כתובות צו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תא שמע אמר רבי זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר אלא אי אמרת ניזונת תנן ניהוו כבעל מה בעל מציאת אשה לבעלה הכא נמי מציאת אשה ליורשים לעולם אימא לך ניזונת תנן טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דלא תיהוי לה איבה הני תיהוי להו איבה אמר רבי יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו אמר רבי יהושע בן לוי כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת (לו) מנעל אמר רבא לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה אמר רב אשי ובמקום שאין מכירין אותו נמי לא אמרן אלא דלא מנח תפלין אבל מנח תפלין ל"ל בה אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנא' (איוב ו, יד) למס מרעהו חסד רב נחמן בר יצחק אומר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר (איוב ו, יד) ויראת שדי יעזוב אמר רבי אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה תניא נמי הכי אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה אמר רבינא ולא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה מתקיף לה מר בר רב אשי מ"ש לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזונות נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא למזוני מאי דתפסה תפסה הכי נמי לכתובה אמר ליה רב יצחק בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך אמר ר' יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות השתא שתים איבדה שלש מיבעיא לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה
רש"י
עריכה
אי אמרת בשלמא הניזונת תנן - וסתם לן תנא כאנשי יהודה:
שפיר - איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה ניזונת:
אלא אי אמרת ניזונת תנן - וסתם לן כאנשי גליל וליכא אלמנה שאינה ניזונת אמאי מציאתה לעצמה:
ניהוו - יורשים כבעל:
תיהוי להו איבה - דעל כרחם זנים אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים:
כל מלאכות - השנויות בפרק אע"פ (לעיל נט:) טוחנת ואופה כו':
חוץ ממזיגת הכוס כו' - שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרי' נמי בהא מסכתא (דף ד:) שאין נדה עושה אותן לבעלה:
חוץ מהתרת מנעל - שהרואה אומר עבד כנעני הוא:
מנח תפילין לית לן בה - שאין דרך עבדים להניח תפילין:
למס מרעהו חסד - הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפקא לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה ממני וסמיך ליה למס מרעהו חסד:
מה שתפסה תפסה - ולא מפקינן מינה ואע"ג דפסקינן הלכתא בפרק מציאת האשה (לעיל סט:) ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה:
דסקיא - שק של עור שקורין טשינ"א:
עשירה - היכולת בידה להמתין הלכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד שלש שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלתן:
צנועה - בושה לבא לב"ד הלכך בשתי שנים לאו מחילה היא:
אלא למפרע - אותן שתי שנים שעברו איבדה:
נתננו - דמי מזונות לשנה הבאה:
תוספות
עריכה
תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר. קאמר שמואל מציאתה לעצמה אפי' בשעה שהיא ניזונית הואיל והן יכולין לסלקה לא הוו כבעל אע"ג דמעשה ידיה שלהן אלא אי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ הא דקאמר שמואל אלמנה מציאתה לעצמה על כרחך לאנשי גליל הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וכיון דלאנשי גליל קאמר אמאי מציאתה לעצמה והא לדידהו הוי דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה ואומר רבינו תם דאלמנה דקאמר שמואל קאי אמתני' ולאו משום דבלאו הכי לא פשיט שפיר דהניזונת תנן כמו שהוכחתי דעל כרחך אליבא דאנשי יהודה קאמר שמואל ודוקא מציאתה אבל מעשה ידיה ליתומים אלא כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל דאיהו סבירא ליה כאנשי גליל לעיל (ד' נד.) ומה שפירש הקונטר' אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר דמוקמינן מילתא דשמואל בשאינה ניזונת קשה דאי בשאינה ניזונת פשיטא ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכל שכן מציאתה דהויא כהעדפה שעל ידי הדחק כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (דף סו: ושם) ועוד דכי היכי דאי תנן הניזונת מוקמינן למילתיה דשמואל בשאינה ניזונת כגון שנתנו לה היורשים כתובתה הכי נמי אי תנן ניזונת וכאנשי גליל מצינו למימר דמילתיה דשמואל מיירי באותה שתבעה כתובתה בב"ד או מכרה שאינה ניזונת שאותה מציאתה לעצמה אפי' לאנשי גליל. מ"ר:
אבל מנח תפילין לית לן בה. אע"ג דבשלהי האשה שנתארמלה (לעיל כח:) תניא או שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות מ"מ אינו רגיל להניח כל שעה. מ"ר:
אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי' מה שתפסה כו'. פי' הריב"ן דמיירי בתפסה לאחר מיתת הבעל וא"ת מאי שנא דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה וי"ל משום דמזוני לא טרפה ממשעבדי אבל כתובה טרפה ממשעבדי וא"ת אלא מעתה תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו לאחר מיתת המוכר והלוקח נמי באחריות ובא בעל חוב וטרפה עם השבח קשה שיועיל בו תפיסה בשלמא ממלוה ע"פ לא קשיא דאע"ג דלא טריף ממשעבדי לא מהני תפיסה משום דיכול לתבוע הלואתו מחיים אבל מלוקח קשה דלא טריף ממשעבדי גם לא היה יכול לתבוע מחיים ונראה לי דדוקא מזוני דלא גביא ממשעבדי והוי נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן טפי להועיל בה תפיסה והודה רבי וא"ת כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי דהא אמר בפרק נערה (לעיל נא.) אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון האשה והבנות ואי כר' שמעון בן אלעזר כי תפסה מאי הוי הא אמר נכסים שאין להם אחריות מוציאין לבנים מן הבנות ואומר רבי דלעולם כר"ש בן אלעזר ודווקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא והא דקא מותיב מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה כו' ובעי למימר מאי דתפסה תפסה לאו משום דהכי סבירא ליה דהא אדרבי עקיבא לא פליג דאמר אין תפיסה מועלת לאחר מיתה אלא הכי קאמר מאי דתפסה תפסה כלומר ברייתא דקתני דמועיל תפיסה למזונות לאחר מיתה על כרחך כר' טרפון דמאי דתפסה תפסה ואם כן לרבי טרפון בכתובה נמי מאי דתפסה תפסה ור"ח והלכות גדולות פירשו דהכא מיירי בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהניא אבל לכתובה לא משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ופסק בהלכות גדולות כרבינא וקשה שהרי פסק בתשובת הגאונים בכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וגם הערוך ור"ח פסקו כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי וכתב וסימנך כלו הפך לבן טהור הוא אף על פי שכתב הריב"ן שראה בתשובת הגאונים לית הלכתא כמר בר רב אשי אלא במיפך שבועה ואודיתא דומה הוא שה"ג עצמן תופסות כאותם שפסקו לית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא וצ"ל דמר בר רב אשי דקאמר הכא אינו אלא אתקפתא בעלמא ולאו דס"ל הכי ור"ח פסק כמר בר רב אשי והרבה הארכתי בו לעיל בריש הכותב (דף פד: ושם.) מ"ר:
יתומים אמרו נתננו. אומר רבי דמיירי במזונות שעברו דמוכח מילתא טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל במזונות דלהבא ודאי על היתומין להביא ראיה דהא רבי יוחנן הוא דאמר בפ"ק דב"מ (דף יז. ושם) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרעתי מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין דכ"ע מודו דלא מצי אמר פרעתי מהאי טעמא דפרישית. מ"ר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יא (עריכה)
ה א מיי' פי"ח מהל' אישות הל' ח, סמג עשין מח ולאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' צה סעיף ד:
ו ב מיי' שם הל' ז, טוש"ע שם סעי' ג:
ז ג ד ה מיי' פ"ה מהל' ת"ת הל' ח, טוש"ע י"ד סי' רמב סעיף יט:
ח ו ז מיי' שם, טוש"ע שם סעיף כ:
ט ח מיי' פי"ח מהל' אישות הל' י, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן צג סעיף כ וכג:
י ט מיי' שם הל' יא:
יא י כ מיי' פי"ח שם הל' כו, טוש"ע שם סעיף יד:
יב ל טור אה"ע שם:
יג מ מיי' שם, סמג שם, טוש"ע שם:
ראשונים נוספים
ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה דכיון דחזו ליה מנח תפילין הא ידוע להו דלאו עבד איהו ודוקא דאית ליה תדיר דאי לא מנח ליה תדיר אפילו מנח [באקראי] עבד נמי זמנין דמנח תפילן לאקראי בעלמא כו' כדתני' בפ' האשה הניח תפילן לפני רבו אינו יוצא לחירות:
אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה: פי' שתפסה לאחר מיתה דהא אלמנה שתפסה קאמר ובההוא אמר רבינא דלכתובה מפקינן דאלו כשתפסה מחיים אפי' לכתובה נמי וכדפרישנא לעיל בפרק הכותב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהא אלמוה רבנן לתקנתא דמזונות משום [*) ט"ס יש כאן והכונה משום דאינו יכולה לגבות ממשעבדי ע"כ מהני לה תפיסה ויעוין בשמ"ק.] דפגעו לגבות ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלמא לגבי בני חרי דמהני ביה תפיסה מן המטלטלים ה"נ פי' דהכא כשתפסה מחיים ולכתובה אפילו מחיים לא מהני אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפי' למזונות ואינו נכון כלל:
מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלא מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה והרמב"ם פסק דאמרי' לה אחוי מה שבידך מדקתני וכו' וכן הלכה ואמר בירושלמי א"א לה אחוי מה שבידך מדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זו ראיה. אר"י משום דר"י אלמנה ששהתה ב' וג"ש ולא תבעה מזונותי' אבדה מזונותיה ופרישנא דעניה ופרוצה אבדה בשני שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בג' שנים ופי' בירושלמי שאם לוותה או שהיה בידה משכון לא אבדה כלום ואומר רבי בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה הפסידה עד שנים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לוותה או שלא הי' בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים שלא מחלה אותם. דין:
אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו': ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות כדכתבינן בפ' נערה. בעי ר"י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה פי' רש"י ז"ל שאומרים נתננו [דמי] מזונות לשנה הבאה ור"י ז"ל פי' דהלהבא כ"ע לא פליגי כי על היתומים להביא ראייה הא אמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלים וכ"ש לגבי מזונות שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי משנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאומרים לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטא הא דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ ספקה דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי:
א"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה פי' אע"פ שהיתומים זנין אותה דטעמא מאי אמרי רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה פי' ולא משום מזונות שתקנו מזונותיה תחת מע"י הכא תהוי לה איבה פי' מה חוששת האלמנה דמסתם בע"כ יזונו אותה בתנאי ב"ד:
אריב"ח כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשי' חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פי"ו פי' שדברים אלו מביאים לידי חיבה והרגל דבר ומכאן מוכח שהאלמנה חייבת להניק את בנה כמו שעושה בחיי בעלה:
אריב"ל כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת לו מנעל והנעלת לו מנעל פי' שהרואה אומר עבד כנעני הוא:
א"ר ל"א אלא במקום שאין מכירין אותו אבל במקום שמכירין אותו ל"ל בה:
אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר למס מרעהו חסד:
אר"א אלמנה שתפשה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה א"ר ול"א אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מתקיף לה מבר"א מ"ש לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי ממקרקעי ולא מטלטלי אלא מאי דתפסה תפסה א"ל ר"נ לרבינא הכי אמרי' משמי' דרבא כותיך פי' האי תפיסה מחיים הוא דאי לאחר מיתה עסקי' היכי אמר מבר"א דאפי' לכתובה מה דתפס תפס אטו ל"ל ה"ל כר"ע מחבירו ולעיל בהכותב איפליגי בהאי מילתא ר"ט ור"ע בתפיסה דלא"מ דלר"ט מהני ולר"ע לא מהני ואפי' לר"ט נמי לא מהני אלא כ"ז שלא נכנסו לרשות היורשין אבל משנכנסו לרשות היורשין תו לא מהני וקי"ל בכולה תלמודא הל' כמר בר"א וקי"ל הל' כר"ע מחבירו א"ו בתפיסה דמחיים איירינן ורבא דאמר לכתובתה לא מהני הוה סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים וההיא דאשכחינן לקמן בההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר בי' לבתר דשמעה מר"נ כדאמרי' לעיל בפ' הכותב א"ל קאקי חוורי דמשלחי גלימא דאינשי הכי אר"נ והוא שתפס מחיים. והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות:
אר"י משום ריב"ז אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה פי' דאמרינן מחלתן ואם עכשיו תובעת מתחרטת היא וכיון שכבר מחלתן א"י להתחרט ומתמה ב' אבדה ג' מיבעי' ל"ק כאן בעני' כאן בעשירה כאן בצנועה כאן בפרוצה א"ר ל"א אלא למפרע אבל להבא י"ל פי' השנים שעברו מחלה ולא מכאן ואילך ועכשיו שתובעת י"ל מכאן ואילך:
בעי ר"י יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי' נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראי' שהודו לה בפני עדים שלא נתנו לה א"ד נכסי בחזקת אלמנה קאי אבל אם נשאת והיא תבוא לתבוע מזונות של שנים שעברו עליה להביא ראיה דמשנשאת אין הנכסים ברשותה:
חוץ ממזיגת הכוס וכו': דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא לא פירש כן:
אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע"ג דאמרינן בעלמא הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ"ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל"א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת"ת כדמפרש בקדושין. רש"י במ"ק:
למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה ליקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס. ל"א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתרי' למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש"י ז"ל במ"ק:
שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנה אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני ולא מצינא למגבי ממשעבדי הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע"ג דאמרינן אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. והר"י מטראני ז"ל כתב דהאי תפיסה מחיים היא דאי לאחר מיתה עסקינן היכי אמר מר בר רב אשי דאפילו לכתובה מאי דתפסה תפסה אטו לית ליה הלכה כר' עקיבא מחבירו דלעיל בפרק הכותב אפליגו בהא מלתא ר"ט ור' עקיבא בתפיסה דלאחר מיתה דלר"ט מהניא ולר"ע לא מהניא ואפילו לר"ט נמי לא מהניא אלא כל זמן שלא נכנסו לרשות היורשין אבל כשנכנסו לרשות היורשין תו לא מהניא וקי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי וקי"ל נמי הלכה כר"ע אלא ודאי בתפיסה דמחיים מיירינן ורבא דאמר לכתובה לא מהניא הוי סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים והאי דמשכחינן לקמן מההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר ביה לבתר דשמעה מרב נחמן הדר ביה כדאמרינן לעיל בפרק הכותב אמר להו רבא קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות ע"כ. והר"ן בפירושו על ההלכות האריך בזה ועיין בתוס' כל המפרשים הסכימו דאפי' תפסה למזוני יותר משיעור כתובה לא מפקינן מינה אבל ריב"א היה אומר שאם תפסה יותר מכדי כתובה מוציאין מידה וכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות כתובתה היתה גדולה ולכאורה נראין דבריו שאם אתה אומר שאם תפסה כל הממון שנניח אותו בידה יש לחוש שמא תפסיד הממון וכשתנשא לאחר שיפטרו היתומים מלתת לה מזונות ותתחייב להחזיר להם הממון שלקחה יותר מכתובתה לא יהיה בידה ממה שתפרע ונמצא היתומים מפסידין מה שתפסה יותר מכדי כתובתה אבל כשאינה לוקחת אלא שיעור כתובתה לא חיישינן להכי מפני שאם תפסה הממון יעלה לה בחשבון כתובתה אבל בירושלמי נראה שאפילו תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרינן דלא מצי אמרי לה אחוי לן מאי דתפיסת ואם איתא שאינה יכולה לתפוס יותר מכתובתה היה לנו להכריחה להראות מה שלקחה כדי שנראה אם תפסה יותר ושנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושלמי בשלא נתברר לנו שתפסה יותר אבל היכא שנתברר שתפסה יותר מוציאין מידה והא דאמרינן דאי תפסה מטלטלין למזונות לא מפקינן מינה ה"מ כשיש שם קרקעות אבל היכא שלא הניח בעלה קרקעות אי תפסה מטלטלין מפקינן מינה דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא הניח קרקעות נפטרו היתומים מלפרוע הכתובה ומאחר שאינם חייבים לפרוע אינו דין שאם תתפוס מטלטלין של יתומים שלא נוציא מידה. תלמידי רבינו יונה:
ולא היה כח ביד חכמים כו': ולא היה כח בחכמים בראויות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש"י במ"ק. ויש אומר דמדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה שמע מינה דלא אמרינן לה אחוי מה בידיך ואינה ראיה ובירושלמי נחלקו בזה ופסק הרמב"ם כמ"ד דאמר לה אחוי כו'. הריטב"א:
ה"ג אמר רבינא כו': אבל לכתובה דגביא בכל מקום ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אלמנה ששהתה שתים או שלש שנים כו': ופרישנא דעניה או פרוצה אבדה בשתי שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בשלש שנים ופירשו בירושלמי שאם לותה או שהיתה בידה משכון לא אבדה כתובתה ואומר רבינו בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל דוקא אלמנה אבל אשת איש אפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה שדרך הנשים לסייע בעליהן ולגלגל עמהם וכן דעת רבינו נר"ו אבל אם לותה נראין דברי' בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש. ע"כ ועיין בהר"ן על ההלכות:
לא אמרן אלא למפרע כו': ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפרק נערה. הריטב"א ז"ל:
בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו': פירש"י ז"ל במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלילין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון שנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ. פירוש לפירושו היתומים אומרים שהקדימו לה מטלטלין למזונות שנה זו שעברה והיא תובעת אותם אבל אין לפרש שאחר שעבר השנה הם אומרים פרענו לה המזונות והיא אומרת לא נפרעתי דא"כ הוה ליה לר' יוחנן למנקט יתומים אומרים פרענו והיא אומרת לא נפרעתי אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מטלטלין למזונות ואיהי טענה דלא יהבו לה מידי ותובעת מזונות שעברו ולהכי מוכחא מילתא טפי דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל אי יתמי לא טענו אלא דפרעו לה המזונות של שנה או שנתים אחר שעברו להם ונתחייבו בדמי מזונות שנה או שנתים אין כאן הוכחה כלל ליתמי טפי דע"כ עד השתא שתקה ולא נפרעה ממזונותיה שעברו אלא מיום או יומיים אף לדברי היתומים אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מזונותיה ואיהי טענה דאכתי לא נפרעת ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים היה להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כל כך אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנים לה אותם שהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הר"ב ז"ל נתנו לה מטלטלין למזונותיה וכו' כנ"ל. ובמהדורא בתרא לא פירש כן שכתב וז"ל נתננו. דמי מזונות לשנה זו הבאה. ע"כ. ולכך חזר בו הרב ז"ל ממאי דפריש במהדורא קמא משום דקשיא ליה כיון דס"ס קא טעני אמזונות שעברו דהיתומים טוענים שכבר נתנו לה דמי מזונות שעברו והיא תובעת מהם דמי מזונות שעברו הו"ל כב"ח דעלמא ומאי שנא ממלוה על פה דלא חשבינן לנכסים בחזקת ב"ח ומהימני יתמי למימר פרעתי לכך פירש ז"ל דמיירי במזונות דלהבא ולכך שניא מב"ח דעלמא דלאו כל כמינייהו למימר דהקדימו ונתנו דמי מזונות של שנה הבאה למפטר ממזונות דלהבא ומשום הכי לא בעי ר' יוחנן אלא ביתומים ואלמנה ולא בב"ח כלל בשום גוונא. והתוספות ז"ל פירשו כמו שפירש הרב במהדורא קמא דקשה להו על מה שפירש במהדורא בתרא דמאי בעי ר' יוחנן דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומזונות תנאי ב"ד נינהו ותירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמשום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה והאי תירוצא סליק לפום פירושיה דפריש דבמזונות שעברו מיירי וכדפירש רש"י במהדורא קמא והתוספות ואפילו הכי הוה קשיא ליה דמאי קא מיבעיא ליה דהא איהו ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד הוא ולפום קושיא תריץ אבל מאן דפריש דבמזונות דלהבא מיירי הא ודאי דקשיא טובא דר' יוחנן גופיה ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינהו קבעו למפטר נפשייהו מחיובא דב"ד דרמו עלייהו אבל אי מיירי במזונות דלשעבר לא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לתירוצו של הר"ן דמ"ה מבעיא ליה לר' יוחנן אי מהימני יתמי משום דמוכחי מלתא דיתמי קושטא קאמרי משום דשתקה עד השתא וכדכתיבנא וכן כתבו התוספות אבל אי איירי במזונות דלהבא קשיא טובא דודאי על היתומים להביא ראיה דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ויש לתרץ דדוקא בכתובה הוא דאמרי הכי משום דאי מהימנת להו במאי דקאמרי נפרעה כתובה מיעקרא תקנתא לגמרי אבל במזונות אי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותיה לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן ומיהו אכתי קשה דבכל שעה יאמרו פרעתי ואדרבה אפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבו התוספות ואפשר דתקנת מזונות לא אלימא כולי האי ומיבעיא בעי לה ר' יוחנן דכיון דלבתר דעברו ונתחייבו בהם מהימני לומר פרעתי משום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום וכדתריץ הר"ן ז"ל אי נמי דהוה ליה כשאר ב"ח דעלמא דמהימני יתמי למימר פרעתי לכך בעי ר' יוחנן אי מהימנא נמי למימר נתננו דמי מזונות לשנה הבאה כנ"ל ולשיטת מ"ב ניחא דנקט ר"י טענת היתומים דהיינו הנתבעים ברישא אע"ג דהוה ליה למנקט טענת התובע ברישא וכדאמר בכולי תלמודא מנה לי בידך כו' אלא משום דמיירי בלהבא ואין האלמנה תובעת דאכתי לא מטא זמן חיובתא אלא משום דהיתומים טוענים דנתננו כבר לכך משיבה להם האלמנה לא נטלתי אבל אי מיירי בלשעבר הו"ל למנקט הכי אלמנה תובעת מזונות ויתומים אומרים נתננו ויש לתרץ דמשום דאלימא טענתייהו דיתמי ומוכחא מלתא דקושטא קאמרי וכמ"ש התוספות להכי נקט טענתייהו ברישא כנ"ל. עוד הקשו בתוספות לפי שיטתם כי היכי דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי על המזונות שעברו דהויא לה כבעלת חוב הכי נמי מאי טעמא לא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו. ולשיטת רש"י במהדורא בתרא ניחא דמשום הכי אמרינן בחזקת אלמנה קיימי משום דנשתעבדו בתנאי ב"ד ולאו כל כמינייהו דיתמי דמצי אמרי נתננו וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות אין כאן תנאי ב"ד ולא רמי עלייהו אלא חיובא דממון כשאר ב"ח דעלמא דבמזונות דלמפרע מיירי ואין כאן אלא חיוב ממון ותירצו בתוספות דשאני מזונות משום דעדיף כחה דמוכרת שלא בב"ד להכי חשבינן לנכסי בחזקת האלמנה. והקשו עוד לרב ושמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכל מקום כשאבדה כתובתה לא יהיו נאמנים יתומים לומר פרענו דכיון דמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה קיימי כי הכא. וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מוכחא מלתא דכתובה מחמת פריעה מקרעת ואמטו להכי נאמנין לומר פרענו ושמא י"ל אי איכא עדים אה"נ ודוחק דאם כן אמאי בעי ר' יוחנן באלמנה ויתומים בבע"ח ויתומים נמי הוה מצי למבעי ותירצו בתוספות עוד דיש לחלק דשאני כתובה מיד כשנפרעת נסתלקה והוי מיד כשנשאת ומשום הכי מהימני אבל מזונות אף לפי דבריהם שנתנו לה לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסי בחזקתה טפי למזוני מלכתובה. והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וכו' ומסיק ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה ואמאי מבעיא ליה לר' יוחנן לענין מזונות אי נכסי בחזקת יתמי קיימי ובב"ח פשיטא לן דבחזקת יתמי קיימי ונאמנין לומר פרענו וכן לענין כתו' וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשעשאה אפותיקי הלכך כמאן דגביא דמיא וכן מוכח התם. והר"י מטראני תירץ דבתר דפשיט ליה ממתניתא דלוי סברה והדר איהו למימר התם נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי ועוד תירץ ז"ל דאע"ג דהתם פשיטא ליה הכא מבעיא ליה משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא והלכך כולה ארעא קיימא בחזקת ב"ח אבל הכא דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין כח באלמנה להוציאה מידם בעבור מזונותיה כמו שיש כח לב"ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הם מחזיקים הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק הכא למבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה ע"כ. ולענין פירוש שמועתנו גם הר"י מטראני פירש כפירוש התוספות דלשעבר טוענין ולא להבא מדתני לוי נשאת עליה להביא ראיה דע"כ היינו לשעבר דמשנשאת שוב אין לה מזונות. וגם תלמידי רבינו יונה פירשו כן דבמזונות דלמפרע קא מבעיא ליה והאי דלוי פירשו הכין נשאת עליה להביא ראיה כלומר אם נשאת בתוך שתים או שלש שנים עליה להביא ראיה או תביא ראיה ותטול או ישבעו היתומים ותפסיד דכיון שנשאת ולא שקלא מזוני הוו להו זוזי גבי יתומים כמלוה על פה דמהימני לומר פרענו אבל כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה ואפילו שתים או שלש שנים שלא תבעה מזונות ע"כ. וכן כתב הריטב"א דלהבא כ"ע לא פליגי דעל היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאמרו נתננו לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטה הא דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ סיפא דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי והלכתא כדתני לוי וכל זמן שלא נשאת וכו' ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעה כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא. ומורי הרב בשם רבינו רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעה ונפטרה חשיבה ואין עליה אלא שבועת היסת וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמיה שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמ"ש בספרו וכ"כ ר' אלפסי ז"ל וכבר פירשנוה במסכת שבועות בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה