כתובות מג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שפצעה בפניה אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב ואמרי לה אמר רבי זירא א"ר מתנה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה דכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו א"ל אבימי בר פפי שקוד אמרה שקוד מנו שמואל הא רב אמרה אימא אף שקוד אמרה אמר מר בר אמימר לרב אשי הכי אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ששת רב אשי אמר הלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דרב:
מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו (אם) משהשיאה אין לאביה רשות בה:
גמ' טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זמני תו לא חזיא לאינסובי ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה:
רבי יהודה אומר הראשונה של אב:
מ"ט דרבי יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב מתיב רבא רבי יהודה אומר הראשונה של אב ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה אמאי ה"נ לימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב אלא אי אתמר הכי אתמר רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל וברשותו נכתבין ומיגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומי אמר רב הונא הכי והאתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות ואמר רב הונא באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני ואם איתא תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני ולטעמיך תיגבי חמש מאות כולם מאתים מזמן ראשון תלת מאה מזמן שני אלא חמש מאות מ"ט לא גביא כיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גביאת גביא מאתים אי מזמן שני גביאת גביא תלת מאה
רש"י
עריכה
שפצעה בפניה - דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב דיליה הוא דהא יש לו בה מכר:
אמר רב זירא ואמרי לה אמר רבי זירא - הוא רבי זירא הוא רב זירא אלא בבבל מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל הוו קרו ליה רב זירא ובהא שמעתא איכא למ"ד מקמי דסמכוהו אמרה ואיכא למ"ד בתר דסמכוהו אמרה:
שמואל - הוו קרו ליה שקוד על שום דהלכתא כוותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא:
הא רב אמרה - לעיל:
כרב ששת - דפשיט לעיל בתו מאלמנתו ואמר מעשה ידיה לאחין:
מתני' כתובתה של אב - כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר:
כתובתה שלה - דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב:
הראשונה של אב - טעמא מפרש בגמרא:
גמ' תו לא חזיא לאינסובי - דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה דלא לינקוט בדרך פורענות:
ואגב אורחיה - דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת ר' יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי דאמר במס' יבמות (דף סד:) נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי זמני הויא חזקה:
דמשעת אירוסין - של בעל הראשון נתחייב לה כתובה וזכה בה אב אבל באירוסין שני לא זכה דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה:
הואיל וברשותו נכתבין - כתובה הראשונה שהיה לפני הנשואין והלכך בגרה קודם נשואין לא נכתב ברשותו הא דגרסינן נכתבים לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי:
ומגבא מאימת גביא - כלומר לענין זכייה דאב דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפי' לר"י כדקתני ומודה ר"י במארס את בתו ובגרה כו' אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא:
מנה מאתים - דמתקנתא דרבנן מחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גרשה לאחר נשואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד:
ותוספת - שמעלמא היא באה לה לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב:
אחד זה ואחד זה מן הנשואין - דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת:
אחת של מאתים - והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט:
ואמר רב הונא באתה לגבות מאתים כו' - כלומר אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה לגבות איזה שתרצה באתה לגבות מאתים דניחא לה בהכי וכגון שמכר נכסיו בין זמן ראשון לזמן שני דאי מפקא למיגבי בשל שלש מאות נמצאו שטרי הלקוחות קודמין:
גובה - מאתים וטורפת לקוחות מזמן הכתוב:
ואם איתא - דסבר רב הונא חוב ראשון מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ה"נ תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני:
כיון דלא כתיב בה - בכתובה שניה:
צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים - ש"מ לא להוסיף על הראשונה בא ולא תגבה השניה אא"כ הראשונה בטלה:
תוספות
עריכה
שפצעה בפניה. ואם תאמר תקשי הך ברייתא לרב וריש לקיש דמשמע בהחובל (ב"ק דף פז: ושם) דפליגי ארבי יוחנן דאמר פצעה בפניה דהוי דאב ויש לומר דבפחת דעד הנערות מודו כולי עלמא דהוי דאב שמפסיד במה שהיה יכול למוכרה והתם פליגי במה שהיא נפחתת גם מנערות ואילך וסבר רבי יוחנן דכל הפחיתה הויא דאב הואיל ונעשה לה בעוד שהיא ברשות אב אי נמי בפחיתת מכירה מודו כולי עלמא דהויא דאב והתם פליגי במה שנפחתה לקידושין דסבירא להו לרב וריש לקיש דלא זכיא ליה רחמנא אלא קידושין ממש [וריצב"א פירש אע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה מודו כולי עלמא דהוי דאב ומוקמי הך ברייתא דהכא בחבלות גדולות וסברי נמי דאין אדם מוריש מעשה ידיה לאחין]:
טעמא דהשיאה וגרשה וכו'. משום מאן דאמר מעיין גורם (יבמות דף סד:) דייק לה מסיפא ואם תאמר ותקשי ליה מרישא דמשמע דמזל גורם ויש לומר דמצי למימר דנקט רישא אגב סיפא וריב"ן מוקי כולה מתניתין באשה אחת ומפרש הכי טעמא דהשיאה וגרשה אחר שאירסה ונתארמלה הא השיאה ונתארמלה תו לא הוי מצי למימר השיאה שנית ואין נראה לר"י דאם כן לא הוה מצי מוכח אלא למאן דאמר מזל גורם דלמאן דאמר מעיין גורם אכתי הוי מצי למתני תו השיאה ואם כן תקשי ליה ממתני' דהכא:
ומיגבא מאימת גביא. פירש בקונטרס אי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב ליה בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא ממשעבדי וקשה לר"י דמאי שייכא הך בעיא הכא ועוד מדנקט מאימת גביא משמע דבנשואה בעי מאיזה זמן טורפת ואמאי ליבעי אי כל ארוסות טרפי ממשעבדי או לא ונראה לר"י דדוקא בהך דמיירי רבי יהודה בה במארסאת בתו ובגרה ואחר כך ניסת קא בעי דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו הוי טעמא משום דבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא דלא תקינו ליה רבנן לאב אלא כשלא מחלה ואם כן איהי גופה נמי לא גביא מידי או דלמא טעמא דר' יהודה לאו משום דמחלה לשעבודא קמא קאמר אלא משום דלא תקינו לאב זכיה בשלא נכתבה ברשותו ומיהו היכא דלא נכתבה כלל פשיטא דהוי דאב כגון שגירשה מן האירוסין ואם כן גביא מזמן ראשון ודוחק להעמיד כולה שמעתין אליבא דרבי יהודה ונראה לרשב"א דאליבא דרבנן בעי ובעי טפי הכא מבעלמא היכא דליכא אב דהכא אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין היתה הכתובה של אב וכי היכי דמפסיד כחו האב בשעת נשואין מספקא ליה אם גם היא מפסדת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
יב א מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה א', ומיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף א':
יג ב מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף ג', (וטור ושו"ע אה"ע סי' נ"ה סעיף ז'):
יד ג מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה ל"א, סמג לאוין קכו, טור ושו"ע אה"ע סי' ט' סעיף א':
טו ד מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"א, ומיי' פט"ז מהל' אישות הלכה י', סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם (טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ה סעיף ו'), וטור ושו"ע אה"ע סי' ק' סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
הכי גרסינן: טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי: ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה. וכן גרס רש"י ז"ל, ופירושו: דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקיט חדא בגירושין וחדא באלמנות, משום דלא בעי למינקט לישנא דקלקולא, משום דלא חזיא לאינסובי כרבי. ומיהו בגירושין הוה מצי למינקט תרווייהו דהא לא מיקלקלא, ואפילו בתלתא זימני, דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש. אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני, משום דלא הוה שמעינן מינה דהילכתא כרבי, דהוה אמינא דהוא הדין לנתארמלה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי, אבל השתא אשמעינן דהלכתא כרבי.
ואיכא מאן דאמר (עי' רא"ה) דנתגרשה תרי זימני לא מצי למינקט, דאף היא אסורה להנשא, ולישנא דקלקולא הוא, מדאמרינן בשילהי כיצד אשת אחיו ביבמות (סה, א), מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כרבי, לא, מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, אלמא נתגרשה תרי זימני לרבי תו לא חזיא לאינסובי. ואף רש"י ז"ל פירש כן שם. ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרים בהו מידי, אלא בעל דמדעתיה מגרש, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ועוד נראה לי לדקדק, ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם (שם סד, ב) ולית ליה מזל גורם, דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל, וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מיתסרא, אף למאן דאמר מעין גורם לא מיתסרא, דבטעמה דנתארמלה פליגי, בעיקר דינא לא פליגי דלימא האי בין נתארמלה בין נתגרשה, ולהאי אידך נתארמלה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם איכא בינייהו שעלה לדקל ונפל ומת, לימא נתגרשה איכא בינייהו. ועוד, דאם כן הוי ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, הא נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי.
וההיא דפרק כיצד (שם) אינה ראיה של כלום, דהתם משום מיתה אמיתה נקט לה, דמשום דקתני במתניתין מת או נתגרשה ובעי למידק דגירושין אגירושין ומיתה אמיתה ודלא כרבי במיתה אמיתה, אמר איהו נמי בגירושין אמיתה ומיתה אגירושין, והוא הדין דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא, וזו אינה צריכה לפנים. והר"מב"ר יוסף ז"ל גריס: אבל נתארמלה תרי זימני דתו לא חזיא לאינסובי, לית לה כתובה משני, ואגב אורחיה קא סתים לן דינא כרבי. ופירושו: דלרבי כיון דאינה יכולה להנשא לשלישי, אף משני אין לה כתובה, שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והוא הדין לרבן שמעון בן גמליאל דמשלישי ואילך לית לה כתובה מהאי טעמא.
והראב"ד ז"ל הקשה, מהא דאמרו לקמן בשילהי פרק אף על פי (סה, א) דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי אף על גב דאביי שלישי היה, כדאיתא התם (שם) וביבמות (סד, ב) אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה, וזו אינה ראיה, דהתם משום דהכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו, ואף על גב דאביי טעה וסמך על רב יצחק דאמר ליה משמיה דרב יוחנן דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל כדאיתא ביבמות, דאמר ליה חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלאו קטלנית היא אלא משלשה ואילך, מכל מקם הכיר בה הוה ולא הטעהו כלל והוה ליה למיחש לרבי. ותדע לך דעל כרחין אית לך למימר הכי, דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה, ואף לדידן דקיימא לן כרבי. והא ליתא.
ועוד הביא ראיה מדאמרינן ביבמות (פה, א), אלמנה לכהן גדול, יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו, ומדאית ליה כתובה אית להו מזוני, וההיא דאוקימנא לה התם בלאחר מיתה. ואף זו אינה ראיה, דההיא נמי איכא לאוקמי בשהכיר בה, וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהן יש לה כתובה, כדאיתא לקמן במכילתין (ק, ב). אי נמי, אפילו לא הכיר בה, אלא לאחר שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא, וכמאן דאמר מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר.
והראב"ד ז"ל הביא ראיה, מהא דתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) נשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים, לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, ואם נשאת תצא בלא כתובה, משלישי אין, משני לא. איבעיא להו, נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי, משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה, והתם לרבי קאמר, מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי, ובהכיר בה לא מצי לאוקמיה, דאם כן, משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו, דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דהא יכולה לינשא לשלישי שיש לו בנים, ואי משום מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי. אבל בנתארמלה תרי זימני אימא לך דלית לה אפילו משני דמספר כתובתה נלמוד.
מיהו, עיקרא דמילתא הכי הוא: דמשני ודאי אפילו לרבי אית לה כתובה, ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר, דהא מחמת זיקתן לא אסיר לאינסובי, ואילו בעיא למעבד קיימא ומינסבא ויכולה לינשא, ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה, כההיא דאמרינן בשלהי פירקין (נג, א), מת הוא גובה כתובתה, טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה, מאי טעמא אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשנתנשאי לאחר, ואי נמי, בדלא מציא לאינסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשילהי האשה שנפלו לה נכסים (לקמן פא, א) והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא, אמר רב אשי יבם כאחר דמי, דעיקר תנאה הכין הוא כשתהא נפרדת ממנו שלא תהא אגודא בי ותירצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו, אינה יכולה לגבות כתובתה, אבל זו שיכולה לינשא ונפרדה מן הבעל אף על פי שדבר אחר גרם לה ליפסל, כשתנשאי לאחר קרינן בה, אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה, אלא אם כן הכיר בה, ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות, אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן. ועוד, דיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעיין, ומתחלה ראוייה היתה ונסתחפה שדהו. וכן כתב הראב"ד ז"ל, והביא ראיה מההיא דאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סה, א) גבי ברייתא דכתיבנא לעיל, דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי, והכא נמי מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאיתרע מזלה. ותו, דאיבעיא לן התם, נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי, משלישי אין משני לא, אלמא כבר שקלה כתובה משני, והנך כולהו (ר') אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתמרן דאתיא כרבי. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל, גבי ההיא דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים, לשני ולא היו לו בנים, דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא, אית לה כתובה משני (עי' רשב"א יבמות סה, א).
מיגביא מאימת גביא: כלומר, כיון דלכולי עלמא לענין אב אזלינן בתר כתובה, לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפי ממשעבדי, רב הונא אמר, מנה מאתים משעת אירוסין. פירש רש"י ז"ל: דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן, תוספת משעת נישואין דהיא שעת כתובה. ורב אסי אמר, אחד זה ואחד זה מן הנשואין, דהיא גופיא אית לה לשעבודה קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות. ומדבריו אתה למד, דארוסה אית לה כתובה ואפילו לא כתב, והיינו דרבה ורבי יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל דתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב, והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבין, דלא אזלינן לגבי אביה לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתובה.
וכן דעת רבותינו הצרפתים דארוסה יש לה כתובה. והביא ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין סה, א) היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו, ואמרינן עלה, אמר רב כופין ומבקשין, ואקשינן תרתי ופרקינן הכי קאמר, מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה. וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי, דאי בשכתב, היאך יכול להכחיש ולומר לא קדשתיך. ועוד, דהא אסיקנא לקמן (בסוגיין) דאחד זה ואחד זה מן הנישואין, ואי בדכתב, מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה, והכא נמי הא אוסיף לה. אלא ההיא דרב נחמן בדכתב, והואיל והשטר הראשון בידו, אמרינן שלא לבטלו כתבו ראשון לשני אלא לתוספת שבו, אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון, אמרינן ודאי בטל תנאו הראשון על ידי שטר כתובה שכתב בשעת נישואין ודרבי אליעזר בן שמוע נמי דאמר מנה ומאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין, בדלא כתב הוא.
והקשו הם ז"ל, אם כן, האי דאיבעיא לן בשילהי הכותב (לקמן פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (יז, ב) ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא, תפשוט מהכא דאית לה לכולהו, ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות. ואי נמי מההיא דבפרק האומר (קידושין סה, א) דכופין ומבקשין, וניחא להו דלענין הילכתא מיפשט פשיט להו דאית לה, אלא דבעי למיפשט התם ממשנה או מברייתא. ויש להם כיוצא בזה בפרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דמיבעיא לן הני כהנים שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון, ולא איפשיט התם, ואף על גב דמצי למיפשטיה ממימרא דרב הונא דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) גבי עבד כנעני קונה את עצמו בכסף, דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטה אלא ממשנה או מברייתא.
ואם תאמר (עוד) תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דתנא הוא, איכא למימר, ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן לה בברייתא בהדיא, וממתניתין דהמארס נמי לא מצי למיפשטה דאיכא לאוקמה בדכתב.
ואם תאמר, תפשוט מדתניא מודה רבי יהודה במארס כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, וההיא על כרחין בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו, שאם בדכתב דאב הויא, הואיל וברשותו נכתבין, ואי ארוסה לית לה כתובה, מאי מודה, פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום. ויש לומר, דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי, ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר, דסלקא דעתך אמינא דכיון דמנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו, קא משמע לן.
ורבותינו הגאונים דארוסה אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מביאין ראיה לדבריהם, מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב (לקמן פט, ב) ובפרק קמא דמציעא (מז, ב), מנא לן דאית לה כתובה ואתינן למיפשטה ממתניתין דפרק אף על פי לקמן (נד, ב) ומדתני ר' חייא ולא קמו, וכיון דלא איפשטא לית ליה. ובשילהי פירקין (לקמן נד, א) נמי הכי משמע לכאורה, מדאמרינן בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני, או דילמא כין דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נישואין לית לה, דאלמא דארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנושאין ואילך, אבל משעת אירוסין לית לה אלא אם כן כתב. ורש"י ז"ל כתב שם: כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרינן תקנו נמי לארוסה, או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין, תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי. עד כאן.
ושמעתי' דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל: כגון שכתב לה מנה מאתים מן האירוסין, ובשעת נישואין כתב לה צביתי ואוסיפת לך אמנה מאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך, ולפירושו אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין, ואף על גב דהדר כתב לה תוספת מן הנשואין, לא אחלה לשעבודה דמנה מאתים מזמן ראשון. ורב אסי סבר, כיון דהדר כתב לה תוספת מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון. לפי פירושו, משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין, אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוספת, וזהו הואיל וברשותו נכתבין, כלומר, שחוזרין וכותבין בנישואין, והילכך שאלו, כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנישואין. אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו. ואף על גב, דתימא לן (לקמן פט, ב) כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה, וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנישואין, שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש לה או נתארמלה מן האירוסין דלא תיפוק בלא כלום, והשתא דהדר וכתב לה מן הנישואין עם התוספת, אחולי אחליה לשעבודא קמא, והיינו נמי דלגבי דאב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה, כיון דליתה עיקר ונמחל שעבודא בשעת נישואין. וההיא דפרק האיש מקדש (שם) נמי בדכתב לה, ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי, ויש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתתא דסבלונות. אי נמי, בשלא מצאו לקיימה, וכמו שכתבתי שם במקומה בסיעתא דשמיא.
והא דתנן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש, שנותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק. איכא מאן דאמר (הרמב"ן שם) בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין. וזה דבר רחוק, דאלו שטר כתובה יוצא מתחת יד אחת מהן, מההיא דנפיק מתותי ידה משמע, כדאיתא בפרק גט פשוט (ב"ב קסט, ב), ואי מתחת ידי עדים ניחזי סהדי מאי קאמרי, ואין לך אלא בכולן אדוקות בו, וזה רחוק. אלא יש לי לומר, במודה שכתב ונשרף או ועוד יש לומר: בשקנו מידו והלכו להם עדים למדינת הים.
ולא ירדתי לדעת רבותי ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו, וזה מפרשה בשכתב מן האירוסין, משום דסבירא להו דארוסה אין לה כתובה, והוצרכו לדחוק עצמן בזה, וזה מפרשה אפילו בשלא כתב, ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתובה, והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשילהי הכותב (שם) ודפרק קמא דמציעא (שם) מהא, וכן בההיא דפרק האיש מקדש (שם) ונהראה לי, דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה, אפשר היה לומר דסוגייתנו אפילו בדלא כתב לה, משום דרב ורב אסי ודאי סבירא להו יש לה כתובה, כדאיתא בפרק הכותב (לקמן פט, ב), בפרק קמא דמציעא (יז, ב) דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה, ועלה קא מיבעיא ליה למר קשישא התם מנלן, אלמא רב ורב אסי כולהו סבירא להו דארוסה יש לה כתובה, ורב הונא נמי דתלמידיה דרב הוא מסתמא כרביה סבירא ליה. וכן רבה ורב יוסף מתלמידי רב הונא הוו וסבירא להו כותיה. וכיון שכן, בעיין דהתם היכי פשטינן לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו.
וההיא נמי דבפרק האומר (קדושין סה, ב) רב הוא דאמר לה, והלכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא. ולעיקר דינא, מסתבר דאית לה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא, אלמא מילתא דפשיטותא היא דאית לה. ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אשי מנא ליה דאית לה, לאו לאיפלוגי עלייהו אתא אלא מנלן הוא דקאמר, ונפק ודק ולא אשכח בה ראיה מכרעת, דדילמא איכא לדחויינהו בדכתב. ואף על גב דלא אשכחו בה ראיה. מכל מקום קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה, ואפילו מספקא ליה למר קשישא, לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא. ועוד, דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני ר' חייא בר אמי ואוקמא בדכתב, לאו מיפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר, ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי, דדילמא הכי קבילו לה, דאפילו בדלא כתב לה, ולא שבקינן קבלה אמתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה, ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי, אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי היאך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם דאין לה. ושמא, הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי. וכן מצאתי שם לבעל הלכות ז"ל.
ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה דסתם ארוסות היא, מדלא פירשו בהדיא בדכתב, ואף בגמרין לא איתפרש עלייהו כלל, וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב, לא הוה שתיק גמרא מיניה. והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן, ודחקינן ופרקינן דהואיל לא אתי אלא אמילתא דפשיטותא, ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין זכה לה. ועוד, דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמילתא דפשיטותא, ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן, וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין, הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין. ועוד, דאמרינן בשילהי פירקין (לקמן נג, א), יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא ויתיב ר' חייא ב"ר אמי גבייהו, אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה, ואם איתא דבלא כתב לית לה, והכא בדכתב לה, הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה, אמרי ליה וכו'.
והא דבעי רבא בשילהי פירקין (לקמן נד, א) בת ארוסה יש לה מזונות, כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות, לכאורה הכי נמי מכרעא, מדקאמרינן סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה, דאלמא כל ארוסה אית לה, דאי דקא כתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות, והכי פירושו, כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה, מעתה נתקיימו תנאי הכתובה וכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה, או דילמא כיון דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן, והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה, וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן אירוסין אלא מן הנישואין ואילך דהוא עיקרו של דבר, אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תיפוק בכדי, הילכך תנאי כתובה לית לה אלא מן הנישואין ואילך, דלא חששו לוולדות שהולידו דרך זנות, שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נישואין ועיקר בעיא דרבא, היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין, אף על פי שעיקרן מנישואין ואילך, או דילמא אין תנאי כתובה אלא אלא בדרך נישואין.
והכי איתא בירושלמי (כאן הי"ב) גבי את תהא יתבה בביתי, דגרסינן התם, רבין בר חייא בעא קומי ר' זעירא, בא עליה ועודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו אלא דרך נישואין, עד כאן בירושלמי. וכל שכן לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל, בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואחר כך נשאה, דעכשיו אינו קשה כלל, דהכי קאמר, כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נישואין, כלומר, דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נישואין, דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגית השמועה בסיעתא דשמיא, כן נראה לי לענין הדין.
אבל לענין פירוש שמועתינו קשה לי בין לפירושו של רש"י ז"ל, בין לפירושו של ר"ח ז"ל, דאי לא כתב לה תוספת עד שעת נישואין, למה הזכירו בכאן כלל תוספות מן הנשואין, פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב, ואי משום דרב הונא ולומר דאף על פי שחזר וכתב לה תוספות בשעת נישואין וכלל מנה ומאתים עמו, אפילו הכי גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתיבה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נישואין, מכל מקום היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאלו מאימת גביה, ולימא דכולי עלמא מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נישואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו'.
ומסתבר לי דהכי פירושו: רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן בתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה, ואקשינן דמתניא רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה, דאלמא לגבי אב לא אזלינן בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתיבה דנישואין, ופרקינן, אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא, ומיגבא מאימת גביא מן הלקוחות, מי אזלינן בתר חיוב אירוסין, דמכל מקום, הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תיפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש, או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינו גובה אלא מן הנישואין ואילך, דהוא עיקר.
רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב בין לא כתב, דמאותו זמן נתחייב לה, ותנאי בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב ובין לא כתב, דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה, וכדתנן בפרק אף על פי (נד, ב). ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר, מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי, ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי.
ורב אסי אמר אפילו מנה מאתים מן הנשואין: דאין כתובת ארוסה, ואפילו כתב לה אלא בכדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנישואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין, שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגירושין קודם נישואין, הא אילו היו בטוחים שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל, והילכך כשבאתה לכלל נישואין, כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין, דאומדן דעת שניהן הוא, וכל שכן בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה, ואסיקנא כוותיה. ומכל מקום אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכרבי אליעזר בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה, כלומר, תוספת אלא על מנת לכונסה, וגובה מן המשועבדים משמע. כן נראה לי.
והרמב"ם ז"ל שכתב (פ"י מהל' אישות הי"א): המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל, הוא ז"ל פירש ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חורין, לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באמדן הדעת, רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה, ובין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו, ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד דעת כי היכי דלא תיפוק בכדי, אבל תוספת כלל כלל לא, ומכל מקום, בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא, דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל.
אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה: פירש רש"י ז"ל דאפחתי מכספא דאלו איתא לאב דידיה הוה דהא יש לו בה מכר והקשו בתוס' ומ"ש פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתיה מכספא לא הוה לאב ותירצו התם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא ועוד הקשו בתוס' ודאפלגו ריש לקיש ור' יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר אפילו פצעה בפניה לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים לבד ור"י סבר פצעה בפניה לאב וא"ר הכא הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר תרצו דע"כ לא פליג ר"ש בפצעה בפנים פציעה רבה שאינה מתרפאות אלא עד שתבגר דלדידה איכא פחתה דרבי יוחנן אמר כולה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותה קיימא ור"ל אמר לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים ושקל האב מנא דידיה ושקלה איהי מנתיי' דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא שפצעה בענין שתרפאה צערתה דכולי פחתה דאב נינהו. ועוד י"ל קושיין דהכא מרבי יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאלו לרב כר"ל ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלו' הכתוב מדבר והנה משמע בכל ממון דחבלות אמרינן אתקפתא ואימא דכולי חבלות היכא הוה דאב דהא צערה לאו דידיה דכ"ע ואצ"ל ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה הוא ואהדרינן שלא איירי אלא בנזק לחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפצעה בפניה דלית בה נזק לחוד וכך נ"ל דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל וכדפרשינן התם בס"ד:
טעמא דהשיא' וגרש' השיאה ונתארמלה הא נתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי ואגב אורחא סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימני הוה חזקה כן פי' רש"י ז"ל וכך הגירסאות בכל הספרים שלנו ופי' רש"י הוא דלהני שני תנא בלישנא משום דכשנתארמלה תרי זימני לא חזי לאנסובי אליבי' ולא בעי תנא למנקט לישנא בקלקולא. ויש מקשין מ"מ לישני בשנתגרשה תרי זימני ויש אומרים ה"ה כשנתגרשה תרי זימני אסורה להנשא להו ואף הוא לישני בקלקולא מדאמרי' בשלהי כיצד אשת אחיו ביבמות מאי מיתה אמיתה וגרושין אגרושין ודלא כר' לא מיתה לגרושין ולא קשי גרושין למיתה אלמא נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי. ורש"י ז"ל כן פירש שם ודחינו שם פי' הזה חדא למ"ד התם מעיין גורם לא שייך דבגרושין כלל וא"כ ה"ה מזל גורם דאי לא כדאמרינן מאי בינייהו אנוסה או דנפל ומת נימא דאיכא בינייהו גרושין ותו כיון דאשה מתגרשת בע"כ ואין האיש מוציא אותה אלא לרצונו היכי עלה על דעת לומר דגרושין היתה ומזלא גרם ותו הל"ל הכי או נתארמלה או נתגרשה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי וההיא דפרק כיצד כבר פרשתי במקומו דלא דק ומשום דנקטינן מיתה וגרושין נקטינן מיתה וגרושין ותו לא אי נמי גרושין אגרושין תצא וה"ק דלהכי שני תנא בלישנא דלא נקטינהו תרווייהו כחדא גוונא משום דלא מצי למתני נתארמלה תרי זמני ומשום קלקולא דכיון דכן לא קתני נתגרשה תרי זימני דא"כ הוה אמרי' דחדא מינייהו נקט וה"ה לנתארמלה תרי זימני:
והר"מ ז"ל גורס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזי לאנסובי לית ביה כתובה משני ואגב אורחא סתם לן תנא כר' ופי' הוא ז"ל דלר' כיון שאינ' יכולה להנשא לשלישי אבל משני ל"ל כתובה חדא דהא אטעתיה ועוד שאין אני קורא בה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל לרשב"ג משלישי לית לה כתובה מהאי טעמא אבל משני אית לה כתובה ואגב ארחין סתם לן תנא הכא כר"ש ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשא לאחר אלא למעוטי כשאינה ראוי להנשא משום אשות דאגודה ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעות להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא בתולה או מוכה שחין שיש לה כתובה וז"ב ודקאמר דאטעתיה וה"ל כאיילונית דלית לה כתובה דא"כ אפי' ראשון נמי נהדר לה כדקאמר גט איילונית במסכת יבמות אלא וודאי דלא דמי כלל דאיילונית סימניה מוכרחי' עליה ודאי שהוא מקח טעות והוא גרמא משא"כ בזו דאפשר דאנהו גרמו אנפשייהו אלא משום דסכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובתה אלא לאחר שהוחזק שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת בס"ד ובתוספת פי' בשם ריב"א ז"ל טעמא דהשיאה וגרשה וכו' כלומר דמש"ה נקט מעיקרא גרושין והדר אלמנת משום דאי נקט אלמנות ברישא הוה שמעינן דארישא קאי שנתארמלה מן ארוסין וה"ל נתארמלה תרי זימנין ותו לא חזיא לאנסובי לשלישי זה שהוא שני לנשואין ואגב אורחין סתם לן תנא כר"מ דאמר בתרי זימנא הוה חזקה ואתיא הא כמ"ד דמזל גרם דאי כמ"ד מעיין גרם משום אלמנות דגרושין לא מתחזקה קטלנית. וכדאיתא התם ואין פירוש זה נכון ופירש"י הוא הנכון ועיקר:
מ"ט דר' יהודא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין זכה בהו כו' שכבר היתה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו הואיל ומאותה זכה בהן האב שעדיין לא יצאה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירש רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובוודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדלמא מתני' בדכתב לה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ודידע דבב"מ ולקמן במכילתן שקלינן וטרינן ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ולא פשטי' מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיין דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעי' לייפשטיה ממשנה וברייתא וכדאשכחן דכוות' בנדרים גבי בני' דבהדי שלחי דידן וכדפורש התם בתוס' בס"ד ור"ח ז"ל ולמקצת הגאונים פירש משנתינו וכל השמועה בדכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא אפשטיה התם וכן לקמן ומיהו תמי' מלתא אמאי לא פשיטא מהא דתנן ביבמות קידש אחד מחמשה נשים ואינו יודע איזה מהן קידש נותן גט לכולם ומניח כתובה ביניהם ואי איכא דארוסה אין לה כתובה אלא כשנתגלה נחזי' לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתב ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד אפילו בזה נחזה מאן מפקע ליה לשטר כתובה חדא מהאי דנפק תותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט אי נפיק מתחת ידי סהדי או מתחת יד שליש מאי קאמרי' ודוחק הוא לומר דכולן ארוסות בשטר כתובה וי"ל דאיכא לדחויי כשקנו מידו שנתחייב כתובה לאותה אשה שקידש ועדיין לא נכתבה כתובה והמחוור בענין זה דכיון דהתם לא מבעי' לן אלא ארוסה מנ"ל דאית לה כתובה ועיקר דינא מוקים קים להו ובהכי אתו שמעתין לרווחא וכן דעת רבינו הרא"ש ז"ל והיינו דאמרי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן דמשעת ארוסין תקינו רבנן כתובה הלכך בין שכתב לה כתובה מן הארוסין או בנשואין בשעת אירוסין הוא העיקר התקנה וזכה בהן האב ומותיב רבא מהא דתנן ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואח"כ נשאת שכתובתה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי הואיל ומשעת ארוסין זכה בהן:
אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת ארוסין הם נכתבים : פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתיים מן הארוסין דרכם לכתוב כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אם הוא נערה ולפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתב ואין לאביה רשות בה. ומיגבה מאימת גביא פירש רש"י ז"ל הכי לענין זכותו של אב חזינן דאפילו לר' יוחנן לא אזלינן בתר שעת ארוסין אלא בתר כתובה לענין מטריף לקוחות מאימת גבי' מי אמרינן טרפי ממשעבדי משעת ארוסין דההיא שעתא אחייב בתקנתא או דלמא עד שעת כתובה דה"ל מנה בשטר לא מטרפא אמר רב הונא מנה ומאתיים מתקנת רבנן מחייב לא טרפי ממשעבדי מאירוסין ואילך דהאי שעתא משתעבד ותוספת שמעצמו הוא מחייב לה לא נתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב:
ורב אסי דאמר אחד זו ואחד זו מן הנשואין : [פירש"י] דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה מזמן כתובה בשטר כתובתה ככל המפורש בה בין עיקר ובין תוספ' ע"כ. והקשו עליו תוספת חדא דאימת גבי' אפילו בני חרי משמע דאם לא כן הל"ל טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גביא אפילו מבני חורין לא גבי' ותו פשיטא דאי איתא דגבי' מבני חרי מן הארוסין דה"ה אפילו משעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית להו וכמנה בשטר הוא. ועוד אמאי לא מבעי' לן האי גבי כתובה דמן הארוסין דמתני' ברישא דמתני' אי טרפא ממשעבדי אי לאו ועוד כשפי' רבי' ז"ל בטעמו של ר' אשי שאחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פי' משום דהוה כמלוה על פה אלא משום דאחיל אחולי' לשעבודיה קמא והוה לפרושי דהוה כמלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכיר בשטתינו טעמא דאחולי אחיל באידך דרב הונא דפרכינן מיניה פי' התם בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי למיחש דלא גבי' מן הארוסין מטעמא דאחולי אחלי לשעבודא קמא לא משום דהוה כמלוה ע"פ ועוד קשה לי לפי פי' רבינו ז"ל כול' בעינן בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוספת כלל פשיטא שאין לה קיום נשואין שהרי לא משתעבד להכי כלל ואי משום דרב הונא ולימא שאע"פ שבעת הנשואין חזר וכתב לה מנה ומאתיים מן הארוסין ולא אמרינן אחולי אחלתא לשעבודא קמא ממש היה לנו לומר כבתחלה על עיקר השאלה שאינה (אלא עיקר השאלה שאינה) אלא עיקר כתובתה ואימא דלכ"ע מן הארוסין ובתר הכי כשחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אומר וכו' לכך הנכון כשכתב לה תוספת מן הנשואין ומן הארוסין איירי ואמרינן מגבי מאימת גבי' מי אמרי' דגבי' מן הארוסין ואפי' ממשעבדי וכו' כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולא מחלה לשעבוד' דאירוסין כלל אע"ג דגבי זכות של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תיקן בבוגרת שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע בשעת אירוסין או דלמא אחלתי' והא דכתב לה מן האירוסין לא גביא אפילו מבני חרי מן הנשואין ואילך אפילו ממשעבדי לא גבי' ואפילו שלא כתב לה תוספת שאינה אלא שיעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כרב לה תוספת מן הארוסין אלא על מנת לכונסה וההיא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין ורב אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכתב לה ונשתעבד לה מן הארוסין הן מעצמו הן בתנאי בית דין אינו אלא לענין גרושין או אלמנה דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאלו היו בטוחים שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא כתב לה כלום ורבנן לא הני למתקיש לה כלום ואסיק דהלכתא כרב אשי. ומיהו כל שנתארמלה או שנתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפי' מנכסי' משועבדים דאמרינן לקמן בפ' אף על פי מן האירוסין גובה מאתיים וסתמא אפי' מן המשועבדים משמע וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא ובעינן דהכי לא שייך בפלוגתא דמפר' התם רבנן ור' אליעזר בן עזריה דהכי משמע התם כשנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין דת"ק סבר אינו גובה התוספ' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירי התם כלל ודכ"ע אפשר לקיימו או כרב הונא או כרב אסי דלרבי אליעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת כן לכונסה כתב והרי כנסה ואפילו לרבנן כיון שכנסה אחילתי' לשעבודא קמא שליש או מקצת ואפי' הכי קים ליה שאינו זוכה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב שתי כתובות ושתי תוספת אחת מן האירוסין ואחת מן הנשואין ומסתברא דבעינן דכתב לה בשעת נישואין ובשעת כתובה ותוס' סתם כדרך העולם כאביי דאי השתא כתב ואוסיף לך על מה דכתיבת לך מן האירוסין כדפריש ר"ח ז"ל דכ"ע עשו כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתו' והוא הנכון ומסתבר' דהכי נמי מילתא דפסיקתא קתני ואפילו כשהסך שתי כתובות שוה או שאחת מהן הרבה משל חברתה ול"ל בהא בטל שניה את הראשונה ולא מבעיא בהאי גזירה דשאני הכא שדרך העולם ליכתב שתי כתובות אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזה מהן עיקר ולהכי אפליג עליהו:
ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא הוציא שתי כתובות: פי' כשכתבו כן סתם לאחר הנישואין באתה לגבות וכו' וטעמא מפרש בסמוך. ולטעמיך תגבה חמש מאות כולהו ולטעמיך ולשיבושך. הלא ידעת טעמא דידי אמאי לא גביא חמש מאות כולה אלא ודאי דלא קושיא הוא חמש מאות מי לא גביא משום דלא כתב וכו' כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות מאשה אחת וכשחזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כוחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר הכי נמי הוסיפו לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה ורצתה לגבות כתובתה מאחת מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר ממה שכתב לה עכשיו ולא היה לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הם שע"מ כן כותב שאין אדם מוותר לחזור ולהתחייב חיוב אחר חיוב חובת חופה ונישואין ואם דעתו להוסיף זכותו על הא' היה לו לפרש כן הכי אמר לה אי מזמן הראשון גבי' וכו' פי' רש"י ז"ל אבל התוספת שגובה מן הנשואין אע"פ שגובה העיקר מן הנשואין אינה דומה לזה דהתם מוסיף על הכתובה הוא שהרי כתב בה ומוסיפת לך על מאי דתיקון הלכך לא אחלתיה לשעבודיה וכדקאי קאי וכו' ע"כ. ודוקא לענין עיקר כתובה אבל לענין תוספת אחולי אחלתיה ותוספת כתובה הכי נמי לתוספת כתבי' וק"ל והא דקאמר ולאו מר אתמר עלה מכלל מאן דקרי לה ידע לה וא"כ מאי קרי לה וי"ל דאיהו סבר דדוקא דמוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני ע"י הדקל שבתוכו להכי אדכר הדקל שבתוכו להדיא לגלויה ומשום ההוא תוספת כבר נכתבה אבל אם לא הזכירו בפירוש אע"פ שהוא בכלל השדה אמרינן בטל השני את הראשון ודכוותא בזה שכתב שלש מאות סתם והשתא משנינן שכל שהוסיפו במכר אע"פ שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתבי' ולא אמרינן בטל השני את הראשון:
א"ל מר בר אמימר לרב אשי הכי אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ששת פי' דפשיט לעיל בתו מאלמנותו ואמר שמעשה ידיה לאחין. ורב אשי אמר הלכתא כוותיה דרב. ומסיק תלמודא והלכתא כוותיה דרב:
מתני' המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ר"י אומר הראשונה של אב. א"ל משהשיאה אין לאביה בה רשות. פי' כיון שביד האב לקדשה וזוכה בכסף קידושיה זוכה נמי בכסף כתובתה של שני האירוסין הללו כיון שלא נשאת ולא בגרה ואכתי לא נפקא מרשותי' ובעידן גוביינא נמי היא ברשותיה וקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. אבל אם השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ואע"פ שנכתבה הראשונ' בעודה ארוסה בתר גוביינא אזלינן וכיון דנשאת כבר יצאה מרשות האב וכתובתה שלה ור"י פליג בראשונה ואמר שהוא של אב:
מ"ט דר"י רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו הואיל וברשותו נכתבין פי' המאתים זוז הראשונים נכתבו בעודה ארוסה קודם שנשאת ולא אזיל ר"י בתר גוביינא:
תניא מודה ר"י במארס בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה פי' כשנכתבה הכתובה הראשונה קודם נישואין בוגרת הות ולא נכתבו ברשותו ומכאן מוכיח שיש כתובה לארוסה בתנאי ב"ד ואע"ג דלא כתב לה. דאי בדכתב לה עסקינן אמאי מודה בהא ר"י והא בשעת אירוסין דכתב לה (ארוסה) [קטנה] הות ור"י אזיל בתר כתיבה אלא לאו ש"מ בדלא כתב לה עסקינן ויש כתובה לארוסה ואע"ג דלא כתב לה:
השיאה וגירשה וכו' טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כלומר היינו טעמא דנקט נשואין בתרי גווני חד בגירושין וחד באלמנות ולא נקט תרוויהו באלמנות משום דלא ניחא ליה לתנא לאשמעינן בקלקול ובאשה מקולקלת דכי נתאלמנה תרי זימני נקראת קטלנית ותו לא חזיא לאינסובי וסתם לן כרבי דאמר בפ' הבא על יבמתו נשאת לא' ומת לב' ומת לג' לא תנשא ואי הוה תני תרווייהו בגירושין לא סתם לן כוותיה אלא אורחיה דתלמודא הכי הוי למתני בגירושין תרי זימני אבל כי קתני חד בגירושין וחד בנשואין הא וודאי לאו אורחיה דתלמודא הוא ומשום דבעי למיסתם לן כרבי תני הכי אבל נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחיה קסתים לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הוי חזקה:
ומיגבא מאימת גביא פי' המורה לענין זכיה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפי' לר"י כדקתני ומודה ר"י וכו' אלמא בתר כתיבה אזיל ולא פליגי ר"י וחכמים אלא בזכות האב אבל שיעבוד כתובה מאימת חיילא לא קמיירו והשתא איבעיא לן כל אשה שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה ובאת לגבות כתובתה לטורפה ממשעבדי היינו מן הלקוחות מאיזה זמן טורפת מנה מאתים יש לה בתנאי ב"ד משעה שאירסה וכתובה כתב לה עכשיו בעת הנשואין מאתים זוז והתוספת ועכשיו מאיזה זמן היא טורפת מזמן אירוסין או מזמן כתיבת הכתובה שהיא בעת הנשואין אמר ר"ה מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין פי' מנה מאתים שנתחייב לה משעת אירוסין בתנאי ב"ד גביא משעת אירוסין ותוספת לא נשתעבד לה אלא משעת נשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פי' אע"ג דתנאי ב"ד הוא להיות כתובה לארוסה ה"מ אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין. אבל אשה שנשאת וכותב לה מאתים ותוספת בתר נשואין אזלי' ולא גביא להו אלא משעת נשואין דהכי הוי עיקר תנאי ב"ד לגבות מן הנשואין דינו משנשאת. וגם מכאן מוכיח שיש כתובה לארוסה ואע"ג דלא כתב לה דאי כתב לה אמאי פליג ר"א למימר מן הנשואין והא כתב לה מן האירוסין ונשתעבדו לו נכסיו. ואמרינן לקמן מאי הוי עלה ת"ש דאמר ר"י א"ש משום ר"א בר"ש מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין וחכ"א אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומסיק תלמודא והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין:
אמר רב [הונא] הוציאה עליו ב' כתובות אחת של מאתים ואחת של ג' מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון [באת לגבות] ג' מאות גובה מזמן שני וכלהו חמש מאות לא גביא דכיון דלא כתב לה צביתי ואוסיפת לך ג' מאות אמאתים הכי קא"ל אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים ואי מזמן שני גבית גבי ג' מאות פי' אם תרצה למחול שיעבודך שלא לטרוח לקוחות שקנו לאחר זמן ראשון עד זמן זה תיגבי ג' מאות וכיון שלא קרעה הראשונה ידה על העליונה או תגבה מאתים מזמן ראשון כגון שאין לה מה לטרוף מזמן שני. או אם יש לה מה לטרוף גובה ג' מאות מזמן שני:
מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה וכו'. השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו' לא ידענא אמאי נקט כל חדא תרי זימני דבחדא זימנא ידעינן שפיר פלוגתא דרבנן ורבי יהודה ואי משום דיוקא דגמרא למידק כרבי הא ליתא דלא דייק בגמרא אלא אגב דנקט תרי זימני ונקט בכה"ג אבל לא משמע דתנא לישנא יתירא למיסתם כרבי. הרא"ש ז"ל. ולקמן בגמרא אכתוב בזה בס"ד:
כתובתה שלו י"מ דהכא בדכתב לה כתובה מיירי ולהכי ליכא למפשט מהכא אי ארוסה יש לה כתובה או לא וכן כתבו התו' לקמן דיבור המתחיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומיהו רש"י ז"ל כתב דקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. והיינו דאצטריך למתני כתובתה שלו דס"ד באירוסין תצא מרשות האב קמ"ל דכתובה שהיא גובה משני אירוסין אלו הויא של אב אבל אי ס"ל לתנא דארוסה אין לה כתובה והכא מיירי בדכתב לה פשיטא דהויא שלו דכתובתו הוא שגרמא למיתב כתובה והלכך פשיטא דלדידה בעי למיהביה ומיהו כי קתני השיאה וגרשה וכו' ע"כ מיירי בדכתב לה וס"ל לרבנן דאזלינן בתר גוביינא ולא בתר כתובה ור' יהודה אזיל בתר כתובה וכדמפרש טעמא בגמרא ואם תשאל אכתי למה לן לאוקמי רישא בדלא כתב לה וס"ל לתנא דמתניתין דארוסה יש לה כתובה וסיפא בדכתב נוקי רישא נמי בדכתב דומיא דסיפא והא קמ"ל דארוסה אין לה כתובה. תשובתך ע"כ מסוגיית הגמ' משמע דרישא דמתני' מיירי בדלא כ' דמ"ה שיילינן בגמ' מאי טעמא דר"י משום דאיכא לפרושי דטעמא דר"י משום דמשעת אירוסין זכה בהן או משום דברשותו נכתבה אבל אי רישא דמתני' מיירי בדכתב לה וארוסה אין לה כתובה ע"כ טעמא דרבי יהודה משום דברשותו נכתבה דבאירסה אין שום זכות לאב כנ"ל.ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא. ע"כ ואיכא למידק הא כבר כתב רש"י ז"ל ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתובתה לומר הואיל כו' ע"כ. וכיון שכן הרי מפורש טעמו של ר' יהודה דאיהו אזיל בתר כתובה ולמה ליה לרש"י ז"ל שוב למימר טעמא מפרש בגמרא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל. עיין תשובות ריב"ש ז"ל סי' רל"ג:
אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה ובקצת משניות לא גרסי' אם ומשמע לי דהכי קא מהדרו ליה דר' יהודה מודה לרבנן במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה והלכך קא מהדרי ליה רבנן כיון דקא מודית לן דמשעת אירוסין לא זכה כיון שנשאת דאם נתארסה ולא כתב לה ונשאת נמי בדלא כתב לה וכגון באתרא דלא כתבי כתובה מודה רבי יהודה דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה הכי נמי בדכתב לה לא אזלינן בתר כתובה אלא בתר נשואין כנ"ל:
גמרא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו'. ריב"א מוקי לה לכולה מתניתין באשה אחת אירוסין ונשואין והשתא מדקדק שפיר מלשון התנא דהקדים גרושין לאלמנות דאי (לא) הקדים אלמנות לגרושין לא הוי מצי למיתני נשואין ברביעית דכבר נתארמלה שני פעמי' ולא נהירא דאם כן תקשי למ"ד מעין גורם דלפי האי דיוקא חשיב אלמנות באירוסין וזהו דווקא למ"ד מזל גורם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו הלכך נראה כפרש"י ז"ל ולא תיקשי לפירושו למאן דאמר מעין גורם אמאי נקט גבי אירוסין אירסה ונתגרשה די"ל דתנא רישא אגב סיפא.לשון הרא"ש ז"ל עיין תשובת ריב"ש ז"ל סימן מ"ג:
וז"ל הרשב"א ז"ל. ה"ג טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה וכן גרש"י ז"ל ופי' דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקט חדא בגירושין וחדא באלמנות משום דלא בעי למנקט לישנא דקלקולא משום דלא חזיא לאנסובי כר' ומיהו בגירושין הוי מצי למנקט תרווייהו דהא לא מקלקלא ואפילו בתלתא זמני דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני משום דלא הוה שמעי' מינה דהלכתא כר' דהוה אמינא דה"ה לנתאלמנה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי אבל השתא אשמועינן דהלכתא כרבי. ואיכא מ"ד דנתגרשה תרי זימני לא מצי למנקט דאף היא אסורה להנשא ולישנא דקלקולא הוא מדאמרינן בשלהי כיצד אשת אחיו מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כר' לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה אלמא נתגרשה תרי זמני לר' תו לא חזיא לאנסובי ואף רש"י ז"ל כן פי' שם ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרמא בהו מידי אלא בעל דמדעתיה מגרש וכן כתב הראב"ד ז"ל. עוד נ"ל לדקדק ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם ולית ליה מזל גורם דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מתסרא אף למ"ד מעין גורם לא מתסרא דבטעמא דנתאלמנה פליגי בעיקר דינא לא פליגי דלימא האי בין נתאלמנה בין נתגרשה [ולימא אידך נתאלמנה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם א"ב שעלה לדקל ונפל ומת לימא נתגרשה] איכא בינייהו ועוד דא"כ הוה ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה הא נתארמלה או נתגרשה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי וההיא דפרק כיצד אינו ראיה של כלום דהתם משום מיתה אמיתה אמר איהו נמי גרושין אמיתה ומיתה אגירושין וה"ה דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא וזו אינה צריכה לפנים. והר"מ בר יוסף גריס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' ופי' דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וה"ה לרשב"ג דמשלישי ואילך לית לה כתובתה מהאי טעמא. והרב אב ב"ד ז"ל הקשה מהא דאמרינן לקמן בשלהי אע"פ דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי תליתאי הואי כדאיתא התם ביבמות אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה. וזו אינה ראיה דהתם משום דהכיר בה הוה ורצה ליזוק בנכסיו ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק דאמר ליה משמיה דרבי יוחנן דהלכה כרשב"ג כדאיתא ביבמות דא"ל חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלא קטלנית היא אלא משלישי ואילך מ"מ הכיר בה ולא הטעתו כלל והוה ליה למיחש לר' ותדע לך דע"כ אית לך למימר הכי דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה ואף לדידן דקי"ל כר' והא ליתא. עוד הביא הרב ראיה מדאמרינן ביבמות פרק יש מותרות [פה א'] אלמנה לכ"ג יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וההיא אוקימנא לה התם בלאחר מיתה ואף זו אינה ראיה דההיא נמי איכא לאוקמא בשהכיר בה וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה כדאמרינן לקמן במכלתין א"נ אפילו לא הכיר בה אלא שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא וכמ"ד מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דתניא בפ' הבא על יבמתו [סה א'] נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משלישי אין משני לא אבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה והתם לר' קאמר מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי ובהכיר בה לא מצית לאוקמא דאם כן משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דהא יכולה להנשא לשלישי שיש לו בנים ואי מטעם מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי אבל בנתאלמנה תרי זימני אימא לך דלית לה אפי' משני דמספר כתובה נלמוד ומיהו עיקרא דמילתא הכי הוא דמשני ודאי אפי' לרבי אית לה כתובה ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר דהא מחמת זיקתן לא אסירא לאנסובי ואילו בעיא למעבד קיימא ומנסבא ויכולה להנשא ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה כההיא דאמרי' בשלהי פרקין מת הוא גובה כתובתה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה מ"ט אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וא"נ בדלא מציא לאנסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשלהי האשה שנפלו והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא אמר רב אשי יבם כאחר דמי דעיקר תנאה הכי הוה כשתהא נפרדת ממני שלא תהא אגידא בי ותרצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו אינה יכולה לגבות כתובתה אבל זו שהיא יכולה להנשא ונפרדה מן הבעל אע"פ שדבר אחר גרם ליפסל כשתנשאי לאחר קרינא בה אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה אא"כ הכיר בה ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן ועוד שיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעין ומתחלה ראויה הייתי ונסתחפה שדהו וכן כתב הראב"ד ז"ל והביא ראיה מההיא דאמרה בפ' הבא על יבמתו גבי ברייתא דכתיבנא לעיל דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי וה"נ מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאתרע מזלה ותו דאיבעיא לן התם נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי משלישי אין משני לא אלמא כבר שקלא כתובה משני והנך כולהו אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתאמרו דאמרי כרבי וכן כתב רב אחא גאון ז"ל גבי האי דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי פרש"י ולא בעי התנא למנקט דרך פורענות כלומר אלא במה דמצי למנקט גרשה לא נקט נתאלמנה אבל אי תנא תרווייהו בגרושין לא שמעינן מינה דרבי אלא מדתנא נתאלמנה ולא תני תרווייהו באלמנות ושני בדיבוריה ש"מ לאשמעינן דרבי ע"כ. ופירש הרא"ה ז"ל דברי רבו ז"ל וז"ל טעמא דהשיאה וגירשה וכו' פרש"י דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא או תרווייהו באלמנות או תרווייהו בגרושין בשלמא תרווייהו באלמנות לא נקט דהוה ליה לפורענות אלא תרווייהו בגרושין ודאי הוה ליה למתני מדשני בדיבוריה ותנא חדא באלמנות וחדא בגרושין שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאנסובי וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ע"כ:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דדייק מינה להאי פירושא שאין אשה קטלנית לעולם יוצאה בלא כתובה וכיון דאמר ר' בתרי זמני הוי חזקה ולא מפסדה כתובתה בההיא זימנא לעולם לא הפסידה כתובתה דמן שמיא הוא דקא אנסו לה ולא משום לתא דידה ולאו מילתא היא דהא מכל מקום מקח טעות היא וכ"ש למאן דאמר מעין גורם דבעלת מום היא כעקרה אלא דלענין כתובה לא מחזיקא בשני דכיון דכי נשאת לא הוחזקה עדיין יש לה כתובתה אבל משלישי אין לה. ודכותה כתב רב אחא גאון ז"ל גבי מי שנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דאע"ג דקי"ל כרבי דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק הבא על יבמתו ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרקין לקמן דכל היכא דלא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' והכא נמי הא אסירא להנשא ואיכא למימר התם כגון שמתה שאינה יכולה להנשא הכא אע"ג דאסירא להנשא לכשתנשאי לאחר קרינא ביה כיון שנפטרה ממנו ונשואין תופסין בה. ואיכא מאן דמפרש הכא תו לא חזיא לאנסובי וכיון דלא חזייא לאנסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' וליכא. והרב אב ב"ד ז"ל השיב דהא דאמרי' גבי חומה דביתהו דאביי וכו' וביבמות [פה א'] נמי אמרינן אלמנה לכ"ג יש לה כתובה פירות ומזונות וההיא בלאחר מיתה דהכי אוקימנא התם ושמעת מינה דאית לה מזונות וכיון דמזוני אית לה כתובה נמי אית לה ולא נתגלה לי דעתו בזה דא"ה משמע דאפי' מבעל שלישי אית לה כתובה ואע"ג דקי"ל כר' ואינו כן ושדינא נרגא בהנך ראיות דההיא דחומה דביתהו דאביי היינו טעמא דאית לה מזוני משום דכבר אינסיבא לתרי גברי ומתו ואחזקה לה בקטלנית כר' ואביי הכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו כדאמרינן ביבמות [סד ב'] דא"ל לרב יצחק דאמר משמיה דר' יוחנן הלכה כרשב"ג חזי שרית איסורא וסכנתא ונסבה לחומה וכל דהכיר בה דכ"ע מודו דאית לה כתובה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק למימרא דלא מיקריא קטלנית אלא בג' מ"מ הכיר בה ולא הטעתו היא דקי"ל כר' והוה ליה נמי למיחש למילתא ולא למעבד עובדא בנפשיה וההיא דאלמנה לכ"ג נמי איכא לאוקמה בהכי כגון שהכיר בה שהיא קטלנית כגון שנתארמלה מתרי גברי א"נ כגון דארסה קמא ומית א"נ נפל מדקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם דלאו קטלנית היא ומיהו ודאי עיקר פירושא דהא מלתא כדברי רש"י ז"ל דההוא פירושא לא דייק דהוה ליה למימר נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דטעמא דפסדא כתובה בחזקת קטלנית לאו משום דלא חזיא מלאנסובי אלא משום מקח טעות כדאמרן ומינה דלעולם אית לה כתובה משני אבל מג' לא וכן שנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים אית לה כתובה מתרווייהו כדכתב גאון ז"ל אבל מג' לא כדאמרינן התם ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה אא"כ הכיר בה ואביי הכיר בה הוה וטעמא דמילתא משום דבתר מעיקרא אזלינן וכי אינסיבא לשני עדיין לא הוחזקה והטעם צריך מיתוק וביבמות הארכתי.ע"כ:
וגם הרא"ה תלמידו האריך בזה וכתב דליתא להא דרמב"י ז"ל דכתב דמשני נמי לית לה כתובה דאם כן ודאי טעמא משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא דאם איתא דקטלנית מקח טעות הוא אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה דהא אגלאי מילתא למפרע דהויא לה מקח טעות אפילו לראשון תדע דאילו איילונית דקי"ל דהויא מקח טעות אילו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרין דאכתי לא קים לן דתיהוי איילונית והויא לה כתובה לכי הויא לה בת עשרין דאיגלאי מלתא דהויא לה איילונית מי לא מחייבא לאהדורה לכתובתה ולפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובה לעולם מדינא דספיקא בעלמא ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך לפי שאסרו עליה חכמים להנשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות שהטעתו שנשאת שלא כדין אבל כל זמן שהיא רשאה להנשא יש לה כתובה כגון שני ואליבא דרבי ושלישי ואליבא דרשב"ג ואתיא ליה נמי כטעמיה דנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תנשא וכו' ואם למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ואילו משני משמע ודאי דאית לה כתובה משום טעמא דפרישנא דהכא נמי ספיקא הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה ואילו איילונית כה"ג ודאי לית לה כתובה אלא ודאי כדפרישנא דהכא כיון דאית ליה בני ולא אסרו בה רבנן לאנסובי להאי תו ליכא מקח טעות ולהכי אית לה כתובה וזה נכון ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל תלמידו וז"ל והר"ם בר יוסף ז"ל גורס אבל נתאלמנה תרי זימני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחין וכו'. ופי' הוא דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני לית לה כתובה חדא דהא הטעתו ותו שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשאי לאחר אלא למעוטי כשאינה ראויה להנשא משום אישות דאגידא ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעותא להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא כחולה או מוכת שחין שיש לה כתובה וזה ברור ודקאמרת דאטעיתיה והוה לה כאיילונית שאין לה כתובה אם כן אפילו ראשון נמי תהדר ליה כתובה כדאמרינן גבי איילונית במסכת יבמות אלא ודאי לא דמו כלל דאיילונית סימניה מוכיחין עליה ודאי שהיא מקח טעות והיא גרמה מה שאין כן בזו דאיפשר דאינהו גרמו לנפשייהו אלא דמשום סכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובה אלא אחר שהוחזקה שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת יבמות בס"ד. ע"כ:
ואגב אורחיה קא סתים לן תנא וכו'. לכאורה משמע דה"ק דאגב אורחיה דבעי לאשמועינן דיניה קא סתים לן תנא כרבי מדשני תנא בלישניה דלא נקטינהו תרווייהו בחדא גוונא. וליתא להאי פירושא דאם כן משמע דלא מייתי תנא שום לישנא כדי לסתום כרבי דכוליה לישנא איצטריך לאשמועינן דיניה אלא דאגב אורחיה שני בלישניה לסתום כרבי ואין כאן אלא שינוי לשון והא ודאי ליתא דהא ייתור לשון נמי יש כאן דלמה ליה למנקט תרי זימני דבחדא זמנא מצי לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל במתניתין הלכך ודאי דתנא קתני לישנא יתירה לסתום כר' והא דקאמר ואגב אורחיה קא סתים וכו' ה"ק אגב אורחיה דבעי לאגמורי' משפט הכתובה ומחלוקת ר"י ורבנן קא מייתר לן לישנא ושני בה לסתום כר' ומשום לאו בדיני קטלנית אלא בדיני כתובתה להכי נקט ואגב אורחיה וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואגב אורחיה. דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבי יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי וכו' ודוק כנ"ל:
מ"ט דרבי יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' שכבר היה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו ומאותה שעה זכה בהן האב שעדיין לא יצתה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירשה רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדילמא מתניתין בדכתב לה כתובה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ותדע דהא בבבא מציעא ולקמן במכילתין שקלינן וטרינן ארוסה מנא לן דאית לה כתובה ולא פשטוה מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיא דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעו למפשטה ממשנה או ברייתא וכדאשכחנא דכוותא בנדרים גבי בעיא דכהני שלוחי דידן וכדפירשו התם בתוס'. ור"ח ז"ל ומקצת הגאונים ז"ל פירשו משנתינו וכל השמוע' בשכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא איפשיטא התם ולקמן ומיהו תמיה מלתא אמאי לא פשטוה מהא דתנן ביבמות [קיח ב'] קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קדש וכל אחת מהם אומרת אותי קדש נותן גט לכולן ומניח כתובה ביניהם ומסתלק ואם איתא דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה נחזייה לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתבוה ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד דאפילו בזה נחזי מאן מפקא ליה לשטר כתובה דודאי מההיא דנפק מתותי ידה משמע כדאיתא בפ' גט פשוט ואי נפקא מתחת יד סהדי או יד שליש נחזי מאי קאמרי ודוחק הוא לומר דכולן אדוקות בשטר הכתובה ויש לומר דאיכא לדחויה כשקנו מידו שנתחייב בכתובה לאותה אשה שקדש ועדיין לא נכתבה כתובה בענין זה דכיון דהתם לא מבעיא לן אלא ארוסה מנא לן דאית לה כתובה אלמא דעיקר דינא מיקם קים להו. ובהכי אתיא שמעתין ברווחא וכן דעת רבינו הר"א ז"ל והיינו דאמרי הכא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן דמשעת אירוסין תקינו לה רבנן כתובה הילכך כיון שכתב לה כתובה באירוסין ובנשואין בין שלא כתב באחת מהן כלל או שלא כתב באירוסין אלא בנשואין משעת אירוסין הוא עיקר התקנה וזכה בהן אב ואותיב רבה מהא דתניא ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואחר כך נשאת שכתובה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי נימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו הם נכתבים פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתים דמן הנשואין דרכן היה לכתוב בהן כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אי היא נערה לפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתבו ואין לאביה רשות בהן. הריטב"א ז"ל. ולקמן יתפרש עוד שמעת' זו בלשון של הרשב"א והרמב"ן ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד:
ומגבא מאימת גביא פרש"י ז"ל הרי לענין זכותו של אב חזינן דאפי' לרבי יהודה לא אזלינן בתר שעת אירוסין אלא בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דההיא שעתא איחייב לה בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפה. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מחייב לה טרפא ממשעבדי מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד לה ותוספת שמעצמו הוא מתחייב לה לא מתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצה מזמן הכתוב בשטר הכתובה כל המפורש בה בין עיקר ובין תוס' ע"כ. והקשו עליו בתוס' חדא דלישנא דמאימת גביא אפי' מבני חרי משמע שאם לא כן הוה לן למימר מאימת טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גבי אפילו מבני חרי לא גביא ותו דהא פשיטא דאם איתא דגביא מבני חרי מן האירוסין דה"ה אפילו ממשעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית ליה וכמלוה בשטר היא ועוד אמאי לא מבעיא לן הא גבי כתובה דמן האירוסין דמתניא ברישא דמתניתין אי טרפא ממשעבדי או לא ועוד כשפירש רבינו ז"ל בטעמו של רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פירש משום דהויא כמלוה על פה אלא משום דאחוליה אחילתיה לשעבודא קמא והוה ליה לפרושי דהויא מלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכירו בשמועתנו טעמא דאחולי אחלתיה באידך דרב הונא דפרכינן מינה פריש הכא בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי לה וחייש דלא גבי' מן האירוסין מטעמא דאחילתיה לשעבודא קמא הוא ולא משום דהויא כמלוה על פה. ועוד ק"ל שלפי פירושו של רבינו ז"ל כלהו בעיין בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוס' כלל פשיטא שאין לה קודם נשואין כלל שהרי לא נשתעבד להבא כלל ואי משום דרב הונא ולומר שאע"פ שבשעת הנישואין חזר וכתב לה מנה ומאתים וכללו עם התוס' דאפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין ולא אמרינן דאחילתיה לשעבודא קמא מ"מ היה לנו להשיב בתחלה על עיקר השאלה שאינה אלא בעיקר כתובה ונימא דלכ"ע מן האירוסין ובתר הכי איירי בחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אמר וכו' לכך הנכון דאפילו כשכתב לה תוס' מן הנשואין ומן האירוסין איירינן ואמרינן מגבא מאימת גביא מי אמרינן דגביא מן האירוסין ואפילו ממשעבדי כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב לה מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולחנופי ולא מחלה שעבודא דאירוסין כלל דאע"ג דלגבי זכותו של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תקון שיפקע זכות אב בבגרות שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע משעת אירוסין או דילמא אחילתיה למאי דכתב לה מן האירוסין ולא גביא אפילו מבני חרי אלא מן הנשואין ואילך רב הונא אמר מנה מאתים שהם תנאי ב"ד מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ואפילו שלא כ' לה ותוס' שאינו אלא שעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כתב תוספת דאירוסין אלא ע"מ לכונסה וההוא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכותב ומשתעבד לה מן האירוסין הן מעצמו הן מתנאי ב"ד אינו אלא לענין גרושין או אלמנות דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאילו היו בטוחין שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא היה כותב לה כלום ורבנן נמי לא הוו מתקני לה כלום. ואסיקנא דהלכתא כרב אסי ומיהו כל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפילו מנכסין משועבדין וכדאמרינן לקמן בפרק אע"פ מן האירוסין גובה מאתים וסתמא אפילו מן המשועבדים משמע כדבעינן לפרושה בדוכתה בס"ד ובעיין דהכא לא שייכא בפלוגתא דפליגי התם רבנן ור"א בן עזריה דהתם כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דתנא קמא סבר גובה את הכל ואפי' תוס' ור"א בן עזריה סבר דאינה גובה תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירו התם כלל ודכ"ע איפשר לאוקמה או כרב הונא או כרב אסי דלר' אלעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת לכונסה כתב והרי כנסה או כלך לדרך זו דאפי' לרבנן מכיון שכנסה אחילתיה לשעבודא קמא כוליה או מקצתה. ומסתברא דבעיין בדכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספ' סתם כדרך העולם ואפ"ה קים לן שאינה גובה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב בשתי כתובות ושתי תוס' אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין (ומסתברא) דאי בדכתב השתא ואוסיפית לך על מאי דכתיבית לך מן האירוסין כדפר"ח ז"ל דכ"ע יעשה כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתוס' והוא הנכון. ומסתברא נמי דהכא מילתא פסיקא קתני ואפילו בשסך שתי הכתובות שוה או שאחד מהם מרובה משל חבירו וליכא למימר בהא ביטול שני את הראשון ולא אבעיא בהי גביא דשאני הכא שדרך העולם לכתוב שתי כתובו' אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזו מהן עיקר ולהכי אפליגו בה. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל.מגבא מאימת גביא כלומר כיון דלכ"ע לענין אב אזלינן בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי רב הונא אמר מנה מאתים מן האירוסין פירש רש"י ז"ל דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן תוספת משעת נשואין דההיא שעתא כתיבה ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופא אחלה לשעבודא קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות ומדבריו אתה למד דארוסה אית לה כתובה ואפי' לא כתב והיינו דרבה ורב יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל בתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבה דלא אזלינן לגבי אב לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתיבה וכן דעת רבותינו הספרדים ז"ל שארוסה יש לה כתובה והביאו ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו ואמר עלה אמר רב כופין ומבקשין. ואקשינן תרתי. ופרקינן ה"ק מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי דאי בשכתב היאך יכול להכחיש לומר לא קדשתיך ועוד דהא אסיקנא לקמן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין ואי בדכתב מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף לה דקלא לתוספ' כתביה והכא נמי הא אוסיף לה. אלא דההיא דרב נחמן בדכתב והואיל והשטר הראשון בידו אמרינן שלא לבטלו כתבו לשני אלא לתוספת שבו אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון אמרינן ודאי בטל תנאי הראשון על ידי שטר הכתובה שכתב בשעת נשואין ודר"א בן שמוע נמי דאמר מנה מאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין בדלא כתב הוא והקשו הם ז"ל אם כן האי דמבעיא לן בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא תפשוט מהכא דאית לה לכולהו ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות וא"נ מההיא דבפרק האיש מקדש דכופין ומבקשין וניחא להו דלענין הלכתא מפשט פשיטא להו דאית לה אלא דבעי למפשט התם ממשנה או מברייתא ויש להם כיוצא בה בפרק אין בין המודר דמבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון ולא איפשיטא התם ואף על גב דמצי למפשטא ממימרא דרב הונא דאמר בפרקא קמא דקדושין גבי עבד כנעני קונה א"ע בכסף דכהני שלוחי דרחמנא נינהו משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטא אלא ממשנה או ברייתא. ואם תאמר תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דמהיכא איכא למימר ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן בברייתא להדיא או ממתניתין דהמארס נמי לא מצי למפשטא דאיכא לאוקמה בדכתב ואם תאמר תפשוט מדתניא מודה ר' יהודה במארס כשהיא קטנה ובגר' ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה וההיא ע"כ בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו שאם בדכתב דאב הויא הואיל וברשותו נכתבין ואי ארוסה לית לה כתובה מאי מודה פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום וי"ל דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר דסד"א כיון דמנה ומאתים שלו תוספ' נמי שלו קמ"ל. ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה ויש מביאים ראיה לדבריהם מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא מנלן דאית לה כתובה ואתינן למפשטא ממתני' דפרק אע"פ ומדתני רבי חייא ולא קמו וכאן דלא אפשיטא לית לה ובשלהי פירקא נמי הכי משמע לכאורה מדאמר בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נשואין לית לה דאלמא ארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנשואין ואילך אבל משעת אירוסין לית לה אלא אא"כ כ' ורש"י ז"ל כתב שם כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרי רבנן תקנו נמי לארוסה או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי ע"כ. ושמעתין דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל כגון שכתב לה מנה ומאתים מן האירוסין ובשעת נשואין כתב לה צביתי ואוסיפית לך אמנה ומאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך ולפי' אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוס' מן הנשואין ואע"ג דהדר כתב לה תוס' מן הנשואין לא אחלה לשעבודא דמנה מאתים מזמן ראשון ורב אסי סבר כיון דהדר כ' לה תוס' מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון ולפי פירושו משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוס' וזהו הואיל וברשותו נכתבין כלומר שחוזרין וכותבין בנשואין והלכך שאלו כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנשואין אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו ואע"ג דקי"ל כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף לה דיקלא לתוס' כתביה וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנשואין שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש או נתארמלה מן האירוסין דלא תפוק בלא כלום והשתא דהדר וכתב לה מן הנשואין עם התוס' אחוליה אחליה לשעבודא קמא והיינו נמי דלגבי אב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה כיון דליתא עיקר ונמחל שעבודא בשעת נשואין וההיא דפרק האיש מקדש נמי בדכתב לה ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי דיש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתא דסבלונו' א"נ כשלא מצאו לקיימה וכמו שכתבתי שם במקומו בס"ד והא דתנן ביבמות פרק האשה קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה קדש וכל אחת אומרת כו' ומניח כתובה ביניהם ומסתלק איכא מ"ד בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין וזה דבר רחוק דאילו שטר כתוב' יוצא מתחת אחת מהן מההיא דנפיק מתותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט ואי מתחת ידי סהדי נחזי סהדי מאי קאמרי ואין לך אלא בכולן אדוקות בו וזה רחוק מאד אלא יש לי לומר במודה שכתב ונשרף או שאבד ועוד י"ל כשקנו מידו והלכו להם עדים למה"י ולא ירדתי לדעת רבותינו ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו דזה מפרשה בשכתב מן האירוסין משום דסבירא ליה דארוסה אין לה כתובה והוצרכו לדחוק עצמן בה וזה מפרשה אפילו בשלא כתב ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתוב' והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשלהי הכותב ובפרק קמא דמציעא מהא וכן בההיא דפרק האיש מקדש ונ"ל דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה אפשר היה לומר דסוגייתינו אפילו בדלא כתב לה משום דרב ורב אסי ודאי ס"ל יש לה כתובה כדאיתא בפרק הכותב ובפ"ק דמציעא דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ועלה קא מבעיא ליה למר קשישא התם מנלן אלמא רב ורב אסי כולהו ס"ל דארוסה יש לה כתובה ורב הונא נמי דתלמידו דרב הוא מסתמא כרב סבירא ליה וכן רבה ורב יוסף מתלמידי דרב הוו וס"ל כוותיה וכיון שכן בעיין דהתם היכי פשטי' לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו וההיא נמי דבפרק האיש מקדש רב הוא דאמר לה והילכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא. ולעיקר דינא מסתברא דאית לה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא אלמא מילתא דפשיטות' היא דאית לה ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אסי מנלן דאית לה לאו לאפלוגי עלייהו אתא אלא מנא לן הוא דקאמר נפק ודק ולא אשכח לה ראיה מכרעת דדילמא איכא לדחויינהו בוכתב ואע"ג דלא אשכחן בה ראיה מ"מ קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה ואפילו מספקא ליה למר קשישא לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא ועוד דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני רבי חייא בר אמי ואוקמה בדכתב לא מפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי דדילמא הכי קבילו לה דאפילו בדלא כתב לה ולא שבקינן קבלה אמיתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי איך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם שאין לה ושמא הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי וכן מצאתי שם לבעל הלכות ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה בסתם ארוסות היא מדלא פירשו בהדיא בדכתב ואף בגמרין לא אתפרש עלייהו כלל וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב לא הוה שתיק גמרא מיניה והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ודחקי' ופרקינן הואיל וברשותו נכתבין ובלישנא קמא קאמר הואיל ומשעת אירוסין זכה הוה ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין כתב לה ועוד דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמלתא דפשיטותא ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין ועוד דאמר בשלהי פירקין יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה ואם איתא דבלא כתב לית לה והכא בדכתב לה הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה אמרי ליה וכו' והא דבעא רבא בשילהי פירקין בת ארוסה יש לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות לכאורה הכא נמי מכרעא מדקאמר סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה דאלמא כל ארוסה אית לה דאי דוקא בדכתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות וה"פ כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה מעתה נתקיימו תנאי הכתובה דכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה או דילמא דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן האירוסין אלא מן הנשואין ואילך דהוא עיקרו של דבר אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תפוק בכדי הילכך תנא כתובה לית לה אלא מן הנשואין ואילך דלא חששו לולדות שהולידו דרך זנות שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נשואין ועיקר בעיא דרבא היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין אע"פ שעיקרן מן הנשואין ואילך או דילמא אין תנאי כתובה כלל אלא בדרך נשואין והכי איתא בירושלמי גבי את תהא יתב' בביתי דגרסינן התם בון בר חייא בעא קומי דרבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו דרך נשואין ע"כ בירושלמי וכ"ש לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואח"כ נשאה דעכשו אינו קשה כלל דה"ק כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין כלומר דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגיית השמועה בס"ד כנ"ל לענין הדין אבל לענין פירוש שמועתנו קשיא לי בין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפירושו של ר"ח ז"ל דאי לא כתב לה תוס' עד שעת נשואין למה הזכירו בכאן כלל תוספת מן הנשואין פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב ואי משום דרב הונא ולומר דאע"פ שחזר וכתב לה תוספת משעת נשואין וכלל מנה ומאתים עמו אפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתובה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נשואין מ"מ היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאל ומאימת גביא ולימא דכ"ע מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נשואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו' ומסתבר ליה דאפילו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהם כתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה ואקשי' מדתנא מודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה דאלמא לגבי אב לא אזלי' בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתובה דנשואין ופרקינן אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא ומגבא מאימת גביא מן הלקוחות מי אזלינן בתר חיוב אירוסין דמ"מ הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינה גובה אלא מן הנשואין ואילך דהא עיקר רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב ובין לא כתב דמאותו זמן נתחייב לה ותנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב בין לא כתב דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה וכדתנן בפרק אע"פ ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי ורב אסי אמר אפילו מנה ומאתים מן הנשואין דאין כתובת ארוס' ואפילו כתב אלא כדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנשואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגרושין קודם נשואין הא אילו היו בטוחין שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל והלכך כשבאה לכלל נשואין כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין דאמדן דעת שניהם הוא וכ"ש בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה ואסיקנא כותיה ומ"מ אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכר"א בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה כלומר תוספת אלא ע"מ לכונסה וגובה מן המשועבדין משמע כנ"ל. והרמב"ם ז"ל שכתב המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הוא ז"ל פי' ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חרי לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באומד הדעת רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה ובין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד הדעת כי היכי דלא תיפוק בכדי אבל תוספת כלל לא ומ"מ בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' רש"י ז"ל זכה בהן מתקנתא דרבנן דתקינו לארוסה אף על פי שלא כתב לה בנשואה ובאידך לישנא דרב' ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נשואין ואע"פ שיש לה מן הארוסין ואותה שבשעת נשואין היא עיקר לפיכך אין האב זוכה בה עד אותה שעה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרינן דמן האירוסין אית לה מתקנתא דרבנן ואפ"ה הדרי וכתבי לה כשנשאת אלמנה וגרושה מן הנשואין מאימת גביא ופליגי בה רב הונא ורב אסי והאי פירושא לא אתיא כדעת הגאונים ז"ל דאילו אליבייהו ז"ל ארוסה לית לה כתובה אלא כשכתב לה ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתניתין דאמרינן בה דאית לה כתובה אלא בשכתב לה והיינו דאמרינן הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוסה כשהיא נערה והיא ברשות האב ובאידך לישנא אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שכן דרכן לעולם אפילו אותן שכותבין כתובה לארוסה שחוזרין וכותבין לה כשנשאת ואף על פי שכבר כתבו לה מ"מ אותה שבשעת נשואין הוא עיקר כתובה ואין האב זוכה בה אא"כ אותה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבה מאימת גביא כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנשואין מאימת גביא אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפית לך כך וכך אמנה דאית לך עלי מן האירוסין משמע דטעמא משום דכתב לה הכי הא לא"ה לא אר"ה מנה מאתים מן האירוסין אלא אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא כדאיתמר באידך דרב הונא הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון וכו'. ומפרשינא טעמא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים והכא נמי בעינן דלכתוב לה אוסיפית לך אמנה מאתים דאית לך עלי מהאירוסין. והא ליתא דא"כ לא הוה אמר רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנשואין כיון דכתב לה בהדיא אמאתים דאית לך עלי מן האירוסין. ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אסי אפילו נתגרשה מן האירוסין אינה גובה מן המשועבדים והיינו טעמא דקאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאע"ג דכתב לה מן האירוסין אדעתא דהכי הוא דכתב לה דלא תגבי אלא מבני חרי. והא ליתא דהא רבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דארוס' אינה גובה תוספת משמע דקסבר דגביא ממשעבדי דקתני סתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ובגוביינא מדינא משמע מסתמא אבל הנכון כמו שפרש"י ז"ל דהכא במאי עסקינן דכתב לה אמאי דאית לך עלי סתמא ותו לא והאי לישנא מסתמא דיינינן ליה דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמר ולפום הכי חזינן עיקר דינא היכי ודיינינן עליה לישנא והיכא דנתגרשה מן האירוסין דכ"ע שקלה לה לכתובתה מן המשועבדין אבל השתא דנשאת פליגי דרב הונא סבר דאכתי לא מחלה שעבודא דמנה מאתים דאית לה מן האירוסין אבל תוספת מחלה כר"א בן עזריה דאמר לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שכן דאתיא לכלל נשואין אין לה אלא משעת נשואין ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה דלא אמרי רבנן אלא בנתגרשה מן האירוסין אבל כי אתא לכלל נשואין מודו רבנן דמחלה שעבודא דמאירוסין עד שעת נשואין דמודה רב הונא לרב אסי בתוספת וכיון דכן דהכי דינא אמרינן דמאי דכתב אמאי דאית לך עלי הכי קאמר מן האירוסין ודוקא אמנה מאתים הוא דאמרינן ולאו אתוספת דמאי דאית לך עלי דכתב לה לאו אתוספת קאמר לה אע"ג דאפשר דהוי משמע משום דהא פרישנא דאמאי דאית לך עלי מדינא ותוספת לאו דינא דתגביה ליה מן האירוסין אלא העיקר בלבד הכי סברא דרב הונא דמדינא לית לה מן האירוסין אלא מנה ומאתים דאלימי דעיקר כתובה ולא תוספת ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאף על גב דאלו נתגרשה מן האירוסין אית לה לרבנן כל מאי דכתב לה ולרבי אלעזר בן עזריה מנה מאתים כי אתיא לכלל נשואין מחלה אכולהו בין אמנה מאתים בין אתוספת שעבודא דמאירוסין ועד נשואין ואית לך עלי דכתב לה מדינה קאמר ואקשינן ליה לרב הונא מאידך דאמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחד של מאתים ואחד של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני ואמאי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני כי הא דאמרינן דגובה מאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ומהדרי ולטעמיך דלא קים לך טעמא דהך שמעתא דרב הונא תקשי לך אמאי לא גבי חמש מאות כולהו אלא חמש מאות ה"ט דלית לה משום דאם כן הוה ליה למכתב אוסיפית לך תלת מאה אמאתים מדלא כתב לה הכי הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דא"כ הוה ליה למכתב לה אוסיפית לך מאה אמאתים קמאי ומדלא כתב לה הכי ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשעבודא דשטר ראשון אבל הכא ליכא למימר הכי דהא כתב לה דאית לך עלי וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתים דאית לה מן האירוסין איכא למימר דלישנא הכי נמי קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין אבל תוספות אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפי' תוספות כתובה זו שניה של נשואין מרובה מן האירוסין דרב הונא אית ליה בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספות ולא אמרי' בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא ואף על גב דכתב לה בשני' אמאי דאית לך עלי סתמא דקא משמע נמי אתוספות לית לה תוספת אלא מן הנשואין כדפרישנא והיכא דתוספת כתובה זו שניה אינה מרובה על הראשונה וכתוב בה אמאי דאית לך עלי גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי ומיהו לא מחוורא האי סברא דמשמע לפום האי שיטתא דהיכא דלא כתב לה בכתובה שניה מן הנשואין תוספת כלל אמרי' בטל שני את הראשון והא לא מסתברא דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל ולהאי סברא נמי היכא דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שניה אמרינן אי בעיא בהא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד ואי בעיא גביא עיקר כתובה ותוספת בכתובה שניה. והא נמי לא נהירא כלל אבל נראה לומר דודאי הא דרב הונא לעולם ליתא ואע"ג דאמרי' בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא הני מילי בעלמא דשתי כתובות אחר נשואין למה לי וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחיל שעבודא קמא אי בדלא שוו אלא דאידך יתירתא אמרינן אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא אבל הכא ליכא למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו ובדלא שוו אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא והא ליכא למימר תרתי למה לה דהכי אורחייהו דאף על גב דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נשואין משום דעיקר כתובה דנשואין היא ומשום דאיכא נמי דמוסיפין לה בשעת נשואין ולא בשעת אירוסין והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלה שעבודא דאירוסין ותוספת מן הנשואין דתוספת ודאי כיון דאתיא לכלל נשואין מחלה שעבודא דאירוסין ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דכיון דאתיא לה לכלל נשואין אכולהו מחלה לשעבודא דאירוסין ומקשינן ליה מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים ליה טעמא דההיא דחמש מאות כולהו תגבי אלא התם היינו טעמא משום דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים א"נ אוסיפית לך מאה אמאתים ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי ודאי אמרי' דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא והשתא דקי"ל טעמא דמילתא ודאי פשיטא לן טעמא בהא דליכא למימר בה בטל שני את הראשון ולא טעמא דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו מעיקר' נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא בטל שני את הא' ולא אי בעי' בהא גביא דהא ליכא למימר כדפרישנא אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרי' תגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ופרישנא טעמא דשאני ההיא ותו לא קשיא ולא מידי והא דאמרי' דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים או מאה אמאתים כלומר דכתב לה הכי בהדי' אמאתים קמאי אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדיא אלא שכתב לאשתו כתובה שניה אחר נשואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך לאו הכי קאמרינן בין תוספת בכלל לתוספת בפרט ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתים קמא בהדי' ופשוט הוא ואינו צריך לפני' וזהו הנכון. ע"כ:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל. מגבא מאימת גביא. למאי דקתני במתניתין השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה קאי והכי קא מבעיא ליה כיון דארוסה יש לה כתובה משעת אירוסין נאמר שתטרוף לקוחות ג"כ משעת אירוסין דמאותה שעה חל השעבוד או נאמר שלא תטרוף אלא משעת נשואין דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דיינינן ליה כמלוה על פה ומלוה על פה אינה טורפת לקוחות. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה מפרשין לה לאבעי' בשפסק בשעת אירוסין לתת לה כתובה ומבעי ליה אם תטרוף משעת אירוסין או משעת נשואין. אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין כלומר מנה מאתים שהוא עיקר כתובה ונשתעבד לה מיד בתקנת חכמים טורפת מזמן האירוסין אבל התוספת שהוא מוסיף ומשעבד עצמו אליה אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שבאותה שעה קנו מידו ונשתעבד לה. ואית דמפרשי' דמיירי כשפסק שיעור התוספת בשעת האירוסין והא קמ"ל שאף על פי שפסק בשעת האירוסין אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שכתב. והרב מורי נר"ו אמר דהא קמ"ל שלא נאמר בשכתב התוספת בשעת הנשואין דאחולה אחליה לשעבודא ולדעת זה כתב לה התוספת שאם תרצה התוספת תניח מנה מאתים ותטרוף התוספת משעת נשואין ואם תרצה מנה מאתים תטרוף מזמן האירוסין המנה מאתים בלבד ותניח התוספת אלא אמרינן תגבה זה וזה ותטרוף מנה מאתים משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פרש"י ז"ל דכיון שלא כתב לה כתובה מן האירוסין אינה טורפת אלא משעת הנשואין ואילך שנכתב כתובה. ונראה מדבריו שאם היה כותב לה כתובה משעת אירוסין היה מודה רב אסי שהיתה טורפת מנה מאתים מן האירוסין. והקשה רבינו צרפתי ז"ל דהא קי"ל דכתובה אף על פי שלא כתב כמי שכתב לה דמי ולמה נחלק בין כתב ללא כתב. ולפיכך פירשו דטעמי' דרב אסי דאמר דאינה טורפת מנה מאתים אלא מן הנשואין דבשעה שכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספת אחולי אחלתיה לשעבודא קמא ונתרצתה שלא תטרוף אלא משעת נשואין אבל אם גרשה מן האירוסין ודאי טורפת מזמן האירוסין ואף על פי שלא כתב לה דהשתא ליכא למימר אחולי אחלתיה כיון שלא הגיע לנשואין. ורבינו שרירא גאון ז"ל ורוב הגאונים ז"ל אומרי' דלא מבעיא בשלא כתב לה שאינה טורפת אלא אפילו כתב לה אם נתאלמנה מן האירוסין אינה טורפת ממשעבדי כלל וגם רבינו משה ז"ל כן כתב ויש לתמוה על דבריהם דאי בשכתב לה אחריות למה לא תטרוף מן הלקוחות על כן נראה למורי הרב נר"ו להעמיד דבריהם בשלא כתב לה אחריות ואכתי קשיא דאפ"ה למה לא תטרוף דהא קי"ל שאע"פ שלא כתב לה אחריות כמי שכתב דמי דאחריות טעות סופר הוא ולא מצית לדחויי ולמימר דלא איתמר לגבי כתובה דהא חזינן בהדיא דגבי כתובה נחלקו בדין האחריות רבנן ורבי מאיר דרבנן ס"ל דאמרינן אחריות טעות סופר הוא זהו כשנכתבה מן הנשואין דתקנת שמעון בן שטח דכל הנכסים יהיו אחראין וערבאין לכתובה בנשואין תקן ובזה היו חולקין רבי מאיר וחכמים דרבנן ס"ל דכיון שתקן דכל נכסיו יהיו אחראין וערבאין אע"פ שלא כתב בה אחריות כמי שכתב דמי ורבי מאיר סבר דמפני התקנה די כשנכתב האחריות בפי' שנדון אותו אבל כל זמן שלא נכתב לא אמרינן דטעות סופר הוא. וע"כ לא פליגי אלא בנשואין שבזה היתה התקנה אבל כשנכתבה באירוסין ד"ה ס"ל שאם לא נכתב בפי' האחריות לא אמרינן דט"ס הוא ואינה טורפת לקוחות ויש סיוע לזה מדאמרי' לקמן אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון בשטרי דקרקעות ובמאי דדמי לה מיירי דאי בשטרי הלואות אי אפשר כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל וטעם דבטל שני את הראשון משום דאמרינן דכשנכתב שטר המכר האחרון אחולי אחליה לשעבודא קמא ונתבטל כח השטר הראשון ואינו טורף לקוחות אלא מזמן השטר השני אבל אם בשטר המכר האחרון שכתב שהיה מוכר לו אותו הקרקע בעצמו הוסיף במכירה אפילו דקלא לא נאמר בזה בטל שני את הראשון אלא אמרינן דמפני תוספת הדקל נכתב השטר האחרון ויזכה בכל ויש לשאול למה זוכה בכל והא אמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אמר רב הונא באת לגבות מאתים וכו' אלמא אף על גב דהוסיף בכתובה שניה לא נאמר שתגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני אלא אם תרצה בתוספת לא תזכה בכתובה ראשונה כלל והכא נמי הוה לן למימר שאם ירצה בדקל לא יזכה מזמן ראשון כלל. ותירץ הריא"ף ז"ל בתשובותיו דהכא נמי מאי דאמרינן דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה אינו רוצה לומר שיזכה בקרקעו' מזמן ראשון ובדקל מזמן שני אלא שאם ירצה לזכות בכח השטר השני בקרקע ובדקל יזכה ויתבטל כח השטר הראשון ואם ירצה להניח הדקל ולזכות בקרקע לבדו מכח השטר הראשון כי ירא כי שמא המוכר לקח מעות בהלואה בין זמן ראשון לזמן שני ואם יזכה בכח השטר השני יבא בעל חובו ויטרוף ממנו הרשות בידו. והר"י בר ברוך הספרדי ז"ל תירץ דלא דמו אהדדי דכתב שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לך כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא שכתב שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון ואוסיפית כמנהג העולם מוכחא מלתא שלא נתכוון להוסיף על המנה הראשון אלא לזכות בזה שיתבטל הראשון ולפיכך דין הוא שלא תזכה אלא או בזו או בזו אבל במכר שאין דרך בני אדם שמוכרין לכתוב ואוסיפית כשכתב לשון מכר על הקרקע שמכר מתחלה ועל הדקל אע"פ שלא כתב ואוסיפית מוכחא מילתא דמפני תוספת בלבד נכתב השטר האחרון ולא נתבטל השטר הראשון ויזכה בקרקע מזמן הראשון ובדקל מזמן שני. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:
הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים פרש"י והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט. ולי נראה דהיינו טעמא דרש"י דאם היתה של שלש מאות קודמת היתה גובה שתיהן דהא דלא גבה תרווייהו משום דה"ק לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתן וכו' והא לא שייך למימר אם קדמה של שלש מאות. הרא"ש ז"ל:
ולטעמיך תגבי חמש מאות כולהו כלומר ולטעמיך ולשבושך דלא ידעת טעמא דידי הוה לך לאקשויי אמאי לא גביא חמש מאות כולהו אלא ודאי דלא הא קשיא ולא הא קשיא דחמש מאות כולהו טעמא דלא גביא משום כיון דלא כתב לה וכו'. כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות לאשה אחת וכשחוזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר והכא נמי הוסיף לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה הראשון שלא תוכל לטרוף אלא מזמן שני ואם לא תמחול שעבודה נתרצה לגבות כתובתה הראשונה מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר מכל מה שכתב לה עכשו ולא היה לו לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הן שעל מנת כן כותב שאין אדם דעתו לחזר ולחייב חיוב אחר אחר חיבת חופה ונשואין ואם דעתה להוסיף זכות על הראשון היה לו לפרש. הריטב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה