יח. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבתם

מנוקד: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם.

עם טעמים: לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם׃

לָא יָדְעוּן וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מְטַמְטְמָן מִלְּמֶחֱזֵי עֵינֵיהוֹן מִלְּאִסְתַּכָּלָא בְּלִבְּהוֹן:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא ידעו", אומר הנה מה שלא ידעו ולא יבינו להרגיש הבל אמונתם אין זה פלא, "כי לא ידעו" יען "שטח מראות עיניהם, ולא יבינו" יען שטח "מהשכיל לבתם", (ר"ל הידיעה תהיה מצד הבחינה והנסיון, ולא יוכל לבחון מי שהוא עור וחסרו לו החושים להכיר המוחשים. וההבנה תהיה ע"י מופתי השכל והעיון והם טח מהשכיל לבותם, ואיך יבינו, אם חסרים להם כחות השכל והתבונה), וא"כ אין פלא מה שלא ידעו ולא יבינו. אבל זה פלא מדוע.