שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מג עמוד אעריכה


אלא בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונית היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. ומהדרינן בשאינה ניזונית כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא אצטריכא לן דהא פשיטא דאי משום דיוקא דטעמא בחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונית הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונית אפילו אב נמי לא זכי בהו. איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה פירוש בין מדרבנן בין מדאורייתא. מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל דרבי אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה כדמוכח לישנא וסבר לה רב כותיה דלא דמי לאלמנתו. ומדאורייתא נמי לית לה כדפרישנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו דהלכתא כוותיה דרב. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרא"ש. לא בשאינה ניזונת. פי' מן האחין אבל מן האב היתה ניזונת. ומילתא דפסיקא היא שהאב זן את בתו אבל לא האחין ופריך מאי למימרא פשיטא דלאחר מיתת האב היא לעצמה ומשום דמת האב הרי הן של אחין נמי לא אצטריך דפשיטא דכגבוי דמי. יש ספרים דגרסי אי בשאינה ניזונית אמאי ולא גרסי מאי למימרא וכן עיקר. ומיירי השתא בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין ופריך אמאי אם מת האב הרי הן של אחין הא אפילו האב עצמו אין לו מאחר שאינה ניזונת ממנו ע"כ:

בעא מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי במקום אב קיימי וכו'. א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן פרש"י ז"ל בת הניזונת מן האחין משום תנאי כתובה בנן נוקבן דיהוין ליכי מיני אינון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי מעשה ידיה למי א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים דהא נמי תנאי כתובה היא את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום אב קיימי ע"כ. ושמעינן דרבינא לא מיבעיא ליה אלא מדרבנן כיון דתקון לה מזונות מן האחין אם תקנו מעשה ידיה לאחין תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת הניזונת דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידיה דבת לאחין או לא וכלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה הבת ניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הילכך אפילו רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה ואפילו בניזונת מכח תנאי או מכח צוואת האב. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר לקמן גבי הא דאמר רב בת הניזונת מן האחין מע"י לעצמה. אמר רב כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד וכו' דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי וי"מ דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונת מעשה ידיה לעצמה דבשלמא אי פשטיה דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחין לאו במקום אב קיימי איכא למימר דה"נ לא זכו בהן מדרבנן דלאו מדידהו מתזני ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהן ואמאי לא הוו במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא ניזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא זה. ועוד יש לי להוסיף דמשום דלרב הונא אמר רב מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוה ומינה הוא דנפק ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחין דהויא ליה בת כאמה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשיה שאינה עובדת לא את הבן ולא הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דתקינו רבנן שיהו מעשה ידיה לאחין משום איבה וכשם שתקנו באלמנה שתהא ניזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם להכי אשמועינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא תהא כדין העבד כדי שלא תהא אצלם כאמה קפידא דאוריי' הוי ואף רבנן לא תקון לה מע"י לאחין אבל רב ששת מוקי ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהא הילכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחין כנ"ל. ע"כ לשון הריטב"א:
וכתב בגי' תוספות ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרוחה דמכל מקום סברא היא איפכא ע"כ. ונראה לפרש דהכא עיקר בעיין היינו אי במקום אב קיימי אי לא והילכך אי ניזונית בעל כרחם מכח תנאי כתובת אמן לא דמו לאב דאב אינו חייב לזונה ואחין חייבים לזונה מכח כתובת אמן ואי אינה ניזונית בע"כ דמו לאב ועיקר בעיין היינו אי דמו לאב אי לא והכי פירושו איברא דמדאורייתא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו מיהו לגבי מעשה ידיה כיון דניזונת מהן במקום אב קיימי וכמו שמן התורה מעשה ידיה לאב הכי נמי מעשה ידיה לאחין כיון דניזונת מהן דבמקום אב קיימי או דילמא לא הויא דומיא דאב והילכך מעשה ידיה שלה. ומיהו לא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות אלא דמבעיא לן מעיקר דינא אי מעשה ידיה של אחין וכדפרישנא. והשתא ניחא קושית הרשב"א בעל התוס' ז"ל דוק ותשכח:

בלקוטי הגאונים כתוב וז"ל בעא מיניה וכו'. מעשה ידיה למי פי' מי שמת והניח בנים ובנות הבנים יירשו והבנות נזונו מעשה ידיה למי פירוש קנס לא תבעי לך דשל עצמה הוא אם נאנסה לאחר מיתת האב כי תבעי לך מעשה ידיה דשייך בתר מזונות כדאמרינן לקמן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והשתא כשנזונת מן האחים מאי מי אמרינן אחים במקום אב קיימי וכיון דזייני לה מעשה ידיה שלהן כדהוי לאב כדילפינן בפרק דלעיל בגמרא וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה או דילמא וכו' לאו מדידהו מתזנא שאביה הניח להן מזונותיה בנכסיו שכך הוא תנאי כתובה בנן נוקבן וכו'.ע"כ:

אף אלמנה אצל הבת וכו'. פירשו בתוספות שאין דין זה אלא כשיש שם בן ובת והנכסים מועטין שאין בהם לזון הבן והבת עד שתבגור הבת שמעבירין חכמים הנחלה מן הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום דזילותא דאלמנתו חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא תדחה אבל אם אין שם אלא בת או בן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותה בשביל האלמנה שאם כן אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון האלמנה אין לו שיעור דהא מתזנא אם תרצה כל ימי חייה ואפילו אלף ליטרין מועטין הן אצלה אלא ודאי לא העבירו נחלה דאורייתא אלא במקום נכסים מועטין שאין בהם עד שתבגור הבת דכי איתא משערינן בדידה ונכון הוא. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן:
ה"ג מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת אי בשאינה נזונת מאי למימרא ופירושא בשאינה נזונית מן האחין אבל בשאין נזונת מן האב ליכא למימר דאם כן אפילו בחיי האב לעצמה. ואקשינן אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימרא דאיהי גופא לא אצטריכא ליה לתנא אלא לאשמועינן דאחר מיתת האב לא הוי דאחין ואוקימנא להעדפה וקמשמע לן דלא הוי דאחין שאין זוכין בה כלל אבל בנזונת מן האחין לעולם אימא לך דידהו הוי וכך הוא פרש"י ז"ל ולא כדברי הרב אב ב"ד ז"ל. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת לא בשאינה ניזונת פי' שאינה ניזונת מן האחים שלא הניח אביהם אחריות נכסים אבל מן האב ניזונת היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשתה בחיי האב לאחין וכ"ת מאן פסקא יש לומר דסתמא דמילתא האב מפרנס את בתו ואין האחין מפרנסין אותה והיינו דאמרינן וכן גרש"י ז"ל אי כשאינה נזונת מאי למימרא כלומר אם בשאינה נזונת מן האחין מאי למימרא ומה קמשמע לן מתניתין דהא לגופא לא נצרכה דהא פשיטא כי מה שעשתה בחיי האב אף על פי שלא גבתה דאחין בעי מהוי כיון דמתזנא מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דוקיא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחין הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונת משלהם אבל הר"מ מקוצי ז"ל לא גריס מאי למימרא אלא כך הוא גריס אי כשאינה נזונת אפילו למ"ד יכול הרב וכו'.עד וכ"ש בתו וה"פ דאי בשאינה נזונת אפילו בחיי האב לא הוי לאב דאפילו למ"ד יכול וכו' ואין צורך למחוק ג"ה. ע"כ:

אפילו למאן דאמר וכו'. ל"ג הכא כי טוב לו עמך דבספרי לא מפיק ליה מהאי קרא אלא מכשכיר כתושב יהיה עמך דמיותר הוא דהוה מצי למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל וגם כתוב בלשון צווי אבל כי טוב לו עמך סיפור דברים בעלמא הוא. לשון הרא"ש:
לא נצרכה אלא להעדפה כלומר לעולם בשאינה נזונת ולא נצרכה דוקיא דמתניתין אלא להעדפה דאע"ג דהויא דאב אף בשאינה נזונת ממנו לא הויא דאחין:

אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה וכו'. פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דבחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לא מדוקיא מייתי לה אלא מדקתני אף על פי שלא גבתה דלא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה משנה יתירה לאשמועינן דמעשה ידיה לעצמה. הריטב"א ז"ל:

מה מציאתה בחיי האב לאב וכו'. פרש"י ז"ל משום איבה שלא יתן לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה משום דלאו מדידהו קא מתזנא ואינה חוששת לאיבתן וקשה דאם כן מאי פריך לרב ששת דהא לית ליה לרב ששת האי סברא דהא איהו סבר דמעשה ידיה לאחין אף על גב דלאו מדידה קא מתזנא דבתנאי ב"ד קא אכלה אפ"ה כיון דמפרנסין אותה מעשה ידיה שלהן וה"נ איכא למימר במציאה ועוד לקמן במתניתין משמע דמציאת הבת לאב אע"פ שאינו מפרנסה דומיא דכסף קדושיה ומעשה ידיה הלכך נראה לפרש דטעמא דמציאתה לאב משום איבה דילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין. הרא"ש ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה לקמן בפירקין דיבור המתחיל משום איבה דף מ"ז א':

אמר רב כהנא מאי טעמא דרב דכתיב וכו'. פי' נ"ל דאפילו רב ששת נמי לא קאמר שתהא הבת נזונת ועושה בעל כרחה לאחין כמו שאביה כופה לעשות וליזון מן התורה אלא רב ששת מדרבנן קאמר דקסבר לא תקינו רבנן מזוני אלא בעושה ואוכלת דומיא דאלמנה ורב פליג עליה ואמר סתם דמעשה ידיה לעצמה והשתא בעי רב כהנא מ"ט דרב בשלמא מדרבנן לא כייפינן ליה דלאו מדידהו מתזנא אלא דאורייתא אמאי אין הבנים במקום אביהן ואפילו לכוף אותה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם. הרמב"ן ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל:
מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו תימה מאי איצטריך להאי קרא דהא דמעשה ידיה לאב לא נפקא לן אלא מדאיתקשא לאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבת ולא את הבן כדאיתא בפ"ק דקדושין אם כן בת נמי לא תעבוד את הבנים ויש לומר דאיצטריך קרא משום קטנה דלא נפקא לן מהיקשא דהיקשא לא הויא אלא לנערה כדאמרינן לקמן אבל קטנה לא צריכה קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא וכיון דלא אתיא מהיקשא הא דמעשה ידיה לאחין קמ"ל האי קרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. לשון הרא"ש ז"ל. א"נ אי לאו קרא הוה אמינא לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעינן נערה אבל תימה דהשתא קטנה מזבין לה והוי קל וחומר ונימא דיו. גליון תוספות:

מתקיף לה רבה ואימא בפיתוי וכו'. הכתוב מדבר שאינן לאחין אבל מעשה ידיה לעולם לאחין הוו ושיילינן חבלות פשיטא שהן לעצמה אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה דיש להן לאחין בושת בדבר והוצרך לאשמועינן דאפ"ה לא הוי לאחין. תוספות יצחק בר ראובן. כך מצאתי בגירסת רש"י ז"ל כתיבת יד ורש"י ז"ל לא פירש כן:

ואימא בפיתוי הבת וכו'. אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו הוי. חבלות צער דגופא הוא פרש"י ז"ל וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא דתניא בפרק החובל [פז ב'] בבנו ובתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא בעלמא הוא דפרכינן היאך איפשר לאוקמי קרא בהכי אבל אכתי קיימא אתקפתא דרבא בדוכתיה דדילמא קרא בפתוי הבת ושאר קנסותיה ולא בחבלות ולא במעשה ידיה. ואם תאמר ולוקמא לענין שהוי כאב בחייו ואשמועינן קרא שאינו לאחין ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דמעשה ידיה לאחין ודלא כרב אמאי לא הוי שבת שלהן דהא בכל מקום שבת במקום מעשה ידיה קאי. הריטב"א ז"ל. ול"נ דעיקר אתקפתיה היינו דדילמא בחבלות הכתוב מדבר אלא משום דלא בעי לאוקמי קרא בדבר אחד פרטי דמשמע מיעוטא דולא בנותיכם לבניכם דממילי טובא אמעיט להכי פריך בהדי חבלות פיתוי הבת וקנסות ומיהו עיקר מיעוטא איצטריך לחבלות ועוד דדומיא דאותם לבניכם דמיירי במידי דעבדות ובמידי דממון כי אמעיט נמי ולא בנותיכם לבניכם בהכי נמי מיירי הא אין לך לומר אלא דבמעשה ידיה או בחבלות הכתוב מדבר ולא אתא כולי קרא לפיתוי הבת ולקנסות בלחוד. ועוד משמע לי דעיקר אתקפתיה היינו מכח הברייתא דתני רב חנינא כדלקמיה ולהכי פריך תלמודא חבלות צערא דגופא הוא וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא כדתניא החובל בבנו וכו' וכדפרש"י ז"ל וכיון שכן כי היכי דלא קיימא הך ברייתא במאי דאוקי קרא בחבלות הכי נמי לא מתוקמא במאי דלא אוקי קרא במעשה ידיה ומשבשתא היא ולית לן לאוכחא מינה מידי ומשני שפצעה בפניה. ואין להקשות ומנלן דאפילו פצעה בפניה היא דאב דילמא דידה הויא וכדאית ליה לרב ור"ל בפרק החובל ומאי קא מתקיף עליה דרב ויש לומר דמכח הברייתא אחריתי וכיון דמצינן לאוקמא במידי דלית לן לשיבושא מכח ברייתא אחריתי הדרינן לאותבה מינה וכדכתיבנא. ומיהו קשיא להו לתוספות דרב אמר תרי מימרי חדא הא דהכא דאין אדם מוריש מעשה ידי הבת לאחין ומותבינן עליה מהך ברייתא וכדכתבינן ואית ליה נמי בפרק החובל דפצעה בפניה לא הוי דאב וכיון שכן כי היכי דפרכינן עליה דרב מהך ברייתא אמאי לא אקשינן נמי עליה דרב מהך ברייתא במאי דקאמר פצעה בפניה דלא הויא דאב דהא מהך ברייתא משמע להדיא דהויא דאב אלא דממעטינן מקרא דאין האב מוריש זכות זה שבבתו לבנו ותירצו בתוס' שני תירוצין עיין בתוספות ובגליון תוספות תירצו בענין אחר וז"ל וריצב"א מפרש דאף ע"ג דפליגי בפצעה בפניה קצץ לה ידיה מודה כ"ע דהויא לאב ומוקי הך ברייתא דהכא בחבלות וסברי נמי דאין מוריש מעשה ידיה לאחין. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל כגון שפצעה בפניה פרש"י ז"ל דאפחתה מכספא דאילו איתיה לאב דידיה הוי דהא יש לו בה מכר והקשו בתוספות ומאי שנא פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתה מכספא לא הוי לאב ותירצו דהתם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא שקיל ועוד הקשו דהתם אפליגו ר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר דאפילו פצעה בפניה לא זיכתה תרה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר פצעה בפניה לאב ואם כן הכא ניחא לרבי יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר ותירצו דע"כ לא פליג ר"ל התם אלא כשפצעה בפניה פציעה רבה שאינה מתרפאת עד שבגרה דלדידה נמי איכא פחיתה דר' יוחנן אמר כוליה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותיה קיימא ור"ל סבר שלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעוריה בלבד ושקיל אב מנתא דידיה ושקלא איהי מנתא דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא כשפצעה בענין שתתרפא בנערותה דכוליה פחתה דאב הוא. ועי"ל דקושיין הכא מדר' יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאילו רב כריש לקיש ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלות הכתוב מדבר והוה משמע דבכל ממון דחבלות אמרינן פרכי' אאתקפתין ואמתנית' דכלהו חבלות היכי הוו דאב דהא צערא לאו דידיה הוא לכ"ע ואין צריך לומר ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה קאי ומהדרינן דלא איירי אלא בנזק בלחוד. וכ"ת היכי נקטינן חבלות סתם מיירי בפצעה בפניה דליכא אלא נזק בלחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דלית בה אלא נזק בלחוד כנ"ל.וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל וכדפרישית בדוכתה בפרק החובל בס"ד ע"כ. וגבי הא דפריך תלמודא חבלות דידה נינהו האריכו נמי התוספות ע"ש:
וז"ל הרא"ש ז"ל חבלות דידה נינהו תימה מאי קא פריך וכי קטעה ידיה או רגליה לא תהיה חבלה לאב הרי הפסידו לו מעשה ידיה ואמרי' נמי בהחובל הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב ורב אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה למקשה דכיון דרבא בעי למימר דמעשה ידיה לאחין ע"כ חבלות דקאמר בחבלות קטנות איירי דאי באותן שיש בהן הפסד דמעשה ידיה הוו כמו מעשה ידיה והלכך פריך חבלות דידה נינהו. ע"כ:


דף מג עמוד בעריכה


מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה וכו'. השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו' לא ידענא אמאי נקט כל חדא תרי זימני דבחדא זימנא ידעינן שפיר פלוגתא דרבנן ורבי יהודה ואי משום דיוקא דגמרא למידק כרבי הא ליתא דלא דייק בגמרא אלא אגב דנקט תרי זימני ונקט בכה"ג אבל לא משמע דתנא לישנא יתירא למיסתם כרבי. הרא"ש ז"ל. ולקמן בגמרא אכתוב בזה בס"ד:
כתובתה שלו י"מ דהכא בדכתב לה כתובה מיירי ולהכי ליכא למפשט מהכא אי ארוסה יש לה כתובה או לא וכן כתבו התו' לקמן דיבור המתחיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומיהו רש"י ז"ל כתב דקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. והיינו דאצטריך למתני כתובתה שלו דס"ד באירוסין תצא מרשות האב קמ"ל דכתובה שהיא גובה משני אירוסין אלו הויא של אב אבל אי ס"ל לתנא דארוסה אין לה כתובה והכא מיירי בדכתב לה פשיטא דהויא שלו דכתובתו הוא שגרמא למיתב כתובה והלכך פשיטא דלדידה בעי למיהביה ומיהו כי קתני השיאה וגרשה וכו' ע"כ מיירי בדכתב לה וס"ל לרבנן דאזלינן בתר גוביינא ולא בתר כתובה ור' יהודה אזיל בתר כתובה וכדמפרש טעמא בגמרא ואם תשאל אכתי למה לן לאוקמי רישא בדלא כתב לה וס"ל לתנא דמתניתין דארוסה יש לה כתובה וסיפא בדכתב נוקי רישא נמי בדכתב דומיא דסיפא והא קמ"ל דארוסה אין לה כתובה. תשובתך ע"כ מסוגיית הגמ' משמע דרישא דמתני' מיירי בדלא כ' דמ"ה שיילינן בגמ' מאי טעמא דר"י משום דאיכא לפרושי דטעמא דר"י משום דמשעת אירוסין זכה בהן או משום דברשותו נכתבה אבל אי רישא דמתני' מיירי בדכתב לה וארוסה אין לה כתובה ע"כ טעמא דרבי יהודה משום דברשותו נכתבה דבאירסה אין שום זכות לאב כנ"ל.ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא. ע"כ ואיכא למידק הא כבר כתב רש"י ז"ל ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתובתה לומר הואיל כו' ע"כ. וכיון שכן הרי מפורש טעמו של ר' יהודה דאיהו אזיל בתר כתובה ולמה ליה לרש"י ז"ל שוב למימר טעמא מפרש בגמרא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל. עיין תשובות ריב"ש ז"ל סי' רל"ג:
אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה ובקצת משניות לא גרסי' אם ומשמע לי דהכי קא מהדרו ליה דר' יהודה מודה לרבנן במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה והלכך קא מהדרי ליה רבנן כיון דקא מודית לן דמשעת אירוסין לא זכה כיון שנשאת דאם נתארסה ולא כתב לה ונשאת נמי בדלא כתב לה וכגון באתרא דלא כתבי כתובה מודה רבי יהודה דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה הכי נמי בדכתב לה לא אזלינן בתר כתובה אלא בתר נשואין כנ"ל:

גמרא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו'. ריב"א מוקי לה לכולה מתניתין באשה אחת אירוסין ונשואין והשתא מדקדק שפיר מלשון התנא דהקדים גרושין לאלמנות דאי (לא) הקדים אלמנות לגרושין לא הוי מצי למיתני נשואין ברביעית דכבר נתארמלה שני פעמי' ולא נהירא דאם כן תקשי למ"ד מעין גורם דלפי האי דיוקא חשיב אלמנות באירוסין וזהו דווקא למ"ד מזל גורם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו הלכך נראה כפרש"י ז"ל ולא תיקשי לפירושו למאן דאמר מעין גורם אמאי נקט גבי אירוסין אירסה ונתגרשה די"ל דתנא רישא אגב סיפא.לשון הרא"ש ז"ל עיין תשובת ריב"ש ז"ל סימן מ"ג:
וז"ל הרשב"א ז"ל. ה"ג טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה וכן גרש"י ז"ל ופי' דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקט חדא בגירושין וחדא באלמנות משום דלא בעי למנקט לישנא דקלקולא משום דלא חזיא לאנסובי כר' ומיהו בגירושין הוי מצי למנקט תרווייהו דהא לא מקלקלא ואפילו בתלתא זמני דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני משום דלא הוה שמעי' מינה דהלכתא כר' דהוה אמינא דה"ה לנתאלמנה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי אבל השתא אשמועינן דהלכתא כרבי. ואיכא מ"ד דנתגרשה תרי זימני לא מצי למנקט דאף היא אסורה להנשא ולישנא דקלקולא הוא מדאמרינן בשלהי כיצד אשת אחיו מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כר' לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה אלמא נתגרשה תרי זמני לר' תו לא חזיא לאנסובי ואף רש"י ז"ל כן פי' שם ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרמא בהו מידי אלא בעל דמדעתיה מגרש וכן כתב הראב"ד ז"ל. עוד נ"ל לדקדק ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם ולית ליה מזל גורם דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מתסרא אף למ"ד מעין גורם לא מתסרא דבטעמא דנתאלמנה פליגי בעיקר דינא לא פליגי דלימא האי בין נתאלמנה בין נתגרשה [ולימא אידך נתאלמנה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם א"ב שעלה לדקל ונפל ומת לימא נתגרשה] איכא בינייהו ועוד דא"כ הוה ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה הא נתארמלה או נתגרשה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי וההיא דפרק כיצד אינו ראיה של כלום דהתם משום מיתה אמיתה אמר איהו נמי גרושין אמיתה ומיתה אגירושין וה"ה דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא וזו אינה צריכה לפנים. והר"מ בר יוסף גריס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' ופי' דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וה"ה לרשב"ג דמשלישי ואילך לית לה כתובתה מהאי טעמא. והרב אב ב"ד ז"ל הקשה מהא דאמרינן לקמן בשלהי אע"פ דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי תליתאי הואי כדאיתא התם ביבמות אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה. וזו אינה ראיה דהתם משום דהכיר בה הוה ורצה ליזוק בנכסיו ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק דאמר ליה משמיה דרבי יוחנן דהלכה כרשב"ג כדאיתא ביבמות דא"ל חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלא קטלנית היא אלא משלישי ואילך מ"מ הכיר בה ולא הטעתו כלל והוה ליה למיחש לר' ותדע לך דע"כ אית לך למימר הכי דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה ואף לדידן דקי"ל כר' והא ליתא. עוד הביא הרב ראיה מדאמרינן ביבמות פרק יש מותרות [פה א'] אלמנה לכ"ג יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וההיא אוקימנא לה התם בלאחר מיתה ואף זו אינה ראיה דההיא נמי איכא לאוקמא בשהכיר בה וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה כדאמרינן לקמן במכלתין א"נ אפילו לא הכיר בה אלא שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא וכמ"ד מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דתניא בפ' הבא על יבמתו [סה א'] נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משלישי אין משני לא אבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה והתם לר' קאמר מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי ובהכיר בה לא מצית לאוקמא דאם כן משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דהא יכולה להנשא לשלישי שיש לו בנים ואי מטעם מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי אבל בנתאלמנה תרי זימני אימא לך דלית לה אפי' משני דמספר כתובה נלמוד ומיהו עיקרא דמילתא הכי הוא דמשני ודאי אפי' לרבי אית לה כתובה ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר דהא מחמת זיקתן לא אסירא לאנסובי ואילו בעיא למעבד קיימא ומנסבא ויכולה להנשא ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה כההיא דאמרי' בשלהי פרקין מת הוא גובה כתובתה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה מ"ט אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וא"נ בדלא מציא לאנסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשלהי האשה שנפלו והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא אמר רב אשי יבם כאחר דמי דעיקר תנאה הכי הוה כשתהא נפרדת ממני שלא תהא אגידא בי ותרצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו אינה יכולה לגבות כתובתה אבל זו שהיא יכולה להנשא ונפרדה מן הבעל אע"פ שדבר אחר גרם ליפסל כשתנשאי לאחר קרינא בה אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה אא"כ הכיר בה ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן ועוד שיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעין ומתחלה ראויה הייתי ונסתחפה שדהו וכן כתב הראב"ד ז"ל והביא ראיה מההיא דאמרה בפ' הבא על יבמתו גבי ברייתא דכתיבנא לעיל דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי וה"נ מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאתרע מזלה ותו דאיבעיא לן התם נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי משלישי אין משני לא אלמא כבר שקלא כתובה משני והנך כולהו אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתאמרו דאמרי כרבי וכן כתב רב אחא גאון ז"ל גבי האי דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי פרש"י ולא בעי התנא למנקט דרך פורענות כלומר אלא במה דמצי למנקט גרשה לא נקט נתאלמנה אבל אי תנא תרווייהו בגרושין לא שמעינן מינה דרבי אלא מדתנא נתאלמנה ולא תני תרווייהו באלמנות ושני בדיבוריה ש"מ לאשמעינן דרבי ע"כ. ופירש הרא"ה ז"ל דברי רבו ז"ל וז"ל טעמא דהשיאה וגירשה וכו' פרש"י דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא או תרווייהו באלמנות או תרווייהו בגרושין בשלמא תרווייהו באלמנות לא נקט דהוה ליה לפורענות אלא תרווייהו בגרושין ודאי הוה ליה למתני מדשני בדיבוריה ותנא חדא באלמנות וחדא בגרושין שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאנסובי וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ע"כ:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דדייק מינה להאי פירושא שאין אשה קטלנית לעולם יוצאה בלא כתובה וכיון דאמר ר' בתרי זמני הוי חזקה ולא מפסדה כתובתה בההיא זימנא לעולם לא הפסידה כתובתה דמן שמיא הוא דקא אנסו לה ולא משום לתא דידה ולאו מילתא היא דהא מכל מקום מקח טעות היא וכ"ש למאן דאמר מעין גורם דבעלת מום היא כעקרה אלא דלענין כתובה לא מחזיקא בשני דכיון דכי נשאת לא הוחזקה עדיין יש לה כתובתה אבל משלישי אין לה. ודכותה כתב רב אחא גאון ז"ל גבי מי שנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דאע"ג דקי"ל כרבי דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק הבא על יבמתו ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרקין לקמן דכל היכא דלא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' והכא נמי הא אסירא להנשא ואיכא למימר התם כגון שמתה שאינה יכולה להנשא הכא אע"ג דאסירא להנשא לכשתנשאי לאחר קרינא ביה כיון שנפטרה ממנו ונשואין תופסין בה. ואיכא מאן דמפרש הכא תו לא חזיא לאנסובי וכיון דלא חזייא לאנסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' וליכא. והרב אב ב"ד ז"ל השיב דהא דאמרי' גבי חומה דביתהו דאביי וכו' וביבמות [פה א'] נמי אמרינן אלמנה לכ"ג יש לה כתובה פירות ומזונות וההיא בלאחר מיתה דהכי אוקימנא התם ושמעת מינה דאית לה מזונות וכיון דמזוני אית לה כתובה נמי אית לה ולא נתגלה לי דעתו בזה דא"ה משמע דאפי' מבעל שלישי אית לה כתובה ואע"ג דקי"ל כר' ואינו כן ושדינא נרגא בהנך ראיות דההיא דחומה דביתהו דאביי היינו טעמא דאית לה מזוני משום דכבר אינסיבא לתרי גברי ומתו ואחזקה לה בקטלנית כר' ואביי הכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו כדאמרינן ביבמות [סד ב'] דא"ל לרב יצחק דאמר משמיה דר' יוחנן הלכה כרשב"ג חזי שרית איסורא וסכנתא ונסבה לחומה וכל דהכיר בה דכ"ע מודו דאית לה כתובה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק למימרא דלא מיקריא קטלנית אלא בג' מ"מ הכיר בה ולא הטעתו היא דקי"ל כר' והוה ליה נמי למיחש למילתא ולא למעבד עובדא בנפשיה וההיא דאלמנה לכ"ג נמי איכא לאוקמה בהכי כגון שהכיר בה שהיא קטלנית כגון שנתארמלה מתרי גברי א"נ כגון דארסה קמא ומית א"נ נפל מדקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם דלאו קטלנית היא ומיהו ודאי עיקר פירושא דהא מלתא כדברי רש"י ז"ל דההוא פירושא לא דייק דהוה ליה למימר נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דטעמא דפסדא כתובה בחזקת קטלנית לאו משום דלא חזיא מלאנסובי אלא משום מקח טעות כדאמרן ומינה דלעולם אית לה כתובה משני אבל מג' לא וכן שנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים אית לה כתובה מתרווייהו כדכתב גאון ז"ל אבל מג' לא כדאמרינן התם ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה אא"כ הכיר בה ואביי הכיר בה הוה וטעמא דמילתא משום דבתר מעיקרא אזלינן וכי אינסיבא לשני עדיין לא הוחזקה והטעם צריך מיתוק וביבמות הארכתי.ע"כ:
וגם הרא"ה תלמידו האריך בזה וכתב דליתא להא דרמב"י ז"ל דכתב דמשני נמי לית לה כתובה דאם כן ודאי טעמא משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא דאם איתא דקטלנית מקח טעות הוא אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה דהא אגלאי מילתא למפרע דהויא לה מקח טעות אפילו לראשון תדע דאילו איילונית דקי"ל דהויא מקח טעות אילו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרין דאכתי לא קים לן דתיהוי איילונית והויא לה כתובה לכי הויא לה בת עשרין דאיגלאי מלתא דהויא לה איילונית מי לא מחייבא לאהדורה לכתובתה ולפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובה לעולם מדינא דספיקא בעלמא ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך לפי שאסרו עליה חכמים להנשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות שהטעתו שנשאת שלא כדין אבל כל זמן שהיא רשאה להנשא יש לה כתובה כגון שני ואליבא דרבי ושלישי ואליבא דרשב"ג ואתיא ליה נמי כטעמיה דנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תנשא וכו' ואם למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ואילו משני משמע ודאי דאית לה כתובה משום טעמא דפרישנא דהכא נמי ספיקא הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה ואילו איילונית כה"ג ודאי לית לה כתובה אלא ודאי כדפרישנא דהכא כיון דאית ליה בני ולא אסרו בה רבנן לאנסובי להאי תו ליכא מקח טעות ולהכי אית לה כתובה וזה נכון ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל תלמידו וז"ל והר"ם בר יוסף ז"ל גורס אבל נתאלמנה תרי זימני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחין וכו'. ופי' הוא דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני לית לה כתובה חדא דהא הטעתו ותו שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשאי לאחר אלא למעוטי כשאינה ראויה להנשא משום אישות דאגידא ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעותא להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא כחולה או מוכת שחין שיש לה כתובה וזה ברור ודקאמרת דאטעיתיה והוה לה כאיילונית שאין לה כתובה אם כן אפילו ראשון נמי תהדר ליה כתובה כדאמרינן גבי איילונית במסכת יבמות אלא ודאי לא דמו כלל דאיילונית סימניה מוכיחין עליה ודאי שהיא מקח טעות והיא גרמה מה שאין כן בזו דאיפשר דאינהו גרמו לנפשייהו אלא דמשום סכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובה אלא אחר שהוחזקה שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת יבמות בס"ד. ע"כ:

