ילקוט שמעוני תורה סב
<< · ילקוט שמעוני · תורה · סב · >>
רמז סב הוא היה גבור ציד. חמשה "הוא" לטובה: "אברם הוא אברהם", "הוא משה ואהרן", "הוא חזקיהו המלך", "הוא עזרא עלה מבבל", "דוד הוא הקטן". וחמישה "הוא" לרעה: הוא היה גבור ציד, "הוא עשו אבי אדום", "הוא דתן ואבירם", "הוא המלך אחז", "הוא אחשורוש". רבי ברכיה אמר, אף אית לן חד דהוא טב מכולהון: "הוא ה' אלקינו", שמדת רחמיו לעולם.
הוא היה גבור ציד. רבי יהודה אומר: הכתנת שעשה הקב"ה לאדם ולעזרו היו עם נח בתבה, והנחילם לנמרוד; ובשעה שהיה לובש אותם, כל בהמה חיה ועוף שהיו רואין את הכתנת על נמרוד באין ונופלים על פניהן לפניו, והיו בני אדם סבורים שהוא מגבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם. ואמר לעמו: "הבה נבנה לנו עיר", עד שבנו אותה גבוהה כ"ז מילין. ומעלות היה לו במזרחו ומערבו, ואלו שהיו מעלים לבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו. ואם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו; ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה! עמד אברהם והלעיג בם וקללם בשם אלקיו, שנאמר: "בלע ה' פלג לשונם"; ומאסו את דבריו כאבן מושלכת על גבי קרקע, ועליו הכתוב אומר: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה":
מאי בבל? אמר ר' יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה, ארם ונציבין וקטיפין. בארץ שנער, זו בבל שהיא מנוערת מן המצות, בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית. שנער, שהן מתים בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ. שנער, ששריה מתים נערים. שנער, ששריה מביטין בתורה עד שהן נערים. דבר אחר: שנער, שהעמידה שונא וצר להקב"ה, ואי זה? זה נבוכדנאצר.
מן הארץ ההיא יצא אשור. מן העצה ההיא יצא אשור. כיון שראה שהן באין לחלוק על הקב"ה, פנה מארצו. א"ל הקב"ה: אתה יצאת לך מארצך, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד': ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, ולא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עמהם בחרבן בית המקדש, א"ל הקב"ה: אתמול אפרוח, עכשיו ביצה? אתמול מפריח מצות ומעשים טובים, עכשיו מכונן כביצה, אתמהא? לפיכך "היו זרוע לבני לוט סלה", ללווט.
ואת רסן בין נינוה ובין כלח וגו'. ואת רסן, אין אנו יודעין אם רסן היא העיר הגדולה, אם נינוה היא העיר הגדולה. מן מה דכתיב: "ונינוה היתה עיר גדולה", הוי נינוה עיר הגדולה:
ומצרים ילד את לודים. מוניטון של מצרים אינן אלא פסולין. פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין הטליסין, והיו אלו מגנבין נשותיהן של אלו ואלו מגנבין נשותיהן של אלו; ומה יצאו מהן? פלשתים גבורים, פתרוסים גנבים, כפתרים ננסין.
ולשם יולד גם הוא. אין אנו יודעין אם שם הוא הגדול אם יפת הוא הגדול; [מן מה דכתיב: "אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול", הוי יפת הוא הגדול].
שם האחד פלג. רבי יוסי אומר: הראשונים, על ידי שהיו מכירין את יחוסיהן, היו מוציאין שמן לשם המאורע; אבל אנו שאין אנו מכירין יחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו. ר' שמעון בן גמליאל אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקדש היו מוציאין לשם המאורע; אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקדש וכו'. אמר רבי יוסי: נביא גדול היה עבר, שקרא את שם בנו פלג ברוח הקודש, שנאמר: כי בימיו נפלגה הארץ. אם תאמר בתחילת ימיו, והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד משפחות הרבה ונתפלגו. ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש; אלא בסוף ימיו. אברהם אבינו היה בההפלגה בן מ"ח שנים.
ושם אחיו יקטן. שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו:
ויקטן ילד את אלמודד וגו'. מקום הוא ששמו חצר מות, שהן אוכלין כרישין ולובשין כלי פפייר ומצפין למיתה בכל יום; ושמואל אמר: אפילו כלי פפייר אין להם.
ויהי מושבם ממשא, משא מיתה. מדי חולה. עילם וגונבי גוססות. חבל ימא תכלתא דבבל. צור צייר תכלתא דחבל ימא. בין הנהרות כגולה ליוחסין. הר הקדם, טורי מדינחא. תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצירף את כל התורה כולה, ומיום שנברא העולם עד אותה שעה, וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה דורשו וחוקרו ובוחנו וצורפו ברמ"ח פעמים כנגד רמ"ח אברים שבאדם ואחר כך הוציאו מתוך פיו וקבעו בתורתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות" וגו'. וכל דבר ודבר שקבע בתורה אם זז ממקומו קימעא קלקל את העולם כולו. ובדעתו של הקב"ה שלא ליתן פתחון פה לבהמה, ומתוך שנתן פתחון פה לנחש קלקל את כל העולם. עשרה דורות מאדם ועד נח, בדעתו של הקב"ה לפקוד עון אבות על בנים, ולא פקד, אלא כל אחד ואחד עשאו מלך על אשתו ועל בני ביתו, אין להם לא אימת מלכות ולא מדת פורענות אלא אוכלין ושותין ושבעין ובועטין מתוך הטובה, שנאמר: "ויאמרו לאל סור ממנו". עשרה דורות מנח ועד אברהם, בדעתו של הקב"ה לחלקם לשבעים לשון; והוא לא עשה כן, אלא עשאן כולן לשון אחד, ובקשו להחריב את כל העולם כולו, שנאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית יא, א):
פרק יא
ויהי כל הארץ שפה אחת. הוציאו מפיהם ואמרו: אחד לאלף ותרנ"ו הרקיע הזה מתמוטט, אלא בואו ונעשה לו סמוכות, אחד מן הצפון ואחד מן הדרום ואחד מן המערב, וזה שכאן סמכו מן המזרח. ודברים אחדים, דברים אחודים. מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש. ואמרו דברים על שני אחדים: על "אחד היה אברהם", ועל "ה' אלקינו ה' אחד". אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונתן עבודה זרה בראשו ונתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה. דבר אחר: שפה אחת. לאחד שהיה לו מרתף של יין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ, שניה מצאה חומץ, שלישית מצאה חומץ, אמר: הא מיסתיא, דכולא בישא. איזה מהן קשה? זה שהוא אומר למלך: או אני או את בפלטין, או זה שהוא אומר למלך: אני ולא את בפלטין? הוי אומר: זה שהוא אומר, אני ולא את. כך דור המבול אמרו: "מה שדי כי נעבדנו"; דור הפלגה אמרו: לא כל הימנו לבור לו את העליונים וכו'. אותן לא נשתייר מהן פליטה, ואלו נשתייר מהן. אלא דור המבול, על ידי שהיו שטופין בגזל, "גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו", לפיכך לא נשתייר מהן פליטה; אבל אלו, על ידי שהיו אוהבין זה לזה, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתייר מהן פליטה. גדול השלום, שאפילו ישראל יעבדו עבודת אלילים ושלום ביניהן, כביכול אינו יכול לשלוט בהן, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו"; אבל משנחלקו מהו אומר? "חלק לבם עתה יאשמו".
ויהי בנסעם מקדם. למיתי מדינחא. דבר אחר: הסיעו עצמן מקדמונו של עולם, אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלהותו.
וימצאו בקעה. ר' יהודה אומר: נתכנסו כולם לידע איזו בקעה מחזקת להם. רבי נחמיה אומר: וימצאו, "אם ללצים הוא יליץ". וישבו שם, כל מקום שאת מוצא ישיבה, השטן קופץ; כל מקום שאת מוצא נחת רוח, השטן מקטרג; בכל מקום שאת מוצא אכילה ושתיה, השטן מקטרג.
ויאמרו איש אל רעהו. מי אמר למי? מצרים אמר לכוש. ונשרפה לשרפה, עתידין אלין עממיא מן גו עלמא למשתרפא. ותהי להם הלבנה לאבן, מצלחא בידיהון; אתי למיבני חדא, והוא בני תרתי; אתי למישע חדא, והוא שייע ד'.
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר. אמר רבי יודן: מגדל בנו, עיר לא בנו. התיבון, והכתיב: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל"? א"ל, קרון דבתריה: "ויחדלו לבנות המגדל" אין כתיב כאן, אלא "לבנות את העיר". המגדל הזה שבנו, שלישו שקע ושלישו קטף ושלישו קיים. ואם תאמר שהוא קטן, כל מי שהוא עולה לראשו רואה דקלים שלפניו כאלין חגבים.
ונעשה לנו שם. תני רבי ישמעאל: אין שֵם אלא עבודה זרה.
פן נפוץ על פני כל הארץ. אמר ר' שמעון בן חלפתא, "פי כסיל מחתה לו": "ויפץ ה' אותם משם".
וירד ה' לראות את העיר. זו אחת מעשר ירידות האמורות בתורה. דבר אחר: הכל גלוי לפני הקב"ה, אלא ללמד לבריות דרך ארץ.
אשר בנו בני האדם. אמר ר' ברכיה: וכי מה נאמר? בני חמרים, בני גמלים? אלא בנוהי דאדם קדמאה; מה אדם הראשון, אחר כל הטובה שעשיתי עמו אמר: "האשה אשר נתתה עמדי", כך מדור המבול עד דור הפלגה ש"ם שנה, "ויהי כל הארץ שפה אחת".
ויאמר ה' הן עם אחד. אם עושין תשובה אני מקבלם. ר' נחמיה אמר: מי גרם שימרדו בי? על ידי שהם עם אחד ושפה אחת.
ועתה לא יבצר וגו'. אמר ר' אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם פתח של תשובה; אין "ועתה" אלא לשון תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל" וגו'; והן אמרין לא. אמר הקב"ה: יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הכרם הזה, בשעה שאינו עושה פירות, מה בעליו עושין לו? מגממין אותו. דבר אחר, אמרו: אפילו אותן האנשים נבצרים אינן עושין תשובה, שנאמר: "כבוצר על סלסלות".
הבה נרדה ונבלה שם שפתם. אמר ר' אבא בר כהנא: משפתן אעשה עמהון נבלה; הוה חד מנהון אמר לחבריה: אמטי לי מים, והוא ממטי ליה עפר, הוה מחי ליה ופצע מוחיה. אמטי לי כולב, והוא מייתי ליה מגרופי, הוי מחי ליה ופצע מוחיה.
רבי שמעון אומר: קרא הקב"ה לע' מלאכים הסובבין כסא כבודו ואמר להם: בואו ונבלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון. והפילו גורלות, שנאמר: "בהנחל עליון גוים" וגו'; ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר: "כי חלק ה' עמו יעקב". אמר הקב"ה: חבל וגורל שנפל עלי רצתה נפשי בו, שנאמר: "חבלים נפלו לי בנעימים".
"וירד ה' לראות את העיר" וכו' וחצי העולם שם נפל וכו', שנאמר: ויפץ ה' אותם משם (בפרקי רבי אליעזר פרק כ"ד):
דור הפלגה אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: ויפץ ה' אותם משם בעולם הזה, ומשם הפיצם ה' לעולם הבא. מאי עביד? אמרי דבי רבי שילא, אמרו: נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכהו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, שנאמר: "הבה נבנה לנו עיר" וגו'. מחכו עלה במערבא: אם כן ליבנן אחד טורא. אמר רבי ירמיה בן אלעזר, נחלקו לשלש כתות אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. זו שאמרה נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה'. וזו שאמרה נעלה ונעשה מלחמה, נעשו קופין ורוחין ושדין ולילין. וזו שאמרה נעלה ונעבוד עבודה זרה, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ. ר' נתן אומר: כולם לעבודה זרה נתכוונו; כתיב הכא "ונעשה לנו שם", וכתיב התם: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"; מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. אמר ר' יוחנן: מגדל – שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח את התלמוד.
אמר ר' יוסף: בבל בורסיף, סימן רע לתורה: בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ; בורסיף, בור שאפי:
ויפץ ה' אותם משם. ר' יהודה אומר: הלכו להן בני צור לצידון, ובני צידון לצור. רבי נחמיה אומר: נתכנסו כל הארצות בראשי טורין, והיתה כל אחת בולעת אנשי מקומם. רבנן אמרי: הציף מהן שלשים משפחות; מהיכן עמדו? מאברהם, י"ו מבני קטורה וי"ב מישמעאל, ואלין תרתין, "שני גוים בבטנך".
על כן קרא שמה בבל. חד תלמיד דרבי יוחנן הוה מסבר ליה ולא סבר. א"ל: למה לית את סבר? א"ל: דאנא גלי מן אתראי. א"ל: מהיכן את? א"ל: מן בורסיף. א"ל: לא תאמר כן, אלא מבול סוף, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ.
אלה תולדות תרח (כתוב ברמז מ"ח).
וימת הרן על פני תרח. תרח מוכר צלמים הוה. חד זמן נפק לחד אתר, והושיב אברהם מוכר תחתיו. הוה אתי בר נש בעי מזבין ליה, א"ל: בר כמה שנין את? א"ל: בר נ', בר ס'. א"ל: ווי לההוא גברא, דהוא בר נ' בר ס', ובעי למסגד להדין דעביד יומא דין. כיון דהוי אמר ליה כן, הוה מתבייש והולך. חד זמן אתת חדא אתתא טעינא חד פינך דסולת, אמרה ליה: הא לך קרב קדמיהון. קם נסב בוקלסא ותברינון, יהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה א"ל: מאן עבד לון כדין? א"ל: מה נכפור מינך? אתת חדא אתתא טעינא לי חד פינך דסולת, אמרה לי: קרב קדמיהון. הוה דין אמר: אנא אכיל קודמוי, ודין אמר: אנא אכיל קודמוי קם חדא רבה דהוה ביניהון ונסב בוקלסא ותברינון. א"ל: מה את מפלי בי, וידעין אינון? א"ל: ולא ישמעו אזניך מה פיך מדבר. נסביה ומסריה לנמרוד, א"ל: נסגוד לנורא, א"ל: נסגוד למיא דמטפין נורא. א"ל: ונסגוד למיא, א"ל: נסגוד לעננא דטעין מיא. א"ל: ונסגוד לעננא, א"ל: נסגוד לרוחא דמבדרי לעננא. א"ל: ונסגוד לרוחא, א"ל: נסגוד לבר נש דסביל רוחא. א"ל: מלין את משתעי; אני איני משתחוה אלא לאור, הריני משליכך לתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויציל אותך ממנו. הוה תמן הרן, ופליג, אמר: מה נפשך; אי אברם נצח, מן דאברם אנא, ואי נמרוד נצח, מן נמרוד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, א"ל: מן דמאן את? א"ל: דאברם אנא; נטלוהו והשליכוהו לאור, ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו:
ויקח אברם ונחור להם נשים. אברם גדול מנחור שנה, נחור גדול מהרן שנה., וכתיב: ויקח אברם ונחור להם נשים וגו', ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסוכה ברוח הקודש, והיינו דכתיב: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". דבר אחר: יסכה, שהכל סוכין ביפיה. וכתיב: "ויפול אברהם על פניו ויצחק" וגו'; כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין, וקשיש מאחוה תרתין שנין, אשתכח כי אוליד הרן לשרה בתמני אולידה. וממאי? דלמא אברהם זוטא דאחי הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להון? תדע דקא חשיב קרא דרך חכמתן, דכתיב: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" וגו'? אלא מהכא: "ובצלאל בן אורי בן חור" וגו', כדכתיב ברמז תי"ג:
ותהי שרי עקרה. אמר רבה בר אחוה: שרה היתה אילונית, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אפילו בית ולד אין לה. רבי אמי אמר: אברהם ושרה טומטומים היו, דכתיב: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם".
אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר אין לה, הוה לה, שנאמר: ותהי שרי עקרה אין לה ולד, והוה לה: "וה' פקד את שרה". "ולחנה אין ילדים", והוה לה: "ותלד ג' בנים". "ציון היא דורש אין לה", והוה לה: "ובא לציון גואל". משנולד יעקב עד שאמרו בניו שירה על הים, ש"ם שנה; מן המבול ועד דור הפלגה, ש"ם שנה, מדה כנגד מדה. מפני שהיה העולם בברכה מן המבול ועד הפלגה, ומרדו בהקב"ה מתוך השלוה, לפיכך משנולד יעקב אבינו עד שאמרו בניו שירה על הים היו גרים ותושבים ומשועבדין, והודו להקב"ה מתוך מדת היסורין ואמרו לפניו שירה, לכך בחר ביעקב ובבניו שהן משבחין אותו, שנאמר: "עם זו יצרתי לי" וגו'. וכי כל בריותיו אין משבחין אותו? והלא כבר נאמר: "כי ממזרח שמש ועד מבואו" וגו'. מכאן אין ערב לו אלא ישראל, שנאמר: "נעים זמירות ישראל", ואומר: "ואתה קדוש יושב" וגו', ואומר: "כי יעקב בחר לו יה" וגו'. אבל הגוים כאין נגדו, ואומר: "הן גוים כמר מדלי"; ולמה הן בעולם? שלא יצדה העולם, אבל לעתיד לבוא אני לדודי ודודי לי, ואומר: "ה' בדד ינחנו"; באותה שעה, "והגוים חרוב יחרבו":
את האלהים התהלך נח. כיון שאבד דור המבול, תפס בידו של נח והיה מטייל עמו, ואמר הקב"ה: בני, נח צדיק היה והייתי תופס בידו ומטייל עמו; אף אתם שנקראתם צדיקים, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים" וגו', לעתיד לבוא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם, שנאמר: "והתהלכתי בתוככם". אמר הקב"ה: לבהמה ולחיה שאינן כלום יחסתי משפחותיהם, שנאמר: "למשפחותיהם יצאו מן התבה"; ולנח ולבניו איני מייחס? מה עשה? קפץ על בניו ויחסם, שנאמר: "ויהיו בני נח היוצאים מן התבה":
פרשת לך לך:
פרק יב
ויאמר ה' אל אברם. רבי יצחק פתח: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". אמר ר' יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר: אני הוא בעל העולם. "ויתאו המלך יפיך", ליפותך בעולם. "כי הוא אדוניך והשתחוי לו", הוי ויאמר ה' אל אברם. רבי ברכיה פתח: "לריח שמניך טובים". אמר ר' ברכיה: למה אבינו אברהם דומה? לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף; כיון שהיתה מטלטלת, היה ריחה נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם.
ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי ברכיה פתח: "אחות לנו קטנה", זה אברהם שאיחה את כל באי העולם. בר קפרא אומר: כזה שהוא מאחה את הקרע. "קטנה", שעד שהוא קטן היה מסגל מצות ומעשים טובים וכו'. "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום", שנכנס בשלום ויצא בשלום.
ויאמר ה' אל אברם לך לך. "החכמה תעוז לחכם", זה אברהם. "מעשרה שליטים", מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, ומכולם לא דברתי עם אחד מהן אלא עמך, ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי אחאי פתח: "אהבת צדק ותשנא רשע", מדבר באברהם אבינו בשעה שבקש רחמים על סדומיים. א"ל הקב"ה: אברהם, "אהבת צדק" לצדק בריותי ושנאת מלחייבן, "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך", מנח ועד אצלך עשרה דורות,ף ומכולן לא דברתי עם אחד מהן אלא עמך. מה כתיב למעלה מן הענין? "וימת תרח בחרן", ואחר כך ויאמר ה' אל אברם. אם לענין החשבון, עוד מתבקש לו ס"ה שנה; אלא בתחילה אתה דורש שהרשעים קרויים מתים בחייהם. לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר: אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו: הניח אביו לעת זקנתו והלך לו; א"ל הקב"ה: לך לך, לך אני פוטר מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם; ולא עוד, אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, בתחילה "וימת תרח", ואחר כך ויאמר ה' אל אברם לך לך. רבי יהודה אומר: לך לך שני פעמים: אחת מארם נהרים ואחד מארם נחור, ואחד שהפריחו מברית בין הבתרים והביאו לחרן. רבי ירמיה אומר: בשעה שהיה אבינו אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזין, אמר: הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור וראה בני אדם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. א"ל הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב לך לך, אין אנו יודעין איזו חביבה, אם הראשונה או השניה? מן מה דכתיב: "אל ארץ המוריה", הוי שניה חביבה מן הראשונה. אמר ר' יוחנן: לך לך מארצך, מאפרכיא שלך; ממולדתך, זה שכונתך; ומבית אביך, זה בית אביך. אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה. ודכוותה "קח נא את בנך", א"ל: לאיזה בן? א"ל: את יחידך, א"ל: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א"ל: אשר אהבת, א"ל: ואית תחומין במעיא? א"ל: את יצחק. ולמה לא גילה לו? כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. משהה הקב"ה ומתלה בעיניהן של צדיקים ואחר כך מגלה להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך. ודכוותה "על אחד ההרים אשר אומר אליך". ודכוותה "וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך". ודכוותה "קום נא אל הבקעה ושם אדבר אתך". למלך שהיה עובר ממקום למקום, ונפלה מרגלית מעל ראשו, והעמיד המלך פמליא שלו, ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשון ולא מצאה, והשני לא מצאה, בשלישי מצאה. אמרו: מצא המלך מרגלית שלו. כך אמר הקב"ה: מה צורך היה לי לייחס שם, ארפכשד, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח? לא בשבילך? הדא הוא דכתיב: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". כך אמר הקב"ה לדוד: מה צורך היה לי ליחס פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בעז, עובד, ישי? לא בשבילך? הדא הוא דכתיב: "מצאתי דוד עבדי":