מ"ג אסתר א יג

מקראות גדולות אסתר


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַחֲכָמִ֖ים יֹדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כׇּל־יֹדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃

תרגום

תרגום אחד (כל הפרק)

ואמר מלכא לחכימיא בנוי דיששכר דחכימין מנדע בעידניא וזמניא בספר אורייתא וחושבן עלמא ארום היכדין יאה למהוי מתמלל פתגם מלכא קדם כל חכים וידעי אורייתא ודינא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי כן דבר המלך" - כי כן מנהג המלך בכל משפט לשום את הדבר לפני כל יודעי דת ודין

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

{יג} השאלות:

מי הם יודעי העתים ומי הם היודעי דת ודין.
וביאור הכתוב הזה מוקשה ומהו ההבדל בין דת ודין,
ולמה אמר אח"כ כדת מה לעשות ולא אמר כדין :

ויאמר המלך. מתוך דברי המלך ומתשובת ממוכן נראה בעליל, שהמלך עם כל חמתו עליה רצה לזכותה ועל כל פשעים תכסה אהבה. והנה יש הבדל בין משפט אשר ישפטו בין המלך ובין אחד מעבדיו, למשפט אשר ישפטו בין כל האדם בין איש לרעהו. כי אל משפטי המלך היו קבועים שופטים מיוחדים הנקראים יודעי העתים, שהשופטים האלה מלבד שהיו צריכים לדעת הדתות וחוקי המשפט, היו צריכים לדעת את העתים, לדון לפי השעה והזמן, שאם חטא מי נגד המלך בעת שישב על כסא מלכותו ענשו יותר גדול מאם חטא נגדו בעת שעובר ממקום למקום, וכ"ש אם חטא נגדו בעת כזאת שכל גדולי המדינה היו לפניו שענשו גדול וכבד יותר, אבל משפטים שבין איש לרעהו ידונו לפני כל יודעי דת ודין לבד לפי חוקת המשפט. והמלך ראה שאם יצוה לדון משפט זה במשפט יודעי העתים, שבזה מחשיב כאילו הדיוט חטא נגד המלך ידיעה משפט מות, ע"כ אמר המלך אל החכמים יודעי העתים שמשפט זה אין ענינו לבא לפניהם רק יכול לשפוט לפני כל יודעי דת ודין, כי אין זה משפט של הדיוט שחטא נגד המלך כי היא מלכה כמוהו, ואין לו יתרון עליה, ואחר שהוא מלך והיא מלכה מצד תולדתה, הוא רק משפט שבין איש לאשתו, כי שניהם שוים במעלה, וכל יודעי דת ודין יכולים לשפוט דבר זה כשאר משפט שבין איש לאשתו, וזהו שאמר ליודעי העתים שדבר המלך הלז יכול להשפט לפני כל יודעי דת ודין דעלמא.

ואמנם במה שכפל דת ודין בזה רצה לזכותה לגמרי, כי עם שדת יבא גם על משפט הנמוסי אשר בדברים שבין איש לרעהו, נ"ל שאחר שבא נרדף עם דין שכולן דברי ריבות שבין איש לחבירו, יהיה דת שם נבדל על נמוס המוסרי, כי דת יבא לרוב על הדתות האלהיים או המוסריים. והנה במשפט הלזה שצוה להביא את ושתי לפניו להראות את יפיה לפני רבים עמים, מצד הדין יש לחייבה כי גם אם ידונו אותם כאיש ואשתו בלי השקף על המלוכה, היה הדין אז כמו שהוא עוד היום בארצות המזרח שהאשה משועבדת תחת בעלה וצריכה להכנע לעשות רצונו ואם יעבור ענוש תענש, אבל מצד הדת המוסרי תזכה בדינה, כי הדת המוסרי היה שהפרסיות והמדיות היו צנועות סגורות בהיכליהם, לא יתראו לפני אנשים, כמ"ש במשנה (שבת ,, ו ,, ו) הערביות יוצאות רעולות והמדיות פרופות, והוא צוה לה לבא להראות את יפיה לפני המונים שזה נגד הדת המוסרי, ובזה אם ידונו זה המשפט כמשפט שבין איש לאשתו אין האשה חייבת לעבור על הדת המוסרי, ועל זה אמר לפני כל יודעי דת ודין, שצריכים במשפט זה לדעת גם הדת, ואמר אח"כ כדת מה לעשות שישקיפו במשפטם על הדת המוסרי.

מדרש רבה (כל הפסוק)

<< · אסתר רבה · א · יג · >>


יג.

א"ר איבו כתיב (תהלים כב, כט): "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמוֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" ותימר "עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ" אלא לשעבר היתה מלוכה בישראל כיון שחטאו ניטלה מלכות מהם וניתנה לאומות העולם הה"ד (יחזקאל ל, יב): "ומכרתי את הארץ ביד רעים" אמר רבי יצחק ביד אפוטרופסין רעים למחר כשישראל עושין תשובה הקב"ה נוטלה מעובדי כוכבים ומחזירה להם בישראל אימתי (עובדיה א, כא): "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן":

<< · מ"ג אסתר · א · יג · >>