ילקוט שמעוני לך לך

פרשת לך לך:

פרק יב

ויאמר ה' אל אברם. רבי יצחק פתח: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". אמר ר' יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר: אני הוא בעל העולם. "ויתאו המלך יפיך", ליפותך בעולם. "כי הוא אדוניך והשתחוי לו", הוי ויאמר ה' אל אברם. רבי ברכיה פתח: "לריח שמניך טובים". אמר ר' ברכיה: למה אבינו אברהם דומה? לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף; כיון שהיתה מטלטלת, היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם.

ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי ברכיה פתח: "אחות לנו קטנה", זה אברהם שאיחה את כל באי העולם. בר קפרא אומר: כזה שהוא מאחה את הקרע. "קטנה", שעד שהוא קטן היה מסגל מצות ומעשים טובים וכו'. "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום", שנכנס בשלום ויצא בשלום.

ויאמר ה' אל אברם לך לך. "החכמה תעוז לחכם", זה אברהם. "מעשרה שליטים", מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, ומכולם לא דברתי עם אחד מהן אלא עמך, ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי אחאי פתח: "אהבת צדק ותשנא רשע", מדבר באברהם אבינו בשעה שבקש רחמים על סדומיים. א"ל הקב"ה: אברהם, "אהבת צדק" לצדק בריותי ושנאת מלחייבן, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך", מנח ועד אצלך עשרה דורות,ף ומכולן לא דברתי עם אחד מהן אלא עמך. מה כתיב למעלה מן הענין? "וימת תרח בחרן", ואחר כך ויאמר ה' אל אברם. אם לענין החשבון, עוד מתבקש לו ס"ה שנה; אלא בתחילה אתה דורש שהרשעים קרויים מתים בחייהם. לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר: אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו: הניח אביו לעת זקנתו והלך לו; א"ל הקב"ה: לך לך, לך אני פוטר מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם; ולא עוד, אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה "וימת תרח", ואחר כך ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי יהודה אומר: לך לך שני פעמים: אחת מארם נהרים ואחד מארם נחור, ואחד שהפריחו מברית בין הבתרים והביאו לחרן. רבי ירמיה אומר: בשעה שהיה אבינו אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזין, אמר: הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור וראה בני אדם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. א"ל הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב לך לך, אין אנו יודעין איזו חביבה, אם הראשונה או השניה? מן מה דכתיב: "אל ארץ המוריה", הוי שניה חביבה מן הראשונה. אמר ר' יוחנן: לך לך מארצך, מאפרכיא שלך; ממולדתך, זה שכונתך; ומבית אביך, זה בית אביך. אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה. ודכוותה "קח נא את בנך", א"ל: לאיזה בן? א"ל: את יחידך, א"ל: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א"ל: אשר אהבת, א"ל: ואית תחומין במעיא? א"ל: את יצחק. ולמה לא גילה לו? כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. משהה הקב"ה ומתלה בעיניהן של צדיקים ואחר כך מגלה להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך. ודכוותה "על אחד ההרים אשר אומר אליך". ודכוותה "וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך". ודכוותה "קום נא אל הבקעה ושם אדבר אתך". למלך שהיה עובר ממקום למקום, ונפלה מרגלית מעל ראשו, והעמיד המלך פמליא שלו, ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשון ולא מצאה, והשני לא מצאה, בשלישי מצאה. אמרו: מצא המלך מרגלית שלו. כך אמר הקב"ה: מה צורך היה לי לייחס שם, ארפכשד, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח? לא בשבילך? הדא הוא דכתיב: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". כך אמר הקב"ה לדוד: מה צורך היה לי ליחס פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בעז, עובד, ישי? לא בשבילך? הדא הוא דכתיב: "מצאתי דוד עבדי":


רמז סג דבר אחר: לך לך, למאה שנה יהיה לך בן, מנין לך לך. דבר אחר, אמר ליה הקב"ה: נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה לך אלא בלשון זה: לך לך מארצך, "לך לך אל ארץ המוריה":

אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן: צדקה, צעקה, ושינוי השם, ושינוי מעשה. צעקה דכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם". צדקה דכתיב: "צדקה תציל ממות". שינוי השם, דכתיב: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן". שינוי מעשה, דכתיב: "וירא האלהים את מעשיהם". ויש אומרים אף מקום, דכתיב: ויאמר ה' אל אברם לך לך, והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך, ההוא זכותא דארץ ישראל דאהניא ליה:

דבר אחר: למה הדבר דומה? למלך שנכנס למדינה וראה בחור נאה מסיק בקמין במרחץ. א"ל המלך: בוא עמי ואני נותנך בפלטין שלי. הלך עמו ועשאו בקסטר. אמרו בני פלטין: אתמול מסיק בקמין ועכשיו בקסטר? כך אמר הקב"ה: בוא אחרי ואני עושה אותך כהן גדול כאדם הראשון, שנאמר: ואעשך לגוי גדול, וכתיב: "והכהן הגדול מאחיו", וכתיב: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק":

רמז סד רבי אליעזר אומר: חמש אותיות נכפלו, וכולן לשון גאולה. ך"ך, שבו נגאל אבינו אברהם מאור כשדים, שנאמר: לך לך מארצך. ם"ם, בו נגאל אבינו יצחק מיד פלשתים, שנאמר: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". ן"ן, בו נגאל אבינו יעקב מיד עשו, שנאמר: "הצילני נא". ף"ף, בו נגאלו ישראל ממצרים, "פקד פקדתי". ץ"ץ, בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר: "איש צמח שמו ותחתיו יצמח". וכולן נמסרו לאברהם, אברהם מסרן ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ליוסף, ויוסף לאחיו, שאמר להם: "פקד יפקד אלהים אתכם". ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו. וכשבאו משה ואהרן אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר, אמרו לה: בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות הללו ממש. אמרו לה: והלא אמר "פקד פקדתי"! אמרה להם: הוא האיש, לגאול את ישראל בא, שכך שמעתי מאבא ף"ף. מיד "ויאמן העם":

ואעשך לגוי גדול. א"ל: אותה אומה שכתוב בה "כי מי גוי גדול", אני מעמיד ממך. "אתנך ואשימך" אין כתיב כאן, אלא ואעשך: משאני בורא אותך בריה חדשה את פרה ורבה. ג' גדולות וד' ברכות כתיב כאן, בשרו שהם שלשה אבות וארבע אמהות. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת היציאה, וממעטת את השם. ממעטת פריה ורביה, ואעשך לגוי גדול; ממעטת את היציאה, ואברכך; וממעטת את השם, ואגדלה שמך. לפום דאמרי אינשי: מבית לבית חלוק, מאתר לאתר נפש, ברם את לא נפש את חסר ולא ממון.

ואגדלה שמך, שיצא לו מוניטון בעולם. ד' הן שיצא להם מוניטון בעולם: אברהם, ואעשך לגוי גדול; מהו מוניטון שלו? זקן וזקנה מכאן, בחור ובתולה מכאן. יהושע, "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ", יצא לו מוניטון בעולם; ומהו מוניטין שלו? שור מכאן וראם מכאן, על שם "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו". דוד יצא לו מוניטון בעולם, "ויצא שם דוד בכל הארצות"; ומהו מוניטון שלו? מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן, על שם "כמגדל דויד צוארך". מרדכי יצא לו מוניטון בעולם, "כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות"; ומהו מוניטון שלו? שק ואפר מכאן, ועטרת זהב מכאן.

אמר ר' יודן: קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה, אבל אין אתה יודע אם שלי קודמת לשלך אם שלך קודמת לשלי. משהוא אומר "מגן אברהם", אחר כך אומר "מחיה המתים".

ר' אבהו אמר: "הבט נא השמים" אין כתיב כאן אלא "השמימה"; בה"א בראתי את העולם, הריני מוסיף ה"א על שמך ואת פרה ורבה. אמר ר' יודן: אותיותיך מנין "אברככה"; מה אברככה רמ"ח, אף אותיותיך רמ"ח. לא שָׁם אדם פרה מאברהם עד שנתברך, ולא שמה לו עד שנתברך מאברהם. כיצד? אברהם היה מתפלל על העקרות והיו נפקדות, ועל החולים והם מתרווחין. רב הונא אמר: לא סוף דבר אברהם הולך אצל החולה, אלא החולה רואה אותו והוא מרויח. אמר ר' חנינא: ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו נצולות בזכותו של אברהם. ולא של יין נסך היו, אתמהא? אלא חלא מזיל חמרא: בכל מקום שיין נסך מצוי, יין של ישראל נמכר בזול. אמר ר' יצחק: ואף לאיוב עשה כן, שנאמר: "מעשה ידיו ברכת"; לא נטל אדם פרוטה מאיוב והוצרך ליטול ממנו פעם שניה. והיה ברכה, קרי ביה בריכה: מה בריכה זו מטהרת את הטמאים, אף את מקרב את הרחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים. אמר ר' ברכיה: כבר כתיב ואברככה, מה תלמוד לומר "והיה ברכה"? אלא א"ל: עד כאן הייתי זקוק לברך עולמי; מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך, למאן דחזי לך למברכא בריך:

אמר ריש לקיש: ואעשך לגוי גדול, זה שאומר "אלהי אברהם". ואברככה, זה שאומר "אלהי יצחק". ואגדלה שמך, זה שאומר "אלהי יעקב". יכול יהו חותמין בכולן? תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן:

רמז סה ואברכה מברכיך. החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו; בצדיק כתיב: ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר, אנא; ובכבודו כתיב: "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

ונברכו בך. הגשמים בזכותך, הטללים בזכותך. הדא הוא דכתיב: "ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", זה מהול וזה ערל וחס עליו. ר' יהודה אומר: "מזקנים אתבונן"; יעקב ברך את פרעה, "ויברך יעקב את פרעה". יוסף לא גלה לפרעה חלומו? דניאל לא גלה לנבוכדנצר את חלומו? אף אני, "ויגד לאסתר המלכה". ר' נחמיה אומר, אמר הקב"ה לאברהם: ונברכו בך כל משפחות האדמה; אם לעותרא אינון עתירין מינן! אלא כשנכנסין לצרה, הן שואלים לנו ואנו מגלין להם:

אמר ר' אלעזר: מאי דכתיב: ונברכו בך כל משפחות האדמה? אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל. כל גויי הארץ, אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל. אמר הקב"ה לאברהם: שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית:

אמר רב יהודה אמר רב: ג' דברים מקצרין ימיו של אדם; מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, דכתיב: "כי הוא חייך ואורך ימיך". וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, דכתיב: ואברכה מברכיך. ומנהיג עצמו ברבנות, דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות:

רמז סו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, טפל לו. ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן, וכתיב: "ויהי אומן את הדסה". אמר הקב"ה לאברהם: אתה יצאת מבית אביך בן ע"ה שנה, חייך גואל שאני מעמיד ממך תהיה בת ע"ה שנה, מנין הדס"ה:

אברהם אבינו היה בשעה שדבר עמו הקב"ה בברית בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר: ויהי מקץ ארבע מאות ושלשים שנה; וחזר לחרן ועשה שם ה' שנים, שכן הוא אומר: "ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן". נמצאת מן הפלגה עד שיצא אברהם אבינו מחרן כ"ו שנה הן, י"ב שנה שעבדו את כדרלעמר וי"ד שנה בא כדרלעמר. אותה שנה שיצא אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב, וירד למצרים ועשה שם ג' חדשים, בא וישב לו בחברון, היא השנה שכבש את המלכים:

ויקח אברם את שרי אשתו וגו'. אם מתכנסין כל אומות העולם לברוא אפילו יתוש אחד ולהטיל בו נשמה אינן יכולין, ואת אמרת ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא אלו הגרים שגיירו. ואם כן שגיירו, למה אמר שעשו? אלא ללמדך שכל מי שמקרב את העכו"ם מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. ולימא "אשר עשה", למה אמר אשר עשו? אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים:

אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר' אליעזר אומר: כאילו עשאו לדברי תורה, שנאמר: "ושמרתם את דברי הברית ועשיתם אותם" וגו', אל תקרי אותם אלא אתם. אמר ר' אבהו: כל המנהיג את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: "ומטך אשר הכית בו את היאר". וכי משה הכה? והלא אהרן הכה; אלא לומר לך: כל המנהיג וכו':

ואת הנפש אשר עשו בחרן. גמירי: בההיא שעתא אברהם בר חמשין ותרתין שנין הוה; וכי מעיינת מ"ואת הנפש" עד מתן תורה, תמ"ח הוי:

רמז סז ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. עד עכשיו נתבקש להם זכות בארץ.

וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן. שלא בנה מזבח אלא על בשורת הארץ.

ויעתק משם ההרה מקדם. לשעבר היה נקרא בית אל ועכשיו היא נקראת בית און.

ויט אהלו, "אהלה" כתיב: בתחילה נטה אהלה של שרה, ואחר כן נטה אהלו.

ויבן שם מזבח, שלש מזבחות בנה: אחד לבשורת הארץ, ואחד לקניינה, ואחד שלא יפלו בניו בעי. הדא הוא דכתיב: "ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם". התחילו מזכירין זכות אבות, זכותו של אברהם אבינו שאמר: "ואנכי עפר ואפר"; כלום בנה מזבח בעי, אלא שלא יפלו בניו בעי.

ויקרא בשם ה', צלי. דבר אחר: ויקרא, התחיל מגייר.

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, מחקה והולך ומכוון כנגד בית המקדש:

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. "הנה עין ה' אל יראיו", זה אברהם: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". "למיחלים לחסדו", זה אברהם: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". "להציל ממות נפשם", ממיתתו של נמרוד. "ולחיותם ברעב", ויהי רעב בארץ. "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", ואם בא להקפיד, "ומתורתך תלמדנו". מה כתיב באברהם? "ואברכך ואגדלה שמך", וכיון שיצא קפץ עליו רעבון ולא הקפיד ולא קרא תגר, אלא וירד אברם מצרימה. "טרף נתן ליראיו", טירוף נתן ליראיו בעולם הזה; אבל בעולם הבא, "יזכור לעולם בריתו". מה כתיב באברהם? "ואגדלה שמך" וכו', עשרה מיני רעבון וכו' (בב"ר):

תנו רבנן: רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר: ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, ואומר: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר". מאי ואומר? וכי תימא הני מילי היכא דליכא ספק נפשות, אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא, תלמוד לומר "אם אמרנו נבוא העיר":

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה וגו'. כל השנים הללו היא עמו ועכשיו אומר לה הנה נא ידעתי? אלא שעל ידי הדרך אדם מתבזה. דבר אחר: הלכנו בארם נהרים ובארם נחור ולא מצאנו אשה יפה כמותך, ועכשיו אנו נכנסין למקום כעורים ושחורים.

אמרי נא אחותי את. שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק. ברק, "ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי". ר' יהודה אומר: אם תלכי עמי לקדש אלך עמך לחצור וכו'. ר' נחמיה אומר: אם תלכי עמי לשירה אלך עמך למלחמה. "ותאמר הלוך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך", א"ל: מה אתה סבור שתפארתה של שירה נמסרת לך לבדך? ונעשה טפלה, "ותשר דבורה וברק בן אבינעם". אברהם היה עיקר, "ויקח אברם את שרי אשתו", ועשה עצמו טפל, אמרי נא אחותי את, ונעשה טפל לה: "ולאברם היטיב בעבורה".

הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את אמרי נא. באיוב כתיב: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", בלא דידיה לא אסתכל, בדידיה אסתכל; אברהם אפילו בדידיה לא אסתכל, דכתיב: הנה נא ידעתי, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע כל כך:

ויהי כבא אברם מצרימה. ושרה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה. כיון דמטא למכסא, אמרין ליה: הב מכסא; אמר: אנא יהיב. א"ל: מאנין את טעין, א"ל: אנא יהיב דמאנין. א"ל: מטכסין את טעין, אמר: אנא יהיב דמטכסין. א"ל: מרגלין את טעין, א"ל: אנא יהיב דמרגלין. א"ל: אי אפשר אלא פתחינן וחמינן מה בגוה. כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מאורה. רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי משום רבי יצחק אמר, איקונין של חוה נמסרו לראשי דורות. להלן הוא אומר: "והנערה יפה עד מאד", מגעת עד איקונין של חוה; ברם הכא כי יפה היא מאד, מאיקונין של חוה:

ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה. מתעלה והולכת, דין אמר: אנא יהיב מאה דינרין ואיעלל עמה, והדין אמר: אנא יהיב מאתן דינרין ואיעלל עמה. אין לי אלא בעליתן, בירידתן מנין? "ויקחו את ירמיה" וגו', מעלין אותו. אין לי אלא בעולם הזה, לעולם הבא מנין? תלמוד לומר "ולקחום עמים (רבים) והביאום אל מקומם":

רמז סח ותקח האשה בית פרעה. ואותה לילה היה יום טוב של פסח, והביא הקב"ה על פרעה ועל ביתו נגעים, להודיע שכך הוא עתיד להכות את ארצו, שנאמר: "עוד נגע אחד אביא על פרעה". פרעה מאהבתו אותה כתב לה שטר כתובתה מכל ממונו, בין כסף בין זהב בין עבדים בין שפחות וקרקעות, וכתב לה את ארץ גשן; לפיכך ישבו ישראל בארץ גשן. וכתב לה את בתו הגר מפילגשיו לשפחה. ואף אבימלך לקחה, וירד מיכאל המלאך ושלף חרבו עליו להרגו. הנס השישי, באו עליו כל המלכים להרגו ואמרו: נתחיל ראשון בבן אחיו. ובשביל לוט לקחו את כל רכוש סדום ועמורה, ובא מיכאל והגיד לאברהם, שנאמר: "ויבוא הפליט"; הדא הוא דכתיב: "ובעל כנפים יגיד דבר". ולמה נקרא שמו פליט? אלא בשעה שהפיל הקב"ה לסמאל מקדושתו מן השמים, אחז בכנפו של מיכאל להפילו עמו, ופלטו הקב"ה מידו; לפיכך נקרא שמו פליט, ועליו אמר יחזקאל: "בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר". השכים אברהם ולקח ג' תלמידיו: ענר אשכול וממרא, ואת אליעזר, ורדף אחריהם עד דן. ושם נתעכב, מפני עבודה זרה, שנאמר: "ואת האחד בדן". ושם הניח שלשה תלמידיו, ולקח את עבדו אליעזר שמנין אותיות שמו י"ח וג' מאות, ורדף אחריהם עד משמאל לדמשק. "ויחלק עליהם לילה", הוא הלילה שיצאו ישראל ממצרים. "וישב את כל הרכוש", עמד אברהם והיה מתפלל: רבון העולמים, לא בכח ידי עשיתי אלא בכח ימינך, שאתה מגן לי בעולם הזה ובעולם הבא; וענו העליונים ואמרו: "ברוך אתה ה' מגן אברהם":

לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה מרובה. לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם היטיב בעבורה. אמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו:

רמז סט וינגע ה' את פרעה. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, על ז' דברים נגעים באין. על לשון הרע, דכתיב: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". על שפיכות דמים, דכתיב: "אל יכרת מבית יואב זב ומצורע". על שבועת שוא, דכתיב: "הואל וקח ככרים", ואין אלה אלא שבועה שנאמר: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה"; וכתיב: "וצרעת נעמן תדבק בך". ועל גילוי עריות, דכתיב: וינגע ה' את פרעה. ועל גסי הרוח, דכתיב: "וכחזקתו גבה לבו", וכתיב: "והצרעת זרחה במצחו". ועל הגזל, דכתיב: "וציווה הכהן ופינו את הבית". תנא: הוא כנס ממון שאינו שלו, יבוא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות עין דכתיב: "ובא אשר לו הבית", ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שייחד ביתו לו:

ויצו עליו פרעה אנשים. אמר רבי יהושע בן לוי: בשביל ד' אמות שליווהו פרעה לאברהם, שנאמר: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו וגו', נשתעבדו בניו ת' שנה, שנאמר: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה":

אמר ליה הקב"ה לאברהם: צא וכבוש הדרך לפני בניך. אתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו. באברהם כתיב: "ויהי רעב בארץ", ובישראל כתיב: "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ". באברהם כתיב: "וירד אברם מצרימה", ובישראל כתיב: "וירדו אבותינו מצרימה". באברהם כתיב: "לגור שם", ובישראל כתיב: "לגור בארץ באנו". באברהם כתיב: "ויהי כאשר הקריב", ובישראל כתיב: "ופרעה הקריב". באברהם כתיב: "והרגו אותי ואותך יחיו", ובישראל כתיב: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". באברהם כתיב: "למען ייטב לי בעבורך", ובישראל כתיב: "וייטב אלהים למילדות". באברהם כתיב: "ויהי כבוא אברם מצרימה", ובישראל כתיב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". באברהם כתיב: "ואברם כבד מאד במקנה" וגו', ובישראל כתיב: "ויוציאם בכסף וזהב". באברהם כתיב: וישלחו אותו, ובישראל כתיב: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ". באברהם כתיב: "וילך למסעיו", ובישראל כתיב: "אלה מסעי בני ישראל".

וינגע ה' את פרעה. כתיב: "צדיק כתמר יפרח". מה תמרה זו, כל העולה לראשה – אם אינו משמר עצמו נופל, כך כל מי שבא להזדווג לישראל, סופו ליטול את שלו מתחת ידיהם. תדע לך שכן הוא, שכן שרה, על ידי שמשכה פרעה לילה אחת לקה הוא וכל ביתו בנגעים; הדא הוא דכתיב: וינגע ה' את פרעה. ריש לקיש בשם בר קפרא: פרעה לקה בראתן. אמר רבי שמעון בן גמליאל, מצאני זקן אחד מוכה שחין בצפורי ואמר לי: כ"ד מיני שחין הן, ואין לך מכולן שהתשמיש קשה לו אלא ראתן בלבד, ובו לקה פרעה הרשע.

ואת ביתו, אפילו קורות ביתו לקו, והכל אומרים: על דבר שרי אשת אברם, על דטולמיסון למקרב למסאנא דמטרונא. וכל אותה הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת: רבונו של עולם! אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמנה, אברהם יצא חוץ לסירה ואני בסירה? אמר לה הקב"ה: כל מה שאני עושה בשבילך אני עושה, והכל אומרים: על דבר שרי אשת אברם. אמר רבי לוי: כל אותה הלילה היה המלאך עומד ומגלב בידו, ואי הוה אמרה ליה "מחי" הוה מחי, ואי אמרה ליה "שביק" הוה שביק; וכל כך למה? שהיתה אומרת לו: "אשת איש אני", ולא היה פורש.

שמענו בפרעה שלקה בצרעת, ואבימלך שלקה בעיצור. מנין ליתן האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? ת"ל "על דבר" "על דבר" לגזרה שוה.

פרק יג

ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. הדא הוא דכתיב: "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל".

וילך למסעיו. במסעות שהלך בהן חזר והלך, לפרוע הקפותיו:

אמר רב יהודה אמר רב: מנין שלא ישנה אדם אכסניא שלו? שנאמר: "אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה". רבי יוסי בר חנינא אומר מהכא: וילך למסעיו. מאי בינייהו? איכא בינייהו אכסניא דאקראי. עד היכן לא ישנה אדם אכסניא שלו? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד שיפשיל לו כליו לאחוריו. בהכאה דידיה כולי עלמא לא פליגי; בהפשלת כליו לאחוריו נמי לא פליגי; כי פליגי בהכאה דדביתהו. מר סבר: כיון דלדידיה לא קא מצער ליה, מאי נפקא ליה מינה? ומר סבר, אתי לאטרודי. כל כך למה? דאמר מר: אכסניא פוגם ונפגם:

אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה; שאלמלי לא הקדים אברהם אבינו תפילה בין בית אל ובין העי, לא נשתיירו מישראל שריד ופליט, וכתיב: "היערוך שועך לא בצר":

רמז ע וגם ללוט ההולך את אברם וגו'. ד' דברים טובים היה לו ללוט בעבור אברהם: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט"; וגם ללוט ההולך את אברם; "וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו"; "ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט". וכנגדן היו צריכין לפרוע לבניו טובות. ולא דיין שלא פרעו להם טובות, אלא רעות, הדא הוא דכתיב: "וישלח מלאכים אל בלעם", "ויאסוף אליו בני עמון", "ואחרי כן באו אליו מואב ובני עמון", והדין: "ידו פרש צר על כל מחמדיה". ונכתב חטא שלהן בד' מקומות: "לא יבוא עמוני ומואבי על דבר אשר לא קדמו"; "עמי זכר נא מה יעץ"; "כי לא קדמו ישראל בלחם"; "וישכור עליך את בלעם לקלל". ועמדו ארבעה נביאים וחתמו גזר דינם. ישעיה אמר: "משא מואב כי בליל שודד ער מואב נדמה" וגו'. וירמיה אמר: "הנה ימים באים נאם ה' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה". ויחזקאל אמר: "לבני קדם על בני עמון ונתתיה למורשה למען לא תזכר בני עמון בגוים ובמואב אעשה שפטים". צפניה אמר: "לכן חי אני נאם ה' צבאות וגו' כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה".

היה צאן ובקר ואהלים, שני אוהלים: רות המואביה ונעמה העמונית. ודכוותה "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות", שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית; "מצאתי דוד עבדי", היכן מצאתיו? בסדום.

ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה, ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. אמרו להם רועי אברהם: הותר הגזל? אמרו להם רועי לוט, כך אמר ליה הקב"ה לאברהם: לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד; למחר מת, ולוט בן אחיו יורשו, ואין אכלין מן דידהון אכלין. א"ל הקב"ה, אני אמרתי: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"; אימתי? לכשיעקרו ז' עממין מתוכה, והכנעני והפרזי אז בארץ עדיין, ומבקש להן זכות בארץ.

ויאמר אברם אל לוט. כמה שהיה ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט, כך היה ריב בין אברהם ובין לוט; הדא הוא דכתיב: אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו' כי אנשים אחים אנחנו. וכי אחים היו? אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו.

הלא כל הארץ לפניך הפרד. "הבדל" אין כתיב כאן אלא הפרד; כשם שפרדה זו אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם.

אם השמאל ואימנה וגו'. א"ל?: אם את לשמאלה אנא לדרומה, ואם אנא לדרומה את לשמאלה; מן כל אתר אנא לדרומה. אמר ר' יוחנן, לשני בני אדם שהיה להם כוריים, א' של חטים ואחד של שעורים. אמר: אי חטייא דידי שערי דידך, אי שערי דידך חטייא דידי, מכל מקום חטייא דידי. "ואשמאלה" אין כתיב כאן אלא ואשמאילה; מן כל אתר אנא משמאל לההוא גברא.

וישא לוט את עיניו. כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות' סוף שמאכילין אותו מבשרו. אמר ר' יוחנן: כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר. וישא לוט, "ותשא אשת אדוניו". את עיניו, "כי היא ישרה בעיני". וירא, "וירא אותה שכם בן חמור". את כל ככר הירדן, "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". כי כלה משקה, "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו' שמני ושקויי". דבר אחר: כי כלה משקה, כמה דאת אמר: "והשקה את האשה". לפני שחת ה', כמה דאת אמר: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה". כגן ה' כארץ מצרים, כגן ה', לאילנות; כארץ מצרים, לזרעים.

ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן. כאנש דבחיר פורנא דאמיה.

ויסע לוט מקדם. הסיע עצמו מקדמונו של עולם; אמר: אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו.

אברם ישב בארץ כנען. אין לך רע שבכרכים אלא סדום. תדע, כשאדם רע קורין אותו סדומי. ואין לך קשה בעממים מאמורי; תדע, כשאדם קשה קורין אותו אמורי. אמר ר' יוסי: אין לך יפה בכרכים כסדום, שחזר לוט על כל ערי הככר ולא מצא מקום יפה כסדום.

ואנשי סדום רעים. אלו לאלו. חטאים, בגילוי עריות. לה', בעבודה זרה. מאד, בשפיכות דמים:

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, שנאמר: רעים וחטאים; רעים בעולם הזה, וחטאים לעולם הבא. רבי נחמיה אומר: אלו ואלו אין עומדין בדין, שנאמר: "על כן לא יקומו רשעים במשפט", זה דור המבול; "וחטאים בעדת צדיקים", אלו אנשי סדום. א"ל: בעדת צדיקים אינן עומדין, אבל עומדין הן בעדת רשעים. ר' יהודה אומר: רעים בגופם וחטאים בממונם. רעים בגופם, דכתיב: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"; חטאים בממונם, דכתיב: "והיה בך חטא". לה', זו ברכת השם. מאד, שמתכוונין וחוטאין. במתניתא תנא: רעים בממונן, דכתיב: "ורעה עינך באחיך האביון". חטאים בגופם, דכתיב: "וחטאתי לאלקים". לה', זו ברכת השם. מאד, זה שפיכות דמים, שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד".

תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב"ה. כתיב: "ארץ ממנה יצא לחם מקום ספיר אבניה נתיב לא ידעו עיט". אמרו: וכי מאחר שממנה יצא לחם ועפרות זהב לו, למה לנו עוברי דרכים, שאין באין אלא לחסרנו? בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, שנאמר: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל". אמרו: דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה לירעי תרי יומי. ההוא יתמא בר ארמלתא דלא הוה ליה תורא, יהבו ליה תורי למירעי. אזל שקלינהו וקטלינהו, א"ל: דאית ליה תורא נשקול חד משכא, דלית ליה נשקול תרי. דעבר במברא נתיב חד זוזא, דלא עבר במברא נתיב תרי. דהוה ליה דרא דלבני אתי כל חד וחד ושקיל חד, א"ל: אנא חד הוא דשקלי. דהוה שדי תומי או שמכי, אתא כל חד וחד ושקיל חד; אמר: אנא חד הוא דשקלי. מאן דעבר במברא יהיב ארבע זוזי, ומאן דעבר במיא יהיב תמניא זוזי. זמנא חדא אתא ההוא כובס להתם, א"ל הב לי ד' זוזי כו' א"ל הב לי תמניא. פדעיה, אתייה לדיינא, א"ל: זיל הב ליה ארבע זוזי דשקל לך דמא ותמניא דעברת במיא. ארבעה דייני הוו בסדום, שקריי ושקרוריי זייפאי ומצלי דין. דמחי לה לאיתתא דחבריה ומפלה אמרי ליה יהבה נהליה עד דמעברא לך. דפסיק ליה לאודניה דחמריה דחבריה אמרי ליה הבה ניהליה עד דקרחא אודניה. דפדעיה ליה לחבריה אמרי ליה הב ליה אגרא דשקל לך דמא. אליעזר עבד אברהם אתרמי להתם פדעוהו ואתא לקמא דיינא א"ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא שקל גלליה פדעיה איהו לדיינא א"ל מההוא אגרא דנפיק לי מינך הב ליה את וזוזיי כדקיימי קיימי. הוה להו הלולא אתא אליעזר יתיב אסיפא דכולהו א"ל מאן זימנך להכא א"ל אנת שקל גלימא ורהט יתיב גבי אחרינא א"ל הכי. נפק עד דנפקי כולהו ואכיל לסעודתא. הוה להו פוריא דהוו מגנו אורחין עלה כי אריך גייזי מניה וכי גוץ מתחי ליה. איקלע אליעזר להתם אמרי ליה קום גני אפוריא א"ל נדרא נדרי מיומא דמיתת שרה לא גנינא אפוריא. כי הוה מתרמי להו עניא יהיב ליה כל חד וחד דינר וכתיב שמיה עלה וריפתא לא הוו ממטי ליה. כי הוה מיית, אתי כל חד וחד שקיל דידיה. הואי ההיא רביתא דהות מפקא ריפתא לעניא בחצבא, הות תלתא יומי ולא מיית. אתו כולי עלמא ומצערי ליה. איגלאי מילתא ושפיוה דובשא אוקמוה על אגר שורא, אתו זיבורי ואכלוה. שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה", אמר רב יהודה אמר רב: על עסקי ריבה. והיינו דכתיב: "ארדה נא ואראה הכצעקתה", כצעקת ריבה זו:

אמר ליה רב המנונא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה: מנא הא מילתא דאמור רבנן: "זכר צדיק לברכה" וכו', מדאורייתא מנלן? דכתיב: "וה' אמר המכסה אני מאברהם" וגו'. מנא הא מילתא, "ושם רשעים ירקב"? דכתיב: ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וחטאים:

וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. ר' יהודה אמר: כעס היה לאברהם אבינו כשפירש בן אחיו ממנו, אמר הקב"ה: לכל הוא מדבק וללוט בן אחיו אינו מדבק? רבי נחמיה אומר: כעס היה לו מהקב"ה בשעה שהיה לוט מהלך עמו, אמר הקב"ה: כך אמרתי לו, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", והוא מדבק את לוט בן אחיו כדי לירשו? אם כן ילך ויביא לו שני פרסתקין מן השוק ויורישם את שלו כמו שהוא רוצה.

"בן אחיו", הדא הוא דכתיב: "גרש לץ ויצא מדון". "גרש לץ ויצא מדון" זה לוט, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם. "וישבות דין וקלון", ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה.

ושמתי את זרעך כעפר הארץ. מה הארץ מסוף העולם ועד סופו, כך בניך מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר הארץ אין מתברך אלא במים, כך בניך אין מתברכין אלא בזכות התורה שנמשלה למים. ומה עפר הארץ מכלה כלי מתכות, כך ישראל, העכו"ם בטלים והם קיימים. ומה עפר הארץ עשוי דייש, כך בניך עשויין דייש למלכיות, הדא הוא דכתיב: "ושמתיה ביד מוגיך", אלין דממיגין לך. ואפילו כן, לטובתך, מקשקשין לך מן חוביך, כמה דאת אמר: "ברביבים תמוגגנה צמחה תברך". "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה", מה היו עושים? מרביצין אותן בפלטראות ומעבירין ורדין עליהן והא סימן טב, מה פלטיא זו מכלה את העוברים ואת השבים והיא קיימת, כך בניך מכלים את העכו"ם והן קיימין:

רמז עא קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. תני: הלך בשדה בין לארכה בין לרחבה קנה עד מקום שהלך, שהיה ר' אליעזר אומר: הילוך קנה; וחכמים אומרים: לא קנה עד שיחזיק. מאי טעמא דרבי אליעזר? קום התהלך בה; ורבנן אמרי, משום חביבותיה דאברהם הוא דקאמר ליה הכי וכו'.

כשבא בלעם וראה את המדבר מלא ערלות של ישראל, אמר: מי יוכל לעמוד בזכות דם ברית מילה? זאת היא מכוסה בעפר, שנאמר: "מי מנה עפר יעקב". מכאן התקינו חכמים שיהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ, שנמשלו לעפר שנאמר: ושמתי את זרעך כעפר הארץ. וכך היו ישראל מלין, עד שנחלקו לשתי ממלכות, אפרים מנעו מהם ברית מילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה, "ויאמר קנא קנאתי". א"ל הקב"ה: לעולם אתה מקנא! קנאת בשטים על גלוי עריות, וקנאת כאן. חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים להיות עושין מושב כבוד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית שנאמר: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים":

אברהם שאין כתיב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, שנאמר: קום התהלך וגו'. יעקב שכתוב בו שמירת שבת: "ויחן את פני העיר", נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה":

רמז עב

פרק יד

ויהי בימי אמרפל. כתיב: "חרב פתחו רשעים... חרבם תבא בלבם". מעשה בר' אליעזר בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור, והוא היה חורש בהר, ונשברה רגל פרתו, ונשברה לטובתו. ברח והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי, והיה אוכל קזוזות אדמה עד שהיה בפיו ריח רע. הלכו ואמרו לו לרבן יוחנן בן זכאי: ריח פיו של רבי אליעזר קשה. א"ל: כשם שהבאשת ריח פיך על התורה, כך ריח תלמודך יהא הולך מסוף העולם ועד סופו. לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו, ומצאו שהיה יושב ודורש וכל גדולי המדינה יושבין לפניו, ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע, ומצאו יושב ודורש הפסוק הזה. חרב פתחו רשעים דרכו קשתם, זה אמרפל וחבריו. להפיל עני ואביון, זה לוט. לטבוח ישרי דרך, זה אברהם. חרבם תבא בלבם, "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם". א"ל: לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסי, הרי לך כולן נתונין במתנה. אמר: הרי הן עלי חרם, ואיני אלא שוה בם לאחי.

"גם זו רעה חולה כל עמת שבא כן ילך", כמא דאתא בחליטין, כך הוא אזיל בחליטין. כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות. את כדרלעמר ותדעל ואמרפל ואריוך, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות, בבל מדי יון ואדום. למה כל אלה חברו אל עמק השדים? כדי שיבואו ויפלו ביד אברהם.

דבר זה עלה בידנו מן הגולה: כל מקום שנאמר "ויהי בימי", צרה וכו' (כדכתוב בריש מגילת אסתר). שלש שמות נקראו לו: כוש, נמרוד, אמרפל. כוש, שהיה כושי ודאי. נמרוד, שהעמיד מרד בעולם. אמרפל, שהיה אמירתו אפלה, דאמרי ואפלי בעלמא, דאמרי ואפלי באברהם, שאמר לו לירד לכבשן האש.

ותדעל מלך גוים. אתר הוא תמן ברומי, ונטלו אדם אחד והמליכו אותו עליהם ותדעל שמו.

דבר אחר: ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זה בבל. ואריוך מלך אלסר, זה יון. כדרלעומר מלך עילם, זה מדי. ותדעל מלך גוים, זו מלכות הרביעית, שמכתבת טירוניאה מכל האומות. אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו – צפה לרגליו של משיח. תדע לך, שכן מצינו בימי אברהם, על ידי שנתגרו מלכיות אלו באלו באת גדולה לאברהם:

רב ושמואל. חד אמר: נמרוד שמו; ולמה נקרא שמו אמרפל? שהפיל אברהם אבינו לתוך כבשן האש. וחד אמר: אמרפל שמו; ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד כל העולם כלו עליו במלכותו:

עשו מלחמה את ברע מלך סדום. רבי מאיר היה דורש שמות: ברע, בן רע. ברשע, בן רשע. שנאב, שהיה שואב ממון. ושמאבר, שהיה פורח ומביא ממון. ומלך בלע היא צוער, שנתבלעו דיוריה.

כל אלה חברו אל עמק השדים. שלש שמות נקראו לו: עמק השדים; עמק שוה; עמק סוכות. עמק השדים, שהיה מגדל סדנים. דבר אחר: שהוא עשוי שדים, שהוא מניק את בניו כשדים. עמק שוה, ששם הושוו כל האומות, וקצצו לו ארזים ועשו לו בימה והושיבוהו למעלה, והיו מקלסין אותו ואמרו: "שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו". אמרו לו: מלך אתה עלינו, נשיא אתה עלינו, אלהים אתה עלינו! אמר להם: אל יחסר העולם מלכו, אל יחסר העולם אלוהו. עמק סוכות, שהיה מסוכך באילנות, גפן ותאנה ורמון, אגוז ושקד, תפוח ופרסק.

הוא ים המלח. לא היה שם ים, אלא צנורות[1] היאור נתבקעו ונעשו ים; הדא הוא דכתיב: "בצורות יאורים בקע".

שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר. רבי יוסי אומר: י"ב וי"ג, הרי כ"ה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כלהון י"ג שנה היו. ומה מקיים רבן שמעון בן גמליאל ובארבע עשרה שנה? בארבע עשרה שנה למרדן.

ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר. בעל קורה טוען בעוביה. ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, בעשתרות דקרניא. ואת הזוזים בהם, ית זיותנא דבהון. ואת האימים בשוה קריתים, תרתין אינון. ואת החורי, זו מטרפולין שבררו אותה ויצאה לה לחירות בדור הפלגה. עד איל פארן, עד מישרא דפארן.

וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש. לא באו להזדווג אלא בתוך גלגל עינו של עולם, בקשו לסמותה וכו' (בב"ר פמ"ב).

ויכו את כל שדה העמלקי. עדיין לא עמד עמלק, אלא מגיד מראשית אחרית. וגם את האמורי היושב בחצצן תמר, בעין גדי דתמרייא.

ארבעה מלכים את החמשה, ויכלו להם.

ועמק השדים בארות בארות חמר, בירין בירין מסקן חמרא.

וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה. רבי יהודה אומר: ויפלו שמה, אלו האוכלוסים; והנשארים הרה נסו, אלו המלכים. ר' נחמיה אומר: ויפלו שמה, אלו המלכים; והנשארים הרה נסו, האוכלוסין. על דעתיה דרבי יהודה ניחא, על דעתיה דרבי נחמיה לא ניחא! בשעה שירד אבינו אברהם לכבשן האש וניצול, יש מאומות העולם שהיו מאמינים, ויש מהם שלא היו מאמינים. כיון שירד מלך סדום לחמר וניצול, התחילו מאמינים לשעבר.

ואת כל אכלם, אלו הכותבות.

ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברהם. כך עשו ללוט: נתנו אותו בסירה ונטלו אותו עמהם. כל כך למה? והוא יושב בסדום; לקיים מה שנאמר: "הולך את חכמים יחכם" וגו'.

ויבוא הפליט. הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג? שבא ומצא אברהם עוסק במצות עוגות. והוא לא נתכוון לשם שמים; אמר: אברהם זה קנאי הוא, עכשיו אני אומר לו שנשבה בן אחיו, והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו. אמר ליה הקב"ה: שכר פסיעותיך אתה נוטל, שאתה מאריך ימים. ועל שחשבת להרוג את הצדיק, חייך שאתה רואה אלף אלפים מבניו ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידם, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו":

מכדי סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני [אחיה בר שמחזאי] הוו, מאי שנא דמסיחון לא מסתפי ומעוג קא מסתפי? אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו; אמר: שמא תעמוד לו זכות אברהם אבינו, דכתיב: ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר ר' יוחנן: זה עוג, שפלט מדור המבול. ויש אומרים: פליט זה מיכאל (כתוב לעיל ברמז ס"ח):

רמז עג ויגד לאברם העברי. ר' יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. ור' נחמיה אומר, שהוא מבני בניו של עבר. ורבנן אמרי, שבא מעבר הנהר, ושהוא משיח בלשון עברי. והוא שוכן באלוני ממרא. ר' יהודה אומר: במישרא דממרא. ר' נחמיה אומר: בפלטין דממרא. על דעתיה דר' יהודה, אתרא הוא דשמיה ממרא. ועל דעתיה דר' נחמיה, גברא הוא דשמיה ממרא, ולמה נקרא שמו ממרא? שהמרה פנים באברהם. בשעה שאמר ליה הקב"ה למול, הלך ונמלך בג' אוהביו, אמר ליה ענר: כבר בן מאה שנה את, ואת הולך ומצטער עצמך? אמר ליה אשכול: מה את הולך ומסרס (נ"א ומסיים) עצמך בין שונאיך? אמר ליה ממרא: ולא עמד לך אלהיך בכבשן האש, ברעבון ובמלכים, והדבר הזה שהוא אומר לך למול אין את שומע? אמר ליה הקב"ה: אתה נתת לו עצה, חייך איני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך, הדא הוא דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא":

וישמע אברם כי נשבה אחיו. "משמועה רעה לא יירא", זה אברהם, "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". נכון לבו בטוח בה', "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". סמוך לבו לא יירא, "אל תירא אברם אנכי מגן לך". עד אשר יראה בצריו, "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם".

כי נשבה אחיו. וכי אחיו היה? אלא קלסתר פניו היה דומה לו.

וירק את חניכיו. ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו: חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולין לעמוד בהם? ר' נחמיה אומר: אברהם הוריק פנים כנגדן, אמר: אצא ואפול על קדוש שמו של הקב"ה. ר' אבא בר זבדא אמר: בכלי זיין הוריקן, כמה דאת אמר: "והרק חנית וסגור לקראת רודפי". ריש לקיש אמר: באבנים טובות ומרגליות הוריקן, כמה דאת אמר: "ואברותיה בירקרק חרוץ". ר' לוי אומר: בפרשת שוטרים הוריקן, כמה דאת אמר: "מי האיש הירא ורך הלבב".

חניכיו ילידי ביתו. בעלי חניכתו, שמם אברהם כשמו. שמונה עשר ושלש מאות. ריש לקיש בשם בר קפרא: אליעזר לבדו היה; מנין אליעזר הכי הוי.

וירדוף עד דן. שם עבודה זרה היא, מכה לפניה, וירדוף עד דן; מכה לאחריה, "מדן נשמע נחרת סוסיו".

ויחלק עליהם לילה, הלילה נחלק מאליו. רבנן אמרין: יוצרו חלקו; אמר הקב"ה: אברהם פעל עמי בחצי הלילה, אף אני פועל עם בניו בחצות הלילה; ואימתי? במצרים, שנאמר: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור". אית דאמר בלישנא אחרינא, אמר הקב"ה: אברהם יצא בחצות הלילה, אף אני יוצא כחצות, "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים".

ויכם וירדפם. וכי יש לך אדם רודף הרוגים? רודפיו של אברהם אבינו הרוגים היו, שנאמר: "כי אתה אשר הכית רדפו"; הדא הוא דכתיב: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו" וגו'. חי עולמים היה מאיר לו מכל מקום שהיה הולך. אמר ר' ברכיה: מזל צדק היה מאיר לו, צדקה היתה צווחת ואומרת: אם אין אברהם עושה אותי אין מי שיעשה אותי:

אמר רבי יוחנן: אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו, שנאמר: "והלילה אמר הורה גבר". ר' יצחק נפחא אמר, שנעשה לו מעשה לילה, שנאמר: "מן שמים נלחמו" וגו'. אמר ר' שמעון בן אלעזר: טבא דנפחא מדבר נפחא.

וירדוף עד דן. אמר ר' יוחנן: כיון שהגיע אותו צדיק לדן – תשש כחו, ראה שעתידין בניו לעבוד עבודה זרה. ואף אותו רשע לא נתגבר עד שהגיע לדן, שנאמר: "מדן נשמע" וגו':

רבי יהודה ור' נחמיה; חד מנהון אמר: אברהם היה משליך עליהם עפר, והוא נעשה חרבות; קש, והוא נעשה חצים. א"ל חבריה: 'יתן עפר' אין כתיב כאן אלא "כעפר"; הן היו משליכין חרבות על אברהם ונעשות עפר, חצים ונעשו קש, הדא הוא דכתיב: "ירדפם יעבור שלום". פסיעותיו של אברהם אבינו ג' מילין. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: מיל, שנאמר: "אורח ברגליו לא יבא". ר' נחמיה בשם ר' אבהו: לא נתאבקו רגליהם, אלא כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת.

וישב את כל הרכוש וגם את לוט בן אחיו ורכושו השיב. אמר ר' יודן: אנשים ונשים החזירו וטף לא החזירו, עמדו ונתגיירו. הדא הוא דכתיב: "והבאתי רעי גוים", אלו אנשי סדום, דכתיב: "ואנשי סדום רעים".

ויצא מלך סדום לקראתו. התחיל לכשכש בזנבו, אמר ליה: מה אתה ירדת לכבשן האש ונצלת, אף אני ירדתי לחמר ונצלתי. אל עמק שוה, ששם הושוו כל האומות וקצצו ארזים והושיבוהו עליהם וכו' (לעיל רמז ע"ב):

רמז עד ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. "ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם". בת צור, זה אברהם; בן שהצר למלכים, בן שהצרו מלכים לו. "במנחה פניך יחלו", ומלכי צדק מלך שלם. מלכי צדק, מצדיק את יושביו. מלכי צדק, "אדוני צדק", נקראת ירושלים צדק: "צדק ילין בה". מלך שלם, שנולד מהול. הוציא לחם ויין, הלכות כהונה גדולה מסר לו. לחם, זה לחם הפנים; ויין, אלו הנסכים. רבנן אמרי: תורה גילה לו, שנאמר: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

והוא כהן לאל עליון. ר' אבא בר כהנא אמר: כל יין שכתוב בתורה עושה רושם, חוץ מזה. ר' לוי אמר: אף לא יצאנו מידו, שמשם קרא עליו "ועבדום וענו אותם".

ומלכי צדק מלך שלם, שנולד מהול וכו' (כדכתוב לעיל בפסוק "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז), ברמז מ"ז):

ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, שנאמר: והוא כהן לאל עליון. כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, הוציאו מאברהם, שנאמר: ויברכהו ויאמר ברוך אברם וגו'. א"ל אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: "נאם ה' לאדוני" וגו' "על דברתי מלכי צדק". והיינו דכתיב: והוא כהן לאל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן:

ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. שלשה קניינין הן: תורה קניין אחד, דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו". שמים וארץ קניין אחד, דכתיב: קונה שמים וארץ. ישראל קניין אחד, "עד יעבור עם זו קנית". ואית דאמרי, ה' קניינין: תורה ושמים וארץ וישראל, אברהם ובית המקדש; דכתיב: "ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו":

קונה שמים וארץ. מאי קנאן? כאינש דאמר: פלן עינוהי יאי, שעריה יאי. אברהם היה מקבל את העוברים והשבים, ומשהיו אוכלין ושותין הוא אמר להון: בריכו, ואמרין ליה: מה נימר? אמר להון: ברוך אל עולם שאכלנו משלו. אמר ליה הקב"ה: אני לא היה שמי ניכר בבריותי, והכרת אותי לבריותי; מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, הדא הוא דכתיב: ברוך אברם לאל עליון וגו' וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך, שהפך מגנון שלך על צריך. כמה מנגינאות עשיתי כדי להביאם תחת ידיך. אוהבים היו זה לזה, משלחין כתבים זה לזה, משלחים דורונות זה לזה, והמרדתי אלו באלו כדי שיבואו ויפלו תחת ידיך.

ויתן לו מעשר מכל. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: מכח אותה ברכה אכלו שלש יתדות גדולות בעולם, אברהם יצחק ויעקב. באברהם כתיב: "וה' ברך את אברהם בכל", בזכות ויתן לו מעשר מכל. ביצחק כתיב: "ואוכל מכל", בזכות ויתן לו מעשר מכל. ביעקב כתיב: "כי חנני אלהים וכי יש לי כל", בזכות ויתן לו מעשר מכל.

תן לי הנפש והרכוש קח לך. מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו במצרים ר"י שנה? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר, מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה, שאמר: "במה אדע כי אירשנה". ר' יוחנן אמר, מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך. שמואל אמר, שהוריקן, כדלעיל:

רמז עה הרימותי ידי אל ה'. זה שאמר הכתוב: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות. אברהם הפריש תרומה גדולה, הרימותי ידי אל ה', ואין הרמה אלא תרומה כמה דאת אמר: "והרמותם ממנו תרומת ה'". יצחק הפריש מעשר שני, "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא וגו' מאה שערים", והלא אין הברכה שורה לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי; למה מדדן? בשביל לעשרן, הדא הוא דכתיב "ויברכהו ה'". יעקב הפריש מעשר ראשון, הדא הוא דכתיב: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".

כותי אחד שאל את ר' מאיר, אמר ליה: לית אתון אמרין דיעקב אבוכון קושטא? אמר ליה: אין, דכתיב: "תתן אמת ליעקב". אמר ליה וכו', הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה לשבטים. לא היה לו להפריש עוד לשנים? אמר ליה: את אמרת דאינון תריסר, ואנא אמר דאינון ארבסר, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמר ליה: יהא טבות, לית את מסייע לי? אוספת קמח! אמר ליה: לית את מודה לי שהן ארבע אמהות? אמר ליה צא מהן ארבע בכורות של ארבע אמהות, שאין הבכור מתעשר; למה? הוא קדש ואין קדש מוציא קדש. א"ל: טבוי לאומתך דאת בגווה:

רבי יהודה אומר: הרמותי ידי, עשאן תרומה, כמה דאת אמר: "והרמותם ממנו תרומת ה'". רבי נחמיה אומר, עשאן שבועה, כמה דאת אמר: "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם". ורבנן אמרי, עשאן שירה, כמה דאת אמר: "אלהי אבי וארוממנהו":

רמז עו אם מחוט ועד שרוך נעל. א"ל הקב"ה: אתה אמרת אם מחוט, חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית, כמה דאת אמר: "על ציצית הכנף פתיל תכלת", ומתרגמינן "חוטא דתכלתא". אתה אמרת נעל, חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, כמה דאת אמר: "וחלצה נעלו". דבר אחר: אם מחוט, זה המשכן, שהיה מצויר בתכלת וארגמן ותולעת שני ובשש וכו'. ועד שרוך נעל, זה חוט הסיקרא, דתני וכו' תוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. ועד שרוך נעל, אלו פעמי רגלים, כמה דאת אמר: "מה יפו פעמיך בנעלים":

דרש רבא: בשכר שאמר אברהם: אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת ורצועה של תפילין. בשלמא רצועה של תפילין דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא, ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. אלא חוט של תכלת מאי היא? דתניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", וכתיב: "כמראה אבן ספיר דמות כסא". אתה אמרת: אם מחוט, בו אני משבח בניך: "כחוט השני שפתותיך". אתה אמרת: עד שרוך נעל, בזכות כך אני פורע משונאיהם: "על אדום אשליך נעלי":

אמר רבא: קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו, שנאמר: בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו':

הדא הוא דכתיב: "ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד" וגו', "ויאמר דוד לא תעשו כן אחי את אשר נתן ה' לנו וישמור אותנו וגו' ומי ישמע לכם לדבר הזה וגו' ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק" וגו', "והלאה" אין כתיב כאן אלא "ומעלה", ממי למד? מאברהם זקנו שאמר: בלעדי רק אשר אכלו הנערים:

פרק טו

הנסיון השביעי: אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. לכל הנביאים נראה להם בחזון, ולאברהם נגלה במראה ובחזון. במראה מנין? "וירא אליו". בחזון מנין? אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה. א"ל: אברהם, אל תירא, שאני מגן לך. ר' אומר: הוציא את אברהם החוצה בליל יום טוב של פסח ואמר לו: "כה יהיה זרעך".

ר' אליעזר אומר: הראה הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ארבע מלכיות, מושלן ואובדן, שנאמר: ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת, זו מלכות אדום, שהיא כעגלה דשה. עז משלשת, זו מלכות יון, שנאמר: "וצפיר העזים הגדיל עד מאד". ואיל משלש, זו מלכות מדי ופרס, שנאמר: "האיל אשר ראית בעל הקרנים". ותור, אלו בני ישמעאל. "תור" לשון ארמית, שור תור; אי לארץ כשיצמד שור זכר עם הנקבה, יפתחו וישדדו את כל העמקים. וגוזל, אלו ישראל שנמשלו לגוזל, "יונתי בחגוי הסלע", "אחת היא יונתי". לא נאמר לשון משולשת אלא גבורי כח, כמה דאת אמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". רב משרשיא אמר: משולשים יהיו, שלשה פעמים עתידים למשול בארץ ישראל. פעם ראשון כל אחד ואחד בפני עצמו. פעם שני בשנים שנים. פעם שלישי כולן כאחד להלחם עם בית דוד, שנאמר: "יתייצבו מלכי ארץ" וגו'.

ר' יהושע אומר: לקח אברהם חרבו ובתר אותם כל אחד לשנים, שנאמר: ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך. אילו לא בתר אותם, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא הואיל ובתר אותם תש כחן וכו'. ואת הצפור לא בתר וגו', לא היה שם אלא בן יונה.

וירד העיט על הפגרים. זה דוד בן ישי שנמשל כעיט, "העיט צבוע נחלתי לי". כצאת השמש מן המזרח היה אברהם יושב, מניף עליהם בסודרו, כדי שלא ימשול בהן העיט, עד שבא הערב. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מכאן אתה למד שאין מושלן של ארבע מלכיות הללו אלא יום אחד מיומו של הקב"ה. א"ל ר' אלעזר בן ערך: כדברך, שנאמר: "נתנני שוממה כל היום דוה", חוץ משתי ידות שעה. תדע לך שהוא כן, בוא וראה, כשהחמה נוטה לבוא במערב שתי ידות שעה, תש אורו אין נוגה לו. וכן עד שלא יבוא הערב יצמח אורן של ישראל, שנאמר: "והיה לעת ערב יהיה אור".

עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות, ונפל עליו שנת תרדמה וישן לו. וכי יש לך אדם שהוא שוכב וישן ויכול להתפלל? אלא ללמדך שהיה אברהם ישן מכח התפלה, כדי שלא ישתעבדו בניו. אימה, זו מלכות הרביעית, שנאמר: "דחילו ואמתני". חשכה, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל. גדולה, זו מלכות מדי, שגדלה למכור ישראל חנם. נופלת, זו מלכות בבל, שנאמר: "נפלה נפלה בבל". עליו, אלו בני ישמעאל, שעליהם בן דוד יצמח, שנאמר: "אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו".

ר' זעירא אמר: לא נבראו הללו אלא עצים לגיהנם, שנאמר: והנה תנור עשן, ואין תנור אלא גיהנם, שנאמר: "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים":

"האל תמים דרכו", זה אברהם, "התהלך לפני והיה תמים". "אמרת ה' צרופה", שצרפו הקב"ה בכבשן האש. "מגן הוא לכל החוסים בו", אל תירא אברם אנכי מגן לך. "רשע עושה פעולת שקר", זה נמרוד, שהיו פעולותיו של שקר. "זורע צדקה", זה אברהם, "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה". "שכר אמת", שכרך הרבה מאד. ר' לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר האוכלוסין שהרגתי היה בהן צדיק אחד או ירא שמים אחד? משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של המלך. ראה חבילה של קוצים, וירד ונטלה. והציץ מלך, והתחיל מיטמר מפניו. א"ל: מה אתה מיטמר? פועלים הייתי צריך שיקשקשו אותה, עכשיו שקשקשת אותה בוא וטול שכרך. כך א"ל הקב"ה לאברהם: אותן אוכלוסין שהרגת, קוצים כסוחים היו, הדא הוא דכתיב: "והיו עמים משרפות סיד קוצים" וגו'. ר' לוי אמר חורי: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר אותן המלכים שהרגתי, שבניהם מכנסין אוכלוסין ועושין עמי מלחמה? א"ל הקב"ה: אל תירא... אנכי מגן לך, מה מגן זה, אפילו כל החרבות באות עליו הוא עומד כנגדן, אף אתה נלחם כנגדן. ורבנן אמרין: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש ונצלתי, לרעבון ונצלתי, עשיתי מלחמה עם המלכים ונצלתי, תאמר שקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעולם הבא? א"ל הקב"ה: אל תירא אנכי מגן לך, מגן עשיתי עמך בעולם הזה, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא, שכרך הרבה מאד, כמה דאת אמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

ר' יודן ור' הונא תרויהון בשם ר' יוסי בן זמרא. ר' יודן אמר: כל מקום שנאמר "אחרי" – סמוך; "אחר" – מופלג. ר' הונא אמר: כל מקום שנאמר "אחר" – סמוך; "אחרי" – מופלג. אחר הדברים האלה, הרהורי דברים היו שם. מי הרהר? אברהם הרהר; אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם! כרתָ ברית עם נח שאין אתה מכלה את העולם; עמדתי וסגלתי מצוות ומעשים טובים יותר ממנו, ודחית בריתי לבריתו. תאמר שאחר עומד ומסגל מצוות ומעשים טובים יותר ממני ותדחה בריתו לבריתי? א"ל הקב"ה: מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים; ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים, ולא עוד, אלא בשעה שיהיו בניך באין לידי עבירה ומעשים רעים, אני רואה צדיק אחד שהוא יכול לומר למדת הדין: די, אני נוטלו ומכפר עליהם.

היה דבר ה' אל אברם במחזה. י' לשונות נקראת נבואה: חזון, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה, נבואה. ואי זו היא קשה שבכולן? ר' אליעזר אומר: חזון, שנאמר: "חזות קשה הוגד לי". ר' יוחנן אמר: דבור, שנאמר: "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". ורבנן אמרין: משא, כמשמעו, שנאמר: "כמשא כבד יכבדו ממני". גדול כחו של אברהם, שנדבר עמו בדבור ובחזון.

אל תירא אברם, ממי נתירא? ר' ברכיה אמר: משֵם נתירא; הדא הוא דכתיב: "ראו איים וייראו קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון". מה איים הללו מסוימים בים, כך היו אברם ושם מסוימים בעולם. וייראו, זה נתירא מזה וזה נתירא מזה. אברהם נתירא, תאמר שיש בלבו עלי שהרגתי בניו? ושם נתירא, תאמר שיש בלבו עלי שהעמדתי רשעים? קצות הארץ, זה שרוי בקצו של עולם וזה שרוי בקצו של עולם. קרבו ויאתיון, קרבו זה לזה. "איש את רעהו יעזורו", זה עזר את זה בברכות, "ויברכהו ויאמר ברוך אברם" וגו', וזה עזר את זה במתנות, "ויתן לו מעשר מכל". "ויחזק חרש", זה שם, שעשה את התבה. "את צורף", זה אברהם, שצרפו הקב"ה בכבשן האש. "מחליק פטיש את הולם פעם", שהחליק פטישו והלם כל באי עולם פעם אחת. "אומר לדבק טוב הוא", אלו אומות העולם שהן אומרים: מוטב לידבק באלקיו של אברהם, ולא לידבק בעבודה זרה של נמרוד. "ויחזקהו במסמרים", ויחזק אברהם את שם במצוות ומעשים טובים. "ולא ימוט", אברם.

ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי. אמר ר' יונתן, שלשה הן שנאמר בהן "שאל", ואלו הן: שלמה, כתיב: "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אליו שאל מה אתן לך". אחז, כתיב: "שאל לך אות מעם ה' אלקיך". מלך המשיח, כתיב: "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך". רבי ברכיה ור' אחא בשם ר' שמואל בר נחמני אמר: אנו מביאין עוד שנים מן האגדה: אברהם ויעקב. אברהם, כתיב ביה "מה תתן לי", אינו אומר "מה תתן לי" אלא שאמר לו "שאל". יעקב אמר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו" וגו'. אמר ר' יוחנן, שני בני אדם אמרו דבר אחד. אברהם אמר: רבונו של עולם, אם עתיד אני להוליד בנים ולהכעיסך, מוטב לי וכו', ואנכי הולך ערירי; ודוד אמר: "חקרני אל ודע לבבי", דע הפורשים ממני, "אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם". אמר לפניו: רבונו של עולם, אם אני עתיד להוליד בנים ולהכעיסך, מוטב לי "ונחני בדרך עולם".

ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: ובן משק ביתי, זה לוט, שנפשו שוקקת עלי לירשני. הוא דמשק אליעזר, שבשבילו רדפתי מלכים עד דמשק ועזרני אל. ריש לקיש בשם בר קפרא אמר: ובן משק ביתי, בר ביתי. הוא דמשק אליעזר, שעל ידו רדפתי מלכים עד דמשק ועזרני אל, ואליעזר שמו, "וירק את חניכיו שמונה עשר ושלש מאות", ומנין אליעזר הכי הוי:

תשעה נכנסו בגן עדן בחייהם, אלו הן: חנוך, ומשיח, ואליהו, ואליעזר, ועבד מלך הכושי, וחירם מלך צור, ויעבץ בנו של רבי יהודה הנשיא, וסרח בת אשר, ובתיה בת פרעה. ויש אומרים: הוציא חירם, ונכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי:

ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע. אמר ר' שמואל בר יצחק, המזל דוחקני ואומר לי: אברם, אין את מן מוליד. א"ל הקב"ה: יהי כדברך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. שרי לא ילדה, שרה ילדה.

והנה דבר ה' אליו לאמר. מלאך אחר מלאך, דבור אחר דבור, אני ושלשה מלאכים נגלין עליך ואומרים לך: לוט ליטא, לא ירית אברהם.

ויוצא אותו החוצה. וכי מחוץ לעולם הביאו, שאמר הכתוב: "ויוצא אותו החוצה"? אלא אחוי ליה שקקי שמיא, כמה דאת אמר: "עד לא עשה ארץ וחוצות", והעלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה: הבט נא השמימה, ואין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמה דאת אמר: "הביטה ענני ה' אלקי". ויוצא אותו החוצה, צא מאצטגנינות שלך: נביא אתה, ואין אתה אסטרוגלוס[2], שנאמר: "השב אשת האיש כי נביא הוא". בימי ירמיהו בקשו ישראל לבוא לידי מדה זו, ולא הניח להם הקב"ה, שנאמר: "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו" וגו', כבר אברהם אביכם בקש לבוא לידי מדה זו ולא הנחתי לו. אמר ר' לוי: עד דסנדלא ברגלך, דרוס כובא; כל מי שהוא נתון למטה מהם, מתירא מהם, אבל את, שאת נתון למעלה מהם, דושם:

אמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין מזל לישראל? שנאמר: ויוצא אותו החוצה וכו'. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי לכך. א"ל הקב"ה: צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל. מאי דעתיך, דקאי צדק במערב? מהדרנא ליה ומוקמינא ליה במזרח, והיינו דכתיב: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו" וגו':

לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבוא לידי חטא, ואפילו חטא הקל. צא ולמד מאבותינו הראשונים, שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל שדבר אברהם, במה אדע. ובשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו, לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו. ובשכר שתי דמעות שהוריד עשו, נתנו לו את הר שעיר, שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם. ובשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב אחיו, נתנו לו מאה מדינות. ובשכר ששמע יעקב אל יוסף, נענש עליו כ"ב שנה. ובשביל מריבה נענשו משה ואהרן. אמרו חכמים: אם אש אחזה בלחים, מה יעשו יבשים? ועל אותה שעה הוא אומר: "תפלה למשה". חזר הקב"ה לרצות את משה, א"ל: לא אני הוא שאתם בני ואני אביכם, אתם אחי ואני אחיכם, אתם רעי ואני רעכם, אתם דודי ואני דודכם? כלום אסרתי לכם, איני מבקש מכם אלא כשם שבלשתי בעצמי ומצאתי י"א מדות, כך איני מבקש מכם אלא י"א מדות ,ואלו הן: "הולך תמים ופועל צדק" וגו'. שוב חזר הקב"ה לרצות את משה, א"ל: כלום יש לפני משוא פנים? בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, עשה מצוה – שכרה בצדה, שנאמר: "צדקתך כהררי אל" וגו'. מכאן אמרו: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה; וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו, וכבודו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת, ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונין אחר התיבה הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות. א"ל: ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות. אמר להם: ומה אעשה לו? תינוק הוא, ישחק. שוב למחר עשה כך, וכל אותן שמונה ימי החג, ולא אמר לו דבר. ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלש, עד שמת אותו האיש, ומתה אשתו, ומת בנו, ובן בנו, ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו, ולא נשתייר לו אלא זוג אחד, אחד חגר וסומא, ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחד, שהיה מתחרט שלא קרא ושלא שנה. פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, וכיון שהגיע העובר לפני התבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר: "קדוש קדוש קדוש". אמר ליה: מה ראית שהגבהת את קולך? אמר ליה: לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה, ועכשיו שנתנו לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי? ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלש, עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר, ומינוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה וקראו לו קלניא, לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. מעשה בכהן אחד שהאכיל את בהמתו תרומה, ונפלה עליו אש ואכלה ממנו שלשים כרים ושלשים בגדים וארבעה ועשרים כדים של יין וששה עשר כדים של שמן ושאר ממון שהיה לו. ובא ועמד לפני חכמים, סיפר להם מה שאירע לו. א"ל: כהן אני והאכלתי את בהמתי תרומה. ושמעו חכמים ואמרו: ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים! וכי תרומה קדש שאין להם אוכלים, כלום הולכים אלא לשרפה? א"ל: לא כך למדתני, כרשיני תרומה מאכילין אותה לבהמה ולחיה ולתרנגולים? לא אמרו אלא כרשינים, שמתחלתן אוכלי בהמה הן, ובשנת רעבון התירו לבני אדם לאכול אותן, לפיכך גזר עליהן דוד. מכאן אמרו: כל המאכיל את בהמתו תרומה, אפילו מתרומת חוץ לארץ, עליו הכתוב אומר: "ובוזה דרכיו ימות", ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו" וגו'.

למדנו מאברהם, שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, שנאמר: אל תירא אברם; אין אומר "אל תירא" אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו. משלו משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לבנו: צא והרוג את הלסטים הללו, ואם יפלו בידך אל תהנה מממונם, כדי שלא יאמרו: לא יצא בן המלך להרוג את הלסטים הללו אלא בשביל לקפח את הממון. יצא והרג אותן. בחזרתו יצא אביו לקראתו, אמר ליה: בני, ברוך אתה ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מממונם כלום, ועכשיו הרי אני משלם לך מבית גנזי בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שבעולם. לכך נדמה אברהם אבינו, בשעה שהרג את המלכים, יצא מלך סדום לקראתו, א"ל: "תן לי הנפש" וגו'. א"ל: שוטה שבעולם! וכי לכסף וזהב אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה אני צריך משלך? "אם מחוט ועד שרוך נעל" וגו'; לכך נאמר: אנכי מגן לך וגו'. למדנו מיצחק, שמתחילת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה. בן ע"ה שנה היה יצחק בשעה שנפטר אברהם אבינו, אמר: אוי לי, שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיו באבא, ומה תהא עלי מלפני הקב"ה? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודבר עמו באותו הלילה, שנאמר: "ויהי אחרי מות אברהם" וגו'. למדנו מיעקב, שמתחילת מעשיו היה ירא שמים, שנאמר: "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר" וגו'. וכן אבותינו הראשונים, שנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה" וגו'; ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחילה, עתיד הקב"ה שיבוא ויפדה אותם מבין אומות העולם, שנאמר: "חולי וגוחי בת ציון" וגו':

רמז עז אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. אמרו: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם לתוך כבשן האש, אמר לפניו גבריאל: רבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש? א"ל: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, א"ל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו:

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כפתוהו ועקדוהו לאברהם והניחוהו על גבי הארץ, והקיפו לו עצים מארבע רוחותיו, ה' אמות לכל צד, וגבהן של עצים ה' אמות. ועד אותה שעה לא הכיר תרח את בוראו. מיד באו שכניו ובני עירו וטפחו לו על ראשו, א"ל: בושת בושה גדולה וכלמה, בן שהיית אומר עליו שהוא יורש העולם הזה והעולם הבא שרפו נמרוד באש! מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וירד והצילו. אמר תרח בלבו: שמא יעמדו ויהרגו את בני? עמד ויצא משם, שנאמר: "ויקח תרח" וגו'. ובשכר שיצא משם לשם שמים, המליכו הקב"ה לאברהם אבינו בחייו ל"ה שנה, שנאמר: "נשיא אלהים אתה", ולהלן הוא אומר: "אשר נשיא יחטא"; מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלקיו. ומ' שנה מלך אחר מיתתו, הרי ע"ה שנה, ועליו הוא אומר: "לבבתיני אחותי כלה":

אמר רב חנן בר רבא אמר רב: עשר שנים נחבש אברהם אבינו, ג' בכותא, ז' בקרדו, ורב דימי מנהרדעא מתני איפכא. אמר רב: עיברא זעירא דכותא, זה הוא אור כשדים. הדא הוא דכתיב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו". בנוהג שבעולם, בשר ודם עושה לו פטרון שיהא מתקיים עליו, והוא נתפס באנקליטין. הלכו ואמרו לו: נתפס בן ביתך, א"ל: אני מתקיים עליו. יצא ליהרג, היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה אינו כן. אמרו מלאכי השרת: נתפס אברהם בן בריתך, א"ל: אני מתקיים עליו. א"ל: הרי הוא עומד לפני אמרפל, הרי אפומנימא שלו נקראין, הרי הוא יוצא לישרף! א"ל: הריני מתקיים עליו. הושלך לכבשן האש, ירד הקב"ה והצילו, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:

תרח היה רואה במזלות, רואה מזלו של הרן שהוא נשרף, ומזלו של הרן שהעולם מתמלא הימנו. נכנסו אומות העולם אצל אברהם אבינו, אמרו ליה: של מי אתה? אמר להם: לעולם לא אניח את הקב"ה שבשמים. מיד השליכוהו לכבשן האש. לא ירד עמו לא עיר ולא שרף ולא מלאך, אלא הקב"ה בעצמו, שנאמר: "אני ה' אשר הוצאתיך". הרן היה לבו חלוק, היה נוטה על דברי אביו. נכנסו אצלו, א"ל: של מי אתה? אמר בלבבו: אברהם אחי הוא גדול ממני, אם ראיתיו שנמלט, אומר אני: של אברהם אני. מיד השליכוהו לכבשן האש, ולא הספיק לירד עד שהמיתו האש, ונטלו המלך והשליכו לפני אביו, שנאמר: "וימת הרן על פני תרח אביו". ותרח אביו יפה ראה שהעולם מתמלא ממנו, ואינו יודע אם מן האנשים אם מן הנשים. שרי היתה בתו, שנאמר: "בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה", ונתמלא כל העולם ממנה:

שבעה דברי מופת נעשו בעולם, שלא נבראו כמותם מיום שנבראו שמים וארץ. מופת הראשון, שניצל אברהם מכבשן האש, שנאמר: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. והמופת השני, שילדה שרה בת תשעים שנה, ולא האמינו עד שהניקה בנים שרה. מופת השלישי, שנזרקה בו שיבה באברהם, שנאמר: "ואברהם זקן". מופת הרביעי, לא היה אדם עוטש וחיה, אלא בכל מקום היתה נפשו יוצאה, בין בשוק בין בדרך, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על הדבר ואמר: רבונו של עולם, אל תקח נפשי ממני עד שאצוה על בני; ונעתר לו, שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". לפיכך חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים, שנאמר: "עטישותיו תהל אור". מופת החמישי, "ובני ישראל הלכו ביבשה". מופת הששי, "שמש בגבעון דום", שבא יהושע ועשה מלחמת ישראל, והגיע ערב שבת, וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, עד שראה חכמי הגוים רוגשים במזלות לבוא על ישראל. מה עשה? פשט את ידו לאור השמש והירח והזכיר עליהם את השם, ועמד כל אחד ואחד במקומו ל"ו שעות עד מוצאי שבת. מופת השביעי, לא היה אדם עומד מחליו, עד שבא חזקיהו מלך יהודה ועמד וחיה, שנאמר: "מכתב לחזקיהו בחלותו ויחי מחליו". "ויאמר חזקיהו מה אות", אמר ליה: אחז אביך רגש במזלות והיה משתחוה לשמש, וירד השמש וברח במערב עשר מעלות. אם רוצה אתה, ירד עשר מעלות אחורנית. אמר חזקיה: לא כי, אלא אותן עשר שעות שתרד יעמוד במקומו. ונעתר לו, שנאמר: "הנני משיב את צל וגו' אשר ירד במעלות אחז". כשראה חזקיהו שלוחי מלך בבל, נתגאה בלבו למעלה והראה להם את כל האוצרות, ועוד שפתח הארון והראה להם את הלוחות, אמר להם: בו אנו עושין מלחמה ונוצחין. כעס עליו הקב"ה, אמר ליה: לא די לך שהראית להם אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קודש הקדשים, ועוד שפתחת להם את הארון והראית להם הלוחות מעשה ידי? חייך, הם יעלו ויקחו את כל האוצרות, ותחת הלוחות יהיו בניך סריסים בהיכל מלך בבל, אלו חנניה מישאל ועזריה:

ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. רבי חמא בר חנינא: לא כקורא תגר, אלא כאומר: באיזה זכות? אמר ליה: בכפרת שאני נותן לבניך. "ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת", שלשה מיני פרים: פר יום הכיפורים, ופר הבא על כל המצוות, ועגלה ערופה. "ועז משלשת", שלשה מיני שעירים: שעירי רגלים, ושעירי ראשי חדשים, ושעירת יחיד. "ואיל משלש": אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של יחיד. "ותור וגוזל", תור ובני יונה.

ויקח לו את כל אלה. ר' שמעון אומר: כל הכפרות כולן הראה לו, עשירית האיפה לא הראה לו. ורבנן אמרין: אף עשירית האיפה הראה לו; נאמר כאן: את כל אלה, ונאמר להלן: "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה'" וגו'. ואת הצפור לא בתר, הראה לו שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף.

דבר אחר: קחה לי עגלה משלשת, זו בבל שמעמדת שלשה: נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר. ועז משלשת, זו מדי שמעמדת שלשה: כורש ודריוש ואחשורוש. ואיל משלש, זו יון שמעמדת שלשה, דאמר ר' אלעזר: כל הרוחות כבשו ורוח מזרחית לא כבשו. א"ל ר' יוחנן, והכתיב: "ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה ועשה כרצונו והגדיל"? הוא דעתיה דר' אלעזר, דלא אמר מזרחה. ותור וגוזל, זו מלכות רביעית; תור הוא, אלא שגזלן הוא.

ויקח לו את כל אלה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: שרי אומות העולם הראה לו וכו'. על דעתיה דרבי יהודה, קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין; ועל דעתיה דר' נחמיה, ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל. ואת הצפור לא בתר, הראה לו כל מי שהוא מעמיד פנים בגל, הגל שוטפו, וכל מי שאין מעמיד פנים בגל, אין הגל שוטפו.

וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. נסב אברהם מכישה והוה מכיש להון, ולא הוו מתכתשין; ואף על פי כן וישב אותם אברם בתשובה. אמר ר' עזריה: לכשיעשו בניך פגרים בלא גידים ובלא עצמות, זכותך עומדת להם:

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר אדני אלהים וגו'. ואף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם, שנאמר: "והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני"; "למענך" מבעיא ליה? אלא למען אברהם שקראו אדון:

אמר ר' יוסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: ויאמר ה' אלקים במה אדע. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאין ואתה עושה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה? א"ל לאו. במה אדע? א"ל: "קחה לי עגלה משלשת". א"ל: תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? א"ל: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, שכל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבו לפני קרבן, ואני מוחל להם על כל עונותיהם:

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תחילת מפולת שינה, דמיך ליה ולא לעי באורייתא, דמיך ליה ולא לעי בעבידתא. רב אמר, שלוש תרדמות הן. תרדמת שינה, "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן". תרדמת נבואה, ותרדמה נפלה על אברם. תרדמת מרמיטה, שנאמר: ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם. ורבנן אמרין: אף תרדמה של שטות, שנאמר: "כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה". ר' חנינא ברבי יצחק אמר: ג' נובלות הן. נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות העולם הבא שבת. רבי אבין מוסיף תרתין: נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה תורה.

והנה אימה, זו בבל דכתיב: "באדין נבוכדנאצר התמלי חמא". חשכה זה מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית. גדולה זו יון; ר' סימון אמר: שהיא מעמדת ק"כ דוכסין, ק"כ איפרכין, ק"כ אסטרטיוטין. ורבנן אמרין: מששים ששים, דכתיב: "נחש שרף ועקרב"; מה עקרב זו יולדת לששים, כך מלכות יון מעמדת מס' ס'. נופלת זו מלכות רביעית, דכתיב: "מקול נפלם רעשה הארץ". ויש שמחליפים: נופלת זו בבל, דכתיב: "נפלה נפלה בבל". גדולה זו מדי, דכתיב: "גידל המלך אחשורוש". חשכה זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרות, שהיו אומרים: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. אימה זו מלכות רביעית, "דחילה ואמתני ותקיפא".

ויאמר לאברם ידוע תדע. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן. כי גר יהיה זרעך, משתראה לך זרע ת' שנה. אמר ר' יודן: גרות עבדות וענוי. בארץ לא להם ארבע מאות שנה, לאספטיה שלהן:

וגם את הגוי אשר יעבודו. גם, לרבות ד' מלכיות. דן אנכי, בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה – גואלן בע"ב אותיות, דאמר ר' יודן: מ"לבוא לקחת לו גוי" עד "ובמוראים גדולים" את מוצא ע"ב אותיות; ואם יאמר לך אדם: ע"ה הם, אמור לו: צא מהם גוי שני שאינו עולה מן המנין. ר' אבין אמר: בשמו גואלן, ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות.

ואחרי כן יצא ברכוש גדול, "אחר" אין כתיב כאן אלא "אחרי", משאביא עליהן י' מכות לאחר כן יצאו.

א"ל: אף אני בשעבוד? א"ל: ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. אמר ריש לקיש, שלושה הן שכתוב בהן "בשיבה טובה": אברהם ודוד, ושוה להן גדעון, ולא שוה לו; למה? "ויעש אותו גדעון לאפוד", לעבודה זרה:

אמר ליה הקב"ה: אתה אמרת "במה אדע", חייך שני פעמים, ידוע תדע.

ר' אלעזר בן עזריה אומר: והלא לא ישבו ישראל במצרים אלא ר"י שנים? תדע שהוא כן, בוא וראה: כשירד יוסף למצרים היה בן י"ז שנה, ובעמדו לפני פרעה היה בן ל', ושבע שני השבע וב' שני הרעב הרי ל"ט, ולוי היה גדול מיוסף ו' שנים, ובירידתו למצרים היה בן מ"ה, ושני חייו במצרים צ"ב שנה, הרי כולם קל"ז שנה, "ושני חיי לוי קל"ז", ובירידתו למצרים ילדה לו אשתו יוכבד בתו, ובת ק"ל ילדה את משה, "ומשה בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה", הרי ר"י שנים. וכאן הוא אומר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה? א"ל ר' אלעזר בן ערך: לא אמר לו הקב"ה לאבינו אברהם, אלא משהיה לו זרע, שנאמר: כי גר יהיה זרעך; ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים, ת' שנה. א"ל: והכתיב, "ומושב בני ישראל" וגו'? א"ל: ר"י שנים ישבו ישראל במצרים, וה' שנים עד שלא ירד יעקב למצרים נולד ליוסף ב' שבטים, מנשה ואפרים, הרי רט"ו שנה. ימים ולילות, הרי ת"ל שנה, שדילג הקב"ה על הקץ בזכות אבות שהן הרי עולם, ובזכות בני יעקב שהן גבעות עולם, שנאמר: "קול דודי הנה זה בא" וגו':

נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, זה יצחק, שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע". "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם". יעקב אבינו אמר: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה", הרי ק"צ שנים. נשתייר ר"י, סימן שנותיו של איוב. ובאותו הפרק נולד איוב, "ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה", ואומר: "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה". נמצאת אומר: כשירדו ישראל למצרים נולד איוב, וכשעלו מת. או יכול כל ת' שנה היו במצרים? והלא קהת מיורדי מצרים היה, ושני חיי קהת קל"ג שנים, ושני חיי עמרם קל"ז שנים, ופ' שנים של משה, הרי ש"נ שנה. ומה תלמוד לומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה? כל זמן שזרעו בארץ לא להם, ת' שנה; ועבדום, אלו ימי השעבוד; וענו אותם, אלו ימי העינוי; כולן ארבע מאות שנה:

זה שאמר הכתוב: "וישובו ויחנו לפני פי החירות", כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. א"ל הקב"ה: זו היא מההבטחה שהבטחתי לו, יחזרו לאחוריהם, שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון, וכשחזרו נטלוהו, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף" וגו':

הנפטר מן המת אל יאמר לו "לך לשלום", אלא "לך בשלום", שנאמר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום. הנפטר מחבירו אל יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום", שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום", והלך ונתלה. יתרו אמר למשה: "לך לשלום", הלך והצליח. ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. תקבר בשיבה טובה, בשרו שישמעאל יעשה תשובה בימיו:

דבר אחר: ואתה תבא אל אבותיך בשלום, וכי הנפש יוצאה מן הגוף והוא שלום? אלא שהצדיקים מקדמין אותו ואומרים לו: "בוא בשלום". וכתיב: "ויאסף אל עמיו"; כל הנפשות חוזרות, צדיקים עם הצדיקים והרשעים עם הרשעים, שנאמר: "ויאסף אל עמיו":

ויהי השמש באה ועלטה היה, אמיטתא הות. והנה תנור עשן ולפיד אש. ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו: גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש. א"ל: כל זמן שבניך יהו עוסקין בשתים הן ניצולין משתים; פרשו משתים הן נדונין בשתים, ועתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל. במה אתה רוצה שירדו בניך? בגיהנם או במלכיות? ר' חנינא בר פפא אמר: אברהם ברר לו את המלכיות. ר' חמא בר חנינא אמר: הקב"ה ברר לו את המלכיות; הדא הוא דכתיב: "אם לא כי צורם מכרם", זה אברהם; "וה' הסגירם", מלמד שהקב"ה הסכים לדבריו. ר' הונא בשם ר' אחא אמר: כך היה אברהם יושב ותמיה כל אותו היום, במה אברר, בגיהנם או במלכיות? אמר ליה הקב"ה: קטע הדין מלניא מלבך, ברור לך את המלכיות. הדא הוא דכתיב: "הרכבת אנוש לראשנו", ארכבת אומיא לרישינן; "באנו באש ובמים". ר' יהושע בן לוי אמר: אף קריעת ים סוף הראה לו, דכתיב: "אשר עבר בין הגזרים", כמה דאת אמר: "לגוזר ים סוף לגזרים":

רמז עח ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. שבעה אבות כורתי ברית. באברהם כתיב: ביום ההוא כרת וגו'. ביצחק כתיב: "ואת בריתי אקים את יצחק". ביעקב כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקוב". במשה כתיב: "כרתי אתך ברית". באהרן כתיב: "בריתי היתה אתו החיים והשלום". בפינחס כתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית". בדוד כתיב: "כרתי ברית לבחירי". שבעה אבות שכבו בכבודו של עולם ולא שלטה בהם רימה, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן ומרים, ובנימין בן יעקב. ויש אומרים אף דוד, שנאמר: "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח":

לזרעך נתתי את הארץ הזאת. ר' הונא ור' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמני אמרי: אף מאמרו של הקב"ה מעשה, שנאמר: לזרעך נתתי; "אתן" אין כתיב כאן אלא "נתתי". "יאמרו גאולי ה' אשר גואלם" אין כתיב, אלא "אשר גאלם". "כי פודה ה' את יעקב" אין כתיב כאן, אלא "כי פדה". "אשרקה להם ואקבצם כי אפדם" אין כתיב כאן, אלא "כי פדיתים". "ויברא ה' על מכון הר ציון" אין כתיב כאן, אלא "וברא ה'", כבר היא ברואה ומיתקנא.

את הקיני ואת הקנזי. לפי שאין מזכיר כאן חוי, לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם. עלה בדעתו של מקום שהוא מנחיל לישראל עשרה עממים. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני אינון תלתא, ואחרנייתא "ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי", הרי י'; ולא נתן להם אלא השבעה. ואיזה השלשה שלא נתן להם? ר' אומר: ערבים שלמייים נטיים. ר' שמעון בר יוחאי אומר: דרמסקים ואסיים ואספמיים. ראב"י אומר: אסיא וטרקי וקרטגינא. רבנן אמרי: אדום ומואב וראשית בני עמון, הם השלשה שלא נתן להם בעולם הזה. אדום שנאמר: "כי לא אתן לך מארצו ירושה", ובמואב כתיב: "אל תצר את מואב." קיני הוא עשו, קנזי וקדמוני עמון ומואב. ולימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל, כדי לקיים מאמרו של הקב"ה: "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". אבל עכשיו נתן להם שבעה, שנאמר: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך". אמר ר' יצחק: חזירתא רעיא בעשרה, ואימרתא לא בחד; כל אלין אמר הקב"ה לאברהם דיהיב ליה: את הקיני ואת הקנזי וגו', ועדיין "ושרי אשת אברם לא ילדה לו":

פרק טז

כתיב: "אל תגזל דל" וגו'. עני במה יקרא שמו לפניך? עשיר יקרא שמו על שם זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, אבל עני במה יקרא שמו לפניך? על שם בנו; כיצד? עמד בנו וקרא בתורה, אומר: בן מי הוא? זה אומר: בן פלוני עני הוא. וכן הוא אומר: "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאתי זקן אחד. אמר לי: רבי, מפני מה בעלי בתים שבישראל נעצרים על הבנים מהיות להם? אמרתי לו: בני, מפני שהקב"ה אוהבן אהבה גמורה ושמח בהן ומצרפן בהן, כדי שירבו רחמים לפניו. צא ולמד מאברהם ושרה שהיו עקרים מיצחק ע"ה שנה, והרבו רחמים עד שבא יצחק ושמחו בו. צא ולמד מרבקה, שהיתה עקרה כ' שנה, והרבתה רחמים עד שבא יעקב ושמחו בו. צא ולמד מרחל, שהיתה עקרה י"ד שנה משני ילדים, והרבתה רחמים עד שבאו שניהן ושמחה בהן. צא ולמד מחנה, שהיתה עקרה י"ט שנה וששה חדשים, עד שבא שמואל ושמחה בו.

ושרי אשת אברם לא ילדה לו. "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". מהו "מכרה"? עיבורה, כמה דאת אמר: "מכורותיך ומולדותיך". אברהם היה גדול מנחור שנה, נחור גדול מהרן שנה, [נמצא] אברהם גדול מהרן שתי שנים; [שנה] לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה. הרן מוליד לשש, ואברהם אינו מוליד.

ושרי אשת אברם לא ילדה לו. ר' יהודה אומר: לו לא ילדה; אילו נשאת לאחר ילדה. רבי נחמיה אומר :לא לו ולא לאחר. ומה מקיים ר' נחמיה אומר לא ילדה לו? אלא לו ולה.

ולה שפחה מצרית. שפחת מלוג היתה, והיה חייב במזונותיה, ולא היה רשאי למכרה. בעו מריש לקיש: מהו דתניא מלוג? אמר להו: כמה דאת אמר, מלוג, מלוג!

אמר רבי שמעון בן יוחאי: הגר בתו של פרעה היתה. כיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו, נתן לה בתו, אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא תהא מטרוניתא בבית אחר. הדא הוא דכתיב: ולה שפחה מצרית ושמה הגר, הא אגריך. אף אבימלך, כיון שראה נסים שנעשו לשרה בביתו נתן לה בתו לשפחה, אמר: מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא תהא מטרוניתא בבית אחר; הדא הוא דכתיב: "בנות מלכים ביקרותיך", בנותיהם של מלכים. "נצבה שגל לימינך", זו שרה:

רמז עט ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה'. אמרה שרה: יודעת אני מהיכן היא מכתי; לא מפני כשפים ולא מפני קמיע שאני צריכה, אלא עצרני ה' מלדת.

אולי אבנה (גם אנכי) ממנה. תני: כל מי שאין לו בנים [כאילו מת], כאילו הרוס. כאילו מת, שנאמר: "ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". כאילו הרוס, אולי אבנה ממנה, ואין בונין אלא ההרוס.

וישמע אברם לקול שרי. לקול רוח הקודש שבה, כמה דאת אמר: "ועתה שמע לקול דברי ה'".

ותקח שרי אשת אברם את הגר. לקחתה בדברים, אמרה לה: אשריך שאת מידבקת לגוף הקדוש הזה:

תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל, ויוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה לבנים ממנה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. לפיכך היה הוא חולה או היא חולה, או שהיו שניהם חבושין בבית האסורין, אין עולה להן מן המנין. א"ל רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק? דכתיב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. א"ל: יצחק עקור היה. אי הכי אברהם נמי עקור היה? אלא ההיא מבעיא ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחיס בהן שנותיו של יעקב:

ותתן אותה לאברם אישה, ולא לאחר. לאשה, ולא לפילגש.

ויבוא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה נתעברה. אמר ר' אלעזר: לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. התיבון ליה, והכתיב: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן"? אמר ר' תנחום: שלטו בעצמן והוציאו ערותן ונתעברו כמביאה שניה. אמר ר' חנינא בן פזי: הקוצים הללו אינן לא נכושין ולא נחרשים ולא נזרעין ומאליהן יוצאים ומתרוממות ועולין; החטים הללו כמה צער וכמה יגיעה עד שיעלו. ולמה נתעקרו האמהות? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן; הדא הוא דכתיב: "יונתי בחגוי הסלע" וגו', מפני מה עקרתי אתכם? בשביל "הראיני את מראיך". רבי חנינא בר פפא אמר: כדי שיהו מתרפקות על בעליהן בנוין. ר' חייא בר אבא אמר כדי שיצאו רוב השנים בלא שעבוד. ר' מאיר אומר: כדי שיהנו מהן בעליהן, שכל זמן שאשה מקבלת עוברין היא מתכערת ומתועבת מבעלה, שכל צ' שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באו לשאול בשלומה, והיא אומרת להם: צאו ושאלו בשלום של עלובה זו, והגר אומרת להם: שרי גברתי אין סתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת; אילו היתה צדקת, ראו כמה שנים לא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי. ושרי אומרת: עם דא אנא משגחא מיסב ומיתן? הלואי נסיב וניתן עם מרה.

ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך. ר' יודן בשם ר' יהודה בר רבי סימון: חומסני אתה בדברים, למה? שאתה שומע בזיוני ושותק. ר' אבא בר כהנא אמר: יבעי דיני גביך. משל לשני בני אדם שהיו חבושין בבית האסורין, נמצא המלך עובר. א"ל חד: תבע דקיון דידי! אמר: אפקוניה. א"ל חבריה: יבעי דיני גבך! אילו אמרת "תבע דקיון דידן", כמה דאפקך הוה מפקי לי; עכשיו שאמרת "דקיון דידי", לך אפיק, לי לא אפיק. כך אמרה שרה: אילו אמרת "ואנו הולכים ערירים", כמה דיהיב לך כן יהב לי; וכדו דאמרת "ואנכי הולך ערירי", לך יהיב, לי לא יהיב. משל לשני בני אדם שהלכו ללוות זרע מן המלך, א"ל חד: אשאיל לי זרע! אמר המלך: הבון ליה. א"ל חבריה: יבעי דיני גבך! אילו אמרת "אשאיל לן זרע", כמה דיהב לך כן הוה יהב לי; עכשיו דאמרת "אשאיל לי", לך יהב, לי לא יהב. הכא נמי, אילו אמרת: "הן לנו לא נתתה זרע", כמה דיהיב לך הוה יהיב לי; וכדו דאמרת: "הן לי לא נתתה זרע", לך יהיב, לי לא יהיב. ר' נחמיה בשם ר' אבין אמר: חימסה בפניו. ורבנן אמרי: ארבע מדות נאמרו בנשים, גרגרניות וכו' אף אוסטטניות. חמסי עליך וכו' (כדכתוב ברמז כ"ד):

אמר רבי חנן: כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחילה, שנאמר: ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". והני מילי דאית ליה דיינא בארעא. אמר ר' יצחק: אוי לו לצועק יותר מן הנצעק. תניא נמי הכי: אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק:

שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם: קיר נטוי, ועיון תפילה, ומוסר דין על חבירו:

ישפוט ה' ביני וביניך, ובנך כתיב. כבר כתיב "ויבוא אל הגר ותהר", ומה ת"ל "הנך הרה"? אלא מלמד שנכנסה בה עין הרע והפילה עוברה. אמר ר' חנין: אילו אלישע הנביא אמרה ברוח הקדש די.

ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך וגו'. אמר לה: מה איכפת לי, לא בטובתה ולא ברעתה. כתיב: "לא תתעמר בה" וגו', ודא מאחר שצערנו אותה אנו משעבדים אותה? לא איכפת לי לא בטובתה ולא ברעתה. כתיב: "לעם נכרי לא ימשול למכרה" וגו', וזו מאחר שעשינוה גבירה, נעשה אותה שפחה? לא איכפת לי לא בטובתה ולא ברעתה.

ותענה שרי ותברח מפניה. ר' אבא בר כהנא אמר: מנעתה מתשמיש המיטה. רבי ברכיה אמר: קפחתה בקורדיקון על פניה. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר: דליין וסנדלריאות הוליכה לה למרחץ.

בדרך שור. באורחא דחלוצא.

ויאמר הגר שפחת שרי. מתלא אמר: אם אמר לך חד: אודניך דחמר, לא תהימן. תרין, עביד לך פרומי. כך אברהם אמר: "הנה שפחתך בידך"; המלאך אמר: הגר שפחת שרי; ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת. מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חברך קרייך חמרא, אוכפא מוש לגביך? דכתיב: ויאמר הגר שפחת שרי וגו'.

ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך. אף על פי שתתעני תחת ידיה:

כמה מלאכים נזדווגו לה? ר' חמא בר חנין אמר ה', כל מקום שנאמר אמירה מלאך הוא. רבנן אמרין ארבעה, בכל מקום שנאמר מלאך. אמר ר' חייא: בוא וראה כמה בין אחרונים לראשונים. מנוח אמר לאשתו: מות נמות כי אלהים ראינו; והגר שפחת שרי רואה חמשה מלאכים בזה אחר זה ואינה מתיראה מהם. אמר ר' חייא: צפרנן של אבות ולא כרסן של בנים. אמר ר' יצחק: "צופיה הליכות ביתה", בני ביתו של אברהם אבינו צופים היו והיתה רגילה לראות בהם.

וקראת שמו ישמעאל. נקרא בשמו עד שלא נולד וכו' (כדכתוב ברמז מ"ה).

והוא יהיה פרא אדם. ר' יוחנן אמר: שהכל גדלין בישוב והוא גדל במדבר. ריש לקיש אמר: פרא אדם ודאי, שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות. ידו בכל ויד כל בו, [קרי ביה כלבו], ידו ויד כלבו שוות: מה כלבו אוכל נבלות אף הוא אוכל נבלות. אמר ר' אלעזר: אימתי יד כל בו? כשיבוא אותו שכתוב בו: "וכל די דארין בני אנשא וחיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכלהו",ן הדא הוא דכתיב: "לקדר ולממלכות חצור אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל", שעצרן במדבר והרגן.

על פני כל אחיו ישכון. הכא אמר ישכון, ולהלן את אמר: "על פני כל אחיו נפל"? אלא כל הימים שהיה אברהם אבינו קיים, ישכון; כיון שמת, "נפל". עד שלא פשט ידו בבית המקדש, ישכון; משפשט ידו בבית המקדש, "נפל". בעולם הזה ישכון, אבל לעתיד לבוא "נפל":

רמז פ ותקרא שם ה' הדובר אליה. על ידי מלאך. ר' יהודה בר רבי סימון ור' יוחנן בשם ר' אלעזר בר ר' שמעון: מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת[3], ואף היא על ידי עילה. רבי אבא בר כהנא בשם ר' בירי אמר: כמה דברים וכמה כרכורים כרכר בשביל להשיח עמה, שנאמר: "ויאמר לא כי צחקת". והכתיב: ותקרא שם ה' הדובר אליה? ר' יהושע בר ר' נחמיה בשם רב אידי: על ידי מלאך. והכתיב: "ויאמר ה' לה"?[4] ר' לוי בשם ר' חנינא בר ר' חמא אמר: על ידי מלאך. ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: על ידי שם.

אתה אל ראי. אמר ר' איבו: אתה הוא הרואה בעלבונם של עלובים.

כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. אמרה: לא די שנזקקתי לדבור, אלא למלכות, כמה דאת אמר: "כי הביאותני עד הלום". לא די שנזקקתי עם גברתי, אלא ביני לבין עצמי. אמר ר' שמואל, משל למטרוניתא שאמר לה המלך: עברי לפני. עברה לפניו והיתה מסתמכת על שפחתה, וצמצמה פניה ולא ראתה המלך, והשפחה ראתה:

פרק יז

הנסיון השמיני: ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. א"ל הקב"ה: עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול את בשר ערלתך והיה תמים, שהערלה היא חרפה, "כי חרפה היא לנו", והערלה היא טמאה מכל הטומאות, שנאמר: "כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא".

רבן גמליאל אומר: שלח אברהם וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו, וישמעאל בנו, בעצם היום בגבורת השמש, בחצי היום בעשור לחדש ביום הכיפורים. כתיב התם: "כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה", וכתיב הכא בעצם היום הזה נמול. ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם ברית מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם":

"כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם". התאנה הזו, בתחילה אורין אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים ואחר כך שלש, עד שאורין בסלים ובמגרפות. כך בתחילה "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד), ואחר כך שנים, אברהם ויצחק; ואחר כך אברהם יצחק ויעקב, "פרו וישרצו" וגו'. מה התאנה הזו אין בה פסולת אלא עוקצה בלבד, העבר אותה ובטל המום, כך התהלך לפני והיה תמים, אין בך פסולת אלא הערלה; העבר אותה ובטל המום.

"לכל זמן ועת לכל חפץ". זמן היה לו לאברהם אבינו אימתי שנתנה לו המילה, בעצם היום הזה נמול אברהם. זמן היה שימולו בניו, "כי מולים היו כל העם היוצאים".

וימל. בן מ"ח שנה היה בשעה שהכיר לבוראו, אלא שלא לנעול דלת בפני גרים. ואם תאמר ימול בן ע"ה, בשעה שנדבר עמו בברית בין הבתרים? אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. ימול בן פ"ו שנה, בשעה שנולד ישמעאל? אמר הקב"ה: כקינמון שאני מעמיד בעולם; מה קינמון זה, כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך אברהם, משנצרר דמו, משבטל יצרו, משבטלה תאותו. אמר: אם חביבה היא המילה, למה לא נתנה לאדם הראשון? א"ל הקב"ה: אברהם, דייך אני ואתה בעולם, ואם אין אתה מקבל עליך למול, דיו לעולמי עד כאן, ודיה לערלה עד כאן, ודיה למילה שתהא עגומה עד כאן. אמר: עד שלא מלתי היו באין ומזדווגין לי, תאמר משמלתי שהם באין ומזדווגין לי? א"ל הקב"ה: דייך שאני פטרונך, ולא לך לבדך, אלא דיו לעולם שאני אלוהו, שאני פטרונו:

רמז פא אני אל שדי. אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאלמלא שאמרתי לשמים וארץ די, עד עכשיו היו מותחין והולכין. אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי. אמר ר' לוי: למטרונא שאמר לה המלך: עברי לפני, ועברה לפניו, ונתכרכמו פניה. אמרה: תאמר שמצא בי מום? אמר לה המלך: אין ביך פסולת, אלא צפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קמעא, העבירי אותה ובטל המום. כך אמר הקב"ה לאברהם: אין בך פסולת אלא הערלה בלבד, העבר אותה ובטל המום.

התהלך לפני והיה תמים וגו'. רבי ישמעאל אמר: אברהם כהן גדול היה, שנאמר: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". אמר: אם ימול מן האוזן אינו כשר להקריב, מן הפה אינו כשר להקריב, מן הלב אינו כשר להקריב; הוי אומר זה ערלת הגוף. רבי עקיבא אומר, ארבע ערלות הן: נאמר ערלה באוזן, "הנה ערלה אזנם"; ונאמר ערלה בפה, "ואני ערל שפתים"; ונאמר ערלה בלב, "וכל ישראל ערלי לב". ונאמר לו: "התהלך לפני והיה תמים"; אם ימול מן האוזן – אינו תמים, מן הפה – אינו תמים, מן הלב – אינו תמים. ומהיכן ימול ויהא תמים? הוי אומר זה ערלת הגוף. אם ימול מן האוזן אינו שומע, מן הפה אינו יכול לדבר, מן הלב אינו יכול לחשוב; הוי אומר זה ערלת הגוף. ר' הונא בשם בר קפרא אמר: ישב אברהם ודן גזרה שוה. נאמר ערלה באילן, ונאמר ערלה באדם; מה ערלה האמורה באילן – מקום שעושין פירות, אף ערלה האמורה באדם, מקום שעושין פירות. ר' חנינא בן פזי אומר: וכי כבר נתנו גזרות שוות לאברהם? אתמהא! אלא רמזה לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך" וגו'. אמר ר' תנחום: מסתברא הדא קרא, "וערל זכר"; וכי יש ערל נקבה? אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה, משם מלין אותו:

נאמר ערלה באילן, "וכי תבואו אל הארץ וערלתם ערלתו". אין העץ האמור כאן אלא עץ הגפן, ואם אין כורתין את ערלתו, כל פירות שהוא עושה עוללות קטופים ולא טובים למראה; לאחר שכורתין אותו, פירות שהוא עושה טובים למראה ונבחר יינם להקריב על גבי המזבח. כך אבינו אברהם: עד שלא נמול, הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו ונפסל מעל גבי המזבח; וכשנמול, הפרי שעשה טוב במעשיו ונבחר להקריב על גבי המזבח. מכאן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח. מכאן אמרו: חייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו היום שזכה למול את בנו:

רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים. אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: התהלך לפני והיה תמים, אחזתו רעד, אמר: שמא יש בי דבר מגונה? כיון שאמר לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך", מיד נתקררה דעתו. אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו, שעה עומדת לו, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים, "והיית לאב המון גוים". ר' אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים". ר' ישמעאל אומר: גדולה מילה, שי"ג בריתות נכרתו עליה. ר' יוסי הגלילי אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את השבת החמורה. ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה למשה רבינו אפילו שעה אחת. ר' נחמיה אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את הנגעים. גדולה מילה, שאילולי היא – לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים" וגו'. רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא תלו לו בשעה שנתרשל מן המילה, שנאמר: "ויפגשהו ויבקש המיתו". אמר ר' יוסי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה; אלא אמר: אמול ואצא – סכנה היא, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". אשהה שלשה ימים, הקב"ה אמר לי "שוב מצרים". אלא מפני מה נענש? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר: "ויהי בדרך במלון". דבר אחר: גדולה מילה ששקולה ככל התורה כולה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". התהלך לפני והיה תמים (כתוב ברמז נ'):

למלך שהיה לו אוהב אחד קרתני, והיה מבקש לגדלו ולעשותו דוכוס, ולא היה יכול, שהיה בו פגם. אמר לו המלך: חגור לך זייני ואני עושה אותך דוכוס. אמר לו: אדוני המלך, הודיעני היאך אני אוזרה? אמר לו: כאשר הראיתיך כן עשה. כך אברהם, הקב"ה הראהו; זה שאמר הכתוב: "חגור חרבך על ירך גבור" וגו'. דבר אחר: למטרונא שנכנסה לשאול בשלום המלך. אמר המלך: כמה היא יפה! אלא שיש בה מום קימעא. אמרה לו: בבקשה ממך, אמור לי מה מום שלי. אמר לה: עשי צפרניך ואת שלמה. אמרה לו: איני יודעת ליטלן. פשט המלך את ידו ונטלן. כך אמר לו אברהם: העבר חרפתי. מיד "וכרות עמו הברית", וכתיב: "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן":

מנין לנוטריקון מן התורה? שנאמר: כי אב המון גוים נתתיך; אב נתתיך באומות, בחור נתתיך באומות, חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות. "אנכי", אנא נפשי כתבית יהבית. אמירה כתיבה נעימה יהיבה. יהיבה כתיבה נעימה אמירה. "ירט הדרך", יראתה ראתה נטתה. "כרמל", כר מלא. "נצטדק", נכונים צדיקים טהורים דכים קדושים:

והיה שמך אברהם. אמר רמי בר חמא: בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים, ולבסוף המליכו על רמ"ח, ואלו הן: שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה:

אחרים אומרים: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. בזמן שזרעך אחריך – שכינה שורה; אין זרעך אחריך, שכינה על מי שורה? על העצים או על האבנים? אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: חייב מיתה, שנאמר: "ובנים לא היו להם"; אם היו להם בנים לא מתו. דבר אחר: מאי קא מזהר ליה רחמנא? הכי קאמר ליה: לא תנסוב גויה ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה:

אתמר: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור. ר' יוחנן אמר: "המול ימול". מאי בינייהו? איכא בינייהו אשה, מאן דאמר ואתה את בריתי תשמור ליכא, דאשה לאו בת מילה היא; ולמאן דאמר "המול ימול" איכא, דאשה כמהולה דמיא. ומי איכא למאן דאמר אשה לאו בת מילה היא? והכתיב: "ותקח צפרה צר"? קרי ביה וַתַקַח. והא כתיב "ותכרות"? קרי ביה וַתַכרֵת:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה. והרי מילה שנאמרה לבני נח: ואתה את בריתי תשמור, ונשנית בסיני, "וביום השמיני ימול", ולישראל נאמרה ולא לבני נח? ההיא למישרי שבת הוא דאתא, "וביום" ואפילו בשבת. ואי בעית אימא, מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא: ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך אין, אינש אחרינא לא. אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו? "כי ביצחק יקרא לך זרע". בני עשו ליחייבו? "ביצחק" ולא כל יצחק. בני קטורה [לא] ליחייבו? "את בריתי הפר", לרבות בני קטורה:

לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזו זו מצות העומר:

ויפול אברהם על פניו. שני פעמים נפל אברהם על פניו[5], כנגד כן נטלה מילה מבניו שני פעמים: אחד במצרים ואחד במדבר. במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן:

דרש בר קפרא וכו'. אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי? התם קודשא בריך הוא אמר ליה לאברהם: שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי. אלא מעתה הקורא לישראל יעקב הכי נמי? שאני התם דהדר אהדריה קרא, דכתיב: "ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". ואברהם לא אהדרי? והכתיב: "בחרת באברם"? נביא הוא דקא מסדר שבחיה דאברהם:

בר קפרא אמר: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. אמר ר' לוי: בעשה ולא תעשה; ולא יקרא עוד את שמך אברם, הרי בלא תעשה; והיה שמך אברהם, הרי בעשה. והרי אנשי כנסת הגדולה קראוהו אברם: "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם"? שניא היא, שעד שהוא אברם בחרת בו. ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה? (ולא) הוא שנצטוה עליה. ודכוותה הקורא לישראל יעקב עובר בעשה? תני: לא שיעקר שם יעקב, אלא "כי אם ישראל יהיה שמך", ישראל עיקר ויעקב טפל. ר' זכריה בשם ר' אחא אמר: מכל מקום יעקב שמו; אלא "כי אם ישראל יהיה שמך", יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו:

רמז פב ונתתי לך ולזרעך אחריך. ר' יודן אמר חמש: אם מקבלין בניך אלהותי, אני אהיה להון לאלהים לפטרון; ואם לאו, לא אהיה להון לאלהים לפטרון. אם נכנסין בניך לארץ, הן מקבלין אלהותי, ואם לאו אין מקבלין אלהותי. אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ, ואם לאו אין נכנסין לארץ. אם מקיימין בניך את המילה אהיה להן לאלוה לפטרון, ואם לאו לא אהיה לפטרון, שאם מקבלין בניך את המילה הם מקבלין אלהותי, ואם לאו אין מקבלין אלהותי. ר' ברכיה אמר: "וזה הדבר אשר מל יהושע", דבר אמר להון ומלן. אמר להן: מה אתם סבורים, שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם: לך ולזרעך אחריך על מנת "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך" (פס' ט). ר' הונא אמר: ואתה... אתה, מכאן למוהל שיהא מהול. ר' יוחנן אמר: "המול ימול" (פס' יג), מכאן למוהל שיהא מהול. תני: ישראל ערל אינו מוהל, קל וחומר גוי ערל.

ונמלתם את בשר ערלתכם. כנומי הזה שהיא תלויה בגוף. מעשה במונבז ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית. כיון שהגיעו לפסוק זה, "ונמלתם את בשר ערלתכם", הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה פניו לכותל והתחיל בוכה. הלכו זה וזה ומלו עצמן. לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק זה אמר אחד לחבירו: אי לך אחי! אמר ליה: את אי לך אבל אני לא אי לי. גילו את הדבר זה לזה. כיון שהרגישה אמם בהם, הלכה ואמרה לאביהם: בניך עלת נומי בבשרם וגזר הרופא שימולו; אמר לה: וימולו. מה פרע לו הקב"ה בשעה שיצא למלחמה? עשו לו סיעה של פסטון, וירד המלאך והצילו.

ובן שמונת ימים וגו'. תני: הלוקח עובר שפחתו של גוי, רבי יוחנן אמר: ימול לשמונה. לבן או לבת, לבן מכל מקום, לבת מכל מקום:

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. יש יליד בית שנמול לאחד, בלוקח שפחה לעוברה דלא קניא ליה; ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. יש יליד בית שנמול לשמונה, לקח שפחה ונתעברה אצלו. יש מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה ואחר כך ילדה. יש מקנת כסף שנמול לאחד, שלקח שפחה וולדה עמה. ר' חמא אמר: יליד בית שנמול לאחד, כגון שילדה ואחר כך הטבילה. יליד בית שנמול לשמונה, כגון שהטבילה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לשמונה, כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לאחד, כגון שלקח שפחה וולדה עמה: המול ימול. לרבות ציצין המעכבין את המילה.

את בריתי הפר, לרבות המשוך. מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, דאמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל:

תני: ישראל מל את הכותי, כותי לא ימול את ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי ר' יהודה. אמר ליה ר' יוסי: וכי היכן מצינו מילה בתורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נפשו. אמר רב חסדא: מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב: "לה' המול". ור' יוסי? המול ימול כתיב. ואידך נמי הכתיב לה' המול? ההוא בפסח כתיב. ואידך נמי הכתיב המול ימול? דברה תורה כלשון בני אדם.

למה התינוק נמול [לשמונה] ימים? [שנתן] הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כח. וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה, שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן", וכתיב: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד":

המול ימול. מילה ופריעה, מילה וציצין. המול ימול, מכאן למוהל שיהא מהול. המול ימול, להביא את שנולד מהול. תני, ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר כשהוא מהול; שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך. ר' אליעזר בנו של [ר' יוסי הגלילי] אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה ועל זה שצריך להטיף ממנו דם ברית; על מה נחלקו? על שנולד מהול וחל יום שמיני שלו להיות בשבת, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך; והלכה כדברי התלמיד.

וערל זכר. וכי יש ערל נקבה? אלא במקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה משם מלין אותו. את בריתי הפר, זה המשוך. תני: המשוך צריך למול; ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שהיא ערלה כבושה. אמרו לפני ר' יהודה: והלא הרבה היו כך בימי בן כוזיבא, לכולהון בנין, חוזרין ומלין, הדא הוא דכתיב: המול ימול, אפילו ארבעה וחמשה פעמים:

ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי. "אשת חיל עטרת בעלה". אמר ר' אחא: בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרת בבעלה. רבנן אמרין: מרתא דבעלה. בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אמר ר' יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם. אמר ר' שמעון בן יוחאי: יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח סביב כסאו של הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בשביל שאני קטנה שבאותיות, הוצאתני משמה של צדקת? אמר לו הקב"ה: לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף אותיות, עכשיו תהיה נתון בשם זכר ובראש אותיות; הדא הוא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". אמר ר' מני: לשעבר היית שרי לעמה, ועכשיו שרה לכל באי העולם.

וברכתי אותה. ר' יהודה אומר: וברכתי אותה, ליתן לה בן; וברכתיה, לברכה בחלב. אמר ליה ר' נחמיה: וכי כבר נתבשרה וכו'? אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנין: נותן אני יראתה על כל אומות העולם, דלא יהו מונין לה וקורין לה עקרתא. ר' יודן בשם ר' שמעון בן לקיש: עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרון.

מלכי עמים ממנה יהיו. מכאן דרש אברהם והחזיר קטורה.

ויפול אברהם על פניו ויצחק. ר' פנחס בשם ר' לוי: שני פעמים נפל אברהם על פניו, וכנגדן נטלה מילה מבניו שני פעמים: אחד במצרים ואחד במדבר; במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן.

הלבן מאה שנה יולד, למה? ששרה בת תשעים שנה תלד וכו'. האיש אינו מזקין והאשה מזקנת. איזו היא זקנה? כל שקורא אותה אימא פלונית ואינה מקפדת.

לו ישמעאל יחיה לפניך. לאוהבו של מלך, שהיה המלך מעלה לו אנונא. אמר ליה: אני מבקש לכפול אנונא שלך. אמר ליה: אל תמלי רוחי קריר; הלואי קדמתא לא תמנע מני! כך לו ישמעאל יחיה לפניך.

ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו. ר' יוחנן אמר: כאן בן האמה למד מבן הגבירה. הנה ברכתי אותו, זה יצחק. והרביתי אותו, זה יצחק. והפריתי אותו, זה יצחק. ולישמעאל, כבר שמעתי אותו על ידי מלאך. ר' אבא בר כהנא בשם ר' בירי: כאן בן הגבירה למד מבן האמה. הנה ברכתי אותו, זה ישמעאל; קל וחומר "ואת בריתי אקים את יצחק" (פס' כא).

שנים עשר נשיאים יוליד. כתיב "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"; וישמעאל אינו מעמיד שנים עשר אלא אותם נשיאים, כמא דאת אמר: "נשיאים ורוח וגשם אין". אבל אלו מטות, כמא דאת אמר: "שבועות מטות אומר סלה" (חבקוק ג, ט):

הרואה ישמעאל בחלום תפילתו נשמעת, שנאמר: ולישמעאל שמעתיך. והני מילי ישמעאל בן אברהם; אבל ישמעאל ממש, ולא כלום:

ואת בריתי אקים את יצחק (כתוב ברמז מ"ה). ואת בריתי אקים את יצחק. אותה שנה מעוברת היתה.

ויכל לדבר אתו. תני: הנפטר מחבירו בין גדול בין קטן, צריך ליטול ממנו רשות. ממי את למד? מאברהם. פעם אחת היה אברהם מדבר עם הקב"ה, באו מלאכי השרת לדבר עמו, אמר להן: נפטר מן השכינה שהיא גדולה מכם תחילה ואחר כך אני מדבר עמכם. כיון שדיבר כל צרכיו, אמר לפניו: רבונו של עולם, צריך אני לדבר למלאכים; אמר לו: הפטר בשלום. הדא הוא דכתיב: ויעל אלהים מעל אברהם. אמר ריש לקיש: האבות הן הן המרכבה, שנאמר: ויעל מעליו.

ויקח אברהם את ישמעאל בנו. בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו, העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים. אמר הקב"ה: בשעה שיהיו בניו באין לידי מעשים רעים אני נזכר אותו הריח ומתמלא עליהן רחמים.

ואברהם בן צ"ט שנה בהמולו את בשר ערלתו, וישמעאל בנו בן י"ג שנה בהמולו את בשר ערלתו. הכא את אמר בשר ערלתו, ולהלן את אמר "את בשר ערלתו"? אלא אברהם על ידי שנתמעך על ידי אשה, בשר ערלתו; אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה, "את בשר ערלתו".

בעצם היום הזה נמול אברהם. כתיב: "לא מראש בסתר דברתי". אמר הקב"ה: אילו מל אברהם בלילה, עכשיו יהו כל דורו אמרין: כך וכך! [אילו] היינו יודעים לא היינו מניחין אותו למול. אלא בעצם היום, ודרגש ליה ימלל. נמול אברהם, הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו. אמר ר' לוי: "מל אברהם" אין כתיב כאן, אלא נמול אברהם; בדק עצמו ונמצא מהול. בההיא עונתא אקיל ר' ברכיה לר' לוי, אמר ליה: כזבנא שקרנא את, אלא הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו.

וכל אנשי ביתו יליד בית וגו'. תני: הולכין ליריד של גוים בחול המועד ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות. ר' אמי בשם ריש לקיש אמר: לא סוף דבר עבדים מהולים הוא לוקח, אלא אפילו עבדים ערלים, מפני שהוא מכניסן תחת כנפי השכינה:

כל העבדים שנמולו עם אבינו אברהם לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל; ולמה מלן? בשביל טהרה, שלא יטמאו את אדוניהם במאכליהם ובמשתיהם:


הערות עריכה

  1. ^ נ"א: צורות
  2. ^ נדצ"ל: אסטרולוגוס
  3. ^ שרה.
  4. ^ ברבקה.
  5. ^ פסוק ג וכאן פס' יז