשי: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת? ולא הוי צריך מקשי, דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לציפורי, ואמרין: כבר התפלל רבי חנינא ברבי דוסא בעירו. ואי בעית מקשי, על הדין קשיא: כאן התפלל אבא של אחד בשבת בשבת. אמר ר' יוסי: אף דין לא תקשי, דהא רבי הוי יתיב ודריש ואמר לאבא יודן אמוריה, אכרוז קמי צבורא יצלון דחולא עד יומא קאים. כתוב בסוף הפרשה.

דבר אחר: ויכלו, למלך שעשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה, מה היתה חופה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה העולם היה חסר? שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, כתוב ברמז ג'.