ילקוט שמעוני על בראשית ב ז
<< | ילקוט שמעוני על בראשית • פרק ב' • פסוק ז' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
וייצר ה' אלקים את האדם. אמר רבי יוסי בן קצרתא: כאשה הזו שהיא מקשקשת עסתה במים ומגבהת חלתה מבינתים, כך בתחילתה "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך וייצר את האדם. וכן הוא אומר: "ואיש תרומות יהרסנה", זה אדם הראשון שהוא גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה, שנאמר: "חלה תרימו תרומה".
וייצר. שתי יצירות, יצירה לאדם, יצירה לחוה. יצירה לז', יצירה לט'. נוצר לז' או לט' חי, לח' אינו חי. נוצר לט' ונולד לז' אינו חי, ק"ו לח'. בעון קומי רבי אבהו: מנין שהנוצר לז' חי? אמר לון מדידכון אנא ממטי לכון, זיטא אפטא, איטא אוכטא.
וייצר. שתי יצירות, יצירה מן העליונים ומן התחתונים, אוכל ושותה כבהמה כו', כדלעיל.
וייצר. שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, שאילו היה בבהמה ב' יצרים, כיון שהיתה רואה סכין ביד אדם לשחטה היתה משחרת ומתה. והרי אדם יש לו שני יצרים, כתיב: "ויוצר רוח אדם בקרבו", נשמתו של אדם צרורה בקרבו, שאלולי כן, כיון שהיתה הצרה באה היה שומטה ומשליכה. וייצר, שתי יצירות, בעולם הזה ובעולם הבא:
דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן? שני יצרים יש בו באדם, יצר טוב ויצר רע. מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק: גבי בהמה דלא כתיב בה וייצר, הכי נמי דלא שליט בה יצר הרע? הא קא חזינן דנכתה ובעטה ובטשה? אלא כרבי ירמיה בן אלעזר, דו פרצופים ברא הקב"ה לאדם הראשון, שנאמר: "אחור וקדם צרתני", וכתיב: "ויבן ה' את הצלע". חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני", אלא למאן דאמר זנב, מאי "אחור וקדם"? כדרבי דאמר: אחור למעשה בראשית, היינו דלא איברי אלא במעלי שבתא. אלא "קדם" לפורענות, דמאי? דמבול, דכתיב: "וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה", אדם ברישא והדר בהמה. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב וייצר; אלא למאן דאמר זנב, מאי וייצר? כדרבי שמעון בן פזי, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "זכר ונקבה בראם"; אלא למאן דאמר זנב, מאי זכר ונקבה? כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי, כתיב: "זכר ונקבה בראם", וכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם"? בתחילה עלו במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "ויסגור בשר תחתנה"; אלא למאן דאמר זנב, מאי "ויסגור"? לא נצרכה אלא למקום חתך. בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן"; אלא למאן דאמר פרצוף, מאי "ויבן"? כדרבי שמעון בן מנסיא, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. דבר אחר: "ויבן", מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר; מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל הפירות, אף אשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הוולד. "ויביאה אל האדם", מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם. מכאן למדה תורה דרך ארץ, שיעשה גדול שושבין לקטן ולא ירע לו. ולמאן דאמר דו פרצופין בראו, הי מנייהו אזל ברישא? מסתברא דגברא אזל ברישא, כדתניא: לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו ואפילו היא אחותו ואפילו בתו. נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדים, שכל העובר אחרי אשה בדרך לא ינקה מדינה של גיהנם:
בשעה שברא הקב"ה את האדם בראו אנדרוגינוס, שנאמר: "זכר ונקבה". רבי שמואל בר נחמני אמר: דו פרצופין בראו, נסרו ועשאו גבים מכאן וגבים מכאן, שנאמר: "אחור וקדם צרתני". מתיבין ליה, והכתיב: "ויקח אחת מצלעותיו"? אמר ליה, מן סטרוהי, כמה דאת אמרת: "ולצלע המשכן". "אחור וקדם צרתני". מתחילה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדעזעו ונתיראו מלפניו. מה עשו? עלו כולן לפני הקב"ה למעלה, אמרו לפניו: רבונו של עולם, שתי רשויות יש בעולם? הניח הקב"ה ידו על ראשו ומעטו והעמידו על אלף אמה:
שנו רבותינו: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר, תשב לזכר. אם נקבה, תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. מאי טעמא דרבי מאיר? הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם. ומופנה משני צדדין, מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה. מאי מופנה גבי בהמה? דכתיב "ויעש אלקים את חית הארץ למינה", וכתיב "ויצר מן האדמה", ומופנה מב' צדדין למדין ואין משיבין:
את האדם. בזכותו של אברהם, דכתיב: "האדם הגדול בענקים", זה אברהם, ולמה קורא אותו אדם גדול? שהיה לו להבראות קודם אדם הראשון; אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל, ואין מי שיבוא ויתקן אחריו. אדם שיש לו קורה שופעת, היכן הוא נותנה? לא באמצע פלטין, כדי שתסבול קורות שלפניה ושלאחריה? כך נברא באמצע הדורות, שיסבול דורות שלפניו ושלאחריו. מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת, ואין מכניסין מקולקלת לביתה של מתוקנת.
עפר, עופר. עולם על מלאתו, אף חוה על מלאתה נבראת, אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו. עפר, זכר; מן האדמה, נקבה. היוצר הוא מביא עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהו כליו בריאין.
מן האדמה, ממקום כפרתו נברא, כמה דאת אמרת: "מזבח אדמה תעשה לי". אמר הקב"ה: הריני עושה אותו ממקום כפרתו, הלואי יעמוד:
ויפח באפיו. מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד לרקיע וזרק בו נשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה, אבל לעתיד לבוא בנתינה, "ונתתי רוחי בכם וחייתם". ה' שמות נקראו לו: נפש זה הדם, שנאמר: "כי הדם הוא הנפש". רוח, שהיא עולה ויורדת, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה". נשמה זו האופיתא; ברייתא אמרין: זו אופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים שנים שנים והיא יחידה בגוף. הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שהוא ישן, עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, ועל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה; ומה טעם? "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה.
ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שעשה לו עוקץ כחיה, והעבירו ממנו מפני כבודו. עשאו עבד מכודן, דאי לא לעי לא נגיס, דכתיב: "נתנני ה'" וגו' (איכה א, יד); לעי באורייתא בליליא וביממא ולא מטי. כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח; מנין ליתן את האמור להלן כאן ואת האמור כאן להלן? תלמוד לומר "חיים" "חיים" לגזרה שוה:
רבי יוסי אומר: אין אדם רשאי לסגף עצמו בתעניות, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו; מאי טעמא דרבי יוסי? דכתיב: ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה: נשמה שנתתי לך החיה אותה: