כף החיים/אורח חיים/יט
(א) סעיף א: ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא וכו׳ — עיין מה שכתבנו לעיל סימן טו״ב אות ו:
(ב) שם: ולא חובת מנא וכו׳ — כתב ר' שלמה לוריא: יש מחמירין לבדוק הציצית אפילו כשכופלין הטלית, משום דשמואל סבר כלי קופסא חייבין בציצית ויש פוסקים כמותו וכו׳ עכ״ל, והביאו הב״ח ופרישה ושיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות א׳ יעויין שם. והפוסק כשמואל הוא מאן דאמר שכתב הבה״ג, והביאו בית יוסף, וכן דעת ראב״ן בהגהות מיימוניות פרק ג אות ג׳, והביאו פרי מגדים במשבצות זהב אות א׳, וכן דעת בעל העיטור, והביאו פתחי עולם אות א׳. ועיין ישועות יעקב אות א׳ שהביא ראיה לסברת הבה״ג יעויין שם. מיהו מרן ז״ל כתב בבית יוסף: כיון ששלשה עמודי ההוראה הרי״ף והרמב״ם והרא״ש מסכימים דחובת גברא היא אין לספק בדבר, עד כאן לשונו. ועיין שם בפרי מגדים שכתב דביבמות דף ב׳ פשיטא לתלמודא דכלי קופסא פטורין מציצית, יעויין שם. ואם כן אין לחוש למאן דאמר כלי קופסא חייבין, רק המחמיר תבוא עליו ברכה:
ומה שכתב שם הב״ח: לפי עניות דעתי נראה נכון לבדוק הציצית כשכופלין אותו ומצניעין אותו כדי שיהא חזקתו בדוק, דאז אין צריך לחזור ולבודקו כשחוזר ולובשו וכו׳, כתב שיורי כנסת הגדולה שם שהמדקדקים בודקים ציציותיהם בכל שעה שמניחים אותם, והבאנו דבריו לעיל סימן ח׳ אות ל״ד יעויין שם:
(ג) שם: ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית וכו׳ — כתב מגן אברהם ס״ק א וזה לשונו: צריך עיון מאי שנא במזוזה, דקיימא לן שצריך לברך כשקובעה, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רפ״ט, דהתם נמי קיימא לן חובת הדר הוא, דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה וכו׳. ולכן נראה לי סתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה, לכן מברך על עשייתה, אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו, לכן אין מברך על עשייתו וכו׳. ואפשר דהוא הדין במזוזה, אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכה, כשנכנס לדור בתוכו מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה", עד כאן לשונו. והנה דברי המגן אברהם הללו הס תמוהים, דמלבד שחידש ברכה שאינה נזכרת לא בש״ס ולא בפוסקים, אלא דמשמע מדבריו נמי דיכול לברך על קביעות מזוזה קודם שבא לדור בתוכה, וזה לא מצינו בשום מקום שמברך על המצוה קודם זמן חיובה, וכיון שהמזוזה היא חובת הדר, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רצ״א, אם כן אינו חייב עד שעת שדר בתוכה או אחר כך ולא קודם. ובעיקר קושיית המגן אברהם נראה לעניות דעתי לתרץ, דחכמים ז״ל לא תיקנו ברכת המצוה אלא בשעת שעוסק במצוה ומקיימה, ואם כן בקשירת הציצית, דאותה שעה אינו מקיים מצוה, דאינה חובת מנא וגם אינו יכול ללובשה כל זמן שלא נגמרו קשירת ציצית של ד׳ כנפות, אינו מברך, דלא הוי באותה שעה עוסק במצוה ומקיימה, אלא עושה הכנה לקיום המצוה. לא כן כשקובע מזוזה בשעה שדר בבית או אחר כך, דאז נתחייב במזוזה, דמברך כיון שעוסק במצוה ומקיימה. אבל קבעה קודם שבא לדור בבית, דבאותה שעה אינו חייב במזוזה, אינו מברך, דלא חשיב עוסק במצוה באותה שעה ומקיימה. וגם אחר כך כשנכנס לדור בתוכה אינו מברך, כיון שאינו מתעסק במצוה באותה שעה, דכבר נעשית המצוה ממילא. ואף על גב דאם לבש הטלית קודם זמנו מברך אחר כך, טלית שאני, כיון שהוא על גופו ומעוטף בו חשוב מתעסק במצוה ומקיימה, לא כן במזוזה שהיא קבועה בפתח, ולא יש עתה מעשה, לא חשיב מתעסק במצוה. והא דמברך על הסוכה בשעה שנכנס לישב בתוכה, אף על פי שעשאה מקודם, סוכה נמי שאני, דכיון שחייב לישב בסוכה, כניסתו לתוכה חשיב מתעסק במצוה ומקיימה, כיון שזו הכניסה היא בשביל המצוה. לא כן במזוזה, דאינו חייב לישב בבית שיש בפתחו שתי מזוזות ומשקוף כדי לעשות בו מזוזה, דאם ירצה לדור בבית שאין בפתחו שתי מזוזות ומשקוף אינו חייב במזוזה, כמבואר ביורה דעה סימן רפ״ז, וגם כשנכנס לבית אינו נכנס בשביל מצות מזוזה, אלא מוכרח כדי לדור, ואם כן לא חשיב כניסתו לבית מתעסק במצוה ומקיימה. וציצית אף על גב דגם כן אינו חייב לקנות בגד שיש לו ד׳ כנפות כדי להתחייב בציצית, כבר אמרנו, כיון שהוא על גופו ממש ומתעטף בו חשיב עוסק במצוה ומקיימה. ועיין עוד בזה מה שכתבו היד אהרן וברכי יוסף ומאמר מרדכי והמור וקציעה, והנראה לעניות דעתי בס״ד כתבתי גם אני חלקי והיעב״א. והמורם מכל האמור ומכל דברי הפוסקים הנזכרים, דלא יברך על המזוזה קודם שבא לדור בתוכה, ואם קבעה קודם שבא לדור בתוכה, כשיבוא אחר כך לדור בתוכה לא יברך "אשר קדשנו וכו׳ לדור בבית שיש בו מזוזה", דלא נמצאת ברכה זו לא בש״ס ולא בפוסקים, כנזכר לעיל. ובעניין זמן חיוב קביעות מזוזה יש חילוקים, עיין ביורה דעה סימן רפ״ו סעיף כ״ב ובפתחי תשובה שם אות י״ז, ובנחלת צבי ובברכי יוסף אות ז׳, ובזכ״ל חלק יורה דעה אות מ׳ חלק א' וחלק ג', ובספר בן איש חי פרשת כי תבא אות ח״י, ואין כאן מקום להאריך:
(ד) סעיף ב: עשה טלית לצורך תכריכין וכו׳ פטור — כתב דברי מנחם בהגהת בית יוסף אות א׳ בשם מהר״א נחום ז״ל וזה לשונו: נראה לעניות דעתי דכסות המיוחד לאשה ולבשו איש, מדמינן ליה להא שכתב הנמוקי יוסף דכסות של מתים, כיון שאין עיקר עשייתו אלא לאכסויי מתים, הוה ליה ככסות לילה שפטורה. והכי נמי דכוותה, כיון שמיוחד לאשה אין צריך להטיל בו ציצית כשלובשו פעמים האיש. ועיין בלבוש ובנחלת צבי סימן טו״ב, עד כאן לשונו. והנה דברים אלה צריכים עיון, דהא תינח להרא״ש דסבירא ליה כסות המיוחד ללילה אם לבשו ביום פטור, אבל להרמב״ם דסבירא ליה כסות המיוחד ללילה אם לבשו ביום חייב, הכי נמי אם לובשו איש חייב. וכן פסק עולת תמיד אות ג׳, דיעשה ציצית לתכריכין אם לובשו בחייו ולא יברך, לחוש לדעת הרמב״ם, והסכים עמו האליהו רבה אות א' וכתב שכן משמע במגן אברהם ס״ק ב. וכן כתב ר׳ זלמן אות ב׳. ואפילו לדברי מרן ז״ל בבית יוסף שכתב הכא גבי תכריכין פטור אפילו להרמב״ם, הוא מפני הטעם שנתן, כיון דאינו עשוי לאדם חי, לא חשיב כסות כלל. אבל הכא כסות המיוחד לאשה, כיון שהוא עשוי לכסות, יש לומר אם לבשו איש חייב להרמב״ם כמו כסות לילה. על כן אין לסמוך על זה, אלא יעשה קרן אחת עגולה, וכמו שכתבנו לעיל סימן י״ח אות ו׳:
(ה) מוכרי הבגדים שלובשים הבגדים ומכוונים להראותם לקונים, פטורים מן הציצית. מגן אברהם ס״ק ב בשם תוספות נדה דף ס״א עמוד ב. וכן כתב אליהו רבה אות א', ר׳ זלמן אות ג, שתילי זיתים אות ב'. אבל אם לובש אותם להעביר המכס, אפשר דחייב בציצית כמו גבי כלאים. מגן אברהם שם, ר׳ זלמן שם, שתילי זיתים שם. אבל האליהו רבה שם כתב דאפילו כשלובש להעביר המכס פטור מציצית, וכן כתב הער״ה אות א׳ וזה לשונו: דלא דמי לכלאים, דתלה קרא בלבישה, אבל הכא "כסותך" אמר רחמנא ואין זה כסותו, כיון שאין כוונתו אלא לגנוב המכס. ועוד, שהרי התוספות והר״ש והרא״ש ור׳ ירוחם סבירא להו גבי כלאים דשרי לרבי שמעון, וסוגיא דהגוזל מוכח כן, וכן כתב הרדב״ז חלק א סימן ש״ה וכו׳. ואם כן, הכא דשב ואל תעשה הוא כדאי הם לסמוך עליהם דלגנוב המכס נמי פטור, עד כאן לשונו. ועיין ביורה דעה סימן ש״א סעיף ו׳ בהגהה: