מגן אברהם על אורח חיים יט
(א) על עשיית הציצית — שאין בעשייתה מצוה אלא בלבישתה, עיין בגמרא פרק ד דמנחות. וצריך עיון, מאי שנא במזוזה דקיימא לן שצריך לברך כשקובעה, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רפ"ט? דהתם נמי קיימא לן חובת הדר הוא, דכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה, וכן כתבו התוס' במנחות דף מ"ד. ולכן נראה לי דסתמא דמילתא במזוזה קובעה כשדר בתוכה, לכן מברך על עשייתה; אבל טלית מסתמא קובע בו ציצית עד שלא לובשו, לכן אינו מברך על עשייתו, ואין הכי נמי אם היה לבוש ציצית ונפסקו לו והטיל בו ציצית אחרים, מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות ציצית כמו במזוזה. מיהו יש לומר דמיד כשנפסק מחויב לפשטו ולתקנו, ועיין בשבת דף קי"ח, מה שאין כן במזוזה לא הטריחו רבנן לעקור דירתו. ואפשר דהוא הדין במזוזה, אם קבע בו מזוזה קודם שדר בתוכו, כשנכנס לדור בתוכו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לדור בבית שיש בו מזוזה, כן נראה לי:
(ב) פטור — כיון שאין עיקר עשייתה לאכסויי מחיים, הויא לה כסות לילה שפטורה אפילו ביום (נ"י). ואפילו להרמב"ם דמחייב כסות לילה ביום, שאני הכא כיון דכתיב "על כסותך", משמע דוקא כסות המיוחד לאדם חי, אבל זה לא מקרי כסות כלל ופטור (ב"י). וקשה, דבגמרא אמרינן דשמואל סבר ציצית חובת טלית הוא, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו, פירוש לתכריכיו, שפטור, מאי טעמא? "אשר תכסה בה" אמר רחמנא והא לאו לכסויי עבידא. ולהרב ב"י הוה ליה למימר "כסותך אמר רחמנא", והוי פטור אפילו למאן דאמר חובת גברא הוא. לכן נראה לי דדוקא אליבא דמאן דאמר כלי קופסא חייבים בציצית אפילו אינו לובשה, על זה קאמר בגמרא דאם עשוי לתכריכין ואינו לובשה בחייו פטור, מאי טעמא? "אשר תכסה בה" וכו'; אבל למאן דאמר חובת גברא הוא, דהיינו כשלובשה, אם כן אפילו עשוי לתכריכין אם לובשה בחייו חייב, דעל כל פנים לובשה. וכן דעת הרמב"ם שהשמיט הא דאמרינן בתכריכין שפטור. ומיהו אפשר דלהרא"ש דסבירא ליה דכסות לילה פטורה אפילו ביום, אם כן תכריכין פטורים אפילו לובש אותן בחייו, עיין סימן י"ח. כתבו התוס' בנדה דף ס"א: מוכרי הבגדים שלובשין הבגדים ומכוונים להראותן לקונים, פטורים, ואם לובש אותן להעביר המכס אפשר דחייב בציצית כמו גבי כלאים. ועיין ביורה דעה סימן ש"א: