מ"ג אסתר א יב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֖ר בְּיַ֣ד הַסָּרִיסִ֑ים וַיִּקְצֹ֤ף הַמֶּ֙לֶךְ֙ מְאֹ֔ד וַחֲמָת֖וֹ בָּעֲרָ֥ה בֽוֹ׃
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
בה שעתא אזלו ואמרין ליה למלכא מה דשלחת ליה ושתי מלכתא. וכד שמע מלכא ית פתגמיא האילין רגיז רגזא רבא ורוגזיה דליק ביה.
ותוב שלח עלה ביד שבעתי סריסיא דמלכותא דיתבן קדמוי במלכותא. כען אזילו ואימרו לה לושתי מלכתא אין לא תשמעין מיליי ותעילין לקדמי ולקדמיהון דמלכיא האלין קטילנא יתיך ומובידנא ית שופריך מיניך.
וכד אזלו רברבני מלכא ואמרו לה ולא ספגת יתהון אלא מתיבא ואמרת להון אזילו ואמרו למלכא טפשא דמקלקלן עצתיה ולא תקינן גזירתיה הלא אנא ושתי מלכתא בת אויל מרודך ברתיה דבריה דנבוכדנצר מלכא דבבל וממה דבריתי עד כאן לא חזא אינש גופי אלא את מלכא בלחודך. כען אין אנא עיילא לקדמך ולקדמיהון דמאה ועשרין ושבע מלכין קיטרי תגא קטלן יתך ונסבין יתי לאינתא.
מתיבא רבתא דפרסייתא ואמרה לה לושתי מלכתא אין קטיל יתיך מלכא ומוביד ית שופריך מיניך ולא תפרסים ית שמא דיליך וית שמא דאבהתיך ולא תחזין גופיך לכל בר נש אלא למלכא בלחודוי.
בה שעתא כד אמרו רברבני מלכא למלכא דסרבת ושתי מלכתא למיעל היכמה דאמר מלכא ביד סריסיא ורגיז מלכא לחדא וחימתיה תקיפת עלוי.רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיִּקְצֹף – שֶׁשָּׁלְחָה לוֹ דִבְרֵי גְנַאי (שם י"א ע"ב).
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- מה שאמר "לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים" משמע שהוא נתינת טעם שמצד זה לא רצתה לבא.
- גם להבין הכפל "ויקצוף", "וחמתו בערה בו" :
"ותמאן".
מבאר כי מה שושתי לא רצתה לבא היה על כי הבינה כונתו שרוצה להורידה ממעלתה שחשבה עד עתה שיש לה חלק בהמלכות מצד נחלת אבותיה, וזהו שאמר "ותמאן", יען שהיא לפי דעתה המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, על כן לא רצתה לבוא משני טעמים :
- א. בדבר המלך יען שפקד עליה שתבא באופן שיתראה שאין לה חלק במלוכה ולא תלבש הכתר טרם בואה לפניו,
- ב. אשר ביד הסריסים אשר צוה להביא ע"י הסריסים שכדי בזיון וקצף.
והנה בזה הפרה כל עצתו שרצה להחזיק במלכות מצד עצמו והיא עמדה נגדו לאמר שמלכותו לא נצמח רק על ידה, וע"ז על זה "ויקצוף המלך מאד", ר"ל כי הבדל יש בין קצף ובין חמה, שהקצף הוא בגלוי, והחמה מורה על שמירת הקנאה בלבו בלי יגלה מן השפה ולחוץ, ופה היו שני ענינים :
- א. הקצף הגלוי, על שסרבה לעשות מצותו שזה היה בפרהסיא.
- ב. החמה הפנימיית אשר בערה בלבו על שעל ידה נתבטלו כל מחשבותיו וכל מה שטרח עד הנה בהסעודה למען ימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה עתה לאפס, ויען שזה לא יכול להגיד, כי עצות האלו היו צפונים בלבו, לא הראה הקצף הזה, רק "חמתו בערה בו" :
אלשיך
- שבעלות על לבו הדבר הרע ההוא לא נתייעץ לא עם עצמו במיתון ולא עם אחרים לראות אם טוב ואם רע, ומה גם על דבר כזה שהחרטה מצויה בו.
- שלא שלח אליה לאמר תבא עם נערותיה כדרך מלכה כמוה, או לפחות עם סריסיה משרתי פניה, ולא עם הסריסים המיוחדים לשרת את המלך, שאינו לפי כבודה תבא כנצורה ביד שלוחי הבעל משרתיו.
- שלא שלח לבקש ממנה תבא אל המלך כבאה ברצון ובחירה רק שיביאוה כעבד מלך או שפחה, שיצוה המלך להביאה מדעתה ושלא מדעתה. ושלשת אלה הזכיר למעלה, הראשונה באומרו כטוב לב המלך וכו', כי בלי מיתון רק כטוב לבו מיד אמר וכו'. והשנית באומרו למהומן וכו' המשרתים את פני המלך אחשורוש. והשלישית באומרו להביא את ושתי וכו', ולא אמר שתבא ושתי עמהם. והנה זולת טענתה שהזכרנו שהיא מלכה מצד עצמה כי בת מלך היא כנרמז באומרו ותמאן המלכה ושתי, גם על שלשת אלה העיזה פניה. וזהו אומרו לבא בדבר המלך, כלומר שלא היה שם רק דבר המלך שיצא מפיו, ואולי במיתון מה, ישיב אל לבו כי הקשה לשאול, כי רע ומר הדבר ויתחרט אחר כך, על כן לא באה על דבור קל. ועל השנית אמר ביד הסריסים שרמז שני דברים. א. שלא היה עם נערותיה רק ביד הסריסים, וגם לא עם סריסיה רק הסריסים הידועים הנזכרים למעלה המיוחדים למלך משרתי פניו, וזהו אומרו הסריסים בה"א הידיעה. והשלישית רמז באומרו ביד שלא תלה בבחירתה רק ביד הסריסים שתמסר בידם שהם יביאוה:
ויקצוף המלך מאוד כי לא נעשה רצונו לפני כל רבים עמים, ומה גם כי יאמר בלבו איכה ישמעו דבריו לפני העמים והשרים ושרי המדינות אשר לפניו הם מלכי האפרכיות, והמה ראו כי אין המלך שורר בביתו: ושמא תאמר הלא לעומת זה ראוי למלך אל יהי סכל, וישקיף וירא כי קשה כשאול שאלתו הרעה. ומי האשה תשמע אליו לדבר הזה, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ומה גם לרבותינו ז"ל (מגילה יב ב) שצוה יציגוה כיום הולדה ערום ועריה לפני המלך והשרים, ומי האשה תשים עצמה כך לא לפניהם ולא לפני הדיוטות אשר על שלחן המלך וכל העם הנמצאים בשושן הבירה. ואדרבה עליו להחזיק לה טובה שלא באה ולמה זה קצף מאד עם היות ששאל שלא כהוגן. לזה אמר וחמתו בערה בו, והוא ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מט ח) על פסוק נוקם ה' ובעל חמה, ופירשו ז"ל שמדתו יתברך אינה כמלך בשר ודם שהחמה גוברת עליו ותעשה לו יעשה אשר לא טוב, ויתחרט אחר כך, וגם שרואה האיש בעשותו הדבר כי לא טוב הוא לא ימנע כי תגבר עליו חמתו. אך הוא יתברך לא כן הוא, רק עם היותו נוקם הוא בעל חימה, כלומר בעל ואדון על החימה למשול עליה בל תעבור מנקודת קו הטוב והיושר להעשות. וזה יאמר פה כי המלך הלזה בשר ודם ומלך טפש היה, כי גם שלא יבצר ממנו כי שאל שלא כהוגן קצף מאד, יען שאינו כמלכו של עולם יתברך שהוא בעל חימה, כי אם שחמתו בערה בו וגברה עליו ולא יכול להתאפק נגדה: או יאמר, באשר נדקדק אומרו וחמתו בוא"ו, ולא אמר כי חמתו בערה בו, כנתינת טעם אל אשר קצף מאד. וגם אומרו בו. והוא כי הנה קצף מאד על שאמר ולא נעשה רצונו, אך שב לבו אליו והרהר כי הלא לא עליה אשמת דבר כי אם על עצמו שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים וכל הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן. ועל כן לעומת הקצף אשר קצף על עוברה רצונו, חמתו בערה בו בעצמו, אומר בלבו אנכי הסבותי בזיוני הזה הנמרץ, וזהו וחמתו בערה בו ועל כן נהפך לבו לזכותה. ולא היה מקום לעשות על ידי עצמו לאמר שהדין עמה והוא מוחל על כבודו כי שלא כהוגן שאל, כי זה יהיה לו לבושת וגם לחרפה להשפיל עצמו תחת אשה, ואחרי בזותה אותו ישוב לסבול ולחפות עליה ויבזו עמים והשרים בעיניהם, והיא גם היא לא תחשבנו עוד ותיבז לו בלבה, על כן יעצוהו כליותיו להגיש משפטו אל החכמים ולסדר טענותיו באופן יזכוה על פי הדת. ויהיה זה לו אסוף חרפתו כי יאמר כי הדת תכריחנו, ותהיה השארות האשה היפה אצלו בדרך כבוד, על פי הדת אשר יורוהו המורים: או יאמר וחמתו בערה בו, ולא שיעור מופלג תצא ממנו וחוצה לפעול נקמה מיד בחמתו, רק בו מיניה וביה. ובזה עצר כח להמלך ולשאול לחכמים כדת מה לעשות:
מדרש רבה
"עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ" ר' כהן בשם ר' עזריה על כסא מלכותו מלכתו כתיב בא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו אמרו לו כל מלך שאינו קוזמיקרטור בעולם אינו יושב עליו עמד ועשה לו כסא משלו כדמותו הה"ד "על כסא מלכותו" על כסא מלכתו כתיב וכי איזה כסא היה (מ"א י, ח): "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל" א"ר אחא והכתיב (שם ב י, א) "ולאחאב שבעים בנים בשומרון" א"ר הושעיא רבה כשם שהיו לו שבעים בנים בשומרון כך היו לו שבעים בנים ביזרעאל וכל אחד ואחד היו לו שני פלטירין אחד לימות החורף ואחד לימות הקיץ הה"ד (עמוס ג, טו): "והכיתי בית החורף על בית הקיץ" ר' יודא ברבי סימון אמר ארבעה שנאמר "ואבדו בתי השן" ורבנן אמרי ששה שנאמר "וספו בתים רבים נאם ה'" וכאן הוא אומר "כסא שן גדול" ר' הושעיא רבה אומר שהיה עשוי כטירכי מרכבתו של מי שאמר והיה העולם הקב"ה וכה"א "שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא" שש כנגד ששה רקיעים ולא שבעה הן אמר ר' אבון הן דמלכא שארי טיטיון שש כנגד שש ארצות ארץ אדמה ארקא גיא ציה נשיה תבל וכתיב (תהלים ט, ט): "והוא ישפוט תבל בצדק" שש כנגד ששה סדרי משנה זרעים מועד נשים נזיקין קדשים וטהרות שש כנגד ששת ימי בראשית שש כנגד שש אמהות שרה רבקה רחל ולאה בלהה זלפה א"ר הונא שש כנגד שש מצות שהמלך הוא מוזהר עליהם ומצווה דכתיב (דברים יז, יז): "לא ירבה לו נשים" "לא ירבה לו סוסים" "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (שם טז, יט) "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד" עלה במעלה ראשונה הכרוז מכריז ואומר לו "לא ירבה לו נשים" בשנייה מכריז "לא ירבה לו סוסים" בשלישית מכריז "וכסף וזהב לא ירבה לו" ברביעית "לא תטה משפט" בחמישית "לא תכיר פנים" בששית "לא תקח שחד" וכה"א "וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת" בישיבתו בא לישב אומר לו דע לפני מי אתה יושב לפני מי שאמר והיה העולם.
אמרו כיון שמת שלמה עלה שישק מלך מצרים ונטלו מהם א"ר שמואל בר נחמן הוא שישק הוא פרעה ולמה נקרא שמו שישק מפני שבא בשקיקות על ישראל ואמר הריני נוטל אותו בכתובת בתי עשה מלחמה עם זרח הכושי ונטלו ממנו עשה אסא מלחמה עם זרח הכושי ונפל בידו ונטלו ממנו תאנא אסא וכל מלכי יהודה ישבו עליו וכיון שעלה נבוכדנצר והחריב את ירושלים הגלה אותו לבבל ומבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום א"ר אלעזר בר' יוסי אני ראיתי שבריו ברומי נבוכדנצר ישב עליו כורש ישב עליו אחשורוש בא לישב עליו לא הניחוהו אמרו ליה מי שאינו עשוי קוזמוקרטור בעולם אינו יושב עליו עמד עשה משלו בדמים הה"ד "עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ"מלכתו כתיב.
"וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּא מֵאַחֲרָיו" א"ר אחא כהדא קדירתא דדרגיש "וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה" עלה במעלה הראשונה והארי פושט לו יד ובשנייה נשר פושט לו יד אל מקום השבת כך מקבלין אותו ובמקום השבת שרביט הזהב מאחוריו ויונה נתונה בראשו ועטרה של זהב בפיה כדי שיהא המלך יושב בשבת ועטרה של זהב נוגע ואינו נוגע:
פרק א/פסוק יב
ותמאן ושתי המלכה (אסתר א, יב) במדרש (אסתר רבה ג, יד) ותמאן המלכה ושתי, שלחה ואמרה לו דברים שהם נוגעים בלבו אמרו לו אם רואין אותי נאה הן נותנים עיניהם להשתמש בי והורגין אותך ואם רואין בי ערוה א"כ מתגנת בי רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ שלחה ואמרה לו אתה קומים איסטבלט' של בית אבא והיית למד להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות ועכשיו שנכנסת למלכות לא החזרתה מקלקלוך רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ ע"כ, ולמדרש הזה משמע כי מתחלה שלחה לו ברמז לרצותו שלא תבוא והוא לא היה מקבל הדברים ששלחה אליו ודרשו חכמים כך כי לשון ותמאן משמע שלא היתה שולחת לו דברי בזוי רק שלא רצתה לבוא ומדכתיב וחמתו בערה בו (שם) אי אפשר לומר רק ששלחה לו דברי בזוי כי מאחר שאין דרכה של מלכה לבא כך לפני המלך ואפילו אם היה כנגד המלך מ"מ להיות חמתו בערה בו אין זה ראוי לכך צריך לומר כי מתחלה לא שלחה לו כלל דברי בזוי רק דברים שהם נוגעים בלבו של אדם ואחר שלא נתרצה המלך בזה שלחה לו דברי בזוי.
ובמדרש (אסתר רבה ג, יד) ותמאן המלכה ר' שמעון בר אבא אמר ר' יוחנן כשהקב"ה דן את הרשעים בגיהנם אין דן אותם רק ערומים, כלומר הפסד גמור אף לעולם הבא כי ערומים הוא בטול כבוד הצלם אשר הוא מוכן לעוה"ב כמ"ש למעלה אצל ושתי שהיתה מפשטת בנות ישראל ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת לומר שאין להם לא עה"ז ולא עוה"ב כדלעיל וכך נעשה לה שנגזר לה שתשחט ערומה בשבת ודבר זה הפסד לה לגמרי עד שנאבדה מן העוה"ז ומן העוה"ב וזה מורה שחיטתה ערומה (ספר אור חדש עמוד צז) כמו שבארנו למעלה וקשה אף כי אחשורוש רשע היה מ"מ היה מלך שמלך מסוף העולם ועד סופו ואיך אדם עושה מעשה מגונה כמו זה להביא אשתו ערומה וכי זה מעשה אדם בעולם והלא גנאי היא למלכותו ומכ"ש כאשר היה עושה סעודה כמו זאת לכבודו ולתפארתו יעשה בסעודתו אשר היא להראות כבודו ויעשה מעשה מגונה כמו זה, ועוד קשה הרי אמרינן שהיה אחשורוש צנוע כדכתיב בערב היא באה (שם ב, יד) וגו' לכך נראה לפרש ערומה מן בגדי מלכות וזה מפני שאין ראוי שתבוא מלכה לפני הדיוטים בבגדי מלכות כי זהו גנאי למלכות, ובמדרש (אסתר רבה ג, יג) ר' פנחס ור' חמא בר גוריא בשם רב אמר בקשה לכנוס אפילו בצלצול כזונה ולא הניחה אותה אמר לון וערומה אמר אכניס בלא כתר הן אומרים שפחה היא זו תלבש בגדי מלכות ותכנס א"ר הונא אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות, ויש להקשות כי איך אמרו תלבש בגדי מלכות ותכנס הרי לא היה כוונת אחשורוש רק שתהא ערומה לכך מזה המדרש יש להוכיח שלא היה כוונתו של אחשורוש להביאה ערומה בשביל זנות להסתכל בה רק הין רוצים שלא יהיו מלבושי מלכות עליה כי אם יש עליה בגדי מלכות מחלישין מלכות המלך אבל כאשר אין עליה בגדי מלכות אינם מחלישין כבוד מלכותו ומצד הזה יכולה לבא לפניהם שאין ראוי שתבא מלכה לפני הדיוט והיא במלכותה והיינו כאשר יש עליה בגדי מלכות ולכך אמרו שלא יהיה בגדי מלכות עליה כי באותה שעה שאינה לובשת בגדי מלכות כאילו אינה מלכה ולכך אין זה גנאי למלכות אבל אם היה עליה בגדי מלכות היה גנאי אף למלך אחשורוש שתהיה המלכה באה לפני הדיוטות ולכל המלכות הוא גנאי כאשר היו נוהגים במלכות מנהג הדיוט אבל כאשר היא ערומה מבגדי מלכות א"כ אין המלכות עתה עמה ולכך תבוא לפניהם אע"ג שיש עליה כתר מלכות אין הכתב מורה רק סימן שהיא מלכה אבל אינה בכבוד מלכות כי הבגדים הם כבוד המלכות כדלעיל כך יראה פי' זה, וכך מוכח דלא קאמר ערומה רק מבגדים שלה שהם בגדי מלכות דאי ר"ל ערומה ממש מאי מהני צלצול קטן מבגדי מלכות וכי דבר זה הוא כיסוי הוא אלא ר"ל ערומה מבגדי מלכות ובקשו שיהיה עליה צלצול קטן מבגדי מלכות שיהא נראה עליה קצת בגדי מלכות ולא הניחו אותה כי לכך אמרה שתבוא ערומה כי באותה שעה כאלו אינה מלכה ורואי שתבוא לפני הדיוטים ולכך אמרו שבקשה בצלצול קטן של מלכות ולא הניחו אותה רק שתהא ערומה ממלבושי כבוד לגמרי ג"כ בקשו שלא תכנס בלא כתר שאז נראה ג"כ כאלו היא אינה מלכה כלל ואמרו א"כ יאמרו שפחה היא זאת ודבר זה בודאי הוא בזיון כאשר אין בה סימן שהיא מלכה רק הדיוטית גמורה אז אמרו תלבש בגדי מלכות בלא כתר וזהו ג"כ כאלו אינה מלכה וע"ז אמרו אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות וכאשר אין הכתר עליה כאילו היא הדיוטית ואין ראוי לה בגדי מלכות לכך אין לכנוס לה בלא כתר רק שתכנס ערומה מבגדי מלכות אבל יש כתר עליה והוא סימן שהיא מלכה, ואין להקשות כאשר יהיה עליה כתר ולא יהיה עליה בגדי מלכות ג"כ יאמרו אין הדיוט משתמש בבגדי מלכות שזה אינו קשיא כי כאשר יש עליה כתר בודאי מלכה היא רק שהיא אינה בכבודה כאשר אין עליה בגדי מלכות ולכך אין להקפיד ג"כ אף אם תבא לפני השרים והתבאר כי מה שאמרו תכנס ערומה לא היה כוונתם רק שלא יהיה עליה בגדי מלכות כמו שראוי למלכה ודבר זה נקרא ערומה כאשר היא ערומה מן בגדי מלכות.
ובגמרא (מגילה דף יב:) ותמאן המלכה ושתי (אסתר א, יב) מכדי פריצותא הוא דהוי דאמר מר שניהם לדבר עבירה נתכוונו אמאי לא אתאי א"ר יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת, במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו (שם) מאי שלחה ליה דדלקא בי' חמתא ואזלה אמר רבא שלחה ליה בר אהוריירה דאבא לקבל אלפי חמרא שתי ולא רוי וההוא
(ספר אור חדש עמוד צח)
גברא אשתטי ליה מחמרא מיד וחמתו בערה בו, הוקשה להם למה לא באה שאם היה הדבר הזה בלבד מפני שהיתה מדקדקת על חשיבותה ועל מעלתה מ"מ מאחר כי גם היא היה כונתה לפריצות ולזנות למה לא באה ובשביל שהיה זה למעט מחשיבותה לא היתה מונעת מלבא שגם היא בודאי חפיצה בזנות ובפריצות ניחא להן על זה אמרו שפרחה בה צרעת ודוקא צרעת שהיא בא כהרף עין כמו שמצינו בעזיהו שבהרף עין זרח הצרעת במצחו (שם ב, א) ובירושלמי למד בגז"ש דכאן כתיב אשר נגזר עליה ושם כתיב (דברי הימים ב כו, כא) מבית ה' ולכך אמרו צרעת דוקא, ובברייתא (מגילה דף יב:) תנא שבא גבריאל ועשה לה זנב, פי' זנב הנאמר בכאן שעשה לה מלאך כבידת הטבע כי הזנב היא כבידת הב"ח והוא תוספות הנגרר אחר הב"ח ולפיכך לא רצתה לבא משום הזנב הזה כלומר כבידת הטבע שהיה לה באותה שעה שכמה פעמים יש לאדם כבידת הטבע ומבטל דבר זה תנועת האדם שאינו רוצה לקום ממקומו, ודע כי מי שאמר שפרחה בה צרעת היא קלקול בצלם האדם שזרחה הצרעת בפניה שאדם יש לו צלם אדם בפניו ומ"ד שעשה לה זנב הוא כבידת הטבע שהוא קלקול בגוף החמריי וזה נקרא שעשה לה זנב ומחלוקת שני החכמים האלו איזה הוא ראשון ויותר קרוב לקבל קלקול למ"ד שפרחה בה צרעת כי הצורה שהוא צלם אלקים מוכן יותר לקבל קלקול ולמ"ד שעשה זנב סבר כי הגוף מוכן וראשון לקבל קלקול ויש לכל א' וא' סברא שכלית שהדבר שהיא פחות ושפל בעצמו כמו הגוף ולכך הוא מוכן לקבל יותר ולכך אמר שבא גבריאל ועשה לה זנב ר"ל שעשה לה כבידת הטבע כי הזנב הוא כבידת הב"ח וצריך הב"ח לגרור הזנב אחריו שאין שום חיות ולכך הוא כבידת הב"ח לכך גבריאל עשה לה כבידת כמו שיש לפעמים לאדם שאינו רוצה לקום מפני הכבידות שיש לו ואין להקשות וכי בשביל כבידת הטבע היתה מונעה מלבא מלפני המלך אין זה קשיא כי בלאו הכי בודאי לא היתה נמשכת אחר המלך כמו שראוי לאשה אלא דהוי קשיא מכדי פריצותא כו' וכאשר יש לו כבידות הטבע אז האדם מתאוה ומבקש מנוח ודבר זה מבטל פריצותא ומפני כך מאנה לבא, ולמ"ד שפרחה בה צרעת ר"ל כי קלקול הגוף אינו ממהר כל כך לבוא כמו הקלקול של פנים שיש בו צלם אלקים ודבר כמו זה ממהר לקבל קלקול כי השיראון ממהר יותר לקבל קלקול מבגדי קנבוס שכל דבר שהוא דק וזך כאשר בא עליו שינוי מה מתקלקל מיד ולכך הצרעת ממהר לפרוח בפני האדם שהוא צלם אלקים דק וזך וזהו מחלוקתם והבן הדברים האלו מאוד והם דברים ברורים.
כלל הדבר הזנב הוא בסוף הב"ח והפנים הוא התחלה יותר מקבל קלקול ההתחלה מפני הדקות והחשיבות בו שדבר הדק מקבל קלקול יותר, ומ"ד שעשה לה כבידת הגוף כי הגוף מן ב"ח שהוא פחות יותר מוכן לקבל קלקול מצד עצמו שהוא פחת ושפל ולכך אמר שבא המלאך ועשה לה זנב כי חדש במזגה כבידת גדול יתירה חוץ מן השיעור אבל לפי הפשט נראה מה שלא רצתה לבא הוא כמו שפרשנו למעלה כי ושתי שהיתה בת נבוכדנצר הרשע לא היתה רוצה להיות נגררת אחר המלך ואלו היה המלך בלבד ג"כ אפשר שלא היתה רצתה לבוא אף גם זאת לבא אל השרים והעמים אשר יושבים עמו בסעודה דבר זה הוא שפלות לה וכן משמע הלשון ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים (אסתר א, יב) שלח אחריה אחד משרי המלך משרתיו לא היה זה רק הודאה בלבד שתבא אליו ואינו רוצה בכח שתבוא לפני המלך אבל כאשר ששלח ז' סריסים דבר זה היה כח המלך שהוא רוצה בכח שתבא ולכך הזכיר הכתוב אלו ז' משררים שהם כח המלך ועם כל זה לא באה.