שולחן ערוך אבן העזר ט א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

אשה שנשאת (או נתארסה) (מ"מ פכ"א ונ"י פ' הבא על יבמתו) לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה:

הגה: ויש אומרים דדווקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרגו אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם (ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בסי"א). יש אומרים דהוא הדין אשה שנתגרשה שני פעמים אין לישא אותה (רש"י פ"י דיבמות והר"ן ר"פ נערה) אבל יש אומרים מיתה דוקא (הגהות מיי' בשם התוס') (וכן עיקר):

מפרשים

 

(א) לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי:    אין לפרש שבשעת נשואין לא נודע לו ואחר הנשואין נודע לו ורוצה להחזיקה דבזה פשיט' דכותב לה כתובה דאסור להשהות אשה בלא כתובה (כדלקמן סי' ס"ה) אלא מיירי מיד שנודע לו רוצה לגרשה או שמת ולא נודע לו אין היורשין משלמין הכתובה ובאמת משמעו' דברי הרמב"ם (פכ"א מהא"ב) שכתב אם נשאת לא תצא משמעות לשונו ככל לא תצא שבתלמוד ואינו מוציא כלל בלא כתובה דלדעת הרמב"ם אין כאן טעות כלל כמו שכתב (הרמב"ם בעצמו) בתשובה הביאו הכ"מ (פכ"א מהא"ב) וז"ל שלישא קטלנית אין בו איסור אבל הוא על צד הניחוש והפחד והתמהון שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים וכו' ואף על פי שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נתחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשין בפני ב' עדים ואח"כ כותבין לה ב"ד כתובה ומכניסין אותה לחופה וכן היו עושים ב"ד של רבינו יצחק בעל ההלכות וב"ד של ר' יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו אנחנו במצרים עכ"ל אבל הרא"ש ס"ל דכופין אותו להוציא בע"כ (כמו שהביא הטור דעתו בסי' זה) דחמיר' סכנת' ודאי יכול לטעון מקח טעות והרב המחב' הרכיב דעת הרמב"ם והרא"ש בהדדי ואינם מוכרחים ובפרט לדידן דק"ל דאין יכול לכוף האשה בע"כ לגרשה מטעם תקנת ר"ג (כדלקמן סי' קי"ט) קשה לי' להוציאה בע"כ בלא הכיר בה ע"פ דעת הרמב"ם דלא חשיב לה למום גמור דהא פסק לקמן סימן קי"ז (בהג"ה סעיף י"א) דדוקא בנכפה ובמום גדול כופין אותה אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרש' בע"כ:

(ב) וי"א דדוק' אם מתו מיתת עצמם:    (ביבמות דס"ד ע"ב) גבי היכא דנשאת לשנים ומתו דלא תנשא לשלישי אליבי' דרבי ולרביעי אליב' דרשב"ג פליגי בה אמוראי חד אמר מעיין גורם (פי' מעיין של אשה גורם להמית אנשיה) וחד אמר מזל גורם מאי בינייהו איכ' בינייהו דאירסה ומית א"נ דנפל מדיקל' ומית למ"ד מעיין גורם ליכא בשניהם כיון דאירסה ומת הא לא בא עליה שתגרום מעיינ' שימו' בעלה ובנפל מדיקל' הא לא מת ע"י חולי והנה הי"א פסק לפי גמרא הנ"ל דנפל מדיקל' ומית וא"כ חולק ג"כ על מ"ש לעיל בהג"ה או נתארסה דהא אמרי' דאיכא בינייהו נמי דאירסה ומית (ובחדא מחתא מחתינהו) והרב בהג"ה קיצר כאן מה שהי' לו להאריך:
 

(א) או נתארסה:    דק"ל מזל גורם מ"ה באיזה מיתה שמת אפילו לאו מחמת חולי נקראת קטלני' ופי' הרא"ש מזלה גורם היינו פרנסה לפי המזל ואשה זו מזלה רע ומתו אנשיה שלה כדי שתחי' בצער ועיין עוד מזה בהג"ה דרישה:

(ב) לא תצא:    אפילו התרה בו ריב"ש סי' רמ"ב ולהרמב"ם אין איסור כלל אלא הוא על צד הניחוש והפחד שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בין פחד זה לבין האוכל מכישא דאסר גננא לשון הרמב"ם ועיין בכ"מ, ולדעת הרא"ש סכנה הוא וכופין להוציאה דחמירא סכנת' מאיסורא וכ"כ הרשב"א והנ"י:

(ג) ואם הכיר בה וכו':    לכאורה תימא דעירב דעת הרא"ש עם דעת הרמב"ם דהא לדעת הרמב"ם משמע אפילו לא הכיר בה יש לה כתובה כדמשמע מתשו' שהביא בכ"מ וכן הקשה בח"מ ואפשר דחסר כאן וצ"ל וי"ל /וי"א/ תצא ואם הכיר בה וכו' ובזה ניחא שלא הביא רמ"א רוב דיעות החולקים על הרמב"ם דס"ל תצא, ולפי גירסא שלנו י"ל המחבר הכריע כן לענין כתובה א"י להוציא הכתובה כי י"ל קים לי כהרא"ש ולענין כפיה על הגט י"ל קים לי כרמב"ם מיהו אם הוא רוצה לגרשה י"ל דיכול לגרשה בע"כ ובכה"ג לא תיקן ר"ג במקום ספק סכנות נפשות:

(ד) משני יש לה:    אף על גב דמיד במיתת השני נעשה מחזקת שבעליה מתים כתב הרא"ש הטעם לענין ממון קי"ל בג' זימני הוי חזקה כלומר לעולם הלכה כרשב"ג בג' זימנין הוי חזקה אלא משום סכנות נפשות קי"ל כרבי בנשואין ומילה בתרי זימני הוי חזקה וכ"כ בט"ז ביורה דעה סימן ק' ועיין סי' קנ"ד והר"ן כתב בבעל השני י"ל שמא מתו כדרך כל הארץ אלא בבעל הג' אסורה להנשא דעכ"פ יש כאן ריעות' והוא /והיא/ לא גילה /גילתה/ לו מ"ה תצא בלא כתובה, ובזה מיושב קושית תו' ס"פ הבע"י למה לענין ממון הולכי' אחר רוב הנשים ובאיסור אין הולכים אחר הרוב ובעלמ' קי"ל בממון אין הולכים אחר הרוב ובאיסור הולכים אחר הרוב, וב"ח כתב דהיא מוחזקת כיון דהכתובה בידה אמרינן שטר העומד לגבו' כגבוי דמי תמוה דהא ב"ש ס"ל כן ולית הלכת' כוותיה שוב ראיתי קושיא זו בתשו' שער אפרים דף מ"ז ועיין במ' פ' הבע"י ובמהרי"ק שורש צ"ב:

(ה) י"א דוקא:    כלומר יש מקילין בזה וס"ל הלכה כמ"ד מעיין גורם וכל שאין מחמת חולי אינו כלום וכן כשמתו אחר ארוסין:

(ו) או מת בדבר:    הנה בת"ה סי' רי"א ובריב"ש כתבו מת בדבר או בכה"ג כל שהוא מכת מדינה אפילו למ"ד מזל גורם לא תלינן בכה"ג במזל דידה כמ"ש בחושן המשפט לענין חכירו' וכ"כ ברי"ו וכן אם הוא זקן לאו קטלני' היא, ומסיים שם כל שמתו בעלי' כולם במיתה אחת יש לחוש אף הרמב"ם מודה בזה ועיין בד"מ:
 

אשה שנישאת כו' הטעם בזה שמעיין שה גורם המיתה למשמש עמה ובנתארס' הטעם שמזלה גורם שימותו אנשיה:

אין לה כתוס' דהוה הנשואין שלו בטעות אבל מן השני יש לה כתוב' מיורשיו כיון דלא הוחזק ג"פ ואע"ג דלענין איסור נישואין הוה חזקה בתרי זימנ' כר' מ"מ לענין ממון מודה רבי דבעינן ג"פ כמו בשור המועד כ"כ הרא"ש פ' נער' שנתפתת' ובפריש' דחה טעם זה וז"ל אבל לא שייך טעמא דכתוב' ממונ' לא קי"ל כרבי דסבירא ליה הוחזק' בב"פ דלא שייך לומר בחד ענין דבחצי' ס"ל כרבי ובחצי' דלא כוותי' עכ"ל ואישתמיטתי' דברי הרא"ש שזכרנו וגם לא נכון מ"ש דלא קיי"ל בחציה כרבי אלא אמרינן דבזה רבי מודה כמ"ש הרא"ש:

רבים מקילים כו' נראה לדמות דבר זה לההיא דפ' מפנין לענין הקזה במעלי שבת' אע"ג דסכנה היא מ"מ כיון דדשו בי' רבים פי' רש"י הורגלו מתוך דוחק שומר פתאים ה' וכן בזה שהורגלו רבים בזה מפני שאין לכל א' ליזהר בזה דאין זיווג מצוי לו ע"כ לא חשו לסכנה עוד:
 

(א) או נתארסה:    דקי"ל מזל גורם ולא מעיין מש"ה באיזה מיתה שמת אפילו לאו מחמת חולה נקרא קטלנית ופי' הרא"ש מזלה גרם היינו פרנסה לפי מזלה ואשה זו מזלה רע ומתו אנשי' שלה כדי שתחיה בצער ועיין בהגה' פרישה. בתולה שמתו לה שני חתנים אם יש לחוש לקטלנית עיין בחות יאיר סי' קצ"ד. ועיין מ"ש התי"ט בפרק ד' דכתובות משנה ב'.

(ב) לשלישי:    יש להסתפק אי דוקא בזה אחר זה קאמר או אפילו בסירוגין עיין ד"מ. אשה שמת בעלה ונשאת לאחר שהיה נשוי אשה אחרת ומת פסק בהלכות קטנות שאלה קנ"ב דהוי קטלנית. שתי נשים צרות שנשאו לב' אנשים ומתו. אפשר בשתיהן יחד לא ינשאו לא' אבל כל א' בפני עצמה תתלה הקלקלה בחברתה הלכות קטנות שאלה קנ"ג. קטלנית מתייבמת לכתחלה הרא"ם ח"א סי' כ"ב. ובתשובת חכם צבי שאלה א' הביא ראיה מפרש"י והרמב"ן פרשת וישב דשייך קטלנית אפי' ביבמה ע"ש ונ"ל דמתניתין ביבמות פרק א' ופרק ד"א איירי מאיסור' ולא מסכנת' עיין ודו"ק ועיין רלנ"ח סי' ל"ו ובהרדב"ז ח"א סי' רנ"ה וע"ל סי' קע"ד.

(ג) תצא:    כ"כ הרמב"ם דלדידיה אין איסור כלל אלא הוא על צד הניחוש והפחד שיש ברוב שניזקו בהם הגופות חלשים עיין כ"מ בפכ"א הא"ב. ולדעת הרא"ש סכנה היא וכופין להוצי' דחמיר' סכנת' מאיסור'.

(ד) כתובה:    דהמחבר הכריע כן לענין כתובה י"ל קים לי כהרא"ש ואינה יכולה להוציא הכתובה. ולענין כפיה על הגט י"ל קים לי' כהרמב"ם מיהו אם הוא רוצה לגרשה י"ל דיוכל לגרשה בע"כ ובכה"ג לא תיקן ר"ג במקום שיש ספק סכנת נפשות ב"ש ועיין ח"מ.

(ה) כתובה:    אע"ג דמיד במיתת השני נעשה מוחזקת שבעליה מתים עיין תוס' יבמות דף ס"ה ע"א ד"ה נשאת למי שאין לו בנים וכו'. ועיין ב"ש וב"ח.

(ו) מתו:    כלומר יש מקילין וס"ל דמעיין גורם וכל שאין מחמת חולה אינו כלום וכן כשמתו אחר אירוסין עיין ח"מ.

(ז) בדבר:    או שהוא מכת מדינה אפילו למ"ד מזל גורם לא תלינן בכה"ג במזל דידה וכן אם הוא זקן לאו קטלנית היא. ואם מתו בעליה כולם במיתה אחת יש לחוש אף הרמב"ם מודה בזה עיין ד"מ ב"ש.

(ח) שנתגרשה:    עיין יבמות דף כ"ו ע"א. לכאורה קשה לפי פרש"י שם דאפילו בגרושין נמי הוי קטלנית א"כ מוכח דמזלה גורם וה"ל לאוקמי לאיכ' בינייהו דגירשה ביבמות דף ס"ד ע"ב גם יש לדקדק בכתובות דף מ"ג ע"ב קאמרי' טעמא דהשיאה וגרשה וכו' אבל נתאלמנה תרי זימנא וכו' למה לא קאמר אבל נתגרשה תרי זימנא ע"ש. ויש ליישב ודו"ק ועיין בנ"י ספ"ב דיבמות.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש