שולחן ערוך יורה דעה קכז ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קכז · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי' בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו כגון שאומר שנתנסך באונס או ששכרו דבר מועט אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו:
- הגה: ודוקא שאומר שנאסר היין בדרך שהוא גלוי וידוע לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה שנזכר אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו אע"פ שמפסידו על פי הדין אינו נאמן (רבינו ירוחם):
מפרשים
(כא) וגם לא א"ל בפעם ראשון שמצאו. ר' ירוחם סוף נט"ו סיים ואפילו מכחישו ומביאו ב"י ואין זה מוכרח דבש"ס גבי ס"ת דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לומר שלא עיבד הגווילין לשמן היינו משום שאין הלה מכחישו אבל במכחישו י"ל דהבעלים נאמנים על שלהם (ואע"ג דבר"פ האשה רבה משמע דלא אמרינן הבעלים נאמנים על שלהם אלא היכא דבידו לתקנו היינו היכא דאיתחזק איסורא כגון טבל וכה"ג משא"כ הכא תדע דהא גבי חלב ושורך נרבע וגבי קדושין איתא בפרק האומר דאם הבעלים מכחישו נאמנים וכן בטהרות ויי"נ גופיה אע"ג דאינו בידו א"כ צ"ל דהך דהאשה רבה היינו משום דאיתחזק איסורא ודוק) וע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום וכן משמע קצת בהשגת הראב"ד סוף הלכות מטמאי משכב ומושב ע"ש ודוק ואפשר לזה השמיט ג"כ המחבר האי רבותא מיהו ראב"ן בסי' צ"ב כתב כדברי ר' ירוחם שוב מצאתי בר' ירוחם נתיב ב' א"ב גבי ס"ת שכתב ואין הפרש בין שבעל הספר שותק בין שמכחישו כי הוא אינו יכול לדעת בזה אמתת הענין עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' רפ"א אלמא דאם מכחישו בבירור אינו נאמן לכך נ"ל דמ"ש בסוף נט"ז גבי יי"נ מיירי ג"כ לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר"ל שא"ל איני מאמינך וכה"ג:
(כב) ודוקא כו'. כ"כ ר' ירוחם והוא נלמד מדין ס"ת דאיתא בש"ס שם וכתבוהו הט"ו בס"ס רפ"א:
שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו. לאו כל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי והוא מוכח מהגמרא פרק הניזקין בההוא סופר שטעה וסבר שדמי כל השמות שכתב בס"ת לא ישלמו לו ולא איכפת ליה בזה דאפ"ה אומר שקר ועיין סימן רפ"א מה שכתבתי שם. וקשה לי ממה דאמרינן כאן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת מאי שנא מפרק האומר בקידושין (דף ס"ה) אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל ולמה לא אמרינן באמת גם שם מתוך שהיא אוסרת נפשה תהא נאמנת ג"כ על אחרים דהיינו קרובותיה כי הכא ואין לומר דהתם שאני שהוא מכחישה ואמר לא קדשתיך משא"כ כאן שאומר איני יודע דהא קי"ל בזה דאומר איני יודע הוה כמו הכחשה ונראה לתרץ דשאני התם דאע"פ שיש ספק לקרובותיה אם נתקדשה זו אם לאו הן מותרות כיון שיש לזו חזקת פנויה דמעיקרא ע"כ מוקמינן לה אחזקתה דלא נתקדשה מה שאין כן בס"ת שאין לה חזקה תחילה להתיר בבירור כן נראה לי נכון לחלק בזה דיש חילוק בין אם יש חזקה מעיקרא או לאו:
(יג) ראשון: רבינו ירוחם כתב ואפילו הבעלים מכחישים ופי' הש"ך דר"ל לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר"ל שא"ל איני מאמינך וכה"ג אבל אם מכחישו בבירור אינו נאמן וע"ל סי' רפ"א ומיהו היכא דאתחזק איסורא כגון טבל וכה"ג אין הבעלים נאמנים אלא היכא דבידו לתקנו.
(יד) שטעה: ולאו דוקא שטעה בכל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי. ט"ז.