מ"ג במדבר טז כב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּנְפַלוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמַרוּ אֵל אֱלָהּ רוּחַיָּא לְכָל בִּשְׂרָא גּוּבְרָא חַד יְחוּב וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא׃ |
ירושלמי (יונתן): | וְאִתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֵל אֱלָהָא דְשַׁוֵי רוּחַ נִשְׁמָתָא בְּגוּפֵי בְּנֵי נְשָׁא וּמִנֵיהּ מִתְיַהֲבָא רוּחָא לְכָל בִּישְרָא הַאִין גַבְרָא חַד יֵיחוֹב וְעַל כָּל כְּנִישְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא: |
ירושלמי (קטעים): | וְאִתְרְכִינוּ עַל אַפֵּיהוֹן וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דְשַׁלִיט בְּנִשְׁמַת כָּל בִּישְרָא חַד גַבְרָא חָטֵי וְעַל כָּל עַמָא הֲוָה רְגוֹז: |
רש"י
"האיש אחד" - הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף אמר הקדוש ב"ה יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא
[לו] האיש אחד הוא החוטא. ולא "יחטא" דמשמע לעתיד, שאין הקדוש ברוך הוא כועס על החטא שלעתיד, אלא 'איש אחד הוא החוטא':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
הָאִישׁ אֶחָד – הוּא הַחוֹטֵא, וְאַתָּה עַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָפֶה אֲמַרְתֶּם; אֲנִי יוֹדֵעַ וּמוֹדִיעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא (שם).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ודעת יונתן ברצוא ושוב ענין אחד, והוא שתרגם וברייתא חזרן ומקפן ית עלמא ותיבן בריא חדא וקבילין כחיזו ברקא, כוונתו לומר כי בשליחותן מקיפות את העולם לארבע רוחות שהרי יש לכל חיה ארבעה פנים לכל רוח ורוח, ואחר כך שבות חיה אחת בהשלים שליחותן, כי כן תמצא במרכבה השנית (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו'. וכן הוכיחו רז"ל כוון הרגלים שגם הוא מטכסיסי התפלה מפסוק (שם א) ורגליהם רגל ישרה, האמור בחיות הקדש.
השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע וההכנעה מעקרי התשובה ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו. וכן אמרו רז"ל על הצדיק המצטער חלש דעתיה ואתא מטרא, אכסיף ואתא מטרא.
ודומה לזה אמרו בבבא מציעא שלהי פרק הזהב, דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו. והא למדת שלא היתה מתיראת הגברת הזאת שיענישנו בתפלתו אלא מתוך נפילת אפים. ושם גומר המעשה שמתוך נפילת אפים הענישו, שהיא לא נזהרה ביום אחד שהיתה סבורה בו שהיה ראש חדש ולא חששה לשמרו באותו יום, ואז נפל על פניו ושמעה קל שפורי בי רבן גמליאל אחיה, ואמרה ליה קטלתיה לאחי.
השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו ואינו יודע דרכו ועניניו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו וכענין שכתוב (ירמיה י) כי לא לאדם דרכו, וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון הש"י, וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו.
והנה האומות מראים הכונה הזאת בכוון הידים בבקשת תחנונים, והן עצמן אינן יודעין למה הורגלו בכך. והטעם בזה הוא להראות בטול כח עצמו כאלו ידיו אסורות והוא מוסר אותו למי שמתחנן אליו, ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו, לכך נהגנו בכוון הרגליים ולא הידים.
ובשם רבינו האי גאון ז"ל כי מן הראוי לאדם ליפול על פניו בצד שמאל, ונתן טעם בזה כדי לשעבד בנפילת אפים היד הרומזת חירות בליל הפסח.
והנה התפלה שהתפלל משה בנפילת אפים זהו שאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, וענינו אל תקיף שתוכל לכלותם כרגע, אבל אתה אלהי הרוחות והרוחות בידך הן, ואתה יודע מי אשר חטא לך ומי אשר זכה לבו וטהר מחטאתו, ואין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אם סרחה עליו מקצת מדינה נפרע מכלן לפי שאינו יודע מי הוא החוטא אבל אתה בוחן לבות וכליות. האיש אחד יחטא, הוא קרח ועדתו שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה. ועל כל העדה תקצוף, הוא ועדתו החטיאום וחטא הרבים תלוי בהם. והתפלה הזאת למשה ואהרן בנפילת אפים היתה קצרה, וכן משה כשהתפלל על מרים קצר תפלתו ואמר אל נא רפא נא לה, ושם ספר שבחו של בורא באמרו אל והתפלל בלשון תחנונים באמרו נא, ובכאן האריכו יותר לספר בשבחו, וכמו שאמרו רז"ל לעולם יספר אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו, ועל כן תקנו בתפלה אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך ברכות אמצעיות שהן שאלת צרכים.
ונראה לי שיאמר הכתוב אל אלהי הרוחות שהוא אלהי המלאכים שהן רוחות, וכענין שכתוב (דניאל ב) להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, והוא גם כן אלהים לכל בשר, והכונה אדון העליונים והתחתונים אתה וראוי לך שתשפוט משפט צדק, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.
עוד נראה לי לפרש, כי קראוהו משה ואהרן אלהי הרוחות כשם שקראוהו האבות (בראשית כד) אלהי השמים ואלהי הארץ, והכונה שהוא האלהים המושל בארבע רוחות העולם, כלשון הכתוב (שמות ח) אני ה' בקרב הארץ, כי הוא יתעלה כמלך אשר היכלו באמצע המדינה משגיח על ארבע רוחותיה. ולפי שהאבות קלסוהו באלהי השמים ואלהי הארץ שהן שתי קצוות מעלה ומטה, רצה משה לקלסו בארבע רוחות העולם כדי להשלים השבח בשש קצוות כי הוא יתעלה שולט על כלו ואין לו מונע ומי יאמר לו מה תעשה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד נתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, האחד הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל (יבמות דף סב.) עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד (משלי, טז) כל פעל ה' למענהו. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל:
ולזה נתחכם משה וריצה ה' בדבר שהוא חפץ בו ואמר אלהי הרוחות לכל בשר שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממיתם אתה חסר רצון זה, ואין נכון להגביר הדינים שיסובבו הפסד קבלת אלהותך לרוחות שבבשר שהוא רום תכלית חשקך, ואמר האיש אחד יחטא לומר שכפי הדין אין להם חיוב כי כולן לא חטאו לחייבם אלא אתה בא עליהם בקצף שהוא תגבורת הדין, והוא אומרו תקצוף:
האיש אחד יחטא. אמר לשון עתיד, לצד שעדיין לא חטא חטא שחייב עליו מיתה, שהיא ההקרבה, כי עד עתה לא עשה אלא לגלוג, ואם היה חוזר בו, אין עליו חיוב: