מלבי"ם על ישעיהו מד
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מד · >>
פסוק א
"שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו" (ר"ל מצד שאתה עבדי מצד עבודתך, אתה יעקב, כי עבודתך אינה במעלה עליונה כ"כ, רק מצד שבחרתי בך מצד זה הנך ישראל, מושל על הטבע ואעשה עמך נפלאות):
ביאור המילות
פסוק ב
ביאור המילות
פסוק ג
"כן אצק רוחי על זרעך", (הזרע הם הבנים הגדולים והצאצאים הם הילדים הקטנים) כן בשפע האלהית שאשפיע עליך מהנבואה ורוח קדשי, "אצק אותה על זרעך" הגדולים המוכנים לנבואה, ועל ידי זה תרד ברכתי גם על צאצאיך הקטנים, שמרוב שפע האלהית שירד על הגדולים ברוח ה' יתברכו גם הקטנים, (ור"ל בזכות גדולי הדור אשר יאציל ה' מרוחו עליהם יתברכו כלל עם הגולה):
ביאור המילות
"ונוזלים". אינו תואר, רק פועל בינוני:
"וצמא". מקום צמא למים:
"זרעך, צאצאיך", זרע מציין הבנים הגדולים, וצאצאים הילדים הקטנים, כמו שבארתי (לקמן מח יט, סא ט', סה כג, איוב ה' כה, כא ח'), וצפיעות עוד פחותים מצאצאים כנ"ל (כב כד), הגדולים יחזו ברוח ה', והקטנים ישאו ברכה מאת ה':פסוק ד
- א) שמתיבש מהרה לפני כל עשב
- ב) שגדל במקום יבש שאין בו מים.
וערבים על יבלי מים י"ל שני מעלות:
- א) שהם חזקים ומוצקים,
- ב) שגדלים על מים, אומר הגם שיצמחו בבין היינו במקום הנמצא בין חציר, שסביבותם תגדל חציר, מ"מ יהיו הם דומים ביניהם כערבים על יבלי מים שי"ל שני מעלות נגד המקום של החציר והחציר עצמו. (והנמשל ע"י שיצוק ה' מים על צמא ורוחו על זרעם, הגם שיצמחו בארץ עכו"ם שהם עצמם דומים כחציר יבש, ומצד מקומם לא למטר השמים ושפע האלהית ישתו מים, יהיו הם דומים ביניהם כערבים חזקים ונטועים על יבלי מים שהוא משל השפע הרוחנית והקדושה):
ביאור המילות
פסוק ה
- א) "מי שיאמר לה' אני", עכו"ם שיכירו את ה' והגם שלא יקבלו תורתו יאמרו שהם לה' ולא לאל נכר.
- ב) ימצא "מי שיקרא בשם יעקב", שהוא המון העם מזרע יעקב שישמרו יחוסם לנצור דת אבותיהם, וגם ימצאו "מי שיכתב ידו לה'" הם צדיקים ההולכים לפני ה' תמיד עד שיכתוב ידו לה', כמו שנותן על עצמו שטר שעבוד להקדיש מעשה ידיו לעושיהם שלא לעשות בידו שום דבר חול רק מה שהוא לה' ולשמירת מצותיו, והאיש הזה "בשם ישראל יכונה", כי הוא יהיה הנהגתו למעלה מן הטבע, ר"ל בעת שיכתוב ידו לה' אז יקרא לו ה' בשם חדש ויכנהו בשם ישראל, לאות על שהוא שורר על הטבע בהיותו עבד ה':
ביאור המילות
"יכתב ידו". היד נקבה בכ"מ, ובזה תבין פרושי:
"יכנה". הכינוי בעברי הוא שם הכבוד והמעלה שמוסיפים לאדם על שמו העצמי, כמו שם ישראל על שם יעקב. ולקמן (מה ד') ואקרא לך בשמך (וגם) אכנך, בשם כבוד,וכ"פ באיוב (לב כא כב), וכן בלשון התלמוד יקרא השם הנוסף על שם הלידה כינוי, רק שבלשון התלמוד יהיה לפעמים לגנאי, לא כן בעברי, וההבדל בין יעקב ישראל (למעלה ט' ז'):פסוק ו
פסוק ז
- א) "מן מציאות העולם" (ומופת זה בנוי ע"ז הדרך, אם דבר אחד נמצא, בהכרח יש דבר אחד מחויב המציאות (כי אם לא כן ילכו הסבות ומסובבים לבלתי תכלית וזה א"א), ואחר שהעולם המוחש, או לכל הפחות אנכי בעצמי נמצא בפועל, בהכרח נמצא דבר שהוא מחויב המציאות, המחויב המציאות הזה א"א שיהיה אותו הדבר בעצמו שאני רואה (העולם, או אנכי) שהלא העולם וכן אנכי מציאותם אפשרי, ובהכרח המחויב המציאות נבדל מכל אשר השגתי, הנמצא אשר מציאותו מחויב, והוא שבלתי אפשר לחשוב כלל שיהיה מציאותו אפשרי, הוא העצם השלם בתכלית השלמות, ומוכרח שימצא בו כל התנאים האלה שיהיה אחד קדמון ודומיהם).
"המופת השני נלקח מן מציאות הטבע בכללה", (והוא אחר שאנו רואים כל הטבע מסודרת לתכליתים מוגבלים, מבואר שנמצא מסדר חכם אשר המציא וסדר אותה, אחר שכל חלקי הטבע נערכים באופן זה אשר יתחברו כולם להשלים זה את זה, כאשר יתחברו איברי החי להשלים ולהעמיד את כלל הגויה, בהכרח כי הנמצא הזה אשר ערך הערך הזה הוא אחד, הנמצא אשר בלתי אפשר לחשוב מציאות העולם בלעדו הוא מחויב המציאות, ומחויב המציאות הוא השלם בתכלית השלמות בהכרח, ואחר שא"א לחשוב מציאות העולם בכלל בלעדי ה' הוא המחויב המציאות והשלם בהכרח, ובהכרח הוא קדמון יחיד ודומי'). עפ"ז אמר "מי אשר כמוני יקרא" ויאמר שהוא אל כמוני, אשאלנו.
- א) "ויגידה לי משומי עם עולם", יגיד לי המופת המבורר מן "שומי עם עולם" שהוא מן מציאות העולם והעם אשר בו, שזה מוכרח במופת שלא נמצא אל זולתי, כמו שהתבאר במופת הא'.
- ב) "ויערכה לי משומי עם עולם" שישיב על הערך הנראה משומי עם עולם שנראה איך העוה"ז נערך קצתו אל קצתו וכו', מקושר בקשר אמיץ וערך מסודר כאיברי הגויה להעמדת הגויה הכוללת. ועתה מביא מופת שלישי המבואר מן הזמן שבעבר ובהוה ובעתיד המציאות כולו עומד על סדר אחד וערך אחד, מבואר שהוא ראשון ואחרון ואין בלעדו, שאל"כ ישתנה הסדר הזה בא' מן הזמנים בהכרח, וז"ש "ואותיות" דברים הבאים בהוה, וכן "ואשר תבאנה" דברים הבאים בעתיד הם, "יגידו למו" ר"ל לעם עולם הנזכר, הם יגידו לעם עולם ויבררו, כי אני קדמון ואחד:
ביאור המילות
"ויערכה". הערך הוא שיוי דבר אל דבר מצד מחירו ושויו, ובא פה על קישור חלקי העולם קצתם בקצתם בערך השיוי עד שישלימו זה את זה להשלמת הכלל, "ועם עולם", הוא הנמצאים למשפחותיהם, ומ"ם משומי, מ"ם מן. ההגדה וההערכה יברר מן השימה ששם עם עולם:
"ואותיות ואשר תבאנה", אותיות שרשו אתא, ר"ל הבאות, כמו הבאות השמיענו (למעלה מ"א כ"ב), הגידו האותיות (שם כ"ג), וההבדל בין אתא ובין בא ביארתי למעלה (נ"א י"ב) אתא, היא הביאה המוחלטת, ובא הביאה הבלתי מוחלטת. וע"כ על ההוה שכבר הגיע הדבר השתמש בלשון אתא, ועל העתיד בלשון ביאה, וכן למעלה שינה דבריו על כוונה זו, ולשון רבים יגידו. מוסב על האותיות ואשר תבאנה, שהם המגידים ומוכיחים, וכינוי למו מוסב על עם עולם:פסוק ח
- א) "היש אלוה מבלעדי" הפך דעת המכחישים המשנים שהיו אומרים שיש שני לי.
- ב) "ואין צור בל ידעתי" הפך מה שאמרו שאיני ראשון ואחרון, והגם שלא נמצא בלעדי עתה, כבר היה או יהיה לפני או אחרי צור אשר לא ידעתי אותו:
ביאור המילות
פסוק ט
- (הכת הא') שיחסו אלהות להפסל עצמו והיו חושבים שנמצא בו בעצמו צורה נכבדת וכח נשגב, ועליהם אמר "יוצרי פסל כלם תהו", היוצרים הם הנופחים בו צורה אלהית לפי דעתם הנה הם הכת הסכלה שבכולם ותהו מעשיהם.
- (הכת הב') שהיו חושבים את הפסל כעין טלמסאות להוריד ע"י רוחניות ושפע איזה כוכב מיוחד והיו חושבים שהכוכבים חומדים את הדמות ההוא ומשפיעים עליו, והם לא עבדו הפסל עצמו אך שמהו כאמצעי להשיג על ידו תועלת, ועליהם אמר "וחמודיהם בל יועילו", כי הכוכבים אינם חומדים את הדמות וא"כ לא ישיגו את התועלת המדומה אצלם.
"ועדיהם המה" לעומת שאמר ואתם עדי, שישראל הם עדים על גבורת ה' והשגחתו, יאמר כי כן גם עובדי העצבים המה עדים על אליליהם "שבל יראו" להשגיח על עובדיהם ואף גם "בל ידעו" גם הם בעצמם אין להם שום ידיעה, "למען יבשו" עדיהם שהם עובדיהם:
ביאור המילות
פסוק י
ביאור המילות
פסוק יא
פסוק יב
"חרש ברזל" יש שהיו עושים הפסל מברזל בעבור שהוא קיים ומתמיד, ויש היו עושים אותו מעץ, כי העץ נעלה מן הברזל מצד צורתו שי"ל נפש הצומחת. מתחיל לדבר תחלה על פסל הברזל איך תחשבו שיש בו ממש, הלא "חרש ברזל מעצד" שאם היה בו אלהות הלא תנאי האלהי שיברא הוא את אחרים, לא שאחרים יפעלו בו, והלא ראשית הויית הפסל יפעול המעצד המחתך הברזל ממחצבו, ואם תאמר שהאלהות לא תתחיל בו עד אחר שנחתך והוקצב במעצד והופרש לפסל, ותחלה היה חול, הלא "ופעל בפחם" הלא גם אח"כ יתיכנו ע"י האש, ואיך ישלוט בו האש להתיכו. וא"ת שלא תתחיל בו האלהות עד אחר שניתך וקבל צורתו, הלא אח"כ "במקבות יצרהו", יעשה בו נקבים הרבה ע"י מקבות לצייר צורתו וליפותו, ואל תאמר שכל זה נדמה לנו אך למראה עינים ובאמת הפסל עושה את עצמו, והכח האלהות שבו הוא החותך במקבות ונופח באש פחם, לז"א הלא "ויפעלהו בזרוע כחו" הלא האומן ירגיש כי בכחו יפעול בו ושאינו עושה א"ע, וא"ת כי הכח הזה בעצמו שיש לו להאומן לפעול הוא מקבלו מן הפסל, שהוא נותן בו כח לפעול עד שהאומן מתפעל לא פועל, לז"א "הלא גם רעב ואין כח", הלא רואה כי כחו טבעי, וצריך ללחם ומים לחזקו:
ביאור המילות
"מעצד". הכלי שכורת הברזל או העץ (ירמיה י') מן המחובר.
"מקבות", שרשו נקב כלי הנוקב, ותשם את המקבת בידה (שופטים ד').
"בזרוע כחו", מצייר הכח כעצם מופשט שיש לו זרוע לפעול בו:פסוק יג
ביאור המילות
"בשרד, בודד", ונוכל לחברו עם שרט ששורט שריטה סביבו לדעת כמה יחתך, וכמו ותאר הגבול.
"מקצעות", כלי הקולף ומישר זויותיו, יקציע מבית סביב (ויקרא יד מא), והמחוגה מעגלת התואר ליפותו בתוארו:
"איש, אדם". איש כולל כל יש ונמצא, ומצאנוהו על בע"ח (בראשית ז'), על המלאכים, והאיש גבריאל. על הכרובים ופניהם איש אל אחיו, אבל אדם מיוחד למין האדם, ובארתיו בכל מקום שיבואו שמות האלה נרדפים. ואמר כתבנית איש, כי בזה הקפיד על מעשה התבנית והבנין, ובאדם הקפיד על התפארת שיפארנו בזה:פסוק יד
ביאור המילות
פסוק טו
ביאור המילות
פסוק טז
פסוק יז
"לאל עשה לפסלו" כפל דבריו נגד שתי הכתות הנזכרות, הא' שחושבים אותו לאלהות, והב' שחושבים אותו רק לממשיך שפע מן הכחות העליונות, וז"ש "או לאל עשה" לאלהות "או לפסלו" להגביל על ידו צורת הכוכב, ומבאר "או יסגד לו" אם עשהו רק לפסלו, "או וישתחו" אם עשהו לאל "ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה", ועיין באור המלות:
ביאור המילות
פסוק יח
ביאור המילות
פסוק יט
ביאור המילות
"לתועבה אעשה". תועבה מציין גנאי האליל שעושהו לאלהות, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, "ובול עץ", מציין פחיתת החומר מצד שחושב אותו כטלמס וקמיע אל הכוכבים ולכן אמר אסגוד, לפי שכתבתי (בפסוק טו):
"ויתרו", ובפסוק י"ז אמר ושאריתו, ויובן עפמ"ש למע' (ד' ג') בהבדל בין שאר ונותר, ששאר הוא הנשאר בכוונה, ונותר הוא הנותר מעצמו, ולכן אמר תחלה ושאריתו, כי הלא ישאיר את העץ בכונה לצורך הפסל. אבל פה שמדבר בגנותו אמר ויתרו, כאילו העץ שנשרף היה העקר, והפסל מותרתו אחר שהיא תועבה:פסוק כ
ביאור המילות
פסוק כא
ביאור המילות
פסוק כב
פסוק כג
פסוק כד
"גאלך" בעתיד, "ויצרך מבטן" בעבר, "אנכי" ה' "עשה כל", לא כאומרים שהעולם נברא ממנו בהכרח כצל מהשמש, וכמושכל מהמשכיל, כמו שהיה דעת אריסטו, ולא כהאומרים שהעולם בראו ה' ע"י חומר קדום, עז"א אנכי ה' עושה, כי הפועל בהכרח לא יקרא בשם עושה כפ"ש הפילוסוף, ואנכי ה' עושה כל, הכל גם חומר העולם בראתי יש מאין.
"נטה שמים לבדי" לא כהאומרים שנשתלשלה הבריאה מאתו ע"י עילות ועלולים, כי אני נוטה שמים לבדי בלי מסייע.
"רקע הארץ מאתי" ר"ל ולא כהאומרים שהנהגת הארץ נמסרה בידי הטבע או מערכת השמים, כי הלוא רקיעת הארץ על המים, הלא זה בא בהכרח מאתי, כי הוא כנגד הטבע הנטוע ביסוד המים שיקיף את יסוד העפר מכל סביביו, ולא שיהיה תחתיו:
פסוק כה
ביאור המילות
"בדים", כהני האליל חוזי הכוכבים שהיו רגילים לשאת אפוד בד ועש"ז נקראו בדים, והקסם היה ע"י ענינים אחרים מגידי העתידות להמהבילים האלה, וקסמי לי באוב (ש"א, כח ח'), "יהולל", מענין הוללות ושגעון:
"אחור", ראה דוגמתו למעלה (מ"א כג, מב כג):פסוק כו
- א) ע"י גזרת הצדיקים או תפלתם, כמ"ש אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ר"ל איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום. ועז"א "מקים דבר עבדו" שהוא הצדיק העובד אותו.
- ב) לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז"א "ועצת מלאכיו ישלים", מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה, ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה, והוא.
"האמר לירושלם, תושב" וגם שאר "ערי יהודה תבנינה" וגם "חרבותיה" של ירושלים שהוא המקדש והעזרות "אקומם" אני בעצמי ובכבודי:
ביאור המילות
"עבדו, מלאכיו", הצדיק נקרא עובד ה', והנביא נקרא מלאך ע"ש שליחותו:
"דבר, עצה". הדבר הוא ההחלטי, והעצה הוא לצורך איזה תכלית מיוחדת כנ"ל (ח' י'):פסוק כז
ביאור המילות
פסוק כח
- א) שידוד חקי הטבע.
- ב) שידוד חקי הבחירה והחפשיית, שיהפך ה' לב שרים שיעשו רצונו ונס זה קשה יותר, (הגם שאצל בני אדם לא יוחשב זה לנס כ"כ, כי הבחירה חפשיית יותר מחקי הטבע) ובזה הוסיף שבזה יגדל הנס הזה בכלל, שיכריח בחירת כורש אל רצונו.
"האמר לכורש רעי", אני "אומר לכורש את רעי" ורעיוני אגלה לו את אשר במחשבתי והוא "כל חפצי יעשה", ומה יהיה החפץ הזה כי הוא יאמר "לירושלם תבנה והיכל תוסד". (ותפס בהיכל תוסד, כי הבנין כולו יחס אל ה' עצמו, כמ"ש (כ"ז) וחרבותיה אקומם):
ביאור המילות
<< · מלבי"ם על ישעיהו · מד · >>