כד הקמח/כיפורים א

כיפורים א

הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה (איוב ל"ו, כ"ב). יאמר הכתוב כי השם יתברך נותן כח בצדיקים ומעצים כחם בכחו לסבול יסורים לפי שהיסורים הן כפרת עונות, וכמו שאמר ר"ע (סנהדרין פי"א דף קא) חביבין יסורין, ובפרק ראשון דברכות (דף ח) אמרו כל מי שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנא' (ישעיהו נ"ג, י') ה' חפץ דכאו החלי, ועל כן יבאו היסורים על האדם למרק חטאיו כדי שיהיה זכאי לעולם הבא ומפני זה מיסר הקב"ה הצדיקים בשביל מיעוט עונות שבידם בזמן הפחות והוא העולם הזה שאין לו קיימא ובדבר הגרוע והוא הגוף כדי לזכותו ולגמול לו פרי מעשיו הטובים בזמן הנכבד והוא העולם הבא הנצחי והקיים בדבר המעולה והוא הנפש, זהו מאמר רבי עקיבא חביבין יסורין שהיסורים סבה שיחליפו לו העולם הזה בשביל העולם הבא, ואם אין ביד האדם עון ויש לו יסורים יצטרך שיתלה זה בביטול תורה, ומי שעוסק בה תמיד ויש לו יסורין בידוע שיסורין של אהבה הן, ושם בברכות פרק ראשון חלקו החכמים היסורין שיש בהן בטול תורה או בטול תפלה אם הן יסורים של אהבה שנא' (תהלים ס"ו, כ') ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. וכן אם יש בהן בטול תורה אינן יסורין של אהבה שנא' (שם צד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, כלומר אשריו אם יש לו יסורין ובלבד שילמד תורה עמהם, והעלו שם בגמרא אלו ואלו יסורים של אהבה הן כלומר אפילו יסורין שיש בהן ביטול תורה וביטול תפלה ולמדו זה ממה שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו כלומר דבר זה מתורתך תלמדנו אתה יכול ללמוד זה מן התורה מק"ו שבתורה דכתיב (שמות כ"א, כ"ז) ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו, ק"ו משן ועין ומה שן ועין שהן א' מאיבריו של אדם עבד יוצא לחרות יסורין שממרקים כל איבריו של אדם על אחת כמה וכמה, והיינו דריש לקיש דאמר ריש לקיש נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים אלה דברי הברית מה ברית האמורה במלח מלח ממרק את הבשר אף ברית האמורה ביסורים יסורים ממרקים עונותיו של אדם הנאמר בפרשת התוכחות: ודע כי היסורין חלוקין יש יסורין בגופו של אדם ויש יסורין בממונו, יסורין בגופו כגון מה שאמרו רז"ל (ב"מ פ"ו דף פה) על רבינו הקדוש שנתיסר שש שנים בכאב השינים ורבי שמעון בן אלעזר שגזר על עצמו כמה יסורין קשין שיהיו לו בכל יום ויום ושיסתלקו ממנו בכל ערב והיה לו כן. יסורין בממונו כגון מה שאמרו ז"ל רב הונא הוו ליה ארבע מאה דני חמרא והוה חלא עיילי רבנן לגביה אמרו ליה ליעיין מר במיליה אמר להו וכי חשידנא בעינייכו אמר להו וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא אמר להו אי איכא דשמע מילתא לימא לי אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבשא לאריסיה אמר להו ומי שביק לי מידי בגויה, פירוש יותר ויותר הוא גונב לי אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. פירוש אם הוא חוטא שגונב ממך תרצה גם אתה לחטוא כמו כן מיד קביל עליה דיהיב אוקיר חלא ואיזדבן בדמי חמרא. ומכאן שכל המקבל על עצמו לעשות דבר אע"פ שלא השלימו עדיין הרי הוא נמחל לו משעה שקיבל על עצמו והוא שקבל בלב שלה על מנת לשלם, ופסוק מלא הוא (דניאל י', י"ב) מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. והא למדת שכל מה שהאדם מצטער ביסורין בין שיהיו בגוף בין שיהיו בממון הכל מירוק עונות בעוה"ז כדי שיבוא זכאי ושלם לעוה"ב. ועל זה אמר בכאן הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה. כי השם ית' הבוחן את הצדיקים לטובתם וכענין שכתוב (תהלים י"א, ה') ה' צדיק יבחן הוא משגיב בכחו כח הצדיק לסבול היסורים כדי לזכותו והכל לטובתו כעניך שכתוב (איוב ח', ז') והיה ראשיתך מצער ואתריתך ישגא מאד. וכשם שיסורי הצדיקים הם לטובתו כך שלות הרשע והצלחתו לרעתו, שאין לך רשע גמור שאין בידו קצת מצות והשי"ת רוצה נגמלו עליהם ולשלם לו שכרו בזמן הפחות והוא העולם הזה בדבר הגרוע והוא הגוף כדי להאבידו מן העולם הבא הוא שאמר הכתוב (דברים ז', י') ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. והוא שדרשו רז"ל (משלי י"ח, ה') שאת פני רשע לא טוב מה שנושאים לו פנים בעוה"ז לא טוב לו לעולם הבא. ובפרקא קמא דברכות (דף ז) הודיעני נא את דרכיך (שמות ל"ג, י"ג) אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו. אמר לו הקב"ה צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור ופליגא דרבי מאיר דאמר רבי מאיר שנים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר (שם) וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו הגון. ומי כמוהו מורה שהוא מורה לרשע דרך תשובה הוא שכתוב (תהלים כ"ה, ח') טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. שאלו לנבואה החוטא מהו ענשו אמר' להם הנפש החוטאת היא תמו' שאלו לתורה החוטא מהו ענשו אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו שאלו להקב"ה החוטא מהו ענשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וכתיב (הושע י"ד, ג') שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' ואומר (שם) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' והיכן מורה לחטאים דרך תשובה למדנו זה מן התורה קין הרג את אחיו ונגזרה עליו גזירה ושב בתשובה ואמר (בראשית ד', י"ד) גדול עוני מנשוא, וכתיב הן גרשת אותי היום וקבל הקב"ה תשובתו שנאמר (שם) וישם ה' לקין אות וכו' וכתיב (שם) ויצא קין מלפני ה' ודרשו ז"ל שיצא שמח שנתקבל בתשובה. עוד מצינו בתורה מנשה בן חזקיה העמיד צלם בהיכל בארבעה פנים ולא היה לו למלך הכבוד צד שיחזיר פניו אליו ויצא מן ההיכל בעשר מסעות, וכמו שאמרו עשר מסעות נסעה שכינה וכתיב בו במנשה (ד"ה ב) ויקם מזבחות לבעלים וישתחו לכל צבא השמים וכתיב (שם) והיא העביר את בניו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו וכתיב (מלכים ב כ"א, ט"ז) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. ואעפ"כ כשבא עליו מלך אשור ויולוכהו עמו בדוד של נחשת ויציתו תחתיו אש מה כתוב שם (דברי הימים ב ל"ג, י"ב) וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויעתר לו וישמע תחנתו וגו'. אמר זכור אני שקראתי בימי אבא בתורת משה (דברים ד', ל') בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וכתיב (שם) כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך וגו' ועכשיו אם אתה מושיעני מן הצרה אדע ואכיר אלהותך ואדע שכל הצלמים שעבדתי שהם שקר ואם לאו גם אתה כאחד מהם מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וצוה למלאכי השרת להצילו, ואמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מנשה שעשה לפניך כמה תועבות אתה מרחם עליו אמר להם אם איני מקבלו הריני נועל שערי תשובה בפני כל חוטא. מיד הוציאוהו מן הדוד ויביאוהו ירושלים אל מלכותו ויסר הגלולים מבית ה'. גם אחאב עבר כמה עבירות, חמד כרם נבות ובסיבת הכרם ההוא ציותה איזבל אשתו להרוג את נבות ושיעידו עליו עדות שקר וכתיב (מלכים א כ"א, ט"ז) ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו ובו ביום שירד לרשתו אמר לו אליהו (שם) כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת וגו' כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך. וכתיב (שם) והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל ואעפ"כ עשה תשובה וקבל הקדוש ב"ה תשובתו הוא שכתוב (שם) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצם וישכב בשק ויהלך אט. לא התענה אלא משעה שדבר אליו אליהו עד לערב ומיד כתוב אחריו ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מפני וגו'. גם כניהו בן יהויקים נשבע הקב"ה להגלותו מירושלים בבלה הוא ואמו ושריו ועבדיו ושם ימותו וכתיב עליו (ירמיהו כ"ב, כ"ד) חי אני נאם ה' אלהים כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך וכתיב (שם) כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו וגו' פי' ערירי בלא בנים, וכבר ידעת כי נבוכדנצר הגלה אותו ואת אמו כענין שנאמר ויאסרוהו בבית הסהר כדבר ה'. וכששחט נבוכדנצר את בני צדקיהו לא נשאר מזרע דוד כ"א כניהו בלבד וכשראו הסנהד' כך אמרו היאך יכרת זרע דוד מן העולם והא כתיב (תהלים פ"ט) וכסאו כשמש נגדי הלכו לפני נבוכדנאצר ופייסו אותו שיצוה לתת לו אשה בבית הסהר כדי שלא יכרת זרע דוד וצוה לעשות כן כשרצה לבוא עליה ראתה דם נדות והכניע יצרו ולא קרב אליה כל שבעה ואח"כ טבלה ובאה לפניו כשרצה לבוא עליה ראתה פעם שנית ופירש ממנה ז' ימים עד פעם שלישית שהיתה טהורה לגמרי, ולפי שכבש את יצרו ושמר את תורתו הוסר ממאסרו זהו שכתוב (מלכים ב כ"ה, כ"ז-כ"ח) נשא אויל מרודך וגו' את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא וידבר אתו טובות וכתיב (שם) וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו. ועל זה אמר (זכריה ט', י"א) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך וגו'. ומצינו שנתבטלה השבועה והגזרה לא נתקיימה שהרי כתיב לבסוף (חגי ב', כ"ג) ביום ההוא אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי ושמתיך כחותם וגו' ושאלתיאל היה בן בנו של יכניה שנא' ובני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו ולפי שהולידו בבית הסהר קראו אסיר. ודרשו רז"ל כי משם אתקנך ממקום נתיקתו היתה תקנתו כלומר אם תשוב בתשובה אתקנך שכל יעודי התורה על תנאי הם הן לפורענות הן לזכות. גם אנשי ענתות נגזרה עליהם גזרה הוא שכתוב (בירמיהו י״א:כ״ב) כה אמר ה' על אנשי ענתות הבחורים ימותו בחרב בניהם ובנותיהם ימותו ברעב וגו' וכיון שעשו תשובה קבלם הקב"ה ונתבטלה הגזרה מהם וזכו להתיחש הוא שכתוב (נחמיה ז', כ"ז-כ"ח) אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה. גם אנשי נינוה נגזרה עליהם גזרה לפי שהיו רשעים ואנשי גזל וחמס כדור המבול שהרי אמר בהן הכתוב (יונה א', ב') כי עלתה רעתם לפני כמו שאמר בדור המבול (בראשית ו', ה') כי רבה רעת האדם בארץ ולימד הכתוב כי רעתם שוה וחטאם דומה זה לזה, וזמן ירידת הגשם בדור המבול היה בארבעים יום שנאמר (בראשית ז', י"ב) ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום. וכן באנשי נינוה נתן להם זמן בפורענותם ארבעים יום שנא' עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. ואעפ"י שהיו אנשי נינוה מאו"ה כיון ששבו בתשובה ושבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם קבלם הקב"ה בתשובה ונתבטלה הגזירה, והנה זה פתרון הפרשה:

ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, וכן מוזכר בתורה (שם ז) ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה. יאמר כי רסן היתה מדינה ממוצעת בין נינוה העיר הגדולה ובין כלח הקטנה מכולן. וקרא עליה כל הקריאה כל קריאה בעל היא לפורענות כמו (איכה א', ט"ו) קרא עלי מועד לשבור בחורי. כי עלתה רעתם לפני חטאם כחטא דור המבול שכתוב בהן כי רבה רעת האדם. ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', לא היתה כונת יונה שיוכל אדם לברוח מפני השי"ת שכבר אמר דוד (תהלים קל"ט, ז'-ח') אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה וגו'. אשא כנפי שחר וגו'. גם שם ידך תנחני וגו'. אבל כונתו היתה לברוח תרשישה הוא המקום אשר לא נגלה שם כבוד ה'. וענין מלפני ה' מן המקום אשר שם נגלה כבוד ה' שהרי ירושלים נקראת (ישעיהו כ"ב, א') גיא חזיון המשילה לבקעה המקבלת מי גשמים לפי שהיא מקבלת שפע הנבואה. וכמו שאמרו גיא שכל החוזים ממנה ולפיכך היה בורח מן המקום ששם רוח הנבואה תדיר אל חוצה לארץ כדי שלא יתנבא שם ושיעשה הקדוש ב"ה שליחותו על ידי נביא אחר ומה שהיה מסרב ללכת בשליחותו של מקום מחשבתו היתה טובה וכונתו לשמים והיה לו זה מתוך ענוה ותמימות לב כי נשא ק"ו בעצמו ממשה רבינו כשאמר לו הקב"ה (שמות ג', י') ועתה לכה ואשלחך אל פרעה היה מסרב בשליחותו ולא היה רוצה ואמר לו (שם ד) שלח נא ביד תשלח ואמר לו מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ואמר אם משה שהיה שליח להוציא את ישראל הצדיקים היה מסרב בשליחותו אני הנעשה שליח להזהיר הרשעים לא כ"ש שראוי לי לעכב בשליחות ולצאת מלפני ה' ממקום שפע הנבואה כדי שלא תבואני נבואה זו ושלא אצטרך ללכת בשליחות זה. וא"ת א"כ שכוונתו היתה טובה מפני מה נענש שהושלך לים וי"ל שלא נענש על מחשבתו זו אבל נענש על דבר שלא הזהיר לאנשי נינוה הרשעים כיון שהקב"ה צוהו בכך שהרי הצדיקים והנביאים חייבין הן מדרך התורה להזהיר את הרשעים כשם שנא' ליחזקאל (יחזקאל ג', י"ח) באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. וכיון שנמנע ולא הזהירם נתחייב עונש, ואם תאמר כי נבואת יחזקאל היתה להיותו שליח להזהיר את ישראל, וכן אמר בראש הפרשה (שם) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל אבל יונה שנעשה שליח להזהיר אומ"ה אין מנהג האומות מנהג ישראל ויונה לא נתחייב להזהירם, יש לומר כי כיון שאמר השם יתב' קום לך אל נינוה וקרא עליה נתמנה צופה עליהם והיה חייב להזהירם וכיון שלא הזהירם היה ראוי לבקש דמם מידו לא לכבודם כי אם לכבוד השם ית' שנתעכב לקיים דברו ואין עיכוב שליחותו דומה לשליחות משה רבינו שהשיב לפניו יתב' (שמות ד', י"ג) שלח נא ביד תשלח כי לא היה השם ית' שולח למשה להזהיר לפרעה הרשע כי אם להוציא את עמו ישראל ועל כן נענש יונה דכתיב וה' הטיל רוח גדולה אל הים וגו' וכן דרך השי"ת בצדיקים מביא סער עליהם כדרך העולם וכפי המנהג ומציל אותם בדרך הנס שלא כדרך העולם ומנהגו. וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו כדרך כל ההולכים בים כשהים סוער עליהם, ומלחים אלו לא היו מאמינים באלהיהם כל כך כי אחר שזעקו לאלהיהם מיד הטילו את הכלים ולא המתינו כי לא היו בוטחים באלהי טעותם שיהיו יכולים להצילם ולהועיל להם ועל כן לא רצו לזעוק להם עוד, ויונה לא עשה כן אבל הצדיק עליו את הדין והיה בוטח בהקב"ה שיצילהו כשם שהוא מציל את הצדיקים כמו שכתוב (תהלים ל"ד, כ') רבות רעות צדיק וגו'. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם זה מוכיח שלא היתה כונתו רעה כי היה שוכב ונרדם כמי שלבו בטוח ולא היה לו פחד כלל. ויקרב אליו רב החובל חכם גדול היה ויאמר לו מה לך נרדם העת שתישן ואנחנו גם אתה בסער הגדול הזה מה לך נרדם כמי שלבו בטוח ואין לו פחד כלל, ואם אתה בוטח בצדקתך מחוייב אתה לבקש רחמים ולהתפלל קום קרא אל אלהיך הודיע רב החובל הזה כי מי שהוא מצער בעוה"ז או באתהו עת צרה שיכול להנצל בתפלתו מצערו כענין שכתוב (שם) צעקו וה' שמע וגו'. גם כל הצועק ומתפלל מתוך צרת החמס שיעשה לו חבירו השם יתברך שומע צעקתו. הוא שכתוב (שמות כ"ב, כ"ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, ומכאן אמרו שרב החובל היה חכם בדבריו אלו. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות מי שאינו מתפלל אולי הוא הגורם לנו את כל הרעה הזאת. ויפול הגורל על יונה כל אחד מהם יצא גורלו שהיה מתפלל זולתי יונה ויאמרו אליו מי הוא הגורם לנו הרעה הזאת כלומר מה הדבר הנמצא בך מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה. שאלו ממנו ד' דברים כדי שיבינו מתשובתו להם הענין שבו היה יכול לגרום להם כל הרעה הזאת. שאלוהו על המלאכה תחלה אמרו שמא מכשף הוא או חרטום והביא עלינו כל הצער הזה בכשפיו ואחר כך שאלוהו על דרכו ומאין תבא אמרו שמא שליח מכשפים וקוסמים הוא. ואחר כך שאלוהו על ארצו שמא מארץ רעה או ממדינה שהיא שנואה לה'. ואחרי כן שאלוהו על עמו שמא אתה מעם שדרכו להרע. והנה יונה השיב עברי אנכי לא הלך בתשובתו על דרך שאלתם ושאלתם אחרונה ששאלוהו על עמו הקדים ראשונה כלומר אין לכם להתפחד ממני עברי אנכי אני הוא מן העם שכל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות להם ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' כלומר ולא עוד אלא שאני ירא שמים ואין דרך ירא שמים להתעסק בדבר רע. וייראו האנשים יראה גדולה כיון שנתברר להם שלא היה חשוד בדבר רע היו מפחדים פחד גדול על נפשותם. ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם, ופירוש כי הגיד להם מתוך הדברים שהגיד להם ידעו כי הוא בורח ומה שהגיד להם שמתוכו ידעו זהו שאמר את ה' אלהי השמים אני ירא והם הבינו מזה כי הוא בורח. ומצינו לשון כי שמשמעו מאשר והוא (משלי ט"ז, כ"ו) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו שפירושך מאשר אכף עליו פיהו. וכיון שהבינו זה מתוך דבריו חשבו עצמן חטאים וחטאם שקבלוהו באניה ולקחו השכר ממנו הוא הגורם כל הרעה הזאת. ויאמרו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם אמר להם אם הים הולך וסוער עליכם אינו בגללכם כי אם בגללי זהו שאמר כי בשלי הסער הגדול הזה. וכיון שאמר להם כן ומסר עצמו למיתה שיטילוהו לים היו מרחמין עליו. ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה וגו'. וכשהבינו שלא היו יכולין לשוב אל היבשה בקשו רחמים מאת השי"ת ואמרו אנא ה' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה וגו'. התפללו על שני דברים להצילם מסער הים זהו שאמרו אל נא נאבדה ולהצילם מעון זהו ואל תתן עלינו דם נקי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. אינו חוזר לים כי אם לשם ית' כענין שכתוב (מיכה ו') זעף ה' אשא. כי זעף הים מפני זעף השם היה וכשכלה הזעף עמד הצער. וייראו האנשים יראה גדולה את ה' אין יראה זו כאותה שלמעלה שכתוב סתם וייראו האנשים יראה גדולה, כי אותה שלמעלה היתה פחד מסער הים וממאורעות העולם הזה בלבד ויראה שבכאן היא יראת ה' ית' ופחד מעונש העולם הבא. ויזבחו זבח לה' אין הכונה שהקריבו קרבנות כי לא היה מזדמן להם להקריב כי בים היו, אבל הכוונה בזבח הזה שבירת היצר והכנעת הלב שהוא עיקר התשובה והוא שכתוב (תהלים נ"א, י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה. וידרו נדרים שהסכימו כלם בשובם לארצם שיתעסקו ביראת שמים, ומה שלא התפלל יונה עד עתה בראותו הסער הגדול בים שהיה הולך וסוער לפי שלא רצה להתפלל עד שיהיה מקבל יסורין ברצון המקום על שגגתו אשר שגג בעוה"ז ויודע היה ובטוח שלא יענישהו השי"ת עונש מיתה אבל יעשה עמו נסים ונפלאות ועל כן עיכב תפלתו עד היותו במעי הדגה. וימן ה' דג גדול, אין הכונה להיותו דג גדול בגופו כי יש בים דגים רבים גדולים ממנו. אבל הוא גדול בשנים שהיה ממונה לזה מששת ימי בראשית וגדול במעלה שהיה מזומן להציל נפש צדיק כיונה ולא אמר ויבלע את יונה אלא לבלוע זה יורה כי משעה שנברא מינהו לבלוע. ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות. וכתיב אחריו ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה. ועדיין לא התפלל יונה כי אם אחר שלשה ימים שהיה במעי הדגה לפי שכל שלשה ימים שהיה שם היה נזוף מלפני ה' ית' והיה בוש להתפלל והיה רוצה לקבל יסורין כפי רצון הבורא ית' אבל אחר שעברו שלשה ימים אלו שעמד במעי הדגה התפלל לפי ששלשה ימים כנגד שלשה ימי החשך של מצרים. וכיון ששלמו לו ג' ימים כימי חשך מצרים עמד והתפלל ממעי הדגה כי בטוח היה בישועת ה' יתב' כשם שבאה ישועה לישראל במצרים, ועוד שאיפשר לומר כי יונה היה לו במעי הדג אור גדול כדמות אור היום כל אותם שלשה ימים כשם שהיה אור לישראל כל שלשה ימי החשך של המצרים הוא שאמר (שמות י', כ"ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ואמר ממעי הדגה כי כשנכנס יונה במעיו היה חי וכשבא אל מעיו מת מיד כי לא היה ממונה מששת ימי בראשית כי אם להבליעו בתוך מעיו וכיון שהשלים מנויו שנתמנה עליו ושבשבילו נברא מת מיד, ועל כן קראו דגה כי לשון דג משמע חי ולשון דגה משמעו מת ככתוב (שמות ז', כ"א) והדגה אשר ביאר מתה. וכן בענין האתון שאמר בה הכתוב (במדבר כ"ב, ל"ג) ואותה החייתי כיון שדברה לבלעם ועשתה מנויה שנתמנית עליו מששת ימי בראשית מתה, וידוע כי הדבור היה לכבוד ישראל ולהודיע לבלעם כי הכח שהיה לו בפיו אינו בפיו שהרי יכול השי"ת ליטול הדבור ממנו שטבעו לדבר ונותנו לבהמה שאין טבעה לדבר וכונת הנס הזה לקצץ רגלי כוונת בלעם הרשע ושלא יקלל ישראל. וזאת תפלת יונה ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי ואמר מבטן שאול לפי שהיה עומד בבטן הדג המת כאלו עומד בבטן שאול. ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני. הנה זה היה נס גדול כי טבע הדג המת לצוף ולשוט על פני המים והדג הזה שהיה יונה במעיו היה שוקע במצולת הים, זהו שאמר ותשליכני מצולה בלב ימים שהגיע אל סוף המקום העמוק בלב הים, ומפני שהיה יונה בלב הים העמוק אמר ונהר יסובבני כי כל מימי הנחלים היו מקיפין אותו. שנאמר (קהלת א', ז') כי כל הנחלים הולכים אל הים. כל משבריך וגליך עלי עברו כל משברי הים עוברים עליו לארבע רוחות העולם. ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך. אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי מה ענין ים סוף אצל התהום משאר הימים אבל שני הכתובים נקשרים זה עם זה חציו של ראשון מחובר עם חציו של שני. ופירושו ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך כשאפפוני מים עד נפש תהום יסובבני וכן חציו הא' שהוא אך אוסיף להביט אל היכל קדשך הוא מחובר עם סוף חבוש לראשי ופי' בטוח אני שאוסיף להביט אל היכל קדשך כשאני רואה מימי ים סוף חבושים לראשי כי ים סוף מערב לארץ ישראל והיו פניו כלפי ארץ ישראל נוכח העיר ומשם היה בטוח בישועת השם יתברך כשם שהיתה ישועת ישראל בקריעת ים סוף. וכשהיה רואה מימי ים סוף באים על ראשו זכר את האות הגדול והנורא שעשה השם יתברך לאבותינו על הים כי העלה אותם משם והיה בטוח כי השם יתברך יעלה אותו ממצולות הים ויוסיף להביט אל היכל קדשו. לקצבי הרים ירדתי הארץ בריחיה בעדי לעולם פי' קצבי לשון מדה ושיעור דבר הקצוב כלומר כגובה ההרים הגבוהים על הארץ כן היתה ירידתי בתוך הים שניהם היו על מדה אחת ועל קצב אחד. הארץ בריחיה בעדי פי' בריחי הארץ נחשבים כגון קו עובר על אמצעית הארץ על הנקודה האמצעית הנקרא בלשון ערבי נקט"ה הקו העובר על הנקודה היוצא אל הקף הארץ אל שני צדיה ויהיה מבריח מן הקצה אל הקצה והקו הזה הנקרא בריח הוא ארוך מכל קו ישר שיהיה עובר על הארץ וחולק אותה, והנקודה הנקרא מרכז היא עמוקה מכל הנקודות הנתונות בארץ וכל הקוים הנקראים בריח עוברים עליה והיה יונה בדבריו אלה מועיל שהגיע לסוף התהום גם לעמקי הארץ, והוא שאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם היה באמצעית הארץ וכל הבריחים עוברים עליו ואמר בעדי לעולם כלומר מכל צד מצדי העולם שאתה מוצא את הבריח עליו היה עובר, וזהו ענין כל העומד באמצעית העגולה או באמצעית הכדור. ואמר ותעל משחת חיי ה' אלהי מתוך הצער והמצוק הגדול הזה העמוק אתה מעלה אותי. בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. מן הכתוב הזה למדנו כי כל העומד בצרה ובצער גדול והוא זוכר את הש"י ומבקש רחמים לפניו בכל לבו ובכל נפשו בכונה שלימה ובתשובה שלימה השי"ת מרחם עליו ותפלתו תכנס אל היכל קדשו, וכן אמר משה (דברים ד', ל') בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו'. וזהו שאמר יונה כשהיתה נפשי מתעטפת ושופכת תחנה זכרתי את אלהי בתמימות לב ובכונה שלימה ומיד ידעתי שתפלתי נשמעת. משמרים הבלי שוא אמר כן על המלחים שהיו משמרים הבלי שוא ורחמת עליהם כשקבלו לעזוב חרפתם זהו חסדם יעזובו תרגום חרפה חיסודא. והעלית עליהם כאלו זבחו זבחים ונדרו נדרים ואינם נאמנים שיקיימו את נדריהם ואעפ"כ רחמת עליהם על אחת כמה וכמה אני המודה בתורתך המשים תפלתי זבח לפניך שאמר ואני בקול תודה אזבחה לך וגו'. אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'. שאהיה ראוי למצוא ישועתך הגדולה, ומיד קבל השם יתעלה תפלתו ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה. בכאן קראו דג כי החיהו השי"ת לכבוד יונה וע"כ קראו דג כבתחלה, ואמר ויקא ולא אמר להקיא כמו שאמר לבלוע את יונה לפי שכל בעלי חיים מזומנים הן לשרת את הצדיקים מבני אדם ולהועיל להם ואין להם רשות להזיק וכשהקיאו ליבשה מיד נתנבא. ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך וגו' הזכיר שנית ללמד שהיא שנית בענינה שאינה דומה לנבואה ראשונה כי בראשונה היו ראוים ליענש מיד וכשנתאחר הדבר עד הנבואה השנית נפתחו להם שערי תשובה ונתאחרה הגזירה וע"כ אמר בראשונה וקרא עליה כי קריאה בעל היא לפורענות כלשון (איכה א', ט"ו) קרא עלי מועד, זהו שאמר כי עלתה רעתם לפני. כלומר נגזר עליהם גזירת מי שעלתה רעתם לפני השי"ת ודינן להשחת מן העולם כמו שנאמר בסדום (בראשית י"ט, י"ג) כי גדלה צעקתם את פני ה'. אבל בכאן אמר וקרא אליה כי כל קריאה באל לטובה (יחזקאל ל"ו, כ"ט) וקראתי אל הדגן והרביתיו ועל כן אמר שנית לפי שהיא שנית בענינה. ויקם יונה וילך אל נינוה ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים, ייחס מעלתה וגדלה שכן דרך הכתוב ליחס הדברים הנכבדים והדקים לאלהים כענין שכתוב (בראשית א', ב') ורוח אלהים, (איוב א', ט"ז) אש אלהים יחס היסודות הדקים לשי"ת מה שלא תמצא כן ביסוד המים והעפר שהם כבדים והכונה בנינוה שאין ראוי ליחס גדולה לכח בני אדם כי אם לגבורת אלהים, והיתה מהלך שלשה ימים ויחל יונה לבא העיר היה במהלכו כל היום ההוא מייחל וממתין דבר השי"ת שאמר לו וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך ולא נודע לו הדבר עד שגמר מן העיר מהלך יום אחד ובתחלת היום השני נתברר לו הדבר כענין שכתוב ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ונתאחרה הקריאה יום אחד עד שיהא מגיע במהלכו באמצע העיר כדי שיתברר לאנשי נינוה אמתת דבריו בבואו בתוכה לקרוא הקריאה הזאת, ועוד יש לומר כי היתה הקריאה אחרי יום אחד כדי שיהיה העובר עליו יכול לעלות אל ראש המדינה מגיד את הקריאה אשר שמע מפיו והרצים לפניו עד מהלך היום השלישי שהוא סוף העיר מגידים את הקריאה כמו כן ונמצא במהלך יונה היום השני לבדו נשמעה הקריאה מהלך שלשה ימים והיו הרצים לפניו נבהלים ונדחפים להשמיע את דבריו. ויאמינו אנשי נינוה באלהים. אמונתם זו לא היתה אמונה שלימה בלב אבל האמינו שהקריאה ההיא לאלהים והוא יכול לעשותה כלו' האמינו שהבורא יכול ליפרע מהן ולהענישם כאשר כל מלך וכל שליט יכול ליפרע מאנשיו אשר תחת ידו וזה מפני פחדם לא מפני יושר אמונתם. ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם כלומר לבכות ולספוד על נפשותם מפני פחדם שהיו מפחדים על עצמם מן המיתה לא מפני פחד ה' ויראתו מעונש העוה"ב ולא מתוך אמונת הלב. ויגע הדבר אל מלך נינוה כי יתכן שהיה מושב המלך מחוץ לעיר ומה שהגיע אליו הוא מעשה אנשי העיר שקראו צום ולבשו שקים והוא עשה כמעשיהם כענין שכתוב ויקם המלך מכסאו וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך לא מפני יראת השי"ת האדם והבהמה הבקר והצאן ופירוש האדם הם עוללים ויונקים והטף אשר אין להם דעת כמו שאומר בסוף הנבואה הרבה משתום עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו וגו' כי הגדולים קראו צום ולבשו שקים ונשארו הקטנים שגזר עליהם המלך שלא לאכול ולא לשתות אמר אל יטעמו והוא נפרד בטעם שעליו בפני עצמו ופירוש אל יטעמו שום טעם כי כן כתיב (איוב וב) וחיך אוכל יטעם לו. מאומה אל ירעו על הבהמות ומים אל ישתו על כלם. ויתכסו שקים האדם והבהמה שהיו כל בעלי חיים נוהגין מנהג א' במאכל ובמשתה. ויקראו אל האלהים בחזקה כדי שיהיו הטף והבהמה שצוה להרעיבם ולהלבישם שק קוראים אל שופט העולם ומלכו בחוזק טעם המלך ומצותו לא מדרך אמונתם כי הבהמה והקטנים אין להם דעת להיותם קוראים אל האלהים מתוך יראה או מתוך אמונה או מתוך דעת אבל צועקין ובוכין ומייללין בכל כחם מן הצער אשר הם עומדים בו, ולא תמצא בכל נבואה זו תפלה לאנשי נינוה אבל הסכמתם ועצתם כולה היתה לצער הטף והבהמה ולהרעיבם ולהצמיאם לפי שאינם יודעים מאומה ואין להם דעת אולי ירחם אותם האלהים בגללם. ומה שלא היו הם מתפללים לפי שלא היה דרכם להתפלל ואעפ"כ ריחם ה' יתברך עליהם כששבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם היו מחזירים כל גזלה וכל חמס שהיה נמצא בידם לבעליהם, ואמרו רז"ל כי היתה תשובתם גדולה וחזקה בענין חזרת הגזלות (תענית דף יו) גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע הבירה ומחזיר מריש לבעליו ואע"פ שיספיק לו מן הדמים ולא יצטרך לקעקע הבירה, ועתה הודיע הכתוב כונתם מי יודע ישוב ונחם פירוש מי יודע אם ישוב אם לא מפני שלא היו בוטחים בגזרה הנגזרת עליהם שתהיה בטלה מהם בתשובתם ואף על פי כן לא הסתיר בעל הרחמים פניו מהם ולא שאלו להם סליחה וכפרה כדי לקנות להם חיי העולם הבא אבל אמרו ולא נאבד שאלתן היתה על אבדן העולם הזה לבדו. וירע אל יונה כשלא נתקיימה נבואתו ויתפלל אל ה', ואין התפלה הזאת מטעם בקשת הרחמים כי אם מלשון פלילים ששאל תפלה מלפני המקום ויאמר הלא זה דברי כי הייתי יודע כי אתה אל חנון ורחום, ומפני שידעתי זה על כן קדמתי לברוח תרשישה ובטחתי במדותיך אלה הטובות ואריכות אפך וגודל רחמיך שאתה תעביר על חטאתי ולא תענישני ועתה ה' קח נא את נפשי ממני וגו'. לפי שאתה מתנחם על הרעה אשר דברת על אנשי נינוה הרשעים שלא היתה תשובתם לכבודך וחייבתני וגזרת עלי לבא להם בשליחותך ונמצא אני כזבן בעיניהם בדברי, ומפני זה אני רואה כי טוב מותי מחיי והקב"ה חיזק הטעם הזה בידו ואמר לו ההיטב חרה לך ואין זה לשון תמיהה כי אם לשון ודאי אמר לו השי"ת ראוי הוא הדבר הזה שיחרה לך ואלו היה תמיהה היה יונה משיב לו כמו שנא' בסמוך שהשיב לו היטב חרה לי עד מות ומתוך התשובה אנו מכירין שלשון תמיהה דיבר אבל בכאן שלא השיב יונה למדנו שהוא לשון הודעה, והנה יונה נתפייס בזה כשהודה לו השי"ת בדבר והיה מקוה עוד אולי תתקיים נבואתו, וזה שאמר ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו סוכה וישב תחתיה בצל כלומר עשה לו דמות סוכה מבטחונו ותקותו בשם יתברך, וישב תחתיה בצל מסתופף בצל תקותו עד אשר יראה מה יהיה בעיר בהשלמת ארבעים יום אם ינצלו מן הגזרה אם לאו, והנה הש"י פירש לו סוד הענין והודיעו שאין מחשבתו זאת יכולה להתקיים ועל כן נתן לו דמיונות בדרך משל כמו שמספר והולך. וימן ה' אלהים קיקיון הזכיר שני שמות בצמיחת הקיקיון והוא אילן של דלעת שהעלה לו רחבה ויש לו צל גדול וכענין שכתוב (בראשית ב', ט') ויצמח ה' אלהים מן האדמה וגו' כי הנהיג באילן זה מנהג אילני גן עדן כי בו ביום שנבראו היו בגודל גופן ובקומתן ועל כן אמר ויעל מעל ליונה להציל לו מרעתו רעת חום השמש. וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה שמח על האילן שהיה הצל מועיל לו:

והנה שמחת יונה על הקיקיון דומה לשמחת בני אדם בקניני העוה"ז אשר אין להם קיום שאין ראוי לשמוח בקנינם ולא להצטער עליהם באבדם ומפני שמחתו ששמח על עסקי העוה"ז באהבתו להראות מיעוטי תולדותם ומיאוס הנאתם וחלישות כחם כדי להתגלגל מזה אל הפלילה ששאל למעלה, ולפרש הענין הזה הוא אומר וימן האלהים תולעת והתולעת הזה הוא דמיון הימים והלילות האוכלות תמיד חיי בעלי חיים ומאבידות את ימיהם בהתגלגלם עליהם ואינם יודעים עד בא עתם פתאום. ואמר בעלות השחר למחרת להיות הדבר נעשה בעתו הראוי לו היתה התולעת מזומנת להכות את הקיקיון בעלות השחר מפני שהוא קרוב אל העת אשר בני אדם צריכין אל הצל והוא עת זריחת החמה ואמר ויהי כזרוח השמש כשהצל מועיל לבני אדם. וימן אלהים רוח קדים חרישית מנהג הרוח הבאה בזמן החריש להיות בה צער. ותך השמש על ראש יונה ויתעלף שהיה כנבהל ונבוך מן (ישעיהו נ"א, כ') עולפו שכבו והיה דואג על יבשות הקיקיון ועל חסרון צל הסוכה ועל כן אמר וישאל את נפשו למות. ויאמר טוב מותי מחיי. וכן דרך כל העומד בצער שיהיה בועט בחייו ומקלל את ימיו כענין שכתוב (איוב ג', י"א) למה לא מרחם אמות וכשראה הקב"ה את צערו פתח ושאל אותו על הדבר הגורם לצערו. ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון וזו ה"א התמיהה ולא הידיעה והוא השיבו על השאלה הזאת היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה' אתה חסת וגו':