שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף יט

דף יט עמוד א

אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו' — פירוש, הכי קאמר, דאף על גב דקיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום דינא הוא דלקטלו ולא יחתמו שקר, ומידת חסידות הוא, ואי לא עבדי הכי, משוו נפשייהו ברשיעי, וקסבר רבי מאיר אפילו בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו שאינו חסיד. ורבא קשיא ליה, כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואי אתו לקמן – מורינן להו דלחתום, כי חתמי מנפשייהו היכי משויתו להו רשעים, כי היכי דנימא "אין אדם משים עצמו רשע"? הואיל ואי אתו לאורויי, מורינן להו לכתחילה שיעידו ואל יהרגו. הרמב"ן ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: וקשיא לי, והיכי קא סלקא דעתיה הא דרב חסדא? והא הלכה רווחת היא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ויש אומרים, דהשתא לאו מדינא קאמרינן אלא מידת חסידות, דאף על גב דקיימא לן באידך דאין אדם רשאי לנהוג מידת חסידות בעצמו, שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו, בהא קא סלקא דעתין דרשאי. ואמרינן ליה השתא, אילו אתו לקמן מורינן להו דלעברו, והיכי סמכינן תו אמידת חסידות? ולפום האי פירושא נפקא לן מינה, דאיתא להאי סברא דלעניין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ואל יעבור. וזה תימא, דזה מנין לנו? ע"כ:

ועוד כתב הרמב"ן ז"ל: ואיכא דאמרי, רב חסדא אמר, קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית: שלשה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש ואלו הן, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים; רבי מאיר אומר, אף הגזל. ורבא אמר: אנן ודאי קיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד, ודילמא אתא קמי בי דינא דסבירא להו כרבנן ואורו ליה הכי. ולאו מילתא היא, ע"כ.

וגם הרשב"א ז"ל דחה פירוש זה, וכתב דלא מחוור דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש, ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי; ומאי קא מהדר ליה רבא? דילמא אתו קמי בי דינא דאורו להו להיתירא. והא רבי מאיר לא חייש להכי. ועוד, דלישנא דגמרא לא משמע הכין. ע"כ:

והרא"ה ז"ל פירש, דמחוורתא דמילתא כפשטא, דהכי קאמר: קסבר רבי מאיר, העדים שאמרו להם: "חתמו שקר ואל תהרגו", יהרגו ואל יחתמו שקר. כלומר: בנוהג שבעולם, שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר, שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר. ואמר ליה רבא: השתא אילו אתו קמן לאמלוכי וכו'. כלומר, כיון דדינא הוא דלחתמו, ואילו אתו קמן מורינן להו הכי, השתא לא סמכינן אהא. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: עדים שאמרו להם וכו' יהרגו וכו' — פירש רש"י ז"ל: הילכך כי אמרו שלא נהרגו, משוו נפשייהו רשעים. ונראה מדבריו ז"ל, דלר' מאיר דינא הוא שיהרגו. וזה תימה גדול, מהיכן שמעינן ליה לר' מאיר הא? דהא להדיא אמרינן בכל דוכתא לדברי הכל, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ותו, דאם כן מאי האי דהדרינן דאילו אתו לקמן אמרינן להו "זילו וחתומו ולא תקטלו"? וכי תימא דלרבנן הוא דאמרינן הכי, וכי מדרבנן נתיב לר' מאיר?

ויש שפירשו, דהכא במידת חסידות קאמרינן שהם נהרגין. ותלמודא פריך, דלית לן למימר הכי, כיון דמשורת הדין אמרינן להו דלסהדו ולא לקטלו. ואפילו לפירוש זה, לאו למימר שיהא מידת חסידות בדבר; דהא ודאי כל שאמרו חכמים "יעבור ואל יהרג", אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג, אלא אם כן הוא גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור, כההיא דחנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש, וכדפירשתי בדוכתא אחריתי. אלא הכי קאמר, שהם היו סוברין שהיתה מידת חסידות, כי בנוהג שבעולם הרבה בני אדם רוצים ליהרג מלהעיד שקר, דחמיר להו עדות שקר טובא, ע"כ. וכן משמע לפרש לשון רש"י ז"ל כהאי פירושא בתרא, וכן פירש נמי הרא"ה ז"ל. דוק ותשכח:

טעמא דר' מאיר כדרב הונא — פירש רש"י ז"ל: ומתניתין כשחייב מודה בשטר שכתבו, אלא שהוא אומר שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה, דר' מאיר אית ליה דרב הונא ורבנן לית להו דרב הונא. וקשה, חדא, אם כן לפלגו בלא עדים בלוה גופיה, הואיל וטעמייהו תלוי בלוה. ועוד, דבפרק מי שמת קאמר רבי יוחנן: שאני אומר מודה בשטר שכתבו ודברי הכל הוא; ופריך, והא מפלג פליגי, דתניא: אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר? אמר להו: אי אלימי עדים לאורועי שטרא, איהו כל כמיניה? אלמא בברייתא לא פליג בלוה. לשון הרא"ש ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: והקשו בתוספות, דאם כן הא הוה ליה למתני בהדיא, ומה עניין העדים לכאן? ותו, דהוה לן למימר: בדרב הונא קא מפלגי; דכי אמרינן: טעמא דר' מאיר כדרב הונא, משמע דלאו דרב הונא ממש היה, אלא דשייך טעמיה כטעמא דרב הונא. לכך פירשו, דבטעמא דרב הונא פליגי, דר' מאיר סובר דכי היכי דמודה בשטר שכתבו אין נאמן לפוסלו, הוא הדין עדים; ורבנן סברי, דבעדים מיהת נאמנין, ודכוותה דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קנד:), אמר ר' יוחנן: שאני אומר וכו', ופרכינן: והא מפלג וכו', ומשני: אי אלימי סהדי לאורועי שטרא, איהו כל כמיניה?

ואם תאמר, אם כן מאי האי דרב נחמן אמר לרב הונא בסמוך: "גנבא גנובי למה לך? אי סבירא לך כר' מאיר, אימא [הלכה] כר' מאיר!"; דהא לפום האי פירושא, כרבנן נמי אתיא, דמודו רבנן בבעל דבר? ויש לומר, דכי אמרינן דמודו רבנן בדרב הונא, היינו לרב הונא, או לרבי יוחנן דסבירא ליה כוותיה, אבל לאו הלכתא הוא, דדילמא רבנן אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו; ורב נחמן דלית ליה דרב הונא, כדאיתא בסמוך, הכי סבירא ליה דלרבנן בכולהו פליגי. והא דאמרינן לקמן: "לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא", בדין הוא דמצינן לאוקמא בעדים וכדרב הונא, אלא לישנא ד"האומר שטר אמנה" ניחא טפי לאוקמא בבעל דבר מלאוקמיה בעדים. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: משמע מדבריו^[1] ז"ל, דהיכא דאין הלוה מודה, והעדים מעידים: "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו", אפילו לר' מאיר אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מקיימא שטרא אלא אפומייהו; אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מיגו. ואינו מחוור, דהא בפרק מי שמת גבי עובדא דבני ברק מוכח בהדיא דאפילו עדים לא אלימי לר' מאיר לאורועי שטרא. ועוד, שלא הוזכרה הודאת לוה כאן, דאילו כן, הוה לן לפרושי הכא: "אלא בלוה מודה עסקינן, וטעמיה דר' מאיר כדרב הונא". אלא הכי פירושו: כי היכי דאמר רב הונא, "מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו", מהאי טעמא דכתבינן, הכי נמי לר' מאיר, עדים שהודו בשטר אין צריך לקיימו, כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא ושוב אין נאמנין לפוסלו. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ע"כ:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל, דטעמא דלא מהימן לוה משום הפה שאסר וכו', משום דכיון דקיום השטרות מדרבנן, ומדאורייתא לא בעי קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה וכו', ורבנן הוא דאצריכו, הכי נמי כיון שהודה שכתב ידן הוא זה – הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה, וכשאמר "פרעתיו" אינו נאמן, ע"כ. וכן פירשו בתוס':

והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: אלא טעמא דר' מאיר כדרב הונא וכו' — פירש הרב בעל העיטור, דר' מאיר אית ליה דרב הונא, דקסבר ר' מאיר מודה בשטר וכו' אין צריך וכו'; וכן הדין בעדים, כיון שהודו שזה כתב ידן, שוב אינן נאמנין לערער עליו. ורבנן לית להו דרב הונא, אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו; וכן הדין בעדים, אף על פי שהודו בכתב ידן, שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשיא ליה הכא הא דאמר רב הונא אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן; וקשיא לן, דקאמר מאן? ומפרקינן, דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' מודה בשטר וכו'; אם כן, מאי טעמא לא אוקמא כדקאמרי עדים, וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא? ותו, אם כן, מאי האי דקאמר רב נחמן: אי סבירא לך כר' מאיר אימא כר' מאיר? לימא ליה: אנא דאמרי לדברי הכל, דבלוה כולי עלמא מודו. אלא מחוורתא דמילתא כמו שפירש רש"י ז"ל, אלא טעמיה דר' מאיר כדרב הונא; כלומר, דהאי מתניתין נמי הכי מסקינן, כשחייב מודה, והיינו דקאמר ר' מאיר: אין נאמנין לפוסלו, דסבר לה כרב הונא; וכיון שחייב מודה הרי הוא כמקויים, וכשם שאילו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, גם כן עכשיו אין נאמנין. וחכמים אומרים נאמנין, דרבנן לית להו דרב הונא, אלא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ולפיכך נאמנין. מיהו עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בלוה; אבל בעדים, אפילו ר' מאיר מודה לרבנן, ואתיא שפיר כפשטה הא [דלקמן, דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים. ולית הלכתא כרב הונא]^[2] אלא כרב נחמן, דאפילו בלוה צריך לקיימו, וכדאמרינן: כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, דקיימא לן כרב נחמן בדיני, ודרב נחמן פליגי אדרב הונא לגמרי, דעיקר מלתיה דרב הונא בלוה, ורב נחמן אעיקר מלתיה דרב הונא פליג ועיקר כדפרישנא. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: אלא אמר רבא טעמא דר' מאיר וכו' — פירוש, כיון דאמר ליה "לויתי ופרעתי", הרי נתקיים השטר וככתב ידן יוצא ממקום אחר דמי ואין העדים נאמנין לפוסלו. ואם תאמר, אמאי לרבנן נאמנין? שהרי הוא מודה בו שכתבו, הילכך לא נאמנים העדים כשאומרים "אנוסין היינו", "פסולי עדות היינו"? ליתא, דאי מהימנת ליה פטור, ואי מהימנת עדים פטור. ועוד, דאף על פי שהוא מודה בשטר שכתבו, אפשר שהעדים היו קטנים ופסולי עדות ושטרא חספא בעלמא הוא, ונאמן לוה לומר פרעתי.

וטעמא דמודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו, יש לחקור בו, אמאי לא מהימן לומר "פרעתי"? והא איכא מיגו דהוה מצי לכפור בשטר ולטעון שהיה מזויף. ויש לומר, ליכא מיגו, דארתותי מרתת שמא יבואו עדים וכו'. ואיכא דאמרי דטענת "פרעתי" טענה רעועה היא, דאמר ליה: "שטרך בידי מאי בעי". וליתא, דהא יש לומר דמשום פשיטי דספרא נקט ליה. ורבינו תם מתרץ, דקיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא לא בעי קיום, ורבנן אצריך כיון דמערער הלוה עליה; השתא דלא מערער ומודה בו, לא אצריך קיום, דהם אמרו והם אמרו.

והא דמוקמינן הא דרב הונא כר' מאיר, קשיא לן עלה, הא איכא לאוקמה לרב הונא כרבנן נמי, דאיהו לא אלים לאורועי שטרא, אבל עדים אלימי לאורועי שטרא; והכא לאו במודה בשטר שכתבו עסקינן, אלא דר' מאיר סבר, כי היכי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דליכא מיגו דארתותי מרתת, כך עדים שאמרו: זה כתב ידינו, הרי הוא מקויים ואין נאמנים לפוסלו; ורבנן סברי, עדים אלימי לאורועי שטרא. וכעין זה מתרצים בפרק מי שמת.

ויש שמתרצים, דהכא נמי הכי קאמרי: בדרב הונא פליגי, דר' מאיר אית ליה דרב הונא ואפילו בעדים, דקסבר כי היכי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא, עדים נמי לא אלימי; ורבנן סברי דעדים אלימי לאורועי שטרא. וליתא, דהא אמרינן: גנבא גנובי למה לך, אי סבירא לך כר' מאיר אימא הלכה וכו'; אלמא רב הונא כר' מאיר, ורבנן לית להו דרב הונא.

ויש מתרץ, דהתם כי אמרינן הך סברא דמפלגינן בין עדים ללוה, משנינן ליה לתרוצי אליבא דמאן דאמר אין צריך לקיימו, ואמרינן דרבנן מודו דאיהו לא אלים לאורועי שטרא; אבל אנן דסבירא לן צריך לקיימו, אמרינן דטעמא דרבנן דאמרי "נאמנין", משום דמודה וכו' צריך לקיימו, ובחייב מודה עסקינן.

ועדיין צריך עיון, כי אמרינן גנבא גנובי למה לך, אמאי לא שני רב הונא: אנא דאמרי אפילו לרבנן, כיון דרב הונא "אין צריך" סבירא ליה. ע"כ:

אי סבירא לך כר' מאיר — הקשו בתוספות, דדילמא משום הכי לא קאמר הלכה כר' מאיר, משום דאיכא דמפיך דר' מאיר לרבנן? ותירצו בתוספות, דהוה מצי למימר "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל", דאית ליה בהדיא בפרק קמא דבבא מציעא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו; ומשום דסבירא ליה לרב נחמן דר' מאיר נמי הכי קאמר, נקט אי סבירא לך כר' מאיר וכו'.

ורש"י ז"ל כתב: אי סבירא לך כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר — ולא תנקוט לה במילתא באנפי נפשה. פירוש, דהוה ליה למנקטיה בעדים, במאי דאיירי בה ר' מאיר, ולא בלוה, דמשמע דמילתא באנפי נפשה. והשתא ניחא קושיית התוס' ז"ל, ודו"ק:

אימא הלכה כר' מאיר — דשמעתין כר' מאיר אזלא. יש לדקדק, דהא שמעתין דרב הונא אפשר לאוקמה אפילו לרבנן, ועדים שאני, דאלימי לאורועי שטרא, וכדאמר בפרק "מי שמת" (דף קנד:), אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר: שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא. והא מפלג פליגי, דתניא: אין נאמנין וכו'? אמר ליה: אי אלימי עדים וכו'. ויש לומר, דר' יוחנן דאית ליה "אין צריך לקיימו", כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיק ומפליג בין עדים ללוה, ואפשר נמי דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל רב נחמן דאית ליה "צריך לקיימו", לא חזי ליה לדחוקי ולמפלג בין עדים ללוה, דאי איתא דלוה לא מהימן בהפה שאסר, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין, אף עדים כן, דהוא הדין והוא הטעם. הרשב"א ז"ל. וכבר האריכו המפרשים ז"ל בזה וכדכתבינן לעיל:

אמר ליה ומר היכי סבירא ליה וכו' — פירוש, דמאי דקאמר: אי סבירא לך כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר – משתמע בתרי אנפי; דמצינן למימר דהכי קאמר: אימא הלכה כר' מאיר, פירוש, דשפיר מצית למימר להדיא הלכה כר' מאיר, דהכי קיימא לן, וגנובי גנבא למה לך? פירוש, לומר בלשון דְּכָרִיךְ^[3] בלשון גנוב ונסתר. אי נמי יש לומר כפשטו: אימא הלכה כר' מאיר והא ודאי ליתא. ולהכי בעי מיניה: ומר היכי סבירא ליה? ואהדר ליה: כי אתו לקמן, פירוש: המלווין, אמינא להו: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא, פירוש, שלא נבא לידי מחלוקת ר' מאיר ורבנן, ולכך מקודם אני מזהיר למלווין. ומיהו אכתי לא ידעינן, אילו הוה אתי האי דינא לקמיה, מה היה דן ביה. כך יש לפרש. ומיהו כל המפרשים ז"ל לא פירשו כן, אלא דרב נחמן סבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, והכין קיימא לן וכן כתב רש"י ז"ל. ובוודאי דמדקאמר: אי סבירא ליה כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר, משמע דאיהו לא סבירא ליה הכין. ואם תאמר: אם כן, מאי בעי מיניה: ומר היכי סבירא ליה? והא ודאי סברתו פשוטה היא, ומאי בעי? ויש לומר, דיש לחלק בין עדים ללוה, דאף על גב דאין הלכה כר' מאיר בעדים, בלוה אפשר שהלכה היא. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ומר היכי סבירא ליה. במודה בשטר שכתבו. עד כאן. כן נראה לי:

האומר שטר אמנה — פירוש, שטר חוב שהלוה כותב קודם ההלואה, ומאמינו למלוה כדי שיתן לו המלוה המעות היום או מחר לכשיהו המעות מצויין לו, אבל מתוך שאין סופר קבוע בעיר, ממהר הלוה לכותבו ומוסרו ביד המלוה מעכשיו. ושטר מוקדם הוא ופסול. ובספר אחר כתוב כלשון הזה: שטר אמנה, כגון שהוציא עליו שטר אמנה, ומודה ואומר: אין, כתבתי לך עלי, ומיהו באמונה הנחתיו אצלך עד שתתן לי, או שאמר לו: לא קבלתי כך על עצמי ביני לבינך אלא פחות מכאן, או שאמרת ל[י]: כתוב לי מה שיראו בני אדם והאמינוני, ואיני תובעך בשטר זה; כזה וכדומה לו – שטר אמנה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

אי לימא דקאמר לוה — שטר אמנה הוא, שהאמנתי לו להלות לי מעות עליו, והוא לא הלוה לי כלום; והמלוה אומר: לא כי, אלא הלויתיך עליו. כל כמיניה בתמיה? וכי נלך אחר דבריו מן הכל? אם כן כל הלווין אומרים כו'. עד כאן מלקוטי הגאונים ז"ל:

וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פשיטא כל כמיניה — הא ודאי אפילו לחייבו אינו נאמן, דאף על גב דאי אמר ליה: "אשתבע לי דלא פרעתיך", משתבע ליה? התם הוא דשטרא לפרעון קאי, מה שאין כן בטענת "אמנה" או בדכוותה, כגון טענת ריבית וכיוצא בו. וכן כתבו הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל. ע"כ:

הקשה הרשב"א ז"ל: כי היכי דדייק גבי עדים, "אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר" וכו', אמאי לא דייק הכי גבי לוה, אלא אמר להדיא: אי לימא דקאמר לוה – פשיטא, דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר [בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר]. ועוד, תמיה ליה לישנא דרבא, דאמר: לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו', כאילו הוה קשיא לן: אמאי לא מהימן? ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב; ואדרבה, אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן. ואין לתרץ, דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ומשום הכי הוה קשיא לן "פשיטא", והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא. דאכתי קשיא האי דקשיא לן מעיקרא, דדייק הכי גבי עדים ולא דייק הכי גבי לוה. ועוד, דאם איתא הכין, הוה ליה למימר: "לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב". ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר: אילימא דקאמר לוה – פשיטא, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; דהא רב גופיה הוא דקאמר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. אלא דקאמרי עדים, אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני? דאפילו לרב דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא, עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת. ופריק רבא: לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כלומר: ודקא קשיא לך פשיטא, היא גופה קא משמע לן, כדרב הונא. ולפי זה אפשר, דהא דאוקמה רבא כדקאמר לוה – דווקא קאמר, אבל אמרי עדים מהימני, דעדים אלימי לאורועי שטרא, דרב הונא אמר רב אפשר [כ]דרבנן סבירא ליה דאית להו לכולי עלמא בעדים דאלימי לאורועי שטרא, וכדכתיבנא. אי נמי איכא למימר דלאו דווקא קאמר, אלא דקאמר לוה – דהוא הדין לעדים, דחד טעמא אית להו; ורב הונא אמר רב כר' מאיר סבירא ליה, דאפילו עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפוסלו, וכדאמרינן לעיל. כן כתב הרשב"א ז"ל:

לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' — הקשו בתוספות: תרתי מילי דרב למה לי? ותירצו: חדא מכלל חברתה אתמר. ע"כ. ואזלי לשיטתייהו, דפירשו דטעמא במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במיגו, משום דדבר תורה אין צריך קיום, וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל. אבל למאי דפירש רש"י ז"ל הכא, דטעמא היינו משום דאי פרעיה – שטרא בידיה מאי בעי, אין כאן קושיא מעיקרא כלל, דטובא אשמועינן רב יהודה הכא, דאף על גב דליכא למימר הכא "שטרך בידי מאי בעי", מכל מקום סבירא ליה לרב יהודה דלא מהימן לוה, משום דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלוואה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: כדרב הונא. ואשמועינן נמי רב יהודה הכי, דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה וכו', דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. עד כאן:

כגון שחב לאחרים וכדרבי נתן — אי קשיא לך: וניהמניה מיגו דאי בעי מחיל ליה, כדשמואל, דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לו, אי נמי דאי בעי קלייה? ותירץ הראב"ד ז"ל, משום דאמנה עוולה היא, ולא מהימן לומר דעדים חתימי אעוולה.

ואיכא למידק עליה, דהא השתא לא סלקא דעתין הך סברא? ואיכא למימר דאין הכי נמי דלא סלקא דעתין הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי דעדים לא מהימני, מיהו הא דאמר רב כהנא שאסור לשהות שטר אמנה ידעינן לה, הילכך לא מהימן משום מיגו לשוויי סהדי רשיעי. ולהאי טעמא, אי אמר "שטר פרוע הוא", נאמן משום מיגו. כך כתב הרב ז"ל.

ולא נהירא בטעמא. ועוד, דאמנה דמלוה לא משוי עדים רשעים, דשמא בינו לבינו היתה האמנה, וכשאמרו אטו לא חתימי, בעדים האומרים "אמנה היו דברינו".

ויש אומרים, דאף על גב דאמרינן: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, דווקא במוכר, משום דמדאורייתא לא קני לה, כדכתב רבינו הגדול ז"ל מההיא דבפרק יש נוחלין; אבל היכא דחב לאחרים ואין לו אלא האי מנה, אי סבירא לן כרבי נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה, אפילו מחלו אינו מחול, דהא מדאורייתא קנייה בעל חובו, כדאמרינן בעלמא: כי היכי דמשעבידנא לך לדידך הכי נמי משעבידנא ליה לבעל חוב דידך, ואמרינן נמי: כי היכי דמשעבידנא ליה לאבוכון משעבידנא ליה לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן, בפרק כל שעה. הילכך ליכא לאקשויי ממחל. כן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל, וכך ראיתי בתוספות. ולא מסתברא.

ועוד, דקשיא עלה הא דגרסינן בפרק החובל (דף פט.), ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא? סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואמאי יכולה למחול? הא משעבד בעל לניזק מדר' נתן, דהתם בדלית ליה נכסים אחריני עסקינן כדאמרינן התם. והכי נמי מוכח בפרק שנים אוחזין גבי מצא שובר וכו', כדאיתא התם.

ועיקר קושיין ליתא בגמרא, דאיכא למימר לאוקימתיה דאביי כרב, דלית ליה דשמואל, ומידחייא דרב לאביי מהלכתא כד מדחייא לאוקמתא דרבא; ולא דרב כהלכתא אלא לפירוקיה דרב אשי בתרא. ולית ליה נמי מיגו דאי בעי קלייה, כגון שהוחזק השטר בבית דין. אלא קשיא לרבינו הגדול ולגאונים ז"ל שכתבוה.

ואי בעית אימא משכחת לה כגון דאמר ליה: משתעבדנא לך ולדידך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי אמר ליה הכי – לא מצי מחיל, כדכתיבנא בפרק קמא דגיטין כדעת מקצת החכמים. אי נמי כתבה רבינו הגדול ז"ל ללמוד הימנה להכניסה שטר חוב לבעלה, שאינה יכולה לומר "אמנה הוא".

ושוב מצאתיו בשם קצת חכמי הצרפתים ז"ל, שהעמידוהו כגון שתבעו מלוה שני ללוה מדר' נתן והעמידו בדין ונתחייב לו ממון, ואחר כך בא בעל השטר ואמר: "אמנה הוא זה"; דכיון דעמד בדין, שוב אינו יכול למחול, דכל מילתא דבי דינא כמאן דגבי דמי, כדאמר לעניין פרוזבול. וגם זה על דרך רחוקה הוא, האיך העמידו בדין והאיך נתחייב לו בממון בלא הוצאות השטר? ואם הוציאו ולא טען, האיך יחזור ויטעון? ועוד, שאינו כן מן הסוגיא שהזכרנו מפרק החובל. ואין לדון כאן אלא כלשוננו. הרמב"ן ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: וכדר' נתן — כלומר, דאי לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן, כיון שאין אותן אחרים שהוא חייב להם יכולים לכופן, אינו חב להם, דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו, דקא פרעינהו בדלא ידעי אידך ומחיל להו וקא מפקא מינייהו. אבל השתא לרבי נתן, כיון דאינהו משתעבדי ליה דאורייתא, ודאי מיקרי חב לאחרים, דהא שהרי אף הם יכולין לכופן בדין לפורען דבר תורה.

וקשיא לי, אפילו כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימן, מתוך שבידו למחול, כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו'. והכי נמי אמרינן התם בפרק שנים אוחזין (דף כ.): מצא שובר וכו', ואמרינן: שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו', אף על גב דמכירת שטרות דאורייתא, כדמוכח בבבא מציעא (דף נו.) במתניתין ואלו דברים שאין להם אונאה, דפשטינן לה מדאורייתא, וחדא מינייהו שטרות.

תו קשיא לי, בלאו הכי נמי למה לי מדשמואל? תיפוק לי דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב, דתו לא גבי מיניה, דהא מטלטלי נינהו ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי. וכי תימא בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקעי וכתב ליה "דאקני", ושטרא אקרי נכסי הוא ושעבודא דאית ביה, כדאיתא בבבא בתרא? הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמא, דלא מפרשין כלל.

אלא מסתברא לי לפרושי, דאין אדם נאמן במיגו בטענה שהוא אומר שאינה על שיטה זו, שאי אפשר אלא על שיטה ראשונה למפרע, כזו אינו נאמן בשום מיגו כיון שהשטר ברור לפנינו. ואתיא דומיא דההיא דאמרינן בבבא בתרא באומר "גרשתי את אשתי", דאי אמר למפרע לא מהימן להבא, שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו, כגון אותה שנתברר שהיא אשתו; אף על פי שאינה כיוצא בה לגמרי. אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החייב לגמרי, נאמן אפילו על טענה שאינה חלה אלא למפרע. ודוק ותשכח.

תו מסתבר לי דהיינו טעמא, דהא קאמר אביי באומר שטר אמנה הוא זה: אינו נאמן מתוך שבידו למחול, לפי שאין אדם רוצה לסתור הודאתו שהודה בחיובו משום מיגו בעולם, וכיון דכן, מכי אפקיה האי להאי שטרא – אודי דשטרא מעליא הוא, וזה הוא בא אידך דנושה בו; וכי הדר ואמר: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן לסתור הודאתו. והאי דינא מוכח מההיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה עד, וההיא דשבועות דאמרינן: האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי והוחזק כפרן. ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וכדרבי נתן — כלומר, וכשאין ללוה זה לאשתלומי מיניה אלא שטר חובו זה בלבד, דהא דר' נתן בדלית ליה לאשתלומי מיניה, כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה. ואם תאמר: נהימניה משום מיגו דאי בעי מחיל, אי נמי דאי בעי קלייה?

יש מתרצים, דכיון דמשוי לעדים ברשיעי וכו', ואי נמי דמשוי נפשיה רשע, דאסור לשהות שטר אמנה וכו' – ריע טענתיה ולא מהימנינן ליה במיגו. ואינו מיושב כל הצורך, דהא משמע דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולא, ורב אשי הוא דחדית ליה.

ויש מי שתירץ, דאביי מוקי לה לדרב דלא כשמואל, ואף על גב דקיימא לן כשמואל, כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא, אף אביי כן. ולא מסתבר לי האי פירוקא, דבשלמא לרבא מוקי לה לרב בטעמיה אף על גב דלא קיימא לן כוותיה, אלא לאביי מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לרב לבר מהלכתא? ועוד, דהא איכא משום דאי בעי קלייה. ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא, דליכא מיגו דאי בעי קלייה כדאיתא בפרק זה בורר, הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דקא פסקי לה הריא"ף ז"ל והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי.

ויש מי שפירש, דהא בדכתב ליה למלוה זה: "משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך", דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדעת הראב"ד ז"ל. ונכון הוא, אף על פי שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתא דמעמד שלשתן וכו'; וכבר דחיתיה שם בסייעתא דשמיא.

והרמב"ן ז"ל תירץ, דשאני הכא דריע טענתיה, דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש – בחזקת שלו הוא, ואינו נאמן לומר "אינו שלי" כשחב לאחרים ואפילו במקום מיגו; דאם איתא דאמנה הוא, אמאי לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו מדרבי נתן? וכן אינו נאמן במיגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמיגו במקום חזקה זו לא אמרינן, דעביד אינש דעביד קנוניא. אבל במוצא שובר בזמן שהאשה מודה, מהני ליה מיגו ולא חיישינן דילמא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה; דבמקום חששא, כיון דליכא חזקה דשקרא כלל, אמרינן מיגו, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (דף יט:), ואפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה.

ולפי דברי רבינו יש אומרים, ההיא דמצא שובר – דווקא כשאין לקוחות לפנינו; אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן, לא מהימנא. ולא משמע הכי התם.

ורבינו הרב נר"ו תירץ, דמיגו כזה לא אמרינן, דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר ולגבי מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלאו אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה; ואי מחיל ליה גביה, תו לא מחייב ליה לשלומי ולא מידי ואפילו בדיני שמים, והילכך מיגו בכי האי לא אמרינן.

וקשה לי מדאמרינן בפרק קמא דמציעא: המוצא שובר, בזמן שהאשה מודה – יחזיר לבעל. ואקשינן: וליחוש דילמא זבנתיה לכתובתה בטובת הנאה? שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו'. ואם איתא, כי איתא לדשמואל מאי הוי? דהא ניחא ליה, דמימר אמרה: בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובי מחייב ופרע לי, ואי מחילנא ליה לא יהיב לי ולא מידי. אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה, כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי, דשוברה היא מחילתה; וכן כתבתי שם בבבא מציעא.

ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי, דמוכר בלחוד הוא דמצי מחיל משום דמכירות שטרות מדרבנן וכו', כדאיתא בפרק מי שמת (דף קמז:), דאמרינן התם: אף על גב דאמר שמואל: המוכר וכו', מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע וכו'. ואמרינן עלה: אלמא קסבר מתנת שכיב מרע דאורייתא; אלמא כל דמקני דבר תורה, לא מצי מחיל ליה, והילכך במקום שחב לאחרים אינו יכול למחול, דהא שעבודא דאורייתא, ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה, ומוציאין מזה ונותנין לזה.

ויש מי שהקשה עליו מהא דגרסינן בפרק החובל (דף פט.): ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא? ופרקינן: סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואם איתא, הא אינה יכולה למחול בהא, דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן; דהתם בדלית לה נכסים אחריני עסקינן, כדאמרינן התם. ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם משום דאמרינן: היא שחבלה באחרים פטורה, כלומר: עד שתתאלמן או עד שתתגרש דלהוו לה נכסי, כדאיתא התם; משום הכי דייקינן לאשכוחי ליה פרעון לניזק מינה ביושבת תחת בעלה, ואמרינן: ותזבון כתובתה והאי דחבלה ביה, וניתן טובת הנאה של כתובתה לדידיה מהשתא. ופרקינן, בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל, דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו, משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו וחזר מכר, דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו; וכיון שכן, מה לי ניזק מה לי אחר, דא ודא מתורת מכר איתיה ליה, ואי אמרה ליה: גבי מהשתא בתורת גוביינא בטובת הנאה, הא לא אפשר, דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גוביינא, אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקינן מהאי ונותנין ויהבין להאי. הילכך טעמא תריצנא הוא, כנ"ל. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל:

ובשם כה"ר יעקב בן כה"ר שלמה זרח ז"ל תירצו כתירוצו של הראב"ד ז"ל, דכיון דשעבודא דאורייתא – לא מצי מחיל ליה, דכי אמרינן: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, היינו משום דמכירת שטרות דרבנן; (אצל) [צ"ל אבל] הלוה מחבירו, כל מה שיש לו תחת כל השמים משועבדים לחבירו מן התורה ואפילו חובותיו, הילכך חוב שלו כקרקע דמי, דכשם שאין יכול למכור קרקעותיו כך אין יכול למחול חובותיו. עד כאן מצאתי בגיליון שיטה ישנה.

ובשיטה ישנה תירצו, דלא מהימנינן ליה במיגו, דהשתא מיהא טענתו טענת רמאות, דאי שטר אמנה הוא, אמאי נקיט ליה בידיה? ולהך סברא נמי, אי טעין נמי "פרוע הוא" לא מהימן משום מיגו, דהא טענתו טענת רמאות:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואחרים תירצו, דכיון דבטענתו זו אינו מרויח כלום לעצמו, אדרבה הוא מפסיד חובו, אין לנו לומר בו דין מיגו במקום שחב לאחרים.

ובתוס' תירצו דהא לאו מיגו הוא, כי הוא סבור שאף על פי שאומר "אמנה הוא" – לא יפסיד חובו בכך, ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו היה מפסידו לאלתר.

והראב"ד ז"ל תירץ דליתיה להאי מיגו כלל, (דאע"ג דמצי) [צ"ל דלא מצי] מחיל ליה, כיון דמשתעבד ליה מדרבי נתן כאילו הוא בעל חובו ממש. והכי אמרינן בפרק כל שעה (דף לא.): כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן. מה שאין כן במוכר שטר חוב, דלא אשתעבד ליה ללוקח זה כלל. וזה הדין נראה נכון בעיני, והקושיא מתפרקת בו כראוי, והיינו דנקטי הכא וכדרבי נתן; ולמה לי דר' נתן? דהא אפילו לרבנן דלית להו דרבי נתן, כשבא לגבות מן הלווים גובה כדין בני חורין או משועבדים. אלא ודאי דלרבנן, כיון דלא משתעבד ליה להאי מלוה, אי מחיל ליה מלוה דידיה מחיל, ונאמן במיגו, מה שאין כן אליבא דרבי נתן.

ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש, שהוא כתב דטעמא דהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול, היינו משום דמכירת שטרות מדרבנן; אם כן, בזה שבא לגבות מדאורייתא – אין מחילתו של מלוה כלום. הילכך כשם שהאומר "שטר אמנה הוא זה" אינו נאמן, כך האומר "פרוע הוא" אינו נאמן, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ומינה שמעינן נמי אליבא דידיה דלא מצי מחיל, דאי לא – שוברו זו היא מחילתו; ועוד, למה אינו נאמן במיגו?

וההיא דבפרק החובל דאמרינן: כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא וכו', שאני התם דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים, ואי אפשר ליה לעשות גוביינא; ובעל נמי לא חשיב דמשעבד ליה מדרבי נתן, כיון שאין חיובו ברור. ואם איתא, אין לנו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובתה בתורת גוביינא בטובת הנאה, והא דמכר הוא, ולפיכך אם מחלה אחר כך לבעל מחול. וזה דעת הרשב"א ז"ל. אבל דעת מורי הרא"ה ז"ל דאפילו בהא יכול המלוה למחול לבעל חובו, כדברי הראשונים ז"ל. ע"כ:

וזה לשון הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל: וכגון שחב לאחרים — וקשיא לן עלה הא דגרסינן בפרק שנים אוחזים (דף כ.), תנו רבנן: מצא שובר וכו'; דדייקינן עלה: ואמאי? נחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו'. ומהדרינן: אמר רבא, שמע מינה איתא לדשמואל דאמר: המוכר שטר חוב וכו', דאלמא כיון דיכלה למחול אותו לבעלה – אמרינן, אי לאקנוייה בעי להפסיד הלקוחות, הוה לה למחול לבעלה, ומדלא מחלה שמע מינה דקושטא קאמרה. וכיון דכן, קשיא לן נמי הכא, אמאי לא אמרינן דנאמן, מיגו דאי בעי מחיל.

ונראה לנו בה כמה פירוקין. הפירוק הראשון שנאמר, דהתם הוא דאמרינן מיגו דיכלה למחול לה לבעלה, כי קאמרה "האי שובר קושטא הוא" נמי מהימנה, משום דאכתי יש בידה שתמחול אותה לגבי בעלה. אבל הכא, לגבי אומרים "שטר אמנה הוא זה" במקום שחב לאחרים, דאין בידו שימחול אותו עכשיו, דהא יוצא השטר בבית דין וזכה בו בעל הדין, לאו כל כמיניה לממחליה ניהליה.

אי נמי יש לומר, דהתם הוא דאמרינן מיגו, דמשום האי שובר קא חזינן ליה דשובר מעליא הוא, וחששא בעלמא הוא דחיישינן דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ומשום הכי אמרינן מיגו, לדחויי האי חששא ולאוקמי שובר אחזקתיה. אבל הכא במאי דקא טעין המלוה בשטר זה שהוא שטר אמנה, ומפקינן לשטרא מחזקיה, לא אלים דחיה דהאי מיגו להימוניה ולאפוקי שטרא מחזקיה. תדע, דהא הכא לעניין מצא שובר, טעמא דאיכא שובר הוא דאמרינן מיגו ודחינן לההוא חששא דחיישינן; אבל אילו ליכא שובר, וקא טענה דהאי כתובה פרוע הוא, לא הוה מהימנינן לה, משום דכי אמרינן מיגו לסלוקי חששא ולאוקמי מילתא אחזקה, אבל לאפוקי לא אמרינן מיגו.

אי נמי יש לומר, דהאי דאמרינן: האומר "שטר אמנה הוא זה" אינו נאמן, ואף על גב דבידו למחלו, הני מילי היכא דאמר "אמנה הוא זה" דהיא עוולה; אבל אילו אמר "פריעא הוא", יש לומר כיון דלא קא טעין מידי דעוולה מהימנינן ליה, מיגו דאי בעי מחיל ליה. תדע, דהא לעניין עדים אמרינן: רב אשי אמר, לעולם דקא אמרי עדים, ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ודקאמר אמאי לא מהימני? משום דרב כהנא וכו'; הרי למדת דאף על גב דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואיכא למימר מיגו, כיון דקא טענו טענה שהיא עוולה לא מהימנא; הכא נמי, דאף על גב דבידו למחלו ואיכא למימר מיגו, כיון דקא טעין מידי דעוולה הוא לא מהימן. ואשתכח להאי פירוקא, דאילו אמר "פריעא הוא" דמהימנין ליה מיגו דאי בעי מחיל ליה. מיהו הני מילי היכא דאיתיה לאחר זמנו, אבל אם זמן השטר עדיין לא נשלם, כיון דקיימא לן: חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה, לא מהמנינן ליה.

אי נמי יש לומר, דהיינו טעמא דאמרינן התם מיגו, משום דאכתי לא איתבריר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה, אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן הכי, ואיהי קאמרה להד"ם; הילכך כיון דאיכא למימר מיגו, מהמנינן לה דלא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה. אבל אילו איברר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי, כיון דאיכא למיחש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואף על גב דאיכא למימר מיגו ובידה למחלו ולמפסדינהו להנהו לקוחות, לא מהמנינן לה במאי דקא טענה דבניסן יהבתיה ניהליה לההוא שובר, משום דהא קא מפסדה להנהו לקוחות. דכי אמרינן מיגו, היכא דאיכא למימר דילמא ליכא לקוחות כלל כי היכי דנפסוד; אבל היכא דאיכא לקוחות ודאי דקא מפסדי, לא אמרינן מיגו. הילכך הכא נמי, כיון דחב לאחרים בוודאי, אף על גב דאיכא למימר מיגו ובידו למחלו לא מהמנינן ליה.

והני פירוקי כולהו צריכי עיון. ע"כ:

מנין לנושה בחברו וכו' — ואם תאמר: קרא למה לי? תיפוק לי מדקיימא לן, נכסיה דבר איניש אינון ערבין, וכיון שנשתעבדו נכסי לוה למלוה והרי הם כנכסי מלוה, נשתעבדו לבעל חובו של מלוה? יש לומר, דהא אמר: נכסוהי ערבין ביה, אבל לא נכסים המשועבדים לו, ומצי אמר ליה: לאו בעל דברים דידי את. ועוד אהני קרא, שאם גבו יתומים מבעל חוב דבעל חוב דאבוהון, לאו נכסי דקנו יתמי, כדאיתא בפרק כל שעה.

ואם תאמר: הא דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה, מאי נפקא מינה? כיון שנתן מעותיו למוכר, הרי הלוה משועבד ללוקח זה מדרבי נתן? יש לומר, זה כיון שלא לוה לו את מעותיו, הרי לא שעבד לו את עצמו, ואפילו כנגד מעותיו לא יגבה מבעל חובו של מוכר, שהרי לא על דעת שיעבוד קיבל המעות. אבל כשאדם לוה מחברו, גומר ומשעבד לו עצמו, הילכך גבי מלוה מבעל חוב דלוה. שיטה ישנה.

ובגליון שיטה ישנה מצאתי כתוב: ולי התלמיד קטן נראה, דאפילו נתן לו מעותיו ולא כתב לו שטר שיעבוד עליהם, אלא שמסר לו שטר חוב שיש לו על אחר בלבד, לא קני ליה מדרבי נתן, דלאו "אשר אשם לו" קרינא ביה, כיון דלא שעבד לו כל נכסיו בשטר. ואפילו תימא דשיעבודא דאורייתא, אפילו הכי הרי אינו טורף לקוחות, כיון דלא כתב לו בשטר, ולית ליה קלא, ואם כן אין משועבדים לו נכסיו כלל, ואפילו אותן שישנן בידו בשעת הלואה, כל שכן חוב זה, שלא היו הנכסים בידו אלא שיעבוד בלבד. אבל הלוה מחבירו וכו':

רב אשי אמר לעולם וכו' — מסתברא דרב אשי לרווחא דמילתא עביד האי אוקימתא, ולאשמועינן עיקר דינא; דהא מודה הוא בדברי אביי, מדלא אתקיף עליה מידי. ובדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב, כדכתיבנא לעיל. ומשום דתלמודא פריך מעיקרא דלא אתיא דרב לא בלוה ולא בעדים, אתא רב אשי ואמר דאפילו בעדים נמי אתיא שפיר; והכין אורחא דתלמודא. הריטב"א ז"ל:

מאי טעמא, כיון דעולה וכו' — פירוש, משום דשטר אמנה שטר עוולה הוא, שלא נתן המלוה ללוה שום דבר, וסהדי אעוולה לא חתימי, וכשהם אומרים שחתמו בעוולה, לא נאמין אותם, דאין אדם משים עצמו רשע. ומיהו אם העדים אומרים שהלוה אמר להם מתחילה שקיבל כבר המעות, ואחר כך נתברר מהמלוה דשטר אמנה היה, נאמנים, דבכהאי גוונא לא משוו נפשייהו רשעים, כיון שאומרים שלא ידעו מתחילה דשטר אמנה היה. תלמידי הר"י ז"ל:

הקשה הר"מ: אמאי לא קאמר, "לעולם דקאמר מלוה", ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהא שטר אמנה בתוך ביתו? ותירץ, דלא קשה; דבשלמא עדים אינן נאמנין לעשות עצמן רשעים, דאינן עושין בזה שום טובה משל עצמן במה שאומרין "שטר אמנה הוא", אלא מפסידים למלוה ולא לעצמן, ולהכי משוו נפשייהו רשעים. אבל מלוה, הוא מפסיד לעצמו, ולא הוי רשע, כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו. הרא"ש ז"ל:

דף יט עמוד ב

אעולה לא חתימי — הא דאמרינן: כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, הני מילי כשמוסרין אותו ללוה. אבל הכא מיירי כגון דאמרי: "אמנה היו דברינו ומסרנוהו למלוה". לשון הרא"ש ז"ל:

ובשיטה ישנה כתב: זה שטר פסים. ושטר אמנה פירש רש"י ז"ל, שטר אמנה, שהאמין את המלוה שיתן לו המעות, וכתב לו שטר קודם שקיבל המעות. ואם תאמר: והא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו? יש לומר, הא מוקמינן לה לההיא מתניתין בשטרי אקנייתא. ועוד, אפילו תימא הכא נמי בשטרי אקנייתא, אף על פי שהעדים כותבין וחותמין ללוה, אין נותנין למלוה, אלא נותנין ללוה והלוה יתן למלוה אם ירצה להשתעבד לו. ועוד יש לומר, הכא נמי בשטרי אקנייתא עסקינן, וכגון דאמר כשציווה לכתוב: בטוח אני במלוה שיתן לי המעות, על כן אשתעבד לו, וכתבו לו שטר; ואין לנו לכתוב שטר זה, כיון שאינו משתעבד לו את עצמו אלא על מנת שיתן לו המלוה, שמא יתן השטר למלוה מפני שמאמין בו, והמלוה לא יתן לו המעות, ויוציא השטר לראייה שהוא חייב לו.

ויש לפרש "שטר אמנה", שכתב שטר לחבירו שלוה ממנו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר, ומאמין בחברו שלא יתבעהו; ושטר פסים, שפייס את חברו שיכתוב לו שטר כדי שיחזיקוהו בעשיר למלוה. ובוודאי לא נפיק מכלל שטר אמנה, אלא דשטר אמנה אין צריך פיוס, אבל בזה צריך פיוס, לפי שיש לו לחברו לסרב שלא יכתוב לו שטר שהוא חייב לו, שמא יתבענו. עד כאן:

אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה — והיינו לשון "און", שעיקרו לא היה כלום. ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע, שעתה הוא עוולה, ועיקרו היה אמת. לשון הרא"ש ז"ל:

מאן דאמר שטר פרוע לא משהי כל שכן שטר אמנה, ומאן דאמר שטר אמנה, אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא — פירוש, קיימא לן שהלווה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה, לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה, כדתנן: כותבין שטר ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, והלווה נותן שכר. ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר, ותולה אותו על הלווה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה, ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר. והיינו דאמרינן: אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא, כלומר, אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלווה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו, שכשיודע הלווה שהשטר עדיין לא נקרע – מדחיק את עצמו ופורע לו, ואם ידע הלווה שכבר נקרע השטר – אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר, אלא מדחה את המלוה מעת לעת. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:

וכתבו התוס' ז"ל: זימנין דמשהי לה אפשיטי דספרא — פירוש, ועל ידי אותה שהייה, משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא, הילכך לא קרי ליה קרא עוולה בהכי. ומאן דאמר שטר פרוע, היה לו ליזהר שלא ישהנו. אבל אין לפרש דמשום שהיית פשיטי דספרא קרי ליה עוולה, דמה פשע בזה? וכן כתב הרא"ש ז"ל:

וכתב הריטב"א ז"ל: ומכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא לתת השטר ללווה ולא לשום אדם, עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה. ואם חושש הלווה שיפרענו ולא יתן לו שטרו, יפרענו בפני עדים או בפני בית דין. עד כאן. אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב את השטר בשביל פשיטי דספרא למאן דאמר פרוע, עיין בפירושיו על ההלכות:

ספר שאינו מוגה — פירוש, שיש בו טעויות בחסרין ויתרין, אי נמי בהשמטת תיבות ואותיות. ומסתבר לן דדווקא ספר תורה שקורין בו ברבים, אי נמי שראוי לקרות בו, כגון שהוא על הגויל ואף על פי שהוא של יחיד. אבל ספר תורה של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך. הרב יהוסף ן' מיגש הלוי ז"ל.

אבל רש"י ז"ל פירש: תורה נביאים וכתובים. וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל, תורה נביאים וכתובים. והוא הדין לספרי תלמוד בזמן הזה, שניתנו ליכתב משום "עת לעשות לה'". ורבינו ז"ל פירש כן, לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב, ודלא נימא דדווקא ספר תורה ממש, נקט תורה נביאים וכתובים, ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרב רבי יונה ז"ל והרא"ש ז"ל:

מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה — פירוש, ואין שכונה פחותה מל' יום. הריטב"א ז"ל.

ועוד שמעתי, "אל" בגימטריא אחד ושלשים יום, והכי קאמר, שביום אחד ושלשים, פירוש: שכבר עברו הל' יום, הרי אתה משכן באהליך עוולה:

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים — כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר – פשיטא, כדאקשינן לעיל לרב הונא, וההיא לא איפרקא. ואמנה ודאי לכולי עלמא עוולה היא, ואעוולה לא חתימי. וכן "מודעה היו דברינו" אין נאמנין אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; ורב משרשיא בריה דרב אידי סובר, "מודעה" נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ואיכא דאמרי, "מודעה" נאמנין אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון דניתנה ליכתב להציל האנוס מיד אונסו, כדפירש רש"י ז"ל, אי נמי לאהדורי זוזי אפומא דהאי שטרא כדברי אחרים. אי נמי הכי קאמר: כיון דמסירת מודעה עצמה נתנה ליכתב, דהא אין צריך לומר "כתובו", לאו עוולה היא, דאי בעו השתא נמי כתבי ומבטלי שטרא דזביני, כדברי הרב ר' נסים ז"ל. ולא מסתברא האי פירושא, משום דאף על גב דניתן ליכתב, מעיקרא שטרא הוה ולאו כמילתא אחריתי דמי. הרמב"ן ז"ל. ועיין הר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות:

וזה לשון שיטה ישנה: עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו' — יש שפירשה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואפילו הכי אמר מר בריה דרב אשי: "מודעה היו דברינו" נאמנין, לפי שנתנו ליכתב להציל האנוס מיד אונסו. ואם תאמר, אם כן, "אנוסין היינו מחמת נפשות" אמאי לא מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, שהרי ניתן ליכתב להציל ממות נפשם? יש לומר, התם מה שכתבו שקר הוא, שלא כתבו במצות הלווה, אבל הכא מה שכותבין אמת הוא, שהרי הלווה אומר להם והם כותבין במצוותו, אלא שאין המעשה קיים כיון דמסר ליה מודעה, כפירוש רש"י ז"ל.

ויש מפרשים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ו"אמנה היו דברינו" אין נאמנין, דעדים אעוולה לא חתימי. וב"מודעה היו דברינו" נמי אין נאמנין, (רק) [דקא] עקרי לשטרא ולהלוואה לגמרי. ואם תאמר: "אנוסין היינו", "קטנים היינו" נמי עקרי לשטרא, ואמאי מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר? יש לומר, התם אי עקרי לשטרא ומשוו ליה חספא בעלמא, לא עקרי הלואה, שהרי אפשר שההלואה אמת, והם היו אנוסין בכתיבת השטר או קטנים; אבל כי אמרי: "מודעה היו דברינו", עקרי המעשה לגמרי ואומרים שאין הממכר כלום. ומר בר רב אשי אמר: "מודעה" וכו' נאמנין, והרי זה כ"קטנים היינו", "אנוסין היינו"; אבל ב"אמנה" אין נאמנין, דלא ניתן ליכתב דעוולה הוא.

ורבינו נסים ז"ל מפרש טעם נכון, דמר בר רב אשי אמר ב"מודעה היו דברינו" נאמנים אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא אי בעו סהדי למיכתב השתא מודעה מצי כתבי, דמודעה בפני שנים ואין צריך לומר "כתובו", ואי כתבי השתא מודעה מזמן ראשון, ודאי אתיא מודעה ועקרא לשטרא; הילכך כי לא כתבי לה, משום מיגו מהימנו, זהו פירוש "האי ניתן ליכתב". ורב נחמן סבר, כיון דהשתא מיהא באו בבית דין ולא כתבו, לא אמרינן מיגו. עד כאן:

ותלמידי הרב ר' יונה ז"ל כתבו, דשמעתין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדעת רבינו חננאל ז"ל ורוב הגאונים ז"ל. והכריעו כן, מדחזינן לעיל באומר "שטר אמנה הוא", דמוקמינן לה כדקאמרי עדים, ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; ומסתמא רב נחמן דומיא דאוקימתא דסמוכה לה נקטיה למילתיה. וכתבו עוד: "מודעה היו דברינו" אין נאמנין, פירוש, אם אומרים העדים: אמת הוא שכתיבת ידינו הוא זה, אבל המוכר מסר מודעה תחילה בפנינו והודיע לנו אונסו, ומכר זה אין ראוי להיות קיים; דכי אמרינן: תלוהו וזבין זביניה זבינא, הני מילי כשלא מסר מודעא, אבל היכא שמסר מודעא לא. הילכך אם אמרינן שמסר מודעה אינן נאמנין, ואף על גב דלא משוו נפשייהו רשעים, שהרי בהיתר חתמו בשטר הראשון כדי להציל אנוס מיד אונסו, אפילו הכי לא אמרינן הפה שאסר וכו', משום דהוו להו חוזרים ומגידים, שמאחר שאמרו: "שטר מכר היה", חוזרים ומגידים ואומרים: "מודעא", וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

ויש לשאול, היכי סבירא ליה לרב נחמן שאם אמרו "מודעה היו דברינו" אינם נאמנים? דכיון דמיירי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימנינן להו מטעם הפה שאסר וכו'? והא איפסיקא הילכתא לעיל, דעדים שאמרו "קטנים היינו" וכו' "אנוסין" וכו' מחמת נפשות נאמנין, ולא נדון אותם חוזרין ומגידין; והכא ב"מודעה היו דברינו", אף על פי שחתמו בהיתר אינם נאמנים? ויש לומר דלא דמי, דהתם כשטוענים: "קטנים היינו", "פסולים היינו" וכו', אינן חוזרין ומגידין, אלא עוקרים העדות מעיקרו ואומרים כי מתחילה לא היה הדבר כלום, ונאמין אותם בהפה שאסר וכו'; אבל ב"מודעה היו דברינו", אינם עוקרים העדות, שמודים הם בעדות הראשון דאמת היה ובהיתר נעשה, אלא שמוסיפין עכשיו ואומרים עניין אחר, והוו להו חוזרים ומגידים, לפיכך אין נאמנין. ומר בר רב אשי פליג ב"מודעא היו דברינו" ואומר דנאמנים, כיון שבהיתר חתמו מתחילה אמרינן הפה שאסר וכו'. ע"כ:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו' — יש מרבותינו שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נאמן, דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא. ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחך כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, היכי מהימנינן ליה, משום דלמיעקר סהדותיה קא אתי? לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה, מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין? ועוד, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, "אמנה היו דברינו" צריכא למימר, כיון דעוולה הוא, וכתב ידן יוצא ממקום אחר? הא לא הוה אצטריך למימר אלא "מודעה היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנים".

ורבוותא אחרונים ז"ל פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואפילו הכי לרב נחמן אינן נאמנין משום המודעה ואמנה לדידיה, כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי, לאו כל כמינייהו, דכיון דמקיימין ליה לשטרא ואתחזק אפומייהו תו לא מהימני למיעקריה מעיקריה, דלא אתי על פה ומרע ליה לשטריה. ואף על גב דמודעה ניתנה ליכתב ואפילו מזמן ראשון, השתא מיהא לא איכתיבא. אי נמי אפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (דף מח:), אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.

מר בר רב אשי אמר: "אמנה היו דברינו" אין נאמנים, דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, אבל "מודעא היו דברינו" נאמנים, משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעא ניתן ליכתב עכשיו וכדאמרינן: מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, וכיון דאילו בעו למיכתב ליה שטר מודעא כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטרא, השתא נמי דלא כתיבה כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע שטרא. ולהאי פירושא, האי דמר בר רב אשי אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ב"מודעא היו דברינו" נאמנים, וכן פירש רבינו נסים ז"ל. והשתא תרווייהו מילתא פסיקתא קאמרי, דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [לא מהימני, ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימני כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משום דלא ניתן ליכתב דעוולה היא, ומודעא היו דברינו נאמנים אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר] משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עוולה היא.

אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנים, אמנה וכו' אין נאמנים, האי ניתן ליכתב, מודעא ניתן ליכתב שטר זביני להציל אנוס מיד אונסו ולאו עוולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת: מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים. האי לא ניתן ליכתב, כלומר: אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעוולה היא ולא משוו נפשייהו רשעים. ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני: מודעא נאמנים אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנים אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; וזה נראה עיקר.

ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא מאנוסים היינו מחמת נפשות דנאמנים? דהתם נמי הא עקר ליה לשטרא. ויש לומר דהכא שאני, דכיון דקאמרי דשטרא (לא) נעשית ברצון המחוייב בשטר, משוו ליה שטרא מעליא ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן, לאו כל כמינייהו למיעקריה דאין חוזרין ומגידין. אבל "אנוסין היינו" הא לא משוו ליה שטרא מעליא, ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי "אנוסין היינו מחמת נפשות" דלא משוו נפשייהו רשיעי, מהימני דאין כאן חוזר ומגיד.

ואם תאמר, אכתי מאי שנא מ"קטנים היינו" ו"פסולי עדות היינו", דנאמנים אף על גב דעקרי ליה לשטרא ואף על גב דקאמרי דכתיבא מדעת שניהם, והרי היא כמודעא? ויש לומר דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי, דהא אין מעשה קטנים או פסולין כלום. אי נמי, שאני קטנים ופסולים דלא עקרי ליה לגמרי, דמכל מקום הוא מודה בעיקר המלוה, אבל במודעא ואמנה הא עקרי לה לשטרא ולכולא מילתא מעיקרא לגמרי. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו — פירוש, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדלעיל, וכדכוותה נמי במודעא. והא דפלגינהו בתרי בבי, משום דלא שוו בטעמא לגמרי, דבהא משימין עצמן רשעים, ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דלהציל המוכר עשו כן, אלא דמכל מקום לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו. אי נמי משום דרב אשי מפליג בינייהו.

מאי טעמא זה ניתן ליכתב וכו' — פירש רש"י ז"ל: מודעא ניתן ליכתב, שאף על פי שידעו שנמסרה מודעה על המכר ההוא ניתן לעדים לכתוב שטר המכר כדי להציל אנוס מיד אונסו, אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלל, וכי אמרו "חתמנו" משוו נפשייהו רשעים. ותמה, מאי טעמא דרב נחמן דאמר דמודעא לא ניתן ליכתב? ויש לומר, דרב נחמן סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולין היו לדחותו בכתיבת שטר המכר, כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם, ודמיא לההיא דאמרינן בפרק הנזקין (דף נח.) גבי סיקריקון, דרב דאמר דבשטר קנה דמסתמא לא אנס ליה אשטרא. ואפילו לשמואל דאמר התם דאף בשטר לא קנה, דאשטרא נמי אניס ליה, התם הוא בסיקריקון ודאי, אבל הכא ליכא למיתלי בהכי סתמא. ומר בר רב אשי סבר דבהא נמי חיישינן דאנסי ליה אשטרא כדי לתלות שאין העדים הללו משקרין בדין.

והלכתא כרב נחמן, דבעיא דרבא דבסמוך בדידיה אזלא, דאילו למר בר רב אשי, כיון דבמודעא מהימני, כל שכן בתנאי. וסוגיין נמי בפרק חזקת כרב נחמן, דהתם פרכינן להדיא מדרב נחמן. וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל והרבה מן הפוסקים. ע"כ:

ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב: מודעא היו דברינו — פירוש, שהודיע לנו המוכר את אונסו ואמר: הוו יודעים שאנוס אני, שהלה הכריחני למכור לו את שדי. אי נמי שהודיע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו.

וזה לשון רש"י: מודעא היו דברינו אין נאמנין — משום דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו מגיד, וצריך הוא להביא כת אחרת על המודעא. מודעה היו דברינו נאמנים — ואין לומר כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דחדא הגדה היא, שהמודעה מעשיית השטר הוא, שבשעת חתימה הודיע את אונסו. מאי טעמא האי ניתן ליכתב — פירוש, שטר שנכתב באונס ניתן ליכתב ומותר לכתוב עליו מודעא לבטלו, כדאמרינן בפרק חזקת: מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפיר חתם.

והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב, לפי שהעדות יש לה עיקר, שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו, הילכך אותה עדות יש לה עיקר, שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך, אלא שהמודעא מבטלת אותו, הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב. אבל שטר שהוא אמנה, אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא, ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעוולה הוא, וכיון שכן, נמצא שטר זה אין לו עיקר, ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין, דהא עוולה הוא כמו שבארנו. ע"כ:

בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי וכו' — רש"י פירש, תנאי היה ביניהם במכירה, ואין אנו יודעים אם נתקיים אם לאו. ורבינו יוסף בר יעקב ז"ל כתב: תנאי היה עדותינו ולא נתקיים התנאי. פירוש אחר: על תנאי היה העדות, שיתן לו כך וכך או שילך עמו למקום פלוני. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:

נחלקו בה אבות העולם: רבינו האיי גאון ז"ל וכת אחת של ראשונים עמו פירשוה אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר; ורבינו חננאל והרבה מן האחרונים ז"ל פירשוה כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דווקא, וכן פירש רש"י ז"ל. ואני התלמיד מן האחרונים אני וכדבריהם אכריע בהכרעה גמורה לפי עניות דעתי, מהא דאמרינן עלה: עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי וכו'. וזה קשה עליהם, שאם הם מפרשים אותה אפילו כשכתב ידן יוצא, כדרך הסוגיא שלהם, אם כן היכי אמרינן: תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי? הוה ליה למימר: "שטרא מעליא הוא"!

ובר מן דין, מאי קא מספקא להו, והיכי אסקי דמהימן? לא יהא תנאי אלא כאומר "פרוע", דהוא מילתא אחריתי, ודאי אי אפשר למימר בעד אחד שיהא נאמן לומר בשטר מקוים "פרוע הוא". ולא מבעיא בהכחשה, דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, אלא אפילו ליכא דמכחיש ליה לא מהימן, דאם כן – מצינו עד אחד קם לממון, והתורה אמרה: אינו קם אלא לשבועה, ולא יהא עד אחד החתום בשטר אלא כאחד, וליכא למימר אינו חוזר ומגיד. ולא יהא תנאי אלא כאומר "פרוע", דשטרא לפרעון קיימא ולא עקירה היא ואפילו הכי לא מהימן. ובוודאי כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא מפיהן אנו חיין, ולא עדיפי מעדים דעלמא אלא גריעי מינייהו היכא דחוזרין ומגידין.

ואם תמצי לומר דעד אומר "תנאי" – אף לדבריהם של ראשונים ז"ל – כשאין כתב ידן [יוצא ממקום אחר] הוא דמהימן ליה לרב הונא, ולרב פפא אפילו הכי לא מהימן, הא לדברי הכל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר עד אחד לא מהימן? אפילו הכי יש תשובה לדבריהם, מדאמר רב הונא: אי הכי אפילו תרווייהו נמי, כלומר: נימא בשטרא מעליא מסהדי, וכי הדרי ואמרי "תנאי" לא מהימני. ומי דמי? תרי – אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי מהימני, דתנאי מילתא אחריתי היא; אבל חד, כיון דבכתב ידן יוצא לא מהימן לדברי הכל, כי אין כתב ידן יוצא נמי איכא למימר כדאמרן: "תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי"; וכיון דמודים בשטר שכתבוהו, נתקיים ואין האחד נאמן לחזור ולפסלו, כדאמר נמי רב פפא גופיה לקמן: "תרווייהו באשת איש קא מסהדי" וכו'. ועוד, דקאמרינן: "למיעקר סהדותייהו אתו"; מאי סהדותא קא עקרי? הא לא אסהידו כלום! ואי למיעקר סהדותא דשטרא, אדרבה היא הנותנת, דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל. והרי רבינו הגאון ז"ל שהוא קברניטן של בעלי סברא זו כתב: עד אחד אומר "תנאי" – נאמן אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר ומקוים. ואין זה אלא מן הדברים המתמיהין!

אלא עיקר פירושן כמו שכתב רש"י ז"ל, ואיני צריך לשנות ולכותבו. ומכל מקום צריכים אנו לפרש שמועתנו כשאין מכחישין זה את זה, כגון זה שמע וזה לא שמע; הא אילו הכחישו זה את זה ממש, לא נתקיים השטר על פיהם, שהרי אחד מהם פסול לעדות, כדאמר התם בעניין שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: יש שפירשו, דאפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים ב"תנאי היו דברינו". ואף על גב דאפילו ב"אנוסין היינו מחמת נפשות", דלא משוו נפשייהו רשעים כלל, אמרינן לעיל דאין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממקום אחר? התם הוא דמכל מקום עקרי סהדותייהו לגמרי שלא היה שם מכר כלל, מה שאין כן ב"תנאי היו דברינו", שהמכר קיים כשיתקיים התנאי. אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו, דאין נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משום הפה שאסר וכו'. ותדע, דבעיא דרבא גופא מוכחא הכי, דאמר: מודעה ואמנה טעמא מאי? דקא עקר ליה לשטרא וכו', אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעה ואמנה, דאחמירו בהו שלא להאמינם כלל, או לא; אבל לאסוקי תרי דרגי, שיהו נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר, זה אינו במשמע, דאם כן הוה ליה לפרושי. ותו, מדאמרינן גבי עד אחד אומר "תנאי": "תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי", אלמא שאין השטר הזה מתקיים אלא על פיהם, דאי לא, הוה ליה למימר: "האי שטרא מעליא הוא". אלמא כולה שמעתתא בהכי מיירי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.

ומיהו אין כל הדברים האלו אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעא כשחתמו; אבל אם אומרים שלא ידעו בדבר בשעה שחתמו, אלא שחתמו כדין ואחר כך נודע להם שהודו כן בפניהם, לעולם הם נאמנים, ואפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר; דהא לא עקרי סהדותייהו כלל, והרי זה כאילו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו. וכבר פירשנו כן בבבא בתרא.

נמצאו שלשה דינין בדבר: דכל שאומרים "אמנה היו דברינו", או "אנוסין היינו מחמת ממון", וכל דבר שמשימין עצמן רשעים, אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וכל שאומרים: "תנאי היו דברינו", או "אנוסין היינו מחמת נפשות", או "קטנים היינו" או "קרובים היינו" וכל דבר שאין משימין עצמן רשעים, נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וכל שאומרים שלא ידעו דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר, הרי אלו נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר. וכן כל שהשטר יוצא מתחת יד העדים, נאמנים עליו לעולם, לא מדין עדות, אלא מדין שליש בעלמא. מ"ר^[4]. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי לה לשטרא — מהכא משמע, דטעמא דרב נחמן באמנה, משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, כדפרישית לעיל. ואם תאמר: מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עוולה היא ואעוולה לא חתימי? תירץ רבינו הרב, דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי "שטר אמנה הוא זה": "דקאמר מאן? אילימא דקאמרי עדים, היכי דמי? אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני?" ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה, ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עוולה היא. ופלוגתא בירושלמי בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עוולה היא אי לא, דגרסינן התם: רב הונא בשם רב, נאמנים העדים לומר "שטר אמנה ושטר פסים הוא זה". ורב אמר: אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים. משהפליג אמרין בשם רב: העדים נאמנים לומר "שטר אמנה ושטר פסים הוא זה". מילתיה דרב פליגא על מילתיה? אמר ר' חגי: לא דרב אמר "אסור לחתום", לא אמר אלא "אסור לקיים אותם"; כהדא: "אם און בידך הרחיקהו", זה שטר אמנה ושטר פסים. כלומר, דחתימה עצמה ליכא איסורא, דכיון דהמחוייב מאמינו ומודה בדבר, אין לעדים בכך כלום; אבל מי שמשהה אותו בביתו, בהא איכא איסורא משום שנאמר: "אם און בידך הרחיקהו". הרשב"א ז"ל:

טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא — כלומר, שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר מעולם ולא יהיה. וכיון שסותרין מה שחתמו והעידו בשטר, אין נאמנין כלל. תנאי נמי עקר ליה לשטרא, כלומר, שלפי השטר – המכירה חלוטה היתה, שזכה בה הלוקח מיד, ולפי עדותם לא היתה חלוטה, ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל; וכיוצא בזה – עקירת השטר הראשון והעדות הראשונה הוא. או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא, פירוש, שהרי שטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי עכשיו כשיקיים זה התנאי, ואין זה אלא תוספות עדות, ומפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שהמכר דבר אחד והתנאי דבר אחר, וראוי להאמינם כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיהת. אמר ליה כי אתו לקמן ואמרינן להו לבעלים השתא זילו קיימו תנאייכו, כלומר, שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואם טוען זה שקיים תנאו – עליו להביא ראיה שהתנאי עשוי, וכדכתיבנא במסכת קדושין ובמסכת גיטין בס"ד. הריטב"א ז"ל:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וזה לשונם: עדים שאמרו תנאי היו דברינו, נאמנים — דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, נאמין אותם בהפה שאסר וכו'. וכי אתו בעלי דינין לקמן, אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, כלומר, כשיבואו לפנינו בעלי דינים אלו, אמרינן להו לבעלי השטר: קיימו שטרייכו מפי אחרים ואחר כך תרדו לבית דין, שאם לא תקיימו השטר על פי אחרים אלא על פי אלו, לא משגחינן בשטרייכו, שאלו העדים שמקיימים השטר ואומרים "כתב ידינו הוא זה" כבר חוזרים ואומרים שעל תנאי היה, וכמאן דעקרי ליה לסהדותייהו דמי.

ויש שגורסים: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא, כלומר, אמרינן ליה למארי שטרא: זיל קיים ליה ללוה תנאה דאתנית בהדיה, ובתר הכי אי לא יהיב זוזך חות בהדיה לדינא, דלית לך גביה ולא מידי עד דמקיימת ליה לתנאה, דכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין בעניין התנאי שהפה שאסר וכו'. ולפי אותם המפרשים, ההלכה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, רוצה לומר: אמרינן למארי שטרא שיקיים התנאי; שאף על פי שאין להאמינם בהפה שאסר וכו', אפילו הכי נאמנים, שאין אלו עוקרים עדותם, שהרי מודים הם בעדותם הראשון ואומרים: אמת היה וזה התנאי היה ביניהם. ע"כ:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימי תנאייכו וחותו לדינא — ודווקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משום הפה שאסר וכו'. אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו להו כחוזרים ומגידים. וגרועי מעדים אחרים דמהימני, אף על גב דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כהלכתא אחריתי לגמרי וכאילו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר, כיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא היתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו מבררין עדותן דעל תנאי היה, הרי אלו נאמנין כאילו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי; מה שאין כן במודעא ואמנה, שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה שטרא כחספא בעלמא, והלכך קרינן להו "חוזרין ומגידין". אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן ובלא שום תנאי, שוב אינן יכולין לגרוע כחו של שטר, דחוזרין ומגידים הם ואינן נאמנים, וכן כתב הרב רבינו נר"ו. ע"כ:

עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר וכו' — פירוש, שהיו שני עדים חתומים בשטר, והאחד אמר: זה כתב ידי הוא, אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים; שאילו היה אומר: תנאי היה דברינו ונתקיים, הרי שטר קיים אפילו לדבריו. ועד אומר אינו תנאי, שהשני אומר: כתב ידי הוא ולא שמעתי בו תנאי. אבל ליכא לפרושי דוודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד, דאם כן חד מינייהו משקר והוה ליה עד אחד בהכחשה ואינו כלום. אמר רב פפא, תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי, כלומר: שניהם מודים שהוא כתב ידן וכי השטר אמת, וכמי שהוא חתמוהו בלא תנאי, והאי דאמר "תנאי היה בו מבחוץ" הוה ליה חד, ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו שנתקיים על פי שניהם. הריטב"א ז"ל:

לדברי המפרשים שמועה זו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, יש להקשות מלישנא דקאמרינן: תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, דמשמע דשניהם צריכים להעיד על השטר ולקיימו ועל פיהם נתקיים. ועוד, אם כשכתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי, לא הוצרך רב פפא להאריך כל כך, אלא הוה ליה למימר: "עד אחד לאו כל כמיניה". אלא ודאי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מפרשינן ליה. ואם תאמר: מאי טעמיה דרב פפא, ולמה לא נאמין אותו במיגו שהיה יכול לומר: "אין זה כתב ידי"? יש לומר, דכיון שהוא והאחד מעידים על השטר, לא נאמין לזה שאומר תנאי במיגו, דהוה ליה כמיגו במקום עדים. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי — כלומר, אם כן שאתה מחלק עדותו של זה כאילו היו שתי עדיות, ואתה עושה סוף דבריו שאמר "תנאי היה" כאילו בא אחד והעיד כן אחר שהעידו השנים על כתב ידם, אפילו שנים אומרים "תנאי" נמי למה נאמנין לגמרי, ואמרינן להו "קיימו תנאייכו וחותו לדינא"? נימא דכיון שאמרו שניהם "כתב ידינו הוא זה", נתקיים השטר, וכשחזרו ואמרו "תנאי היו דברינו" הרי הוא כאילו ראו שנים אחרים ואמרו: תנאי היו דבריהם, ולהוי כתרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיניה. אי נמי להוי כאילו הם חזרו והעידו לאחר כדי דיבור שתנאי היה דבריהם, שאינם נאמנין כלל, דכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידין, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון. הריטב"א ז"ל:

וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וזה לשונו: אי הכי אפילו תרווייהו נמי — כלומר, אם כדבריך שלא נחוש לעד אחד שאומר "תנאי", אם כן אפילו אם שניהם יאמרו "תנאי היו דברינו" לא נאמין אותם. לאותם המפרשים שההלכה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ניחא האי אתקפתא, דכיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפילו כשיאמרו "תנאי היו דברינו" אין לנו להאמינם. אבל לפי המפרשים אותם כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, קשיא, היאך היה עולה על דעתו דשניהם לא יהיו נאמנים, הואיל ולא היינו יכולים לקיים את השטר מצד אחר? ויש לומר דהכי קא פריך: אי הכי אפילו תרווייהו נמי, כלומר, כיון שאתה אומר דהאי דקאמר "תנאי" נמי שטרא מעליא קא מסהדי ושטרא מעליא קא משוי ליה, לפי שאפילו לדבריו השטר קיים בקיום התנאי, והלכך בתר דשוייה שטר מעליא אינו יכול לסתור עדות השטר ולאמר דעל תנאי היה זה, אי הכי אפילו תרווייהו נמי לא יהיו נאמנים לומר "תנאי היו דברינו", דכיון דשטרא מעליא קא משוו ליה – אין יכולים לסתור עדותן ולא אמרינן ביה הפה שאסר וכו', שהרי גזירת הכתוב הוא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא אמרינן: הני למיעקר סהדותייהו וכו'. כלומר, כי אמרי "כתב ידינו הוא זה" – לאו שטרא מעליא קא משוי ליה, אלא מתחילה דעתם היה לגמור עדותם ולעוקרו משטרא מעליא ולומר דתנאי היו דבריהם, ולא מגידים וחוזרים מגידים נינהו; ולפיכך נאמנים, דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמין אותם בהפה שאסר וכו'. חד נמי, אינו חוזר ומגיד אלא למיעקר סהדותא קא אתי, וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר והוא אומר דעל תנאי היה, נאמן. ואית דגרסי: למיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, לברר תחילת עדותן הן באין כשאומרים "תנאי היו דברינו", ומתחילת קיומן לכך נתכוונו. מפי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל עוד: אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קא אתו — כלומר, דשנים שאומרים "תנאי היו דברינו" לפיכך נאמנים, משום דאמרינן למיעקר סהדותייהו קא אתו. איכא דקשיא ליה, אדרבה אי למיעקר סהדותייהו אתו לא להימנו כלל, וכדאמרינן: "אמנה טעמא מאי לא מהימני, משום דלמיעקר שטרא קא אתו, הכא נמי למיעקר אתו ולא מהימני, או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא ומהימני"; אלמא כי מהימני לומר "תנאי היו דברינו" היינו משום דמילתא אחריתי היא ולאו למיעקר סהדותייהו אתו. והא לא קשיא, דלעיל אמרינן דמודעא ואמנה למיעקר שטרא אתי ולומר שלא חתמו כדין, והשתא לא אמרינן "למיעקר שטרא" אלא למיעקר סהדותא דאסהידו השתא לומר "זה כתב ידינו", ולאו דעקרי ליה לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר, אלא שעוקרין מקצתו, כי לפי מה שאמרו "כתב ידינו הוא זה", אילו שתקו היה השטר מתקיים שאין בו תנאי. הלכך כשחזרו תוך כדי דבור לומר: "אבל תנאי היה בו", הרי עוקרין קצת כח העדות הראשון ולומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום התנאי, ומשום הכי קא קרינן ליה עקירה. ומיהו עדיין יש לומר שאין זה סתירת החתימה הראשונה, אלא מילתא אחריתי להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היה. וכן פירש רש"י ז"ל: אלא למיעקר סהדותייהו אתו. על כרחך לאו חתימה מקויימת היא כשאמרו "זה כתב ידינו", דכיון דתוך כדי דיבור מסקי דיבורייהו ואמרי: "אבל תנאי היו דברינו", אמרינן למיעקר סהדותייהו שאמרו "כתב ידינו הוא זה" קא אתו, ולומר: לא חתמנו אלא על מנת שיקיים התנאי, וכיון דתנאי מילתא אחריתי, היא שאינה עוקרת אלא לאחר זמן, לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני, דעדות בפני עצמה היא, עכ"ל ז"ל. וזה כמו שפירשתי ממש. והא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא על פי עדים אלו, שאם לא כן, כי אמר האי עד דתנאי היה בו מאי הוי? הרי נתקיים השטר בשנים, ואין עד אחד נאמן לומר שהיה בו תנאי, דלכולי עלמא עד אחד במקום שנים הוא. וכיון דכן, כי פרכינן: אי הכי תרווייהו נמי, בהכי מיירי וכדכתיבנא לעיל, וזה ברור. ע"כ:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע — פירוש, ולא זכה זה בקרקע עד שיתקיים התנאי. והיכא ששניהם אמרו "כתב ידינו הוא" והאחד אמר "פרוע הוא", דכולי עלמא השטר מקויים גמור, ואין זה אלא כעד אחד מעידו שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: ואין דבריו של אחד במקום שנים — פירוש, נמצא רב פפא סובר, כי העדות שהעידו בשטר עדות נכונה היא ועדות עומדת בפני עצמה היא, וזה שאומר "תנאי" – אינו מבטל עיקר עדותו, וכיון שכן, נמצאת עדות השטר קיימת בשנים, ועדות התנאי בחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

אפילו תרווייהו נמי וכו' — כלומר, אם כן הוא שזו בפני עצמה עומדת וזו בפני עצמה עומדת, אפילו תרווייהו אמרי "תנאי היו דברינו" אמאי נאמנים? כלומר, והא הגדה שנייה היא, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד; והני כיון שעדותן ראשונה מקיימת השטר, והאחרונה מכלה אותה, אם תאמר כי העדות הראשונה קיימת היא ועומדת, היאך סומכין על עדותן האחרות, והם כבר העידו שהשטר קיים?

אלא אמרינן וכו', הא נמי למיעקר סהדותייהו קא אתו וכו' — כלומר, כיון שאומרים "תנאי היו דברינו", כאילו עקרו העדות שבשטר מעיקרא וכאלו אין שם עדות אלא זו העדות שבתנאי. הכא האי חד נמי, כיון דקאמר "תנאי היו דברינו" אנו רואין אותו כאילו עקר עדותו שבשטר מעיקרא והוה ליה חד לגבי חד.

ואם תאמר, והיכי מצו למיעקר סהדותייהו? והא קיימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! היינו טעמא דנאמנים, משום דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהוה ליה הפה שאסר וכו'.

וכד מעיינת ביה בגמרא, משכחת לה להני שמעתתא כולהו, בין מודעא בין תנאי בין אנוסין, אהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אתאמרו; אבל היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפילו אמרי "מודעה היו דברינו", "תנאי היו דברינו" אינן נאמנים, משום דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, ומכי חתמו על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין כדריש לקיש, וקיימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

ומסתברא לן, דהאי דאמרינן דהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר "מודעא" וכו' "תנאי" וכו' "אנוסים היינו" "קטנים היינו", היכא דקא אמרי לה בתוך כדי דיבור; אבל אי אסהידו אחתימות ידייהו בבית דין, ולאחר כדי דיבור אמרי הכי, לא מהימני, דמכי אסהידו אחתימת ידייהו – נחקרה עדותן, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: עד אומר תנאי וכו' — בכתב ידן יוצא ממקום אחר, או באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. אי הכי אפילו תרווייהו נמי, למאן דמפרש לה בכתב ידן יוצא ממקום אחר הכי פירושו: אי הכי אפילו תרווייהו נמי, אמאי מהימנו להו כי אמרי "תנאי היו דברינו", אי חשבת להו בחוזרים ומגידים? אלא אמרינן לאו חוזרין ומגידים נינהו ולא למיעקר סהדותייהו קא אתו, אלא מבררים הם עיקר עדותן שלא היה אלא על תנאי? עד אחד נמי, כשאומר "תנאי" – מברר הוא עיקר עדותו, וכיון שאומר דעיקר עדותו על תנאי היה, ודאי יש לך להאמינו, דכיון שאתה צריך לעדותו והוא מעיד ומברר עיקר עדותו, על כרחך אינך יכול להביא ראיה מעדותו לאפוקי ממונא אפומייהו אלא אם כן נתקיים התנאי. ואם אתה רוצה לדון על פי השטר, היכא דלא נתקיים התנאי אין לך אלא עד אחד. ואפילו אי גרסינן למיעקר סהדותייהו אתו, פירושו עוקרים עדותן אם לא נתקיים התנאי, ומבררים שלא העידו אלא היכא דנתקיים התנאי.

ולמאן דמפרש לה באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, גרסינן למיעקר סהדותייהו, פירוש, עוקרים הם עדותן ואומרים שלא חל, שלא נתקיים התנאי, ויש כח בידם לחזור ולהגיד משום מיגו; ועד אחד נמי יש בו כח לעקור עדותו ולומר שלא היה אלא בנתקיים התנאי, מיגו דאי בעי לא יעיד על כתב ידו ואין לך אלא עד אחד. ע"כ:

תנו רבנן שנים החתומים על השטר ומתו — הא דנקט ומתו, אפשר דאורחא דמילתא נקט, שאילו הוו קיימין, הם היו מעידים על כתב ידן. אי נמי משום סופה, שאף על גב דמתו הויא הכחשה שלא בפניהם כדאמרינן בסמוך. הריטב"א ז"ל:

ובאו שנים מן השוק ואמרו וכו' פסולי עדות וכו' — פירש רש"י: פסולי עדות, משחקים בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן – אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים, דאגופן של עדים מעידים ונאמנים לפסלן, דלאו תרי ותרי חשבינן להו, דאינהו לא מהימני לאכשורי נפשייהו. אלא נראה פירוש שני דפירש: קרובין בנשותיהן.

ואם תאמר: השתא נמי להימנינהו, משום מיגו, דאי בעי פסלי להו לעדים לעצמן? ויש לומר, דבעדים לא שייך מיגו, שאין מיגו אלא באחד, אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מיגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא יהיו שניהם משוין לדעת אחת. ואינו דומה למתניתין ד"כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו" וכו' דנאמנים משום הפה שאסר, דהתם ביטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהם, דמה אילו רצה האחד לומר "אינו כתב ידי" בטל השטר. וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

והרא"ה ז"ל תירץ, דעדים לא מהימני במיגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותן, דלא מהמנינו רחמנא בהכי. ע"כ:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים — פירוש, מאי פסולי עדות דהכא נמי קרובין, דאי אמרת משחקי בקוביא, מאי קא מקשה "תרי ותרי נינהו"? אטו לא מצי למפסלינהו בגזלנותא? הא ודאי אי אמרי: "ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו", נאמנין, ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר [לאו] גזלני אנן. אלא ודאי "קרובין" קא אמרי, ולאפסולי שטרא קא אתו, ואינהו מסהדי דשטרא מעליא הוא, וחזקה אין חותמין על השטר אלא אם כן רחוקים הם, ומשום הכי אמרינן "אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה".

ואיכא דקשיא להו: ונהמנינו במיגו דאי בעו פסלי להנך דחתימי בגזלנותא? וניחא ליה, כיון דהשתא תרי ותרי נינהו, בכהאי גוונא לא אמרינן מיגו, דהוה ליה דומיא דמיגו במקום עדים. ואין צורך לכך, דעדים לא מהימני משום מיגו, ואם מתורת עדות לא מהימני, בדין מיגו לא מהימנינן להו, שלא האמינם תורה בכך. ויש אומרים לדברי רש"י ז"ל דהכא, כיון שעתה אינן נאמנין לפסלן בגזלנותא, משום דעל מנה שבשטר הם מעידים; אבל כשהן חיין מצי למפסלינהו, שהרי הם אין נאמנין לומר "אין אנו גזלנים", לפי שהם נוגעים בעדותן. ולהכי קתני בברייתא ומתו. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אבל אנוסין היו וכו' — פירוש, אנוסין היו מחמת נפשות, ופסולי עדות שהיו קרובין. דאי כשאומרים: "אנוסין היו מחמת ממון" או "גזלנין היו", שהוא פסול שבגופן, היכי אמרינן בסמוך דהוו להו תרי לבהדי תרי? הרי כיון שעל גוף העדים מעידים, אין עדותן של עדים כלום להכשיר עצמן, כי שני עדים פוסלין לריבוא. אבל יש שפירשו, אפילו באומרים "גזלנים ואנוסין מחמת ממון", דכיון שמתו ואינן ראויים לפסול הגוף, אין עדות האחרונים חשוב אלא במעיד על הממון. וזה אינו, דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך, דלא עדיפי במיתתן מבחייהם, וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים "כשרים היינו" לא מהני, השתא נמי לא מהימני כלל. אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר. ע"כ:

הרי אלו נאמנין — פירוש, וקרעינן לשטרא. ואם תאמר: אמאי מהימני, לאו משום מיגו דאי בעו לא מקיימי ליה? והא אי לא מקיימי ליה לא קרעינן ליה, שמא יבואו אחרים ויקיימוהו! יש לומר, כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות, אלא דהיכא דכתב ידי עדים החתומים יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ומגבינן ביה היכא דתפסי משום דהוו להו תרי ותרי; אבל כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן, נאמנים שני עדים להכחישן, ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר, הא איכא מיגו דאי בעו לא מקיימי. והוה ליה כשני עדים החתומים ובאו שנים אחרים ואמרו: "אין אנו יודעין אם כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו" וכו'. שיטה ישנה:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, ומקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנים קתני. אלא מיהו היכא דקא טעין הלה: קבעו לי זימנא עד דמקיימנא שטרא, ודאי קבעי ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימי ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר, לא קרעינן ליה. ואם תאמר: אם כן, אפילו לא טעין, אמאי קרעינן ליה? דילמא משכח עדים מחר או יומא אוחרי ומקיים ליה. יש לומר, דכיון דהשתא ליתנהו, ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק דאכתי הוו להו תרי ותרי, לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא. וכן דעת הרב נר"ו, ע"כ. ומייתי ליה הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:

אינן נאמנים — והוא הדין נמי שאין נאמנים לומר: "כתב ידן הוא זה אבל מודעא הוא או אמנה היו דבריהם". ברם צריך את למילף: העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה", ובאו אחרים ואמרו: "אינו כתב ידן", מהו? ונראה לומר, דאליבא דרבנן דסברי דעל מנה שבשטר הם מעידים הוו להו תרי ותרי. ואליבא דרבי נמי דסבר דעל כתב ידן הם מעידים, כיון דלא סגיא ליה כשאין מעידים זה על זה הוו להו נמי תרי לגבי תרי. אבל הם אומרים "אינו כתב ידינו" ואחרים אומרים "כתב ידן הוא", כשאין עדי השטר מעידים זה על זה, נראה שהאחרונים נאמנים, ועדי השטר לא מעלין ולא מורידין דהוו להו חד לגבי תרי. והכי אמרינן בירושלמי: הן אומרים "אינו זה כתב ידינו" ואחרים אומרים "כתב ידן הוא", תני ר' חייא: לא מעלין ולא מורידים. אמר רבי: רישא דמתניתין אמרה כן, אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין. הרא"ה ז"ל:

ומגבינן ביה — פירוש, בתמיה. אמאי תרי ותרי נינהו — פירוש, שהרי עדי השטר העידו בשטר שראובן חייב לשמעון מנה, והרי עדים אחרים מעידים שאינו חייב לו כלום, דהא אמרי "אנוסים היו" דמשמע שהעדות לא היתה אמת. ומראין הדברים שזו הקושיא לאו אכולהו אנפי הוא, אלא א"אנוסין היו" בלחוד הוא, שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת, ונמצאו כאילו הם שני כתי עדים: אחת אומרת ששמעון חייב לראובן מנה ואחת אומרת שאינו חייב לו כלום, ולפיכך הקשינו: והא תרי ותרי נינהו. אבל "קטנים היו" ו"פסולי עדות היו" אין בהן דרך לקושיא זו, אלא על "אנוסין היו" בלחוד. הרב רבינו יהוסף הלוי מיגש ז"ל, וכבר הארכנו בזה לעיל בסמוך:

הכחשה תחילת הזמה היא — פירוש, לאו דווקא תחילת הזמה ממש, דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל, אלא לומר קצת הזמה, שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין. ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, שהרי באין לעונשם והתורה אמרה "והועד בבעליו", יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם, דמכל מקום עדות הכחשה על גופה הוא שהעידו שקר, ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם. ואף על גב דבהא דשמעתין אינן מעידים שהעידו שקר, אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות, מכל מקום כיון שלפי השטר הרי אנו חושבין שהעדים מעידים שחתמו כראוי וכי השטר קיים ויציב, ואלו מעידים שאין העדות קיימת, שם הכחשה יש כאן ואין להכחישם אלא בפניהם. כך יש לפרש לפי שיטתנו. ע"כ הריטב"א ז"ל:

הערות

1. של רש"י
2. תוספת מאתר ספריא.
3. שֶׁכָּרוּךְ, שמעורבב
4. מפי רבי או מפי רבותיי.