ואגב אורחיה קא סתים לן תנא וכו'. לכאורה משמע דה"ק דאגב אורחיה דבעי לאשמועינן דיניה קא סתים לן תנא כרבי מדשני תנא בלישניה דלא נקטינהו תרווייהו בחדא גוונא. וליתא להאי פירושא דאם כן משמע דלא מייתי תנא שום לישנא כדי לסתום כרבי דכוליה לישנא איצטריך לאשמועינן דיניה אלא דאגב אורחיה שני בלישניה לסתום כרבי ואין כאן אלא שינוי לשון והא ודאי ליתא דהא ייתור לשון נמי יש כאן דלמה ליה למנקט תרי זימני דבחדא זמנא מצי לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל במתניתין הלכך ודאי דתנא קתני לישנא יתירה לסתום כר' והא דקאמר ואגב אורחיה קא סתים וכו' ה"ק אגב אורחיה דבעי לאגמורי' משפט הכתובה ומחלוקת ר"י ורבנן קא מייתר לן לישנא ושני בה לסתום כר' ומשום לאו בדיני קטלנית אלא בדיני כתובתה להכי נקט ואגב אורחיה וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואגב אורחיה. דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבי יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי וכו' ודוק כנ"ל:
מ"ט דרבי יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' שכבר היה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו ומאותה שעה זכה בהן האב שעדיין לא יצתה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירשה רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדילמא מתניתין בדכתב לה כתובה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ותדע דהא בבבא מציעא ולקמן במכילתין שקלינן וטרינן ארוסה מנא לן דאית לה כתובה ולא פשטוה מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיא דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעו למפשטה ממשנה או ברייתא וכדאשכחנא דכוותא בנדרים גבי בעיא דכהני שלוחי דידן וכדפירשו התם בתוס'. ור"ח ז"ל ומקצת הגאונים ז"ל פירשו משנתינו וכל השמוע' בשכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא איפשיטא התם ולקמן ומיהו תמיה מלתא אמאי לא פשטוה מהא דתנן ביבמות [קיח ב'] קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קדש וכל אחת מהם אומרת אותי קדש נותן גט לכולן ומניח כתובה ביניהם ומסתלק ואם איתא דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה נחזייה לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתבוה ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד דאפילו בזה נחזי מאן מפקא ליה לשטר כתובה דודאי מההיא דנפק מתותי ידה משמע כדאיתא בפ' גט פשוט ואי נפקא מתחת יד סהדי או יד שליש נחזי מאי קאמרי ודוחק הוא לומר דכולן אדוקות בשטר הכתובה ויש לומר דאיכא לדחויה כשקנו מידו שנתחייב בכתובה לאותה אשה שקדש ועדיין לא נכתבה כתובה בענין זה דכיון דהתם לא מבעיא לן אלא ארוסה מנא לן דאית לה כתובה אלמא דעיקר דינא מיקם קים להו. ובהכי אתיא שמעתין ברווחא וכן דעת רבינו הר"א ז"ל והיינו דאמרי הכא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן דמשעת אירוסין תקינו לה רבנן כתובה הילכך כיון שכתב לה כתובה באירוסין ובנשואין בין שלא כתב באחת מהן כלל או שלא כתב באירוסין אלא בנשואין משעת אירוסין הוא עיקר התקנה וזכה בהן אב ואותיב רבה מהא דתניא ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואחר כך נשאת שכתובה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי נימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו הם נכתבים פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתים דמן הנשואין דרכן היה לכתוב בהן כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אי היא נערה לפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתבו ואין לאביה רשות בהן. הריטב"א ז"ל. ולקמן יתפרש עוד שמעת' זו בלשון של הרשב"א והרמב"ן ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד:
ומגבא מאימת גביא פרש"י ז"ל הרי לענין זכותו של אב חזינן דאפי' לרבי יהודה לא אזלינן בתר שעת אירוסין אלא בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דההיא שעתא איחייב לה בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפה. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מחייב לה טרפא ממשעבדי מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד לה ותוספת שמעצמו הוא מתחייב לה לא מתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצה מזמן הכתוב בשטר הכתובה כל המפורש בה בין עיקר ובין תוס' ע"כ. והקשו עליו בתוס' חדא דלישנא דמאימת גביא אפי' מבני חרי משמע שאם לא כן הוה לן למימר מאימת טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גבי אפילו מבני חרי לא גביא ותו דהא פשיטא דאם איתא דגביא מבני חרי מן האירוסין דה"ה אפילו ממשעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית ליה וכמלוה בשטר היא ועוד אמאי לא מבעיא לן הא גבי כתובה דמן האירוסין דמתניא ברישא דמתניתין אי טרפא ממשעבדי או לא ועוד כשפירש רבינו ז"ל בטעמו של רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פירש משום דהויא כמלוה על פה אלא משום דאחוליה אחילתיה לשעבודא קמא והוה ליה לפרושי דהויא מלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכירו בשמועתנו טעמא דאחולי אחלתיה באידך דרב הונא דפרכינן מינה פריש הכא בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי לה וחייש דלא גבי' מן האירוסין מטעמא דאחילתיה לשעבודא קמא הוא ולא משום דהויא כמלוה על פה. ועוד ק"ל שלפי פירושו של רבינו ז"ל כלהו בעיין בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוס' כלל פשיטא שאין לה קודם נשואין כלל שהרי לא נשתעבד להבא כלל ואי משום דרב הונא ולומר שאע"פ שבשעת הנישואין חזר וכתב לה מנה ומאתים וכללו עם התוס' דאפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין ולא אמרינן דאחילתיה לשעבודא קמא מ"מ היה לנו להשיב בתחלה על עיקר השאלה שאינה אלא בעיקר כתובה ונימא דלכ"ע מן האירוסין ובתר הכי איירי בחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אמר וכו' לכך הנכון דאפילו כשכתב לה תוס' מן הנשואין ומן האירוסין איירינן ואמרינן מגבא מאימת גביא מי אמרינן דגביא מן האירוסין ואפילו ממשעבדי כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב לה מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולחנופי ולא מחלה שעבודא דאירוסין כלל דאע"ג דלגבי זכותו של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תקון שיפקע זכות אב בבגרות שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע משעת אירוסין או דילמא אחילתיה למאי דכתב לה מן האירוסין ולא גביא אפילו מבני חרי אלא מן הנשואין ואילך רב הונא אמר מנה מאתים שהם תנאי ב"ד מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ואפילו שלא כ' לה ותוס' שאינו אלא שעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כתב תוספת דאירוסין אלא ע"מ לכונסה וההוא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכותב ומשתעבד לה מן האירוסין הן מעצמו הן מתנאי ב"ד אינו אלא לענין גרושין או אלמנות דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאילו היו בטוחין שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא היה כותב לה כלום ורבנן נמי לא הוו מתקני לה כלום. ואסיקנא דהלכתא כרב אסי ומיהו כל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפילו מנכסין משועבדין וכדאמרינן לקמן בפרק אע"פ מן האירוסין גובה מאתים וסתמא אפילו מן המשועבדים משמע כדבעינן לפרושה בדוכתה בס"ד ובעיין דהכא לא שייכא בפלוגתא דפליגי התם רבנן ור"א בן עזריה דהתם כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דתנא קמא סבר גובה את הכל ואפי' תוס' ור"א בן עזריה סבר דאינה גובה תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירו התם כלל ודכ"ע איפשר לאוקמה או כרב הונא או כרב אסי דלר' אלעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת לכונסה כתב והרי כנסה או כלך לדרך זו דאפי' לרבנן מכיון שכנסה אחילתיה לשעבודא קמא כוליה או מקצתה. ומסתברא דבעיין בדכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספ' סתם כדרך העולם ואפ"ה קים לן שאינה גובה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב בשתי כתובות ושתי תוס' אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין (ומסתברא) דאי בדכתב השתא ואוסיפית לך על מאי דכתיבית לך מן האירוסין כדפר"ח ז"ל דכ"ע יעשה כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתוס' והוא הנכון. ומסתברא נמי דהכא מילתא פסיקא קתני ואפילו בשסך שתי הכתובות שוה או שאחד מהם מרובה משל חבירו וליכא למימר בהא ביטול שני את הראשון ולא אבעיא בהי גביא דשאני הכא שדרך העולם לכתוב שתי כתובו' אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזו מהן עיקר ולהכי אפליגו בה. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל.מגבא מאימת גביא כלומר כיון דלכ"ע לענין אב אזלינן בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי רב הונא אמר מנה מאתים מן האירוסין פירש רש"י ז"ל דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן תוספת משעת נשואין דההיא שעתא כתיבה ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופא אחלה לשעבודא קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות ומדבריו אתה למד דארוסה אית לה כתובה ואפי' לא כתב והיינו דרבה ורב יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל בתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבה דלא אזלינן לגבי אב לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתיבה וכן דעת רבותינו הספרדים ז"ל שארוסה יש לה כתובה והביאו ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו ואמר עלה אמר רב כופין ומבקשין. ואקשינן תרתי. ופרקינן ה"ק מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי דאי בשכתב היאך יכול להכחיש לומר לא קדשתיך ועוד דהא אסיקנא לקמן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין ואי בדכתב מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף לה דקלא לתוספ' כתביה והכא נמי הא אוסיף לה. אלא דההיא דרב נחמן בדכתב והואיל והשטר הראשון בידו אמרינן שלא לבטלו כתבו לשני אלא לתוספת שבו אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון אמרינן ודאי בטל תנאי הראשון על ידי שטר הכתובה שכתב בשעת נשואין ודר"א בן שמוע נמי דאמר מנה מאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין בדלא כתב הוא והקשו הם ז"ל אם כן האי דמבעיא לן בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא תפשוט מהכא דאית לה לכולהו ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות וא"נ מההיא דבפרק האיש מקדש דכופין ומבקשין וניחא להו דלענין הלכתא מפשט פשיטא להו דאית לה אלא דבעי למפשט התם ממשנה או מברייתא ויש להם כיוצא בה בפרק אין בין המודר דמבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון ולא איפשיטא התם ואף על גב דמצי למפשטא ממימרא דרב הונא דאמר בפרקא קמא דקדושין גבי עבד כנעני קונה א"ע בכסף דכהני שלוחי דרחמנא נינהו משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטא אלא ממשנה או ברייתא. ואם תאמר תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דמהיכא איכא למימר ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן בברייתא להדיא או ממתניתין דהמארס נמי לא מצי למפשטא דאיכא לאוקמה בדכתב ואם תאמר תפשוט מדתניא מודה ר' יהודה במארס כשהיא קטנה ובגר' ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה וההיא ע"כ בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו שאם בדכתב דאב הויא הואיל וברשותו נכתבין ואי ארוסה לית לה כתובה מאי מודה פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום וי"ל דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר דסד"א כיון דמנה ומאתים שלו תוספ' נמי שלו קמ"ל. ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה ויש מביאים ראיה לדבריהם מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא מנלן דאית לה כתובה ואתינן למפשטא ממתני' דפרק אע"פ ומדתני רבי חייא ולא קמו וכאן דלא אפשיטא לית לה ובשלהי פירקא נמי הכי משמע לכאורה מדאמר בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נשואין לית לה דאלמא ארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנשואין ואילך אבל משעת אירוסין לית לה אלא אא"כ כ' ורש"י ז"ל כתב שם כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרי רבנן תקנו נמי לארוסה או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי ע"כ. ושמעתין דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל כגון שכתב לה מנה ומאתים מן האירוסין ובשעת נשואין כתב לה צביתי ואוסיפית לך אמנה ומאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך ולפי' אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוס' מן הנשואין ואע"ג דהדר כתב לה תוס' מן הנשואין לא אחלה לשעבודא דמנה מאתים מזמן ראשון ורב אסי סבר כיון דהדר כ' לה תוס' מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון ולפי פירושו משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוס' וזהו הואיל וברשותו נכתבין כלומר שחוזרין וכותבין בנשואין והלכך שאלו כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנשואין אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו ואע"ג דקי"ל כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף לה דיקלא לתוס' כתביה וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנשואין שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש או נתארמלה מן האירוסין דלא תפוק בלא כלום והשתא דהדר וכתב לה מן הנשואין עם התוס' אחוליה אחליה לשעבודא קמא והיינו נמי דלגבי אב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה כיון דליתא עיקר ונמחל שעבודא בשעת נשואין וההיא דפרק האיש מקדש נמי בדכתב לה ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי דיש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתא דסבלונו' א"נ כשלא מצאו לקיימה וכמו שכתבתי שם במקומו בס"ד והא דתנן ביבמות פרק האשה קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה קדש וכל אחת אומרת כו' ומניח כתובה ביניהם ומסתלק איכא מ"ד בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין וזה דבר רחוק דאילו שטר כתוב' יוצא מתחת אחת מהן מההיא דנפיק מתותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט ואי מתחת ידי סהדי נחזי סהדי מאי קאמרי ואין לך אלא בכולן אדוקות בו וזה רחוק מאד אלא יש לי לומר במודה שכתב ונשרף או שאבד ועוד י"ל כשקנו מידו והלכו להם עדים למה"י ולא ירדתי לדעת רבותינו ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו דזה מפרשה בשכתב מן האירוסין משום דסבירא ליה דארוסה אין לה כתובה והוצרכו לדחוק עצמן בה וזה מפרשה אפילו בשלא כתב ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתוב' והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשלהי הכותב ובפרק קמא דמציעא מהא וכן בההיא דפרק האיש מקדש ונ"ל דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה אפשר היה לומר דסוגייתינו אפילו בדלא כתב לה משום דרב ורב אסי ודאי ס"ל יש לה כתובה כדאיתא בפרק הכותב ובפ"ק דמציעא דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ועלה קא מבעיא ליה למר קשישא התם מנלן אלמא רב ורב אסי כולהו ס"ל דארוסה יש לה כתובה ורב הונא נמי דתלמידו דרב הוא מסתמא כרב סבירא ליה וכן רבה ורב יוסף מתלמידי דרב הוו וס"ל כוותיה וכיון שכן בעיין דהתם היכי פשטי' לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו וההיא נמי דבפרק האיש מקדש רב הוא דאמר לה והילכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא. ולעיקר דינא מסתברא דאית לה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא אלמא מילתא דפשיטות' היא דאית לה ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אסי מנלן דאית לה לאו לאפלוגי עלייהו אתא אלא מנא לן הוא דקאמר נפק ודק ולא אשכח לה ראיה מכרעת דדילמא איכא לדחויינהו בוכתב ואע"ג דלא אשכחן בה ראיה מ"מ קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה ואפילו מספקא ליה למר קשישא לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא ועוד דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני רבי חייא בר אמי ואוקמה בדכתב לא מפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי דדילמא הכי קבילו לה דאפילו בדלא כתב לה ולא שבקינן קבלה אמיתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי איך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם שאין לה ושמא הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי וכן מצאתי שם לבעל הלכות ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה בסתם ארוסות היא מדלא פירשו בהדיא בדכתב ואף בגמרין לא אתפרש עלייהו כלל וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב לא הוה שתיק גמרא מיניה והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ודחקי' ופרקינן הואיל וברשותו נכתבין ובלישנא קמא קאמר הואיל ומשעת אירוסין זכה הוה ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין כתב לה ועוד דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמלתא דפשיטותא ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין ועוד דאמר בשלהי פירקין יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה ואם איתא דבלא כתב לית לה והכא בדכתב לה הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה אמרי ליה וכו' והא דבעא רבא בשילהי פירקין בת ארוסה יש לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות לכאורה הכא נמי מכרעא מדקאמר סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה דאלמא כל ארוסה אית לה דאי דוקא בדכתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות וה"פ כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה מעתה נתקיימו תנאי הכתובה דכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה או דילמא דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן האירוסין אלא מן הנשואין ואילך דהוא עיקרו של דבר אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תפוק בכדי הילכך תנא כתובה לית לה אלא מן הנשואין ואילך דלא חששו לולדות שהולידו דרך זנות שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נשואין ועיקר בעיא דרבא היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין אע"פ שעיקרן מן הנשואין ואילך או דילמא אין תנאי כתובה כלל אלא בדרך נשואין והכי איתא בירושלמי גבי את תהא יתב' בביתי דגרסינן התם בון בר חייא בעא קומי דרבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו דרך נשואין ע"כ בירושלמי וכ"ש לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואח"כ נשאה דעכשו אינו קשה כלל דה"ק כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין כלומר דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגיית השמועה בס"ד כנ"ל לענין הדין אבל לענין פירוש שמועתנו קשיא לי בין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפירושו של ר"ח ז"ל דאי לא כתב לה תוס' עד שעת נשואין למה הזכירו בכאן כלל תוספת מן הנשואין פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב ואי משום דרב הונא ולומר דאע"פ שחזר וכתב לה תוספת משעת נשואין וכלל מנה ומאתים עמו אפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתובה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נשואין מ"מ היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאל ומאימת גביא ולימא דכ"ע מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נשואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו' ומסתבר ליה דאפילו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהם כתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה ואקשי' מדתנא מודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה דאלמא לגבי אב לא אזלי' בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתובה דנשואין ופרקינן אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא ומגבא מאימת גביא מן הלקוחות מי אזלינן בתר חיוב אירוסין דמ"מ הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינה גובה אלא מן הנשואין ואילך דהא עיקר רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב ובין לא כתב דמאותו זמן נתחייב לה ותנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב בין לא כתב דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה וכדתנן בפרק אע"פ ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי ורב אסי אמר אפילו מנה ומאתים מן הנשואין דאין כתובת ארוס' ואפילו כתב אלא כדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנשואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגרושין קודם נשואין הא אילו היו בטוחין שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל והלכך כשבאה לכלל נשואין כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין דאמדן דעת שניהם הוא וכ"ש בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה ואסיקנא כותיה ומ"מ אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכר"א בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה כלומר תוספת אלא ע"מ לכונסה וגובה מן המשועבדין משמע כנ"ל. והרמב"ם ז"ל שכתב המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הוא ז"ל פי' ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חרי לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באומד הדעת רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה ובין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד הדעת כי היכי דלא תיפוק בכדי אבל תוספת כלל לא ומ"מ בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' רש"י ז"ל זכה בהן מתקנתא דרבנן דתקינו לארוסה אף על פי שלא כתב לה בנשואה ובאידך לישנא דרב' ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נשואין ואע"פ שיש לה מן הארוסין ואותה שבשעת נשואין היא עיקר לפיכך אין האב זוכה בה עד אותה שעה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרינן דמן האירוסין אית לה מתקנתא דרבנן ואפ"ה הדרי וכתבי לה כשנשאת אלמנה וגרושה מן הנשואין מאימת גביא ופליגי בה רב הונא ורב אסי והאי פירושא לא אתיא כדעת הגאונים ז"ל דאילו אליבייהו ז"ל ארוסה לית לה כתובה אלא כשכתב לה ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתניתין דאמרינן בה דאית לה כתובה אלא בשכתב לה והיינו דאמרינן הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוסה כשהיא נערה והיא ברשות האב ובאידך לישנא אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שכן דרכן לעולם אפילו אותן שכותבין כתובה לארוסה שחוזרין וכותבין לה כשנשאת ואף על פי שכבר כתבו לה מ"מ אותה שבשעת נשואין הוא עיקר כתובה ואין האב זוכה בה אא"כ אותה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבה מאימת גביא כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנשואין מאימת גביא אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפית לך כך וכך אמנה דאית לך עלי מן האירוסין משמע דטעמא משום דכתב לה הכי הא לא"ה לא אר"ה מנה מאתים מן האירוסין אלא אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא כדאיתמר באידך דרב הונא הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון וכו'. ומפרשינא טעמא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים והכא נמי בעינן דלכתוב לה אוסיפית לך אמנה מאתים דאית לך עלי מהאירוסין. והא ליתא דא"כ לא הוה אמר רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנשואין כיון דכתב לה בהדיא אמאתים דאית לך עלי מן האירוסין. ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אסי אפילו נתגרשה מן האירוסין אינה גובה מן המשועבדים והיינו טעמא דקאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאע"ג דכתב לה מן האירוסין אדעתא דהכי הוא דכתב לה דלא תגבי אלא מבני חרי. והא ליתא דהא רבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דארוס' אינה גובה תוספת משמע דקסבר דגביא ממשעבדי דקתני סתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ובגוביינא מדינא משמע מסתמא אבל הנכון כמו שפרש"י ז"ל דהכא במאי עסקינן דכתב לה אמאי דאית לך עלי סתמא ותו לא והאי לישנא מסתמא דיינינן ליה דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמר ולפום הכי חזינן עיקר דינא היכי ודיינינן עליה לישנא והיכא דנתגרשה מן האירוסין דכ"ע שקלה לה לכתובתה מן המשועבדין אבל השתא דנשאת פליגי דרב הונא סבר דאכתי לא מחלה שעבודא דמנה מאתים דאית לה מן האירוסין אבל תוספת מחלה כר"א בן עזריה דאמר לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שכן דאתיא לכלל נשואין אין לה אלא משעת נשואין ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה דלא אמרי רבנן אלא בנתגרשה מן האירוסין אבל כי אתא לכלל נשואין מודו רבנן דמחלה שעבודא דמאירוסין עד שעת נשואין דמודה רב הונא לרב אסי בתוספת וכיון דכן דהכי דינא אמרינן דמאי דכתב אמאי דאית לך עלי הכי קאמר מן האירוסין ודוקא אמנה מאתים הוא דאמרינן ולאו אתוספת דמאי דאית לך עלי דכתב לה לאו אתוספת קאמר לה אע"ג דאפשר דהוי משמע משום דהא פרישנא דאמאי דאית לך עלי מדינא ותוספת לאו דינא דתגביה ליה מן האירוסין אלא העיקר בלבד הכי סברא דרב הונא דמדינא לית לה מן האירוסין אלא מנה ומאתים דאלימי דעיקר כתובה ולא תוספת ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאף על גב דאלו נתגרשה מן האירוסין אית לה לרבנן כל מאי דכתב לה ולרבי אלעזר בן עזריה מנה מאתים כי אתיא לכלל נשואין מחלה אכולהו בין אמנה מאתים בין אתוספת שעבודא דמאירוסין ועד נשואין ואית לך עלי דכתב לה מדינה קאמר ואקשינן ליה לרב הונא מאידך דאמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחד של מאתים ואחד של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני ואמאי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני כי הא דאמרינן דגובה מאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ומהדרי ולטעמיך דלא קים לך טעמא דהך שמעתא דרב הונא תקשי לך אמאי לא גבי חמש מאות כולהו אלא חמש מאות ה"ט דלית לה משום דאם כן הוה ליה למכתב אוסיפית לך תלת מאה אמאתים מדלא כתב לה הכי הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דא"כ הוה ליה למכתב לה אוסיפית לך מאה אמאתים קמאי ומדלא כתב לה הכי ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשעבודא דשטר ראשון אבל הכא ליכא למימר הכי דהא כתב לה דאית לך עלי וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתים דאית לה מן האירוסין איכא למימר דלישנא הכי נמי קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין אבל תוספות אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפי' תוספות כתובה זו שניה של נשואין מרובה מן האירוסין דרב הונא אית ליה בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספות ולא אמרי' בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא ואף על גב דכתב לה בשני' אמאי דאית לך עלי סתמא דקא משמע נמי אתוספות לית לה תוספת אלא מן הנשואין כדפרישנא והיכא דתוספת כתובה זו שניה אינה מרובה על הראשונה וכתוב בה אמאי דאית לך עלי גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי ומיהו לא מחוורא האי סברא דמשמע לפום האי שיטתא דהיכא דלא כתב לה בכתובה שניה מן הנשואין תוספת כלל אמרי' בטל שני את הראשון והא לא מסתברא דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל ולהאי סברא נמי היכא דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שניה אמרינן אי בעיא בהא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד ואי בעיא גביא עיקר כתובה ותוספת בכתובה שניה. והא נמי לא נהירא כלל אבל נראה לומר דודאי הא דרב הונא לעולם ליתא ואע"ג דאמרי' בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא הני מילי בעלמא דשתי כתובות אחר נשואין למה לי וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחיל שעבודא קמא אי בדלא שוו אלא דאידך יתירתא אמרינן אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא אבל הכא ליכא למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו ובדלא שוו אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא והא ליכא למימר תרתי למה לה דהכי אורחייהו דאף על גב דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נשואין משום דעיקר כתובה דנשואין היא ומשום דאיכא נמי דמוסיפין לה בשעת נשואין ולא בשעת אירוסין והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלה שעבודא דאירוסין ותוספת מן הנשואין דתוספת ודאי כיון דאתיא לכלל נשואין מחלה שעבודא דאירוסין ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דכיון דאתיא לה לכלל נשואין אכולהו מחלה לשעבודא דאירוסין ומקשינן ליה מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים ליה טעמא דההיא דחמש מאות כולהו תגבי אלא התם היינו טעמא משום דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים א"נ אוסיפית לך מאה אמאתים ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי ודאי אמרי' דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא והשתא דקי"ל טעמא דמילתא ודאי פשיטא לן טעמא בהא דליכא למימר בה בטל שני את הראשון ולא טעמא דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו מעיקר' נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא בטל שני את הא' ולא אי בעי' בהא גביא דהא ליכא למימר כדפרישנא אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרי' תגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ופרישנא טעמא דשאני ההיא ותו לא קשיא ולא מידי והא דאמרי' דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים או מאה אמאתים כלומר דכתב לה הכי בהדי' אמאתים קמאי אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדיא אלא שכתב לאשתו כתובה שניה אחר נשואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך לאו הכי קאמרינן בין תוספת בכלל לתוספת בפרט ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתים קמא בהדי' ופשוט הוא ואינו צריך לפני' וזהו הנכון. ע"כ:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל. מגבא מאימת גביא. למאי דקתני במתניתין השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה קאי והכי קא מבעיא ליה כיון דארוסה יש לה כתובה משעת אירוסין נאמר שתטרוף לקוחות ג"כ משעת אירוסין דמאותה שעה חל השעבוד או נאמר שלא תטרוף אלא משעת נשואין דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דיינינן ליה כמלוה על פה ומלוה על פה אינה טורפת לקוחות. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה מפרשין לה לאבעי' בשפסק בשעת אירוסין לתת לה כתובה ומבעי ליה אם תטרוף משעת אירוסין או משעת נשואין. אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין כלומר מנה מאתים שהוא עיקר כתובה ונשתעבד לה מיד בתקנת חכמים טורפת מזמן האירוסין אבל התוספת שהוא מוסיף ומשעבד עצמו אליה אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שבאותה שעה קנו מידו ונשתעבד לה. ואית דמפרשי' דמיירי כשפסק שיעור התוספת בשעת האירוסין והא קמ"ל שאף על פי שפסק בשעת האירוסין אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שכתב. והרב מורי נר"ו אמר דהא קמ"ל שלא נאמר בשכתב התוספת בשעת הנשואין דאחולה אחליה לשעבודא ולדעת זה כתב לה התוספת שאם תרצה התוספת תניח מנה מאתים ותטרוף התוספת משעת נשואין ואם תרצה מנה מאתים תטרוף מזמן האירוסין המנה מאתים בלבד ותניח התוספת אלא אמרינן תגבה זה וזה ותטרוף מנה מאתים משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פרש"י ז"ל דכיון שלא כתב לה כתובה מן האירוסין אינה טורפת אלא משעת הנשואין ואילך שנכתב כתובה. ונראה מדבריו שאם היה כותב לה כתובה משעת אירוסין היה מודה רב אסי שהיתה טורפת מנה מאתים מן האירוסין. והקשה רבינו צרפתי ז"ל דהא קי"ל דכתובה אף על פי שלא כתב כמי שכתב לה דמי ולמה נחלק בין כתב ללא כתב. ולפיכך פירשו דטעמי' דרב אסי דאמר דאינה טורפת מנה מאתים אלא מן הנשואין דבשעה שכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספת אחולי אחלתיה לשעבודא קמא ונתרצתה שלא תטרוף אלא משעת נשואין אבל אם גרשה מן האירוסין ודאי טורפת מזמן האירוסין ואף על פי שלא כתב לה דהשתא ליכא למימר אחולי אחלתיה כיון שלא הגיע לנשואין. ורבינו שרירא גאון ז"ל ורוב הגאונים ז"ל אומרי' דלא מבעיא בשלא כתב לה שאינה טורפת אלא אפילו כתב לה אם נתאלמנה מן האירוסין אינה טורפת ממשעבדי כלל וגם רבינו משה ז"ל כן כתב ויש לתמוה על דבריהם דאי בשכתב לה אחריות למה לא תטרוף מן הלקוחות על כן נראה למורי הרב נר"ו להעמיד דבריהם בשלא כתב לה אחריות ואכתי קשיא דאפ"ה למה לא תטרוף דהא קי"ל שאע"פ שלא כתב לה אחריות כמי שכתב דמי דאחריות טעות סופר הוא ולא מצית לדחויי ולמימר דלא איתמר לגבי כתובה דהא חזינן בהדיא דגבי כתובה נחלקו בדין האחריות רבנן ורבי מאיר דרבנן ס"ל דאמרינן אחריות טעות סופר הוא זהו כשנכתבה מן הנשואין דתקנת שמעון בן שטח דכל הנכסים יהיו אחראין וערבאין לכתובה בנשואין תקן ובזה היו חולקין רבי מאיר וחכמים דרבנן ס"ל דכיון שתקן דכל נכסיו יהיו אחראין וערבאין אע"פ שלא כתב בה אחריות כמי שכתב דמי ורבי מאיר סבר דמפני התקנה די כשנכתב האחריות בפי' שנדון אותו אבל כל זמן שלא נכתב לא אמרינן דטעות סופר הוא. וע"כ לא פליגי אלא בנשואין שבזה היתה התקנה אבל כשנכתבה באירוסין ד"ה ס"ל שאם לא נכתב בפי' האחריות לא אמרינן דט"ס הוא ואינה טורפת לקוחות ויש סיוע לזה מדאמרי' לקמן אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון בשטרי דקרקעות ובמאי דדמי לה מיירי דאי בשטרי הלואות אי אפשר כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל וטעם דבטל שני את הראשון משום דאמרינן דכשנכתב שטר המכר האחרון אחולי אחליה לשעבודא קמא ונתבטל כח השטר הראשון ואינו טורף לקוחות אלא מזמן השטר השני אבל אם בשטר המכר האחרון שכתב שהיה מוכר לו אותו הקרקע בעצמו הוסיף במכירה אפילו דקלא לא נאמר בזה בטל שני את הראשון אלא אמרינן דמפני תוספת הדקל נכתב השטר האחרון ויזכה בכל ויש לשאול למה זוכה בכל והא אמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אמר רב הונא באת לגבות מאתים וכו' אלמא אף על גב דהוסיף בכתובה שניה לא נאמר שתגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני אלא אם תרצה בתוספת לא תזכה בכתובה ראשונה כלל והכא נמי הוה לן למימר שאם ירצה בדקל לא יזכה מזמן ראשון כלל. ותירץ הריא"ף ז"ל בתשובותיו דהכא נמי מאי דאמרינן דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה אינו רוצה לומר שיזכה בקרקעו' מזמן ראשון ובדקל מזמן שני אלא שאם ירצה לזכות בכח השטר השני בקרקע ובדקל יזכה ויתבטל כח השטר הראשון ואם ירצה להניח הדקל ולזכות בקרקע לבדו מכח השטר הראשון כי ירא כי שמא המוכר לקח מעות בהלואה בין זמן ראשון לזמן שני ואם יזכה בכח השטר השני יבא בעל חובו ויטרוף ממנו הרשות בידו. והר"י בר ברוך הספרדי ז"ל תירץ דלא דמו אהדדי דכתב שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לך כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא שכתב שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון ואוסיפית כמנהג העולם מוכחא מלתא שלא נתכוון להוסיף על המנה הראשון אלא לזכות בזה שיתבטל הראשון ולפיכך דין הוא שלא תזכה אלא או בזו או בזו אבל במכר שאין דרך בני אדם שמוכרין לכתוב ואוסיפית כשכתב לשון מכר על הקרקע שמכר מתחלה ועל הדקל אע"פ שלא כתב ואוסיפית מוכחא מילתא דמפני תוספת בלבד נכתב השטר האחרון ולא נתבטל השטר הראשון ויזכה בקרקע מזמן הראשון ובדקל מזמן שני. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:

הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים פרש"י והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט. ולי נראה דהיינו טעמא דרש"י דאם היתה של שלש מאות קודמת היתה גובה שתיהן דהא דלא גבה תרווייהו משום דה"ק לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתן וכו' והא לא שייך למימר אם קדמה של שלש מאות. הרא"ש ז"ל:

ולטעמיך תגבי חמש מאות כולהו כלומר ולטעמיך ולשבושך דלא ידעת טעמא דידי הוה לך לאקשויי אמאי לא גביא חמש מאות כולהו אלא ודאי דלא הא קשיא ולא הא קשיא דחמש מאות כולהו טעמא דלא גביא משום כיון דלא כתב לה וכו'. כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות לאשה אחת וכשחוזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר והכא נמי הוסיף לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה הראשון שלא תוכל לטרוף אלא מזמן שני ואם לא תמחול שעבודה נתרצה לגבות כתובתה הראשונה מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר מכל מה שכתב לה עכשו ולא היה לו לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הן שעל מנת כן כותב שאין אדם דעתו לחזר ולחייב חיוב אחר אחר חיבת חופה ונשואין ואם דעתה להוסיף זכות על הראשון היה לו לפרש. הריטב"א ז"ל: