טור חושן משפט/הלכות מתנה

מתוך: טור חושן משפט רמא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות מתנה ומחילה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כדרך שנקנה המקח כך נקנה המתנה כיצד נתן לו מטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או באחד משאר הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן וכל זמן שלא קנה כראוי יכו לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר כדרך שנקנה במכירה: וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפילו בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה: אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו א"צ קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו:

וכ' הרמב"ם וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין:

היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה:

כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו דבר ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר תן לי פחות שבנכסין עד שיסיים לו המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני הואיל שסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו מן הפחות שבאותו שדה עד כאן ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי ובין חלק משדה כיון שלא סיים החלק מאי שנא חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו ועוד דהא אמרינן במנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך נותן לו עלייה אלמא שקנה אע"פ שלא סיים לו אלא נותן לו עלייה משום דגריעא וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:

הנותן מתנה לחברו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו: במה דברים אמורים שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדיש או אפילו ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא (על) דבר פלוני הויא מתנה אותו הדבר שמפרש:

והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב בין במקרקעי בין במטלטלי ואוכל הפירות עד אותו הזמן במה דברים אמורים שמחזירה לנותן בזמן הקצוב אבל אם אינו מחזירה נתבטלה המתנה:

לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל על מנת שתחזירהו והקדישו והחזירו ה"ז קדוש [שהרי קיים התנאי שהחזירו] אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזירו אינו קדוש שאם אתה אומר שהוא קדוש לא קיים תנאו שצריך להחזירו בענין שיהא ראוי לו וכיון שלא קיים תנאו נתבטלה המתנה ואין כאן הקדש:

וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא"כ נתקיים התנאי והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי שאפשר לקיימו שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואף על פי שנתבטל התנאי המתנה קיימת אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שאין צריך כל אלו אלא לתנאי גיטין וקידושין רבינו תם פירש שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי במתנתו על מנת שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן עשרים שנה. תשובה יראה לי כיון שנתן להם אביהן בתנאי שלא ימכרו עד שיהא לקטן עשרם שנה זה שביטל תנאו נתבטלה מתנתו דקיימא לן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה ואם לא נתקיים המתנה מעיקרא בטלה לפיכך אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ואחרי מות אביו ירשה הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת כל לא ביטל תנאו וגם זכה בחצי מתנת אחיו אמנם צריך לדקדק בלשון השטר אם נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן: אף על פי שפסק רב אלפס דלא בעינן תנאי כפול בעל מנת משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר"ת ור"י וראיותיהן נכוחות למבין וגם רשב"ם פירש דלא בעינן תנאי כפול בממון וגם רבינו שמשון פירש דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות כגון קידושין וגיטין והכל דחה ר"ת:

וכתב דאף בממון בעינן הילכך יש לדקדק אם יש בשטר תנאי כפול או בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקניינים העשויין כתיקון חכמים כמו שרגילין לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי התנאי קיים והמעשה בטל כיון שעבר על תנאו ומכר וחזרה המתנה אל אביהם וירשוה שני האחין ואם לא נכפל התנאי התנאי בטל ומעשה קיים ותשאר מתנתו בידו:

אע"פ שכתוב בשטר ע"מ שלא יוכל אחד מהן למכור ואין כתוב על מנת שלא ימכור האי על מנת שלא [יוכל] למכור כמו על מנת שלא ימכור הוא כמו לא תוכל לאכול בשעריך ועל כרחך צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטלה ואינו יכול לפרש שלא יוכל למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה:

וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן לכשיגדיל בפשרה שעשו בין הבנים שיהיה מתנה ונפטרה האלמנה ושאלו לבנה הקטן אם יתרצה באותה הפשרה ולא אבא ועתה בא אחיו הגדול בכח אותה המתנה ובאת לומר שאינה מתנה משום דהוי אסמכתא שתלתה המתנה ברצון בנה הקטן וכל דאי אסמכתא הוא ועוד כי בשעה ששאלו את בנה הקטן אם ירצה בפשרה ולא אבה כבר נפטרה האלמנה נמצא שעתה חל הקנין ואין קנין לאחר מיתה. תשובה יראה לי שאין זה אסמכתא כלל כי כל אסמכתות שבתלמוד זהו שאדם נודר לחבירו לעשות לו דבר ואם לא יעשה שמקבל עליו להפסיד כך וכך אבל בנדון זה שנתנה ממונה לבנה הגדול אם [לא] נתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו אין ענין אסמכתא כאן כלל דאם כן כל מתנה שיש בה תנאי תהיה אסמכתא וכי מתנה שנתן משה לראובן ולגד ארץ סיחון ועוג היתה אסמכתא לפיכך אם התנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו כגון שאמרה אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שאז תהיה מתנת הגדול קיימת ואם יתרצה תהיה המתנה בטלה אז התנאי קיים ואם נתרצה בנה הקטן המתנה בטלה: או אם כתוב בשטר ותנאים הללו נעשו כדין התנאים המקויימים או כתנאי בני גד ובני ראובן אז התנאי קיים אבל אם אין כתוב בשטר אחד מהדברים הללו אז התנאי בטל והמעשה קיים:

ומה שכתבת לבטל המתנה משום דאין קנין לאחר מיתה אינו נ"ל כי הנתינה היתה ע"מ שאם לא יתרצה בני הקטן בפשרה וקיימא לן כל האומר על מנת כאילו אמר מעכשיו דמי: ואפי' אם לא נכתב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפילו הכי הוי כאילו אמר מעכשיו דקיימא לן בר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הילכך כיון שבשטר כתוב בו זמן הוי כאילו כתוב בו מהיום ואינו קנין דלאחר מיתה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כדרך שנקנה המקח כך נקנית המתנה כיצד נתן לו מטלטלי לא קנה עד שיגביה או ימשוך וכו' וכל זמן שלא קנה כראוי יכול לחזור בו ממתנתו וכן עבדים וקרקעות נקנין מיד הנותן בחזקה או בשטר וכולי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות זכיה וכתב ה"ה דבר פשוט היא זה בהרבה מקומות וכבר נתבאר פ"ז מה' מכירה דבדברים בלבד אף על פי שלא קנה המקבל החוזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה ובמתנה מועטת כמו שנזכר שם :

ומ"ש וכיון שהחזיק בכל דבר ודבר כראוי לו אפי' בינו לבינו קנה אם מודים זה לזה בקידושין פרק האומר (סה) מר זוטרא ורב אדא סבא פלוג נכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרי ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן או דלמא לא מיתוקמא מילתא אלא בסהדי א"ל לא איברו סהדי אלא לשיקרי:

ומ"ש אבל המוחל לחבירו דבר שהוא חייב לו אין צריך קנין אלא מיד כשמחל לו זכה במה שבידו בפ"ק דסנהדרין [%ו] ובפ' המקבל (קיב.) דקדקו כן התוספות והרא"ש בכמה דוכתי וכן דקדק הר"ן בפ"ק דקידושין אמתניתין דע"ע נקנה בכסף :

ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל וכן הדין בנותן פקדון לחבירו שהיה מופקד בידו קנה מיד בלא קנין פרק שלישי מה' זכיה והטעם מבואר דכיון שהוא בידו מיד זכה בו דאין לך משיכה גדולה מזו. מחילה בטעות אימתי הוי מחילה עיין במהרי"ק שורש כ"א: [%א] דיני מחילה כתבתי בסי' י"ב ועיין בסימן ל"ג וע"ז: כתב מהרי"ק בשורש צ"ד אין מועיל במטלטלין כשהם בעין לשון מחילה אלא לשון נתינה אדם שעושה מעשה שנראה שמודה לחבירו הוי כמחילה מהרי"ק בשורש קי"ח ותשובו' הרא"ש כלל מ' סי' ב'. הזן את חבירו סתם אם חוזר ומשתלם ממנו מגיד משנה פי"ב מהלכות אישות ועיין במה שכתבתי בטור יורה דעה סי' רנ"ג. הרואה שלו ביד אחרים ולא תבעו אי הויא מחילה בפסקי הרא"ש פרק איזהו נשך. דיני מחילה בטעות עיין במישרים נט"ו חלק שלישי: כתוב בהגהות מרדכי דב"ב שלשה אחים שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו בשוה ואחר כך נתנה מתנה לאחד מהם אע"ג דאין מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמרי ומקני. אם אמר לחבירו מנה נותן לך והניח לו משכון עליו עיין בפרק קמא דקידושין בתוספות והרא"ש והמרדכי: [%ב] כתב הרשב"א בתשובה מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל ודוקא מטלטלין אבל קרקע לא ואע"פ שדר בה והחזיק לפי שקרקע לא שייך בה תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בהקנאה כן הדברי' כמו שאמרתי דהא מוכר פירות דקל לחבירו אם שמט ואכל מה שאכל אכל משום דבשעה שאוכל ולא מיחה ולא חזר בו אותה שעה רואין אותו כמוחל עכשיו ואפילו הניחו אוכל מפני שהיה טועה בהקנאתו וסבור שקנה לוקח ואילו היה יודע שלא קנה היה מונעו אפ"ה זכה משום דמחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא בפ' איזהו נשך (סו:) עכ"ל וכתב עוד שאלת שמעון היה חייב לראובן מנה ונתפשרו ביניהם שיעשה שמעון שטר חוב בשם לוי מכ' ליטרין אחר כך נתרצה ראובן ועשה לו מחילה גמורה מכל תביעת ממון ואח"כ כתב לוי לראובן שטר הרשאה לתבוע משמעון אותם עשרים דינרים ובא ראובן ותבעו משמעון ושמעון טוען כי לוי לא הלוהו שום ממון אלא העשרים דינרים שלך הם אלא שעשית השטר בשם לוי ואתה כבר אחלת לי כל תביעת ממון תשובה אם העשרים דינרים של ראובן אע"פ שהשטר בשם לוי הכל נכנס בכלל המחילה שעשה לשמעון שאע"פ שכתב ראובן השטר בשם לוי לא הקנה המעות ללוי וכן שמעון שיודע שהמעות של ראובן אע"פ שכותבין ללוי לראובן מתחייב והכי מוכח בר"פ הגוזל עצים (קב:) בשמעתא דהלוקח שדה בשם חבירו וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו : [%ג] האוכל עם חמיו יותר מהשנים שקצב לו שתי שנים ואח"כ תבעו לשלם לו מזונות אותם שתי שנים עיין בת"ה סימן שי"ז כתב הרשב"א שאלת ראובן היה תופס קרקעו של שמעון ולא היה יכול להוציאו מידו עד שא"ל ראובן לשמעון מחול לי הקרקע ועשה לי שער מחילה ואתן לך ק' דינרים ותסתלק מהקרקע ועשה שמעון כן וכתב לו שטר מחל לו אותו קרקע בק' דינרין ואחר זמן בא שמעון וטען לראובן לא קנית בשטר זה דהו"ל כידי מסולקות ממנה דלא קנה ואפי' המעות איני חייב להחזיר לך לפי שלא קבלתי המעות אלא בשביל שאעשה לך שטר מחילה וכבר עשיתי תשובה הדין עם ראובן דכל שקנו מידו אפילו באומר דין ודברים אין לי על שדה זו קי"ל דמגופו של קרקע קנו מידו ולענין המעות להתלמד במקום אחר אם לא קנה מן הדין חייב להחזיר דאומדן דעתא הוא דלא נתן אלא ע"מ שיהא הקרקע שלו במחילה זו עכ"ל :

היה לו מנה ביד חבירו ונתנו לו במעמד שלשתן קנה ג"כ בלא קנין ולמעלה פירשתיו יפה בסי' קכ"ו:

כתב הרמב"ם ז"ל כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך וכו' בפ"ג מה' זכייה: מ"ש רבי' ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דבר שאינו מסויים בסימן קכ"ז:ומ"ש וכן השיג עליו הראב"ד לא קאי אלא למה שהקשה מההיא דמנחות אבל מה שהקשה תחלה דמ"ש חלק שאינו מסויים משדה ידוע או קרקע שאינו מסויים מכל נכסיו לא נזכר בדברי הראב"ד ועיקר דינו של הרמב"ם כתב ה"ה שהוא מדמייתי בפ"ק דגיטין (נח:) מתני' דפיאה הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקס"ד לאוקמי דטעמא דלא יצא לחורין משום דלא פלגינן דיבורא היא וזה לשון הרי"ף ז"ל בהלכותיו ת"ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהו סתם לא יכול עבד לברור לההוא כל שהוא דליקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דיבורא ע"כ ואע"ג דהך אוקימתא לא קיימא למסקנא דגמרא דקדק ממנה הר"י הלוי וכתב דכל דלא סיים לא קנה ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבירו אגב ד' אמות קרקע צריך לסיימי ליה להנהו ד' אמות דאי לא סיים ליה ד' אמות בפירוש לא קנה ואע"ג דאמרי' (ב"ב קז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניה' ונוטל חצי שדהו התם משום דסיים לו השדה אלו דבריו בגיטין וזאת היא סברת המחבר תלמידו וחכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו שטעם זה לחלק בין מסיים לו ואינו מברר החלק לאינו מסיים כלל אינו דכי היכי דכשאינו מסיים לו כלל יכול לדחותו ולומר לו בכל הקרקע לא זהו שנתתי לך ה"נ בחלקי השדה יכול לדחותו ולומר לו בכל חלק ממנו לא זהו אלא ודאי ש"מ דלא בעינן סיום כלל ועוד ראיה מדגרסי' בפ' שני דייני גזירות (קט:) ההוא דא"ל דיקלא לברת וכולי והאריך ה"ה להליץ בעד הרמב"ם ובסוף הניח הדבר בצ"ע: (ב"ה) ואני אומר דההיא דפ' שני דייני גזירות וכו' וכתב בכסף משנה מה' זכייה פ"ג: דיני מתנה עיין בסי' ס' וקי"א וקי"ב וקכ"ה וקק"ז וקק"ד. הנותן מתנה קרקע לבנו ע"מ שלא יחול שום חוב על אותו קרקע ולא היה לו בן אחר ובשעת פטירתו הניח לו קרקע או טלטל אחר ולאחר פטירתו לוה הבן ובא בעל חובו לגבות מאותו קרקע עיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ה: הרוצה לתת לבתו מתנה ע"מ שלא יחול עליה שום שעבוד לא להבא ולא לשעבר בכלל הנזכר: האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו הר"ן פרק מי שאחזו גמרא ה"ז גיטך על מנת שתתני לי ק"ק זוז:

(ח) הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות המקבל לעשות בה כל חפצו. בד"א שנתנה לו סתם וכו' בפ' י"נ (קלד.) מייתי מתני' דמעשה בית חורון דאמרו חכמי' כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכ' הרא"ש ז"ל ולא דוקא להקדיש אלא ה"ה נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמכה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קא מדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוציא ממנו דמתוך שלא יוכל להחזיר לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חילוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפי' נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כ"א דבר א' הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים פ' השותפין (מח:) גבי ההוא גברא דהו"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא וכו' ורבא פריך ליה התם ממעשה בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כ"א הערמה בעלמא א"נ ר' אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וה"נ אמרינן לקמן (קלז:) אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף עכ"ל:

והנותן מתנה על מנת להחזיר בין מיד או לזמן קצוב וכו' בד"א שמחזירה לנותן בזמן הקצוב וכו' בס"פ י"נ (קלז:) אמר רבא אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא החזירו יצא לא החזירו לא יצא קמ"ל דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה ועיין בהר"ן ריש קידושין: [%ד] כתב הרשב"א בסימן אלף שאלת הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר ולא קבע זמן והנותן אומר לא נתכוונתי אלא שתחזירהו מיד והמקבל אומר אין לו להחזירו כי יש לי זמן להחזירו כל ימי חיי וכל זמן שאחזירנו המתנה קיימת תשובה אם אמר על מנת שתחזירהו הדין עם המקבל וכן הדין אפילו באתרוג כשא"ל ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אבל אם אמר ליה ע"מ שתחזירהו לי בזה יש לחלק מה שהוא ענין שאם היתה המתנה בדבר שהדעת מכרעת שצריך לו עכשיו אנו אומרים לא נתכוין זה אלא שיחזירנו לו למה שצריך לו עכשיו לאחר שעה והיינו מה שאמרו גבי אתרוג ע"מ שתחזירהו לי לא החזירו לא יצא אבל אם אינו צריך לו עכשיו למצותו וכיוצא בזה כל שלא קבע לו זמן מקיים תנאו והולך ובלבד שיחזירהו בענין שיהא ראוי לו וכדאמרינן בשור זה נתון לך על מנת שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר על מנת שתחזירהו לי מאי דחזי לי קאמר ולמאן דאמר בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ומת ניתנת לאחד מהיורשים ה"נ מחזירו ליורשיו : הנותן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר ונאנס מידו אם הוא חייב באונסו עיין בפסקי הרא"ש פרק לולב הגזול:

לפיכך הנותן שור לחבירו ואמר ליה ע"מ שתחזירהו והקדישו והחזירו קדוש אבל אמר ליה על מנת שתחזירהו לי אינו קדוש וכו' מימרא שם: וכתב רשב"ם בנותן שור לחבירו ע"מ להחזיר בתוך ל' ומת בתוך הזמן דפטור מלשלם דלא הו"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא יתחייב אלא בפשיעה והביא דבריו ה"ה בפ"ג מה' זכייה וכתב עוד ה"ה ויש לדקדק בע"מ שתחזירהו ולא אמר לי והמיתו והחזירו אם חייב לשלם או לא דילמא כי היכי דאקדשיה פטור הכי נמי המיתו או דילמא מת לאו חזרה היא עכ"ל ועיין במישרים נט"ו ח"ב:

וכן כל מתנה שהיא על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל אין המתנה קיימת אא"כ נתקיים התנאי כ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' זכייה וכתב ה"ה זה פשוט בכמה מקומות עכ"ל ודע דבפ"ק דקידושין (כז.) למיפשט בעיין דמי בעינן צבורין מייתי הא דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה וכתב שם הר"ן בשם הרמב"ן דמהא שמעינן שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי ואע"ג דבעלמא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאה להנאת הנותן הוה אפ"ה תנאה דהוי להנאת המקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך ק"ק זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל והביא דבריו ה"ה בספ"ו מה"מ ונתבאר זה בדברי רבינו סי' רמ"ג: והוא שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו וכו' דברים אלו נתבארו יפה בטור אה"ע סי' ל"ח:ומ"ש אע"פ שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שא"צ כל אלו אלא לתנאי גיטין וקדושין ר"ת פי' שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ג"ז נתבאר בסי' הנזכר דברי הרמב"ם ז"ל הם בפ"י מהל' אישות ופ"ג מהל' זכיה והסכמת הרא"ש היא בס"פ נ"י ובתשובה כתבה רבי' בסמוך:

שאלה לא"א הרא"ש ראובן נתן ממונו לשני בניו וכו' ברא"ש כלל פ"א ועיין בסי' קק"ז:

וששאלת אלמנה שנתנה לאחד מבניה על תנאי שאם לא יתרצה בנה הקטן וכו' כלל ע"א ועי' בסי' רצ"ח: [%ה] ראובן שנתן אלף זוז ללוי להתעסק בהם ושיתן פירותו לשמעון ומת ראובן ובאים היורשים ואומרים אנו רוצים המעות ושמעון מעכב עיין בתשובת הרשב"א סימן תתקי"ט דין אחד ממתנה בתשובו' הנזכרו' סי' אלף קנ"ט: [%ו] כתב עוד הרשב"א שנשאל על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שיחלקו הירושה כתב שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה טען שמעון ואמר כיון שמת אבי נמחל שעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שעבודו אפי' קודם חלוקה והאריך בדבר: וכתוב במישרי' נט"ו ח"ב הנותן לחברו מנה והניח לו משכון עליהם י"א קנה אע"פ שלא קנה במכר וי"א לא קנה אא"כ הקנה לו בגוף המשכון לדמי המתנה וזה עיקר ומזה דקדקו כי הנותן מתנה באחריות ונמצאת המתנה בטל האחריות כמו מנה אין כאן משכון אין כאן בפ"ק דקידושין עכ"ל מה נקרא מתנה שכתוב בה אחריות בתשובות מיימונית דספר קנין סי' ל"ד. ראובן שטען על שמעון אחיו חלוק לי בנכסי אבינו ושמעון השיב אבינו נתן לי במתנה קרקע פלוני וראובן טען כי סתר המתנה ההיא כי שוב נתן לי ולאחיותי שטר אחר וחזר בו ממתנה ראשונה וכח היה בידו לעשות כן שהרי במתנה ראשונה כתב וכל ימי חיינו יש לנו כח בנכסינו לעשות כל חפצינו וליתן במתנה לכל מי שנרצה בחיינו ושמעון אומר לא היה יכול לחזור בו שהרי כתב בשטר מתנה ראשונה דלא להשנאה ודלא למהדר ומה שכתוב בה וכל ימי חיינו וכו' יש לפרש שר"ל שיהא אפטרופוס להכניס ולהוציא עיין בתשובות מיימוניות סי' ס"ט ראובן היה מחזיק בבית א' ושמעון היה מערער עליו לומר שלי היא והלך שמעון ונתנה במתנה ללוי ואחר כך תקפו שמעון לראובן לדין והוציא מידו ועתה תובעה לוי ממנו ושמעון אומר מתנתי לא היתה מתנה כי אז לא היתה ברשותי עיין במרדכי פ"ק דמציעא וכל בו סי' קכ"ג. עכו"ם שמשכן מטלטלין לראובן ואח"כ נתנם העכו"ם לשמעון בשטר זכה ראובן במטלטלין אלו תשובות הרשב"א בסי' אלף ול"ב עיין בתשובות הרשב"א סי' תתקס"א הרוצה לתת מתנה לבתו נשואה שלא יהיה לבעלה רשות בהם לא בחייה לפירות ולא לאחר מיתתה בגוף הנכסים עיין בהריב"ש סי' רט"ו בעל שנתן מתנה לאשתו והיא היתה חייבת לאחר מעות ובא לגבות מאותה מתנה בכלל ל"ט סי' ו': נוסח שטר מתנה שכתוב בו שאמר לעדים כתבו ותנו לה שם מי שיש לו בית ונפלו ממנו מקומות והאבנים והקורות בתוך הבית ואח"כ נתן חצי ביתו והמטלטלין לבתו אם הקורות האלו בכלל המטלטלין בכלל מ"א סימן ד' ובכלל ע"ו סי ג' דיני אלמנה שנתנה מתנות בכלל חמשים ונתבארו בטור אה"ע:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כדרך שנקנה המקח וכו' כל זה לשון הרמב"ם בריש פ"ג מהלכות זכייה: ומ"ש יכול לחזור בו ממתנתו ר"ל שאין במתנה אף משום מחוסרי אמנה אם לא במתנה מועטת לעני כדלעיל בס"ס ר"ד:

ומ"ש אבל המוחל לחבירו וכו' פירוש דקיימא לן מחילה אין צריך קנין וכבר נתבאר לעיל בסימן י"ב סעיף ט':

ומ"ש וכתב הרמב"ם וכן הדין בנותן פחדון וכו' דקדק בלשונו דאצל חוב כתב לשון מחילה ואצל פקדון שהוא חפץ בעין כתב לשון נותן משום דאין לשון מחילה מהני אלא בתוס' כדלעיל בסימן ע"ג סעיף ל"ב בתשובת הרא"ש וה"ה בקרקע לא מהני לשון מחילה ועיין במ"ש לשם בס"ד ומה שהביא בית יוסף כאן במחודשים סעיף ג' בתשובת הרשב"א שכתוב בה וכתב לו שטר שמחל לו אותו קרקע במאה דינרין וכו' צריך לומר שלא כתב לו באותו לשון אלא שמחל לו כל תביעה שהו"ל על אותו קרקע אבל לשון מחילה ודאי לא מהני בקרקע שהוא בעין כמו בחפץ שהוא בעין דמ"ש:

כתב הרמב"ם כשם שהמוכר צריך לסיים וכו' ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות וכו' איכא לתמוה דהלא רבינו העתיק לשון הרמב"ם בדין מוכר דבר שאינו מסויים בריש סימן ר"ט כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך וכו' אין כאן קנין כלום ולא נחלק עליו הרי דסבירא ליה כהרמב"ם לחלק בין מינו ידוע לאין מינו ידוע וכמו שכתב הרמב"ם בר"פ כ"א ממכירה ואפשר דרבינו רצה לומר דבר שאינו קצוב דכתב הרמב"ם דלא משתעבד דאין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה דעל זה נחלק רבינו בסוף סימן ר"ז בשם הרא"ש אבל לשון רבינו לא משמע הכי ומה שאמר רבינו וגם איני מבין מה שחילק בין קרקע מנכסי וכו' גם כן תימה מה היה קשה לו מטעם סברא הא ודאי דמסתברא דבאומר קרקע מנכסי קנויה לך אין כאן דבר מסויים כלל דלא פירש כמה קרקע מקנה לו הרבה קרקע או מעט וגם לא סיים לו איזה קרקע אבל באומר חלק כך וכך משדה פלוני הרי שסיים השדה וגם נתן קצבה למתנתו חלק כך וכך כגון ט' קבין או בית כור בשדה פלוני אע"פ דלא מסיים לו במזרחו או במערבו הרי נוטל הפחות שבאותו שדה דזה סיים במתנתו קרינן ביה: ומ"ש ועוד דהא דאמרינן במנחות בית בביתי אני מוכר לך נותן עלייה וכו' נקט לישנא דתלמודא משמיה דעולא במנחות וכבר כתב רבינו המסקנא דמסקינן בנדרים מאי עלייה מעולה שבבתים לאפוקי עלייה דגריעא מיהו בית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו כדכתב רבינו בסוף סימן רי"ד סעיף י"ח אלא דאף לפי זה השיג רבינו עליו דמכל מקום לא סיים ממכרו ואפ"ה קנה ואין זו השגה לפע"ד דזה ודאי הוי סיים ממכרו דמדאמר ליה בית מבתי אני מוכר לך סתם בית הוי ד' אמות על ד' אמות לא פחות כדתניא פ"ק דסוכה משא"כ קרקע בנכסי קנוי לך דלא סיים כלל קנייתו כדפירש' ואף לפי פשט מימרא דעולא דנותן לו עלייה משום דגריעא הוי נמי סיים ממכרו דעכ"פ נותן לו בית או עלייה ד' אמות על ד' אמות לא פחות הו"ל כמו חצי שדה אני מוכר לך דמשמנין וכו' דכונתו לומר שיעור חצי שדה דהיינו ד' קבין וחצי קב דהו"ל ג"כ סיים בקנייתו חלק כך וכך בשדה פלוני ואע"ג דלא סיים לו מצר אותו חלק במזרחו או במערבו ועיין במ"ש ה"ה ומביאו ב"י מקצתו ובספר כסף משנה הליץ ג"כ בעד הרמב"ם ליישב מה שהקשו על דבריו ע"ש:

הנותן מתנה לחבירו אינה מתנה וכו' כך הוכיח הרא"ש מסוגיא דפרק יש נוחלין בעובדא דיונתן בן עוזיאל ושמאי ע"ש סוף (ד' קל"ג) ובהרא"ש (דף ר"ט) ורצונו לומר דאינה מתנה כלל אפי' לא עבר על דעת הנותן במה שנזכר מתוך מחשבתו שאינו נותן לו אלא כדי שלא יעשה כך וכך דכיון דנתן לו בסתם דמשמע שיעשה בה כל חפצו וזה הפך המחשבה הניכרת מתוך מעשיו הלכך אינה מתנה אבל אם פירש שלא יעשה כך וכך הויא מתנה אם קיים התנאי ואם לא קיים המתנה בטלה כמ"ש בתשובת הרא"ש בסמוך סעיף י"ב:

והנותן מתנה על מנת להחזיר וכו' לפיכך הנותן שור וכו' פ' יש נוחלין סוף (ד' קל"ז):

וכן כל מתנה שהיא על תנאי וכולי כ"כ הרמב"ם כ"ג מה' זכייה וע"ל בסימן ר"ד שכתב רבינו בסעיף ב' דצריך לחלק בדבר בין התנה המוכר לטובת הלוקח ובין התנה הלוקח ולשם בארתיו בס"ד:

שאלה להרא"ש וכו' ריש כלל פ"א עד שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה פי' דהשתא לפי זה דהאי לא יוכל למכור אינו תנאי אלא רוצה שתהא המתנה קיימת עכ"פ אלא דמתנה שאם ימכור תהא המכירה בטלה דבר זה ודאי אין בידו להתנות שאם רוצה שתהא המתנה קיימת בין ימכור בין לא ימכור היאך מתנה שתהא המכירה בטל דכיון דהמתנה קיימת עכ"פ א"כ שוב אי אפשר לומר שאם ימכור שיהא המכר בטל אלא בע"כ האי לא יוכל למכור הוא תנאי שלא תהא מתנה זו חלה מעכשיו אלא כשיקיים תנאי זה שלא ימכור אותה דאם יעבור וימכור הרי המתנה בטילה למפרע:

וששאלת אלמנה וכו' כלל ע"ב דין ג' ולשם הביא כל המקומות שאמרו בתלמוד דהוי אסמכתא דמיירי דמתנה עם חבירו שאם לא יעשה כך וכך שמקבל עליו הפסד כך וכך זהו אסמכתא ודאי כי לא קבל עליו הפסד בלבו ולא נתכוין בדעתו למה שאמר כי אמר בלבו לא יבא לידי כך כי ודאי אעשה דבר זה כי אפשר הוא לעשותו בקל אבל בנדון זה שלא קבל עליו הפסד אלא תנאי גרידא הוא שנתנה לאחד מבניה מתנה על תנאי אם לא יתרצה בנה הקטן בפשרה שעשו בין הבנים אין כאן ענין אסמכתא כלל וע"ל בסי' רנ"ג סעיף מ"ב השיג ג"כ רבינו על האלפסי והר"י הלוי גבי אם ילדה זכר יטול מנה דכתבו ז"ל דאסמכתא היא כיון דאמר אם ילדה וכתב רבינו דאסמכתא ליכא הכא אלא ככל מתנה שהוא על תנאי שמתנה אם תעשה כך שתהיה מתנה וכו' ואמר עוד הרא"ש וכי מתנה שנתן משה וכו' כלומר דאי איתא דכל מתנה באם יהיה כך וכו' הויא אסמכתא א"כ מתנת משה לראובן וגד דקאמר גם כן אם יעברו ואם לא יעברו תהיה אסמכתא אלא ודאי תנאי בעלמא הוא ולא הויא אסמכתא אלא במקבל עליו להפסיד בכך וכך ונראה לי דהרא"ש ז"ל רצונו לומר דלא הוי אסמכת' בשום תנאי אא"כ דהדבר ידוע ומשמעו' דבריו הוא שלא אמ' כך בדוקא ושיהי' כך כמו שאמר אלא שאומר כך דרך קנס לקבל עליו הפסד זה אם לא יעשה אבל כל תנאים שבעולם דמתנה בדוקא ורצונו הוא בקיום המעשה אין זה אסמכתא וכן היה תנאי שהתנה מרע"ה עם בני גד ובני ראובן שדעתו ורצונו היה בקיום המעשה שיעברו ושתנתן להם ארץ הגלעד והיא דעת הרמב"ם וכבר הארכתי בזה בסימן ר"ז סעיף י"ו וכתבתי לשם שלדעת רבינו צריך לפרש הך דבני גד ובני ראובן דלא הוי אסמכתא משום דהוי בב"ד חשוב אי נמי מדאורייתא אסמכתא קניא אלא דמדרבנן לא קניא וע"ש:

דרכי משה

(א) כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ז שמעון שאמר לחבירו הא לך בית של יהודה במתנה ויהודה קבל קנין לקבל דבריו של שמעון לאו כלום הוא ואינן אלא דברי הבאי וע"ש: כ' במר' רפ"ק דקדושין ע"ב אם אמר א' לחבירו מנה נתון לך במתנה ונתן לו עליו משכון לא קנה דמשכון אין כאן ומנה אין כאן ואם רוצה להקנות לו ע"י משכון יקנה לו תחילה בקניין המנה והשיעבוד על המשכון ואח"כ יתן לו המשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון וי"א דלא אמרינן גבי מתנה מנה אין כאן משכון אין כאן והרב מרעגנשפורק כתב בשם ר"ת וז"ל שאם נתן לו משכון ע"מ שיתנו לו מנה יעכב המשכון עד שיתנו וע"ש גם בתוס' ואשר"י שם כתבו מזו ובמישרים נט"ו ח"ב כתוב כסברא הראשונה ודקדק מכאן שאם כתב לו מתנה באחריות ונתבטלה המתנה גם אחריות בטלין כמו מנה אין כאן משכון אין כאן עכ"ל:

(ב) המרדכי כתב חלוקים בזה ריש פ"ק דסנהדרין וע"ש כתב עוד המרדכי שם בשם מוהר"ם דמחילה אין צריכה קניין אפילו יש לו שטר או משכון עליה ולעיל ס"ס י"ב לא משמע כן וע"ש וכתב מהרי"ק שורש י"א היכא דמחילה אינה צריכה קנין וקונה לו בקנין פסול לא אמרינן דלא ליהוי מחילה הואיל וגילה בדעתו שחפץ בקנין וע"ש וכ"ה בתשובת הרא"ש שכתבתי לעיל סימן קנ"ה:

(ג) כ' המרדכי ריש פ"ק דסנהדרין אדם שחייב לחבירו שבועה ובקש ממנו שימחול לו וא"ל יהי כדבריך הוה מחילה אע"ג דלא מחל לו בפירוש וע"ש כתוב בתשובת ריב"ש סימן ת"ר במחילה הנעשה על אחד וכתב לו שכל תביעות שיש לו עליו עד אותו היום עד ועד בכלל ואף חובות שנכתבו באותו היום שנכתב השטר הפטור החוב נמחל וע"ש שהאריך ובמהרי"ק שורש קי"א בא' שמחל לאביו על חלק ירושתו בעבור שנתנו לו מעט מן הירושה ואח"כ נודע שאביהן הניח להן הרבה נכסים ופסק דהוי מחילה בטעות וחוזרת אפילו קנו מיניה וע"ש:

(ד) וכתב עוד שם על ראובן שכפר במנה שהיה חייב לשמעון והוצרך להתפשר עמו דלקח חמשים דאינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו וע"ל סימן ע"ג בתשובות הרא"ש אדם שיש לו חפץ ביד חבירו ואמר מחול לך אינו כלום אלא צריך שיאמר לו אני נותנו לך ולא שייך לשון מחילה אלא למי שחייב מעות וכ"כ מהרי"ק שורש צ"ד דין מחילה בטעות עיין במהרי"ק שורש ך' ושורש פ"ט ובתשובת מיימון ס"ס משפטים סימן ט' ובמשרים נט"ו ח"ג והמרדכי כתב פ"ק דסנהדרין דמחילה בטעות אפילו בקניין חוזר וב"י כתב בשם תשובת הרשב"א דמחילה בטעות הוי מחילה כדאמרינן פרק איזהו נשך עכ"ל וע"ל סימן רי"ט ועיין עוד מזה לקמן בסמוך בתשובת מהר"י אדם שעושה מעשה שנראה שמודה לחבירו הוי כמחילה כ"כ מהרי"ק שורש קי"ח ובתשובת הרא"ש כלל מ' ס"ב ועיין בי"ד סימן רנ"ג מי שפרנס וזן חבירו או חתנו אי יכול לתובעו אחר כך שישלם לו או אי אמרינן דהוי מחילה גם לקמן סוף סימן רמ"ו כתבתי דין זה וע"ש:

(ה) וכתב תשובת ריב"ש סימן שע"ה אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה מ"מ הנודר לאחד מתנה לא מהני במה שנתן לו על מנת להחזיר עכ"ל:

(ו) וכתב נ"י פרק יש נוחלין דף רכ"א ע"א שאם שעבדו לחובו בעודו בידו י"א דב"ח גובה ממנו וי"א דאינו גובה וע"ש וע"ל סימן נ"ג איזה לשונות הם לשון מתנה:

(ז) וכתב מהרי"ל בתשובה סימן ע"ה בשם הב"ח א"ז דהואיל והוא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממון מספיקא וע"ש ועיין כל דיני תנאי וחילוקיהן בספר א"ע סימן ל"ח וע"ל סימן ר"ז מ"ש בדיני תנאי:

(ח) ועיין בב"י סימן ר' משום תשובת הרשב"א דלא אמרו ע"מ במעכשיו וכו':

(ט) וע"ל סימן רנ"ח כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קנ"ט על ראובן שהיה לאביו בית ולקחו המלך וראובן כתב ללוי מת שיגיע לו הבית מן המלך ויחזירנו לו יהא במתנה ללוי ואח"כ המלך נתן הבית לשר והשר החזירו לראובן אין ראובן חייב לקיים המתנה דהא לא בא מיד המלך ליד ראובן כו' ועיין שם שהאריך בתשובה זו בדיני מתנה ועיין בתשובת מיימון שבסוף הלכות זכייה ומתנה סימן ס"ט אחין הבאין לחלוק ואחד מהן אומר שנתן לו אביו קרקע במתנה והראה שטר על זה שכתב בו שנתן לו במתנה אך שכל ימי חייו יכול לעשות בה כל מה שירצה והאחרים טוענים שאח"כ ביטל אותו מתנה ונתן הקרקע להם וע"ש חלוקים וטענות בזו כתוב במרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ב ראובן שהחזיק בבית של שמעון ובעוד שהיה ביד ראובן נתנם שמעון במתנה ללוי אם יכול להוציאו בדין מיד ראובן מתנתו מתנה וא"ל אין מתנתו מתנה ואפילו אם בא בידו אח"כ א"צ לקיים ודוקא במקרקעי אבל במטלטלי אפילו יכול להוציאו בדין אין מתנתו מתנה וכן משמע לעיל סימן קכ"א ולקמן סימן רנ"ג אבל הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ל"ב על עכו"ם שמשכן מטלטלין אצל ראובן ונתנן לשמעון זכה בהן ראובן מטעם דנכסי עכו"ם הפקר הן ושמעון לא קנה רק במשיכה מאחר דנסתלק העכו"ם זכה בהן ראובן המחזיק משמע דבישראל או בעכו"ם וכה"ג קנה אם הקנה לו בקנין המועיל ועיין שם ובכלבו סימן קנ"ג וכתב המרדכי פרק מי שמת ד' רכ"ה ע"ד תשובת מוהר"ם על שמעון שנתן ט"ו ליטרין לראובן להלוותם בריבית ובן שמעון ישא בת ראובן ויתן להם המעות לנדוניא ועכשיו בן שמעון אינו חפץ בבת ראובן ופסק דאומדן דעת הוא דלצרכי הזוג נתנן ביד ראובן ומאחר שנתבטל הזיווג נתבטל המתנה וע"ש שהאריך עוד בתשו' זו ובתשו' הרא"ש כלל ס"ח סימן ז' ראובן נתן בית לד' בניו לכל אחד רביע מן הבית ונתן לכל א' שטר וכתב בכל שטר בל העניין מד' בניו אך שכתב בכל שטר לא יועיל אלא למי שמוציאו דהיינו לבעל השטר והג' מהן אבדו שטרותיהן ופסק דהמתנה קיימת ע"פ השטר אחד הנשאר ולא מהני מה שכתב שכל השטר לא יועיל רק לבעל השטר דהוי כאילו התנו שאם יבואו עדים לא יועיל וע"ש גם סימן נ"ז מדינים אלו וע"ש ג"כ כלל ס"ו וע"ל סימן רל"ה מי שנתן לחבירו מתנה שיש לו עליה אחריות וטרפוה מהמקבל מתנה אם צריך לשלם לו:

מתוך: טור חושן משפט רמב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה וכתב ה"ר יונה אפילו אם קבל עליו אחריות נכסים בשטר אינה מתנה כיון שאנסוהו לכך: ואפילו אינו מוסר מודעא אם ידעינן באונס אינה מתנה לפיכך המוסר מודעא כתבינן ליה אע"ג דלא ידעינן באונסיה שהרי אפילו היתה המודעא שקר כיון שגילה בדעתו שאינו חפץ במתנה הרי היא בטלה:

והיכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא ובטלה לא מהנה הביטול כיון דאנוס הוא אפילו אי לא מסר המודעא לא הוי מתנה אבל אי מסר מודעא ולא ידעינן באונסיה ואח"כ בטלה מדעתו הביטול מהני כיון שלא הכירו באונסו ולכך נהגו לכתוב בטול מודעא במתנה:

וכל מתנה בין של בריא בין של שכ"מ צריך שתא גלויה ומפורסמת ל"מ אמר לעדים תתחבאו וכתבו שאינה מתנה ואפילו אם תפש מפקינן מיניה אלא אפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום אא"כ אמר להם כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא וכיוצא בזה:

וכתב הרמ"ה ואם לא כתבו העדים שאמר להם כן והחזיק בהם המקבל מוציאין הקרקע מידו אבל אם נתן מטלטלין והחזיק בהן המקבל וטוען דבמתנה גמורה יהביה ניהליה לא מפקינן מיניה דספיקא הוא וכל היכא דקיימא ממונא תיקום אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דמפקינן מיניה:

וכתב ר"ר יוסף הא דמתנתא טמירתא לא קניא דוקא בדלית בה קנין ולא מכוין לאקנויי ליה אלא בהך שטרא אבל אי מקנה ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוהו בשוקא וכו' כיון שכבר קנאו לגמרי והשטר שמצוה לכתוב אינו אלא לראיה בעלמא לא איכפת לן אי לא אמר להו הכי ואיכא נמי למימר דאפי' אם קנו מיניה כיון דסתם קנין לכתיבה עומד דכמאן דאמר להו כתבו דמי ואי לא אמר להו כתבו בשוקא וכו' כמאן דאמר ליה כתבו ולא כתבו בשוקא דלא מגבינן בהי ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

וכתב הר"י אם לא צוה לכתוב בפרהסיא וצוה לחתמו בפרהסיא כשר שהרי אפי' היה השטר כתוב ומצאו וחתמו ונתנו לו כשר אבל ודאי צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא ואם צוהל יתנו בעדי מסירה בפרהסיא כשר אע"פ שלא צוה כן על החתימה דקיי"ל עדי מסירה כרתי וכן אם צוה על החתימה שתהיה בפרהסיא אע"פ שלא צוה על המסירה המתנה קיימת שהרי יש בה גילוי דעת שהוא נותן בנפש חפצה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים הילכך הוי כאילו אמר כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא:

מתנה טמירתא לא חשיבא אפילו כמודעא לבטל מתנה גלויה שאחריה כגון אם נתן שדה אחת במתנה טמירתא או בסתם שלא אמר כתבוהו בשוקא ואח"כ נתן אותה שדה לאחר במתנה גלויה השני קנה ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה ראשונה שאינו חפץ בשנייה אא"כ איכא הוכחה בשנייה כהוא דאזיל לקדושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי כולהו נכסיך מיקדשנא לך ואי לא לא מיקדשנא לך אתא בריה בכי קמיה אמר לעדים זילו איטמרו וכתבו ליה והדר כתבו לה כהאי גוונא דאיכא הוכחה דאנוס היה במתנ' שנייה מהניא מתנתא טמירתא שקדמה לבטלה אע"פ שאינה כלום מ"מ גילוי דעת הוא לבטל השנייה כיון שידוע שהיה אנוס ואע"פ שהיה אנוס בשנייה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופי' הר"ר יוסף הלוי דהיינו טעמא משום דאנסא דאתי מחמת נפשיה הוא ואי בעי מצי למיכף ליה ליצריה דלא הוי איניש דכפי ליה מידי אבל אונסא דאתי מחמת אחרינא אפי' בלא מודעא לא הויא מתנה אבל רבינו חננאל פירש הא דלא קנתה איתתא לא משום מתנה קמייתא דלא חשיבא כלל כיון דטמירתא הואי אלא משום דמוכחא דילתא דאנוס הוה ואפילו בלא מודעה לא קניא.

שתי שטרי מתנה על שדה אחת בת אחת או בזה אחר זה כתבתי למעלה בסימן ר"מ:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנ' פשוט הוא פ' חזקת (מ.): ומ"ש בשם ה"ר יונה אפילו אם קבל עליו אחריות נכסים בשטר אינה מתנה כיון שאנסוהו לכך:

ומ"ש ואפילו אם אינו מוסר מודעא אי ידעינן באונס אינה מתנה לפיכך המוסר מודעא כתבינן ליה אע"ג דלא ידעינן באונסיה וכו' בפ' חזקת (שם) אמרו נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלני' לא מודעא היא [מודעא] דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא וכתב הרא"ש פי' הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפיצה ולא ניחא ליה דליקני והמתנה בטילה בכך וכן הגט דהא אפי' מתנה טמירתא אמרינן דבטלה אלמא בגלוי דעתא כל דהו בטלה המתנה כ"ש כשמסר המודעא ואפילו אם ידוע הדבר שאותה מודעא שמסר בפני העדים דברי שקר הן הויא מודעא לבטל המתנה ולא דמיא לזביני דכיון דמקבל זוזי גמר ומקני וכ"כ הרמב"ם פ"י מה"מ וכבר כתבתי בסר"ה שכן דעת העיטור וה"ר יונה והרשב"א והר"ן ז"ל ודלא כרשב"ם דמשמע מדבריו שאם ידוע שלא היה לו אונס מסירת מודעא דידיה אפי' במתנה וגט לאו כלום היא:

והיכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא ובטלה לא מהני הביטול כיון דאנוס הוא אפי' אי לא מסר מודעא לא הוי מתנה אבל אי מסר מודעא ולא ידעינן באונסיה ואח"כ בטלה מדעתו הביטול מהני כיון שלא הכירה באונסו ולכך נהגו לכתוב ביטול מודעא במתנה כל זה דברי הרא"ש בפרק חזקת:

וכל מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהא גלויה ומפורסמת ל"מ אם אמר לעדים תתחבאו וכתבו שאינה מתנה וכו' אלא אפי' אמר סתם כתבו לו אינו כלום אא"כ אמר להם כתבוה בשוקא וחתמוהו בברא וכיוצא בזה בפרק חזקת (שם:) א"ר יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ה"ד מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דא"ל לסהדי זילו איטמרו וכתבו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא א"ל תיתבו בשוקא ובברא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישי' והילכתא חיישי': ומ"ש ואפי' אי תפס מפקינן מיניה כ"כ הרא"ש אהא דאמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ואפילו אי תפס מפקינן מיניה שאנו אומדים דעתו שלא גמר לתת לו בנפש חפיצה אלא שהוצרך לפנים לתת לו הילכך לא קנה ולא שיהיה הדבר מסופק אם קנה אם לא קנה ואפילו אי הוי ספיקא דדינא לא מהניא תפיסה דתפיסת ספק לאו תפיסה היא דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן בפ"ק דמציעא (ד' ו.) תקפו כהן מוציאין מידו עכ"ל: והר"ן כתב אהא דאסיקנא והלכתא חיישינן איכא מ"ד דמדנקט האי לישנא ולא אמר פסולה משמע דלאו פסולה היא לגמרי אלא דחיישינן לה דלא עבדינן בה עובדא והיכא דקיימא תיקום ואי תפס לא מפקינן מיניה ואיכא מ"ד חיישינן לה אם הנותן מערער אבל אם אינו מערער מגבינן בה אבל ר"ח כתב חיישינן ופסולה עכ"ל ורבינו שכתב דאפילו אם תפס מפקינן מיניה קודם שיכתוב דאפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום הוה משמע דספוקי מספקא ליה באמר סתמא אי תפס אי מפקינן מיניה ומש"ה גבי אמר לעדים תתחבאו וכתבו כתב דאפילו אי תפס מפקינן מיניה כלומר בהא פשיטא דמפקינן מיניה אבל באומר סתמא כתבו מידי ספיקא לא נפיק. ומיהו ממ"ש בסמוך בשם הרמ"ה משמע דבאומר סתמא כתבו פשיטא ליה דמפקינן מיניה דע"כ לא קאמר הרמ"ה דלא מפקינן מיניה אלא בשטוען דבמתנה גמורה יהביה ניהליה כלומר דא"ל כתבוה בשוקא וכו' אלא שהעדים לא הקפידו לכתבו וכגון דליתנהו לעדים קמן דנשיילינהו אבל היכא דהלה מודה דסתמא א"ל כתבו מודה הרמ"ה דאי תפס מפקינן וא"כ י"ל דכיון שכתב דאפי' אמר סתם כתבו לו אינו כלום ממילא משמע שדינו כאילו אמר לעדים תתחבאו וכתבו דאפי' תפס מפקינן מיניה אבל מדכתב אחר דברי הרמ"ה אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דמפקינן מיניה ודברי הרא"ש אינם על סתמא אלא על מאי דאמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה כמבואר בפסקיו משמע שרבי' סובר שדעת הרמ"ה דבמתנה טמירת' גמורה נמי אם תפס לא מפקינן מינה אבל פשט דברי הרמ"ה מוכיחין כמו שפירשתי ומ"מ היותר נראה בדברי רבי' הוא שסובר דסתמא נמי אי תפס מפקינן מיניה לדעת הרא"ש ז"ל וכדברי הרא"ש נראה וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מה' זכיה כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בעניינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל וכתב ה"ה מ"ש המחבר קרקע לאו למימרא דמתנת מטלטלי שהיא מסותרת שתועיל דהא סתמא אמרינן האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה וכן מוכיחין דברי המפרשים וכן המחבר הקדים הנותן מתנה סתם ולא אמר הנותן מתנת קרקע אלא מ"ש כאן קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה"ה לקנין ומטלטלין ודאי כשצוה להסתירו זה הדין מבואר בפרק חזקת וכו' עד והלכתא חיישינן ומתוך כך כתב המחבר חוששין שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל וכן פר"ש ור"ח דחיישינן ופסולה וכ"נ דהאי לישנא בתרא דרב יוסף לפרושי מתנתא טמירתא דאמר רב יהודה הוא ורב יהודה הא אמר לא מגבינן בה אבל קצת הגאונים ז"ל חלקו בזה ואמרו מדקאמר חיישינן ולא אמר לא קני אלמא חששא היא ואיכא לדקדוקי עלה דמילתא כגון דפייס מיניה חד גברא למיתב ליה מתנה ודחי ליה זימנא בתר זימנא ובתר הכי א"ל לסהדי כתובו ליה סתמא דהתם ודאי איכא למיחש דדחויי בעלמא הוא דקא מדחי ליה אבל אי חזינן דכתבה מדעתא דנפשיה ליכא למיחש להאי חששא ולא מחזקי' ליה בסתמא למתנה טמירתא ומתנה מעלייתא היא כ"כ בעיטור בשמא דרבוותא והרב ן' מיגאש כתב ה"ק רבי' הרב ז"ל וכך הורה בתשובותיו וגאון נמי מצינו לו תשובה בענין זה וכך הורה עכ"ל ופ"א י"ל חיישי' הא מפסל לא פסליה ונ"מ דהיכא דאתא נותן וערער ערעורו ערעור הא לא אתא וערער מגבינן בה ודברי המחבר עיקר דודאי סתמא הרי הוא כמתנתא טמירתא ממש וכבר כתבתי סעד לזה עכ"ל:

כתב הר"ר יוסף הא דמתנתא טמירתא לא קניא דוקא בדלית בה קנין וכו' ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וז"ל הרמב"ן ובתשובה לגאון בקנין לחודיה אי אמר בשעת קנין דהא מתנת פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ור"ח סמך עליו ודברי הר"י ז"ל מטין כן עכ"ל וגם הר"ן וה"ה בפ"ה כתבו דברי ר"ח דבמתנה בקנין נמי אם לא אמר בשעת הקנין שהיא מתנת פרהסיא פסולה וז"ל רבי' ירוחם בנט"י ח"ב דין מתנה טמירתא אפילו דקנו מיניה ואם החזיק אותו בה מעכשיו לא שייך בה דין טמירתא וכ"כ הרמב"ם עכ"ל [%א] כתוב בתשובות הרשב"א סי' תתקצ"ד אם כתוב בשטר ילך ויחזיק מעכשיו אע"ג דלא כתוב כתבוה בפרהסיא וחתמוה בשוקא כשר שהרי זה פרסום:

כתב ה"ר יונה אם לא צוה לכתוב בפרהסיא וצוה לחתמו בפרהסיא כשר וכו' אבל ודאי צריך לצוות על חתימה שתהא בפרהסיא כלומר דלא תימא כי היכי דאם צוה לחתמו בפרהסיא אף ע"פ שלא צוה בפרהסיא אלא אמר סתמא כתבו מהני ה"נ אי אמר כתבו בפרהסיא אע"פ שלא צוה לחתום בפרהסיא אלא אמר סתמא חתמו מהני דליתא אלא על כל פנים צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא:ומ"ש ואם צוה ליתנו בעידי מסירה בפרהסיא כשר וכו' וכן אם צוה על החתימה שתהיה בפרהסיא אע"פ שלא צוה על המסירה המתנה קיימת וכו' דברים ברורים הם ונכונים בטעמם ודברים אלו שכתב בשם ה"ר יונה כתבם ג"כ נ"י בשמו פרק חזקת:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכו' בפרק חזקת ודברים אלו לא העתיקן רבינו כהלכתן דהשתא נראים כסותרים אלו את אלו שבתחלה כתב האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכולי משמע שבזמנו לא היה כותבים כתבוה בשוקא וכו' ואח"כ בסמוך כתב משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי אבל לשון הרא"ש לא קשה מידי שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנתא וכו' וה"ק האידנא כי נפק שטר מתנה קמן כתוב סתם בלא כתבו בברא וכו' לא חיישינן למפסלוה משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנתא וכו' ועי"ל דה"ק האידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששים אם הנותן אומר סתמא כתבו ואין אנו מצריכים אתו שיאמר כתבו בשוקא וכולי משום דנהיגי למכתב וכו' הלכך כשמצווה וכו' דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים וכו' ופי' זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' שם וז"ל קשה לר"י דפסקינן לקמן הלכתא דחיישי' בסתמא וא"כ היכי מגבינן כולהי מתנתא כיון דאינו אומר לסהדי כתבו בשוקא ברייתא ומיהו לפי שנוהגים עתה לכתוב בשטרי מתנה וא"ל מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא הלכך כי א"ל נמי סתמא דעתו לומר כמו שכותבים בשטרות ובימי האמוראים לא היו נוהגים לכתוב כך לכך היה צ"ל להם בפירוש כתבו בשוקא וכו' עכ"ל ומיהו רבינו שכתב בשם הרא"ש האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכו' אין לפרש דבריו כפירוש שני אלא כפי' ראשון וכתבו עוד התוס' שם ור"ח גריס דא"ל לא תיתבו בשוקא ברא וקרי ליה סתמא שאינו אומר להם להטמין עצמן ואמר שלא לפרסם והיינו סתמא כלומר לא פרסם ולא הטמינם אבל כתובו לא חשיב סתמא וכשר לפר"ח ולפיכך מה שנהגו לכתוב בשטרות מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אינו אלא לשופרא דשטרא ומיהו לישנא דסתמא לא משמע הכי עכ"ל וז"ל נ"י כתב ה"ר יונה שאם אמר הנותן לעדים כתבו כל יפוי השטרות הרי יש בכלל שיכתבו כראוי לכתבה בשוקא ובברייתא מ"מ נכון הדבר שישאלו את פיו בפירוש וכתב הרמב"ן דאע"ג דהני שטרי דילן כתיב בהו בכל לשון של זכות לא מהני מידי אם לא פירשו בשטר כתקנת חכמים כמו שפי' ר"ת וכתב ה"ר יונה דכיון שכותבים הסופרים כתיקון כדפי' והנותן רוצה שיעידו עליו נמצא שהוא נותנה בלב שלם ונראה מדבריו שכן ראוי להורות בדיעבד עכ"ל. וז"ל הרמב"ן ומסקנא חיישינן למתנה טמירתא בסתמא ואיכא דאמרי דהנך בשטרי דילן כיון דכתיב בהו בכל לשון של זכות אינהו כתבי ומפרסמי למילתא דמיפה כח הוא ולא סבירא לן עכ"ל ועיין בהר"ן פ' האשה שנפלו גבי שטר מברחת וכתבתיו בסי' ס"א: כתב הרי"ף כתב רב האי גאון לא רגילין בצואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדת דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיב בה בפרהסיא ועוד כתב ז"ל מ"ש דאמר לא תגלו היאך תפקידתא אלא לאחר מותי לא הויא מתנה טמירתא דלכי מתקיימא לאחר מיתתן ההיא עידנא לאו טמירתא היא דהא אמר לסהדי לאחר מותי גליוה והא ודאי דבר מוכיח דעבידא לאיגלויי הוא דאמר להו לאחר מיתה לסהדי בצואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא עכ"ל ויש לדקדק כיון דאסיקנא דחיישינן למתנה טמירתא היאך כתב רבי' האי דלא חיישינן לסתמא והסכים הרי"ף על ידו ומדברי הרא"ש נראה שהוא סובר שטעמו של רבינו האיי משום דנהיגי למכתב בשטר מתנה הכי וכו' שהרי אחר שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנתא וכו' כתב וכ"כ רב האי ז"ל דהאידנא לא חיישינן לסתמא ע"כ אבל קשה שא"כ הו"ל לרבינו האי והרי"ף לפרש טעם דבריהם ולא לסתום ול"נ דלא אמרו רבינו האי והרי"ף לא חיישינן לסתמא אלא במצוה מחמת מיתה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' זכיה מצוה מחמת מיתה אינו צ"ל גלו את המתנה אלא אע"פ שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא ע"כ ואפשר שטעמא משום דטעמא דמתנה טמירתא שאינו נותן מדעתו אלא להחניף לאיש במצוה מחמת מיתה ליכא למיחש להכי דהא מאית ואזיל ליה וגם אהבתו גם שנאתו כבר אבדה א"נ שכשם שהיקל ר"ש שזורי במסוכן האומר כתבו גט לאשתי שיכתבו ויתנו לפי שמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבו ותנו ה"נ לענין מתנתו אמרינן דמתוך טרדתו אינו יכול להאריך ולומר כתבוה בשוקא: והא דכתב רי"ף בשם רבי' האי ש"מ שאמר לא תגלו הא תפקידתא אלא לאחר מותי וכו' כתבה ג"כ הרא"ש שם ורבי' בסי' רנ"ג והרמב"ם בפ"ט מה' זכייה וכתב ה"ה ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה לא קנה וזהו שכתב המחבר רפ"ה הנותן מתנה בין בריא בין ש"מ צריך שתהיה גלוייה וכו': כתב הר"ן אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה מדאמרינן לא מגבינן בה ולא אמרינן לאו כלום היא [%ב] יש ללמוד דאנן היא דלא מגבינן משום דאיפשר דלא גמר ויהיב אבל אם החזיקו הוא בנכסים או שהחזיק הוא בהם בפני הנותן ולא מיחה בו בכי הא ודאי מהני דאיגלאי מילתא דלאו למתנה טמירתא איכוין אלא דעתו היה להקנות וכן היה דן הריא"ף ז"ל עד כאן לשונו וכתבו נמוקי יוסף וכיוצא בזה כתב הרמב"ן וכבר כתבתי בזה לעיל בסי' זה:

מתנה טמירתא לא חשיבא אפילו כמודעא לבטל מתנה גלויה וכולי. שם אמתנה טמירתא אמר רבא והויא מודעא לחברתה אמר רב פפא הא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה לו אי כתבת לי כולהו נכסי מיקדשנא לך וכו' עד איטמרו וכתבו ליה והדר כתבו לה אתי לקמיה דרבא א"ל לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא היא דכתב לה אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני: ומה שאמר רבינו ואף על פי שהיה אנוס בשניה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופירש רבינו יוסף הלוי דהיינו טעמא משום דאונס דאיתיה מחמת נפשיה הוא וכו' כלומר הוקשה לרבינו למה הוצרכנו להקדמת מתנה ראשונה לבטל מתנה שניה היכא דאיכא הוכחה בשניה תיפוק ליה דבלא קדימת ראשונה בטלה השנייה כיון שהוא אונס במתנ' שנייה דא"ל אי כתבת לי כולהו נכסך מקדשנא לך וכו' וכתב שהר"י הלוי תירץ דהיינו טעמא משום דאונסא דאתי מחמת נפשיה הוא וכו' כלומר דאי הוה בעי מצי למיכף ליצריה ולא לקדושי ההוא אתתא ולא לכתוב לה נכסי הילכך לאו אונס הוא אבל ר"ח פירש הא דלא קנתה אתתא לא משום מתנתא קמייתא וכו' אלא משום דמוכחא מילתא דאנוס הוא וכו'. והרב המגיד בפ"ה מה' זכיה ביאר דברי הרמב"ם כמו שכתב רבינו בשם הר"י הלוי ז"ל: כתב הרא"ה אהאי עובדא דא"ל לסהדי איטמרו וכתבו ליה מהא שמעינן דאף על גב דמחמת טענה אמר להו דליטמרו מתנתא טמירתא היא דהא הכא מחמת טענה היא ואפילו הכי אמרי' דמתנה טמירתא הוא ומיהו איפשר דהכא דוקא משום דלא יהיב מנפשיה שרצונו היה שלא ליתן לא לזו ולא לזה [%ג] אבל היכא דאזיל ויהיב מנפשיה וא"ל מחמת טענה איטמרו כדי שלא ישמע פלוני בני או קרובי בכי הא מסתברא דלאו מתנה טמירתא היא עד כאן לשונו וכתבו נמוקי יוסף בשם המפרשים:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה פירוש היכא דאנן ידעינן באונסיה דמחמת אונסיה נתן לו אע"ג דאיהו שתיק ולא אמר מידי דאי הוה זביני המקח קיים אבל במתנה אינה מתנה: ומ"ש בשם הר"ר יונה אפילו אם קבל עליו אחריות וכו' היינו נמי בכה"ג היכא דידעינן באונסיה ושתיק וכתב לו אחריות נכסים בשטר ואפ"ה לא אמר מסתמא ודאי לא היה כופהו על האחריות וכדאמר גבי סקריקון בסי' רל"ו סעיף ב' אלא אמרינן ודאי היה כופהו גם על האחריות והא דכתב הריב"ש בסי' ר"ן וז"ל והטענה שטען שמעון שהיה אנוס על ההקנאה אינה טענה דהא לא ידעינן ביה באונסיה ושיהיה האונס כדאי לבטל המתנה וגם אינו מראה שטר מסירת מודעא גם אפשר כיון שהמתנה היא באחריות ה"ה כמכר וכו' הרי מפורש בדבריו דמתנה באחריות דינה כמכר דזביניה זבינא אם לא מסר מודעא ולא אמרינן דהאחריות שכתב לו הוי נמי באונס כדכתב הר"ר יונה ל"ק ולא מידי דהתם לא ידעינן ביה באונסיה א"כ האחריות שנכתב במתנה דינה כמכר ולפיכך אפי' היה נאנס במתנה זו כמו שטען הנותן המתנה קיימת אבל ה"ר יונה מיירי בדידעינן ביה באונסיה שאנסוהו למתנה וו הלכך אמרינן מסתמא היה כופהו גם על האחריות ודבר פשוט הוא:

לפיכך המוסר מודעא וכו' בפ' חזקת אי דגיטא ודמתנתא גילוייא מילתא בעלמא היא וכמ"ש הרא"ש לשם ודלא כפרשב"ם וכבר נתבאר באריכו' בסי' ר"ה סעי' י"ב בס"ד:

והיכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק חזקת ומביאו רבינו בסוף סימן ר"ה ולשם נתבאר בס"ד דהיכא דידעינן. באונסיה ומסר מודעא אפילו בטל המודעא לא מהני ביטול ודלא כהגהות מרדכי ע"ש:

וכל מתנה וכו' צריך שתהא גלויה ומפורסמת וכו' הכי אסיקנא בפרק חזקת (ד' מ"א) והלכתא חיישינן ואסתמא קאי פירוש דא"ל סתם כתובו ולא א"ל איטמרו ולא אמר ליה כתבוהו בברא וחיישינן לטמירתא ופי' רשב"ם ולא מגבינן בה ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא והיינו דלא קאמר דלא מגבינן אלא חיישינן דספק הוא והיכא דקיימא ארעא תיקום עכ"ל פסק דאפי' החזיק בקרקע לא מפקינן מיניה אבל הרא"ש כתב אמר רב יודא האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה ואפי' אם תפס מפקינן מיניה וכו' ואח"כ כתב הא דאסיקנא בסתמא והלכתא חיישינן ומשמע להדיא מדבריו דאפילו בסתמא נמי אפילו תפס מפקינן מיניה דאפילו את"ל דבסתמא הוי ספיקא דדינא אי קנה אי לא קנה לא מהניא תפיסה דתפיסת ספק לאו תפיסה היא דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאמר פ"ק דמציעא תקפו כהן מוציאין מידו עכ"ל הרא"ש. וכך הם דברי רבינו דתחלה כתב באמר לעדים תתחבאו אפילו אם תפס מפיקנן מיניה ואח"כ כתב דאפילו אמר סתם וכדאסיקנא בתר הכי דבסתמא נמי חייש והיינו נמי לומר דאפי' תפס מפקינן מיניה וזהו דלאחר שהביא דברי הרמ"ה בדלא כתבו לו העדים שא"ל כן וכו' דהיינו בסתם דלא מפקינן מיניה במטלטלין כתב אבל א"א הרא"ש כתב דמפקינן מינה וכך העלה ב"י במסקנתו: ומ"ש רבינו וכל מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהא גלויה וכו' דאלמא דס"ל דאפילו בש"מ לדינא דגמרא צריך שיאמר כתבוהו בשוקא וכו' אבל סתמא לא מגבינן בה כן נראה מסתמא דתלמודא ומדברי הרא"ש וכ"נ מבואר מדברי הרי"ף שם והרמב"ם רפ"ה מזכייה ועיין פ"ט משמע דמחלק הרב בין ש"מ למצוה מחמת מיתה וכבר האריך ב"י לבאר דבריהם מיהו האידנא לא נפקא לן מידי דאפי' בברי מגבינן ביה בסתמא כל שכן בשכיב מרע ועי"ל בסי' רנ"ג סעיף ז' ובמ"ש לשם בס"ד:

כתב הר"ר יוסף הא דמתנתא טמירתא וכו' ואיכא נמי למימר וכו' כלומר לכאורה נראה דאי מקני ליה בקנין לא איכפת לן אי לא א"ל כתבוהו בשוקא מיהו איכא נמי למימר דאפי' אי קנו מיניה לא הוה אלא כאילו א"ל כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד וכיון דבא"ל כתובו סתמא לא מגבינן ביה ה"נ בקנין דהו"ל כאילו אמר כתובו ולא אמר ליה כתובו בשוקא דכמאן דא"ל כתבו ולא כתבוהו בשוקא דמי ולא מגבינן ביה. ומדכתב סברא זו באחרונה משמע דהכי ס"ל לה"ר יוסף וכ"כ הרמב"ן להדיא משמו דבשעת קנין צריך שיאמר דמתנה פרהסיא היא ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ולא קני וכ"כ הר"ן וה"ה ומביאו ב"י: ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש צ"ע היכא איתיה דבפ' חזקת לא כתב מזה כלום:

וכתב הר"ר יונה אם לא צוה וכו' נראה דהר"ר יונה בא לפרש הא דכותבים בשטרות ואמר ליה כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא דאין דין הכתיבה כדין החתימה דאילו הכתיבה אינה מעכבת ואי צוה לחתום בפרהסיא השטר כשר אפילו לא צוה לכתוב בפרהסיא אבל החתימה מעכבת דאי לא צוה לחתום בפרהסיא אע"ג דצוה לכתוב בפרהסיא השטר פסול:

וכתב א"א הרא"ש האידנא וכו' כלומר כל הא דלעיל הוי לדינא דגמרא אבל האידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא וכו' כלומר הא דלא חיישינן אי אתא שטרא דמתנה לקמן דלא כתוב ביה וא"ל כתבוה בשוקא וחתמוה בברא ומגבינן ביה ה"ט משום דנהיגי לכתוב בכל שטרי מתנה הכי הלכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה בסתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים אלא דסופר זה טעה דלפי שזה א"ל כתוב שטר מתנה לפלוני בכך וכך וא"ל בסתם כתב איהו בסתם והלכך מגבינן ביה דחזר דין זה האידנא לדין אחריות דקי"ל אחריות ט"ס הוא ה"נ האידנא אי אתא שטר לקמן דלא כתיב ביה וא"ל כתבו בשוקא וכו' תלינן בט"ס ומגבינן ביה:

מתנה טמירתא לא חשיבה וכו' מבואר שם בגמ' ופי' הר"ר יוסף הלוי וכו' נראה דהר"י הלוי מפרש בגמ' הא דקאמר ולא היא וכו' ה"פ דלא אמר דמתנתא טמירתא הויא מודעא לחברתה אלא היכא דאיכא אונס בבתרייתא אונסא דמוכח כי הא דהך איתתא אבל היכא דליכא אונס בבתרייתא ניחא ליה דליקני בתרא וקשיא ליה א"כ דאיכא אונס בבתרייתא למהלי מתנתא טמירתא דקמייתא תיפוק לי דאיכא אונס בבתרייתא ולא גמר בלבו להקנות לה אלא עד שישאנה ויחזור בו ומתרץ דלא חשיב הך אונסיה דמחמת נפשיה כאונס דאתא מחמת אחרינא אבל ר"ח לא ס"ל לחלק בין אונסא דנפשיה לאונסא דאחריני ומפ' הא דקאמר בגמרא ולא היא ה"פ דמתנתא טמירתא קמייתא ודאי לא הויא מודעא לחברתה דכמאן דליתיה הוא והא דקאמר רבא דהך איתתא לא קנייה נכסי אף על גב דכתבי לה בשוקא ובברא ה"ט משום דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אבל היכא דליכא אונסא בבתרייתא קנה הך בתרא אף על גב דקמא לא קני אבל ודאי דקמייתא לא הויא מודעא לבתרייתא בין דאניס בבתרייתא בין דלא אנוס זו היא דעת רבינו חננאל מיהו רשב"ם ז"ל פירש להדיא כפירוש הר"ר יוסף הלוי ע"ש בסוף (דף מ') וכן פסק בש"ע:

דרכי משה

(א) ועיין בתשובת מיימון סוף הל' זכייה סימן ד' מדין מתנה שיש בה אחריות נכסים ואיזה מקרי אחריות נכסים:

(ב) ועיין בהגהות אלפסי פרק חזקת הבתים ד' רמ"ט למה נהגו לכתוב בשטרות מודעי מפי מודעי דנפק מגו מודעי:

(ג) ונראה דאפי' בסתם אי תפיס מפקינן מיניה וכן מוכח מלשון רבינו בפשיטות וכמו שמשמע מדברי הרמ"ה שמייתי בסמוך וכ"כ הר"ן בשם ר"ח ולא כדעת י"א שכתב הר"ן שחולקין בזה והוא פשוט לדעתי אלא שראיתי להרב ב"י שפקפק בדעת רבינו לכן כתבתי זה ועיין במ"מ פ"ה מהלכות זכייה שהאריך בזה גם נ"י פרק חזקת דף קע"ו:

מתוך: טור חושן משפט רמג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלי או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל: בד"א שאמר זכה במתנה זו לפלוני אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זו שאני נותן לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: ואפי' אם אמר לו זכי לפלוני אינו קונה אא"כ הוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפילו אם אינו ברשותו לכשיבוא ברשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שיבוא לרשותו:

ופי' ר"ת דה"ה נמי אם אמר תן מנה זה לפלוני לא הוי כזכי במתנה ויכול לחזור בו כל זמן שלא יגיע לידו והרמב"ם ז"ל כתב דתן הוי כזכי ועוד הארכתי למעלה בסימן קכ"ה: ועוד כתבתי שם אם אמר הולך מנה לפלוני ומצא שמת המקבל ואם הה הנותן בריא או שכיב מרע:

אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו שטר עליה והחזיקו בשדה יכול הנותן לחזור בו ולמנוע אותם שלא יכתבו לו השטר אע"פ שהקנה לו השדה על ידם בקנין: אבל אם אר להן זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו השטר או ע"מ שתתנו לו מאתים זוז יכול לחזור בו שלא יכתבו לו השטר או שלא יתנו לו מאתים זוז ותתבטל ג"כ המתנה כיון שהיתה על תנאי ונתבטל התנאי אפי' אם כתבו לו השטר כל זמן שלא מסרוהו לידו שע"מ שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר וי"א דוקא כשהתנה ע"מ שתכתבוהו לו השטר: אבל אם אמר זכו בשדה ע"מ שתתנו לו מאתים זוז אינו יכול לחזור בו אלא הם יתנו לו ויזכה בשדה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ובזכו לו וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה אבל אם הוא שטר מכר כשזכו לו בשדה כותבין לו שטר בע"כ ור"י פירש דאפילו בשטר מכר אין כותבין בלא דעת המוכר אלא שהלוקח יכול לחזור בו ולומר לא קניתי אלא ע"מ שתכתבו לי שטר ומיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו הלוקח בלא שטר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

והר"ר יונה כתב וחילק בין זיכה לו על יד אחר ובין זוכה הוא בעצמו שכתב אע"פ שחוזר בכתיבת השטר אם הוא מכר אינו יכול לחזור בו מאחריותו ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות לך חזק וקני וקנה מתחייב נמי באחריותו וכמו שמתחייב באחריות על ידי שטר כך מתחייב נמי באחריות על ידי חזקה למיגבי מבני חרי אבל לכתוב לו השטר אינו מתחייב בחזקתה דהוה ליה קנין דברים וי"א דאפי' בכתיבת השטר נמי מתחייב כשמחזיק הלוקח או המקבל בעצמו: והא דאמרינן שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לעדים זכו לפלוני אבל באומר ללוקח או למקבל בעצמו זכה ואכתוב לך השטר אינו יכול לחזור בו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שקנו מידו שנתן לשמעון בית והעדים עשו כתב זכירה על זה וחתמו עליו וכשבאו לכתוב השטר מיחה הנותן שלא יכתבו השטר אם יכול לעכב אם לא. תשובה יראה שיכול למחות אע"פ דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ סתמא דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתבו שטר לקונה אבל אם מיחה לא כתבינן: ואי משום שכבר כתבו הזכירה רשב"ם פי' אפי' אם נכתב שטר גמור ונחתם יכול לחזור בו עד שלא בא ליד המקבל מתנה:

ובמקומינו נוהגין שהעדים אומרין למקנה בשעת הקנין דע כי נכתוב השטר ולא תוכל למחות בנו ואפילו אם קנו מידו על השטר שאמר בפירוש אני מקנה לכתוב השטר ולא אוכל לחזור בי למחות בסופר מלכתוב ובעדים מלחתום עדיין יכו לחזור בו דהאי קנין דברים בעלמא הוא ואין קנין חל עליו שאין כאן שעבוד נכסים שיחול הקנין עליו דבשטר מתנה אין משעבד נכסיו ואפילו המקנה לחבירו שיכתוב שטר על מכר נמי קנין דברים הוא שכבר נשתעבדו לו נכסיו משעת מכירה הילכך אין תקנה שלא יוכל לחזור בו עד שיבוא השטר ליד מקבל מתנה ע"כ:

וי"א שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו ואינו יכול לחזור בו והרמ"ה כתב דאפי' הכי יכול לחזור בו דבההיא שעתא אכתי ליתיה לשטריה בעולם ואין אדם מקנה דשלב"ל והכי מסתברא:

ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא על חצר ידועה לשמעון וללאה אמו ובא שאול בנו של שמעון והוציא שטר מתנה שלאה נתנה לו החצר קודם זמן שטר המשכונא של ראובן וטען ראובן ששטר מתנה זו לא בא ליד שאול בחיי לאה זקנתו ולא זכה בו מעולם אלא היה מופקד ביד לוי ונתנו לשאול אחר פטירת לאה ושאלו ללוי היאך בא שטר זה ליד שאול ואמר ששטר זה לא נפקד אצלו אלא לאה הפקידה כרך אחד אצל ישמעאלית אחת שפחתה וכשנפטרה לאה לקח לוי הכרך מיד השפחה ונתנו לשמעון אבי שאול ולא עיין מה היה בו ועוד אומר לוי שמעולם לא צותה לאה לא מחיים ולא בעת פטירתה שינתן השטר לשום אדם ושאלו לשאול היאך בא השטר לידו או מתי והשיב כי מן הכרך הנפקד שנתן לוי לשמעון לקחו אחר פטירת זקנתו ושהיתה אומרת לו הזקנה שהחצר שלו וכתבה שאין המתנה כלום כיון שהודה שאול מקבל המתנה לפני ב"ד שאחר פטירת זקנתו בא השטר לידו ואן קנין לאחר מיתה. תשובה דע כיון שכתוב בשטר שלאה נתנה החצר בקנין לשאול בן בנה א"צ שיגיע השטר לידו או שיזכה בו אחר בשבילו מחיים ואין שייך לומר כאן אין שטר לאחר מיתה שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא כיון שמשעת הקנין כבר זכה שאול בחצר וזכין לאדם שלא בפניו ואי משום שהוחזר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטלה המתנה דהא פלוגתא דרשב"ג וחכמים היא (בבא בתרא קסט, ב) רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו החזיר לו השטר חזרה מתנתו וחכ"א לא כי אלא מתנתו קיימת והלכתא כחכמים וגם שטר זה אין ידוע שהיה ביד הנותן אלא ע"פ שאול מקבל המתנה והנה גם הוא אומר בטענתו שאמרה לו לאה זקנתו בחייה שחצר זה שלו:

ודאי שטר הנמצא ביד הנותן אם אין עדי הקנין והיה טוען הנותן שעל תנאי קנו מידו ולא נתקיים התנאי אפשר דהוה מהימן במגו דאי בעי הוה קלייה ליה לשטרא כל זמן שלא הוחזק בב"ד אבל הכא שאין השטר יוצא מיד הנותן ואין ידוע שבא ליד המקבל אחר מות הנותן אלא ע"פ דברי המקבל וגם הוא טוען שזקנתו אמרה לו שנתנה לו מחיים ולא היה השטר אלא פקדון בידה מהימן לומר טענה זו במגו דאי בעי אמר מחיים בא לידו ואין אדם מכחישו בדבר שגם לוי לא היה יודע מה היה בכרך שנתן לשמעון:

ששאלת ראובן מת ונמצאו בידו שטרות קשורין יחד מקצתן יש לאחותו זכות בהן ומקצתן יש לה בהן חובה כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה ואחותו מתה קודם שמת הוא ויורשיה תובעין השטרות ואומרים שאמם הפקידה אצלו שטר נדונייתה ושטר הקרקע שהיה לה ואיכא לאסתפוקי בשטר המתנה שנתנה לבעלה ונמצא קשור מאי נרון ביה מי אמרינן דילמא תנאה הוה ביה ולא גמיר תנאה וליתא למתנה או דילמא כיון דלא אשתכח ברשותה ואיכא בהדיה שטר מתנה אחרינא דיהיב לה בעלה קרקע אחרינא המתנה קיימת ויהבינן ליה ליורשי הבעל. תשובה ודאי שטר נדונייתה הוי בשאר שט"ח שניתן לגבות בכל פעם והיינו דתנן (ב"מ כ.) מצא שטר בין שטרות ואין יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו אמנם בנדון זה שהיו השטרות כולן קשורין ביחד שטר קרקעותיה ודאי שלה היו ושטר נדוניתה ינתן ליורשיה אגב שטר קרקעותיה כיון שהיה קשור עמהם שאנו תולין שכך הפקידתן קשורין ביחד זה בזה ומטעם זה שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שלה אנו מחזיקין שהיא הפקידתו שמא היא צותה לכתבו שהיה לו לבעל לעשות לה דבר אחר כנגדו והיא צותה לכתבו כדי שיהא מזומן בידה כשיבוא הבעל לעשות הדבר שהיה לו לעשות לה:

אין מזכין למקבל על ידי אחר אא"כ הוא הזוכה גדול ובן דעת אבל חרש שוטה וקטן אין מזכין על ידם ואם יש בקטן קצת דעת כגון שנותנין לו אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים: וכן החרש זוכה לעצמו ולא לאחרים: אבל שוטה אין לו זכייה ואפילו לעצמו: והמזכה לחש"ו אפי' בן יומו ע"י פקח קנה:

וכתב הרמב"ם אחד האיש ואחד האשה יכולין לזכות למקבל ואפי' אשת איש ואפי' עבד ושפחה: אבל עובד כוכבים אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעובד כוכבים כך אינו זוכה לו:

נתן המתנה בחצר המקבל קנה אפי' שלא מדעתו שאינו שם וכתב הרמב"ם בד"א בחצר המשתמרת אבל אם אינה משתמרת אינו קונה עד שיהיה עומד בצדו ויאמר יזכה לי חצרי וכן דעת רב אלפס אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דבמתנה קונה לו חצרו ואפי' אינה משתמרת ואינו עומד אצלה:

נתן המתנה בד' אמותיו קנה ודוקא בסימטא או בצדי ר"ה תקנו חכמים שיהיו קונות ד' אמות של אדם אבל בר"ה ובחצר חבירו לא:

וקטנה יש לה תורת חצר ותורת ד' אמות להיות קונין לה מה שיגיע לתוכם: אבל קטן אין לו תורת חצר ותורת ארבע אמות:

הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך פתח אחרת ונתנו לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית מיבעיא אי הוי כמונח ויזכה לו אויר ביתו או לא ויכול לחזור בו ולא אפשיטא לפיכך אם חזר בו אין ב"ה יכול להוציאו מידו: אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו ונותנין לבע"ה. ודוקא אויר שאין סופו לנוח אבל אם סופו לנוח כגון שעומד בגג וזרקו לחצר ונתנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו וזכה בו בעל החצר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלין או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה וכו' בספ"ק דגיטין (דף יד.) משמע שהמזכה לחבירו על ידי אחר אין הנותן יכול לחזור בו:ומ"ש שיד המקבל על העליונה וכולי פשוט הוא בס"פ יש נוחלין (דף קלח.) גבי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם ומבואר שם דהיינו בצווח מעיקרו אבל אם שתק ולבסוף צווח לרבנן קנה וכתב נ"י דבצווח מעיקרו דלא קנה הדרא למרה ולא הויא הפקר ויתבאר לקמן בסימן רמ"ה:

ומ"ש בד"א שאמר זכי במתנה זו לפלוני אבל אם אמר לו הולך לפלוני מנה זה שאני נותן לו לא הוי כזכי ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל בר"פ השולח (דף לב:) אמר אביי נקטינן שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי דמי ופרש"י ואע"ג דמתנה זכות היא מצי למיהדר דהולך לאו כזכי דמי:ומ"ש ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אין דברי רבינו מכוונים שלא אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לגבי הקדש כמבואר פ"ק דקדושין (דף כט:) אבל עני הדיוט מיקרי ועוד דלפי דבריו מאי איריא אמר לאחד הולך לפלוני מנה עדיפא מיניה הו"ל לאשמועינן דאם אמר אתן לפלוני מנה אם הוא עני אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה וכו' ומ"מ יש להביא קצת ראיה לדין זה מדגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' (דף לו:) ההוא דתקע לחבריה וחייביה למיתב ליה פלגא דזוזא אמר לא בעינא ניתביה לעניים הדר אמר ניתביה ניהלאי אמר רב יוסף כבר זכו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן ובפ' הזהב (דף מט.) קאמר רבי יוחנן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ואף רבי יוחנן לא אמר אלא במתנה מועטת משום דסמכה דעתיה אבל במתנה מרובה לא וקאמר עלה בירושלמי דהני מילי בעשיר אבל בעני נעשה נדר וכתב שם המרדכי דלא מיקרי עני אא"כ אין לו ק"ק זוז ובטור י"ד כתבתי בזמן הזה כמה יהיה לו לשלא יקרא עני:

ומ"ש ואפי' אם א"ל זכי לפלוני אינו קונה אלא א"כ הוא ברשותו אבל אם אינו ברשותו לא ומיהו אפי' אינו ברשותו לכשיבוא ברשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שתבוא לרשותו כ"כ רבינו בסימן קכ"ה בשם הרמ"ה ודברים של טעם הם:

ופר"ת דה"ה נמי אם אמר תן מנה זה לפלוני לא הוי כזכי במתנה וכו' והרמב"ם כתב דתן הוי כזכי הכל נתבאר יפה בסימן קכ"ה:

אמר #א לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליה וכולי:

אבל אם אמר להן זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר וכו' בפרק הספינה (דף עז.) אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה פלוני לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ופר"ש זכו בשדה זו לפלוני. אני מקנה לכם בסודר זה שדה זו לצורך פלוני והן קנו אותו לאותו פלוני כמו שצוה להם: חוזר בשטר. ואפי' אמר כתבו ותנו דכל זמן שלא בא ליד מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בע"כ של נותן דאם ייפה כחו במתנה בעל פה לא ניחא ליה דתיהוי מתנה בשטר: ואינו חוזר בשדה. שכבר זכו וזכין לאדם שלא בפניו: ע"מ שתכתבו וכולי. הכי קאמר לא יזכה עד שיבא השטר לידו. וכתב הרא"ש יש מקשים אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו השטר בע"כ ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתתנו לו מאתים זוז לא מצי למהדר ולומר לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומתרצי' דשאני הכא שתנאי זה הוא חובתו ואינם יכולים לכתוב חובתו בלא רשותו הוא עשאן שלוחים לכתוב והוא יכול לבטל השליחות ולי נראה דאפילו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו ר' זוז יכול הוא לבטל התנאי והמעשה ולא אמרי' יקיימו התנאי בע"כ ויתקיים המעשה למפרע משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהיא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמי לאתנויי ולא על המוכר ואמרינן בפרק איזהו נשך (דף סו.) דתנאי כזה לאו תנאי הוא אלא פטומי מילי בעלמא הוא הלכך לטובת הלוקח לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא אם כן המעשה קיים ואפי' לא נתקיים התנאי דלטובת המוכר ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל עד כאן לשונו ובסי' רמ"א כתבתי שדעת הרמב"ן והר"ן וה"ה ז"ל כדברי הרא"ש ז"ל ועיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סי' ד'. ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בסי' קק"ז בתחלתו ומ"ש רבינו יכול לחזור בו וכולי אפי' אם כתב לו השטר כל זמן שלא מסרוהו לידו שע"מ שתכתבוהו ותתנוהו לו קאמר:

ובזכו לו וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה וכולי ור"י פי' דאפי' בשטר מכר אין כותבין בלא דעת המוכר וכו' בפרק הנזכר בתוספות וז"ל הרא"ש שם אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה ואף על גב דאמרינן דסתם קנין לכתיבה בשטר עומד וזכו בשדה זו משמע בקנין סודר ואפילו הכי מצי למיהדר ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כל כמה דלא הדר ביה לא בעי לאימלוכי ביה ואף על גב דלא אמר כתובו אבל אם מיחה בידם שלא לכתוב לא יכתבו חובתו בע"כ וא"ת ומה חובה יש לו בדבר אם שטר מתנה הוא אין מפסיד כלום דאין עליו אחריות ומצוה לכתוב כדי שלא יכפור הנותן ואם מכר הוא נמי אינו מפסיד ואי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי דאמרינן בפרק חזקת (דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי טעין לוה ואומר לא ימצא העדים לגבות על ידם ממשעבדי ועל ידי השטר יגבה בכל עת כל שכן שאין לשמוע לו כיון דמן הדין גבי ממשעבדי וכוונת המוכר להפקיע דינו אנו מחוייבים לרדוף אחר הצדק שלא יפיק זממו לעוות הדין ויש לומר דמשום דאית ליה טענה לנותן ולמוכר דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה משום דזילי נכסי ולא יוכל לא למכו' ולא ללוות שסבורי' העולם שכל נכסיו משועבדים ואף ע"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו ולומר אדעתא דלא כתבת לי לא זבינית מיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו (הלוה) [הלוקח] בלא שטר ור"ת פירש דבשטר מתנה דוקא איירי דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתב ליה שטרא זכו ליה ואין יכול לחזור בו ואין דבריו מובנים לי דהא דקאמר מסתמא אדעתא דכתבו ליה שטרא זכו האי מסתמא לא עדיף מתנאי גמור ואפי' אמר בפירוש ע"מ שתכתבו לו את השטר מצי למיהדר ביה עכ"ל וגם ה"ה כ' בפ"ו מה"מ דהאי דינא אפילו בשטר מכר וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתבה לזו בהלכות מכירה עיין בנ"י :

וה"ר יונה כתב וחילק בין זיכה לו ע"י אחר ובין זוכה הוא בעצמו שכתב אע"פ שחוזר בכתיבת השטר אם הוא מכר אינו יכול לחזור בו מאחריותו וכו' כ"כ נ"י בשמו. גרסינן בפרק הנזכר אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר בכל מקום שהוא ואם יכול להקנות לו אותו שטר בקנין בלא אגב עיין בנ"י: כתב הריטב"א בתשובה אע"פ שרבינו אלפסי כתב בתשובה דהא דאמרינן דמשעת קנין זכה ה"מ דמטא שטרא לידיה ומיהו כל היכא דמטא שטרא לידיה אפילו אחר כמה ימים זוכה הוא למפרע מיום הקנין אין זה דרך רש"י ושאר רבותינו אלא שאפי' לא הגיעו לידו מעולם זכה במתנתו משעת קנין והכי רהטא כולא סוגיא דשנים אוחזים ולזה הסכימו שני רבותי הרא"ה והרשב"א וכן נראה דעת הרמב"ם ממ"ש בהל' זכיה אל תטעה בש"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין זה מתנת ש"מ אלא כשאר כל מתנות הבריאים אם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו עכ"ל ולא אמרו בפרק יש נוחלין דשטר מתנה בעינן שיזכה בה מחיים אלא דוקא בדייתיקי שהוא מתנת ש"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה ואפילו יש בה קנין במיפה כחו אבל במתנת בריא אפי' במהיום ולאחר מיתה ומ"ש בשנים אוחזים איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה כבר נתפרש דהיינו לענין שאין הזוכה מחזיק לאכול פירותיה מחיים אבל בגופה של מתנה זוכה הוא בה מהיום ואף לפי' ר"ת שפירשה בשאמר אם ארצה לחזור בו קודם מיתה אחזור הכי נמי קאמר שאין ידועה זכייתו עד לאחר מיתה ודוקא שהתנה בגופה של מתנה אבל כל שלא התנה במתנה אלא בשטר אין תנאו כלום לגבי המתנה ולפיכך כותבין שטר שיש בו קנין ונותנים לנותן ואע"פ שיש בידו לחזור בנתינת השטר גופה של המתנה קיימת היא משעת קנין וכ"ש כשהיה השטר ביד העד וזה ברור זאת ועוד אחרת אפילו ללשון שאמר העד זכה המקבל ואפילו מחיים שהעד זכה בשבילו שהרי הוא אומר שאחר שנטל הקנין ונכתב ונחתם בלא שום תנאי בעולם נתן הנותן השטר בידו ואמר ליה יהא בידך בשביל בני כמו שכתוב בו ע"מ שאם אתבענו לך בחיי תתנהו לי ואם לאו תתנהו לו ומ"ש הנותן לעד שיהא בידו בשביל בנו הוא כאילו אמר שיקבלנו בשבילו וכדאמרינן (גיטין סג, ב) שא לי טול לי יהא לי בידך כולם לשון קבלה הם ודכ"ע התקבל לשון זכי כדאיתא התם נמצא שכבר זכה המקבל מחיים אף בשטר ומה שאמר הנותן שאם יתבענו בחייו יתנהו לו אינו מגרע כלום בגופה של מתנה ואינו צריך לא מתנה אחרת ולא שום כתיבה ומסירה אף לדברי מורי הרשב"א שסובר דשייכא כתיבה ומסירה בשטר העשוי לשמו של זוכה משא"כ דעת שום גדול מכל המפרשים הראשונים והאחרונים ולא הוזכר בתוס' כלל והסוגיא שבפרק חזקת שהביא לרב ז"ל האומר כן דרך אחרת יש לה לדעת הרמב"ם וכל המפרשים ז"ל ומיהו אף לדברי מורי הרשב"א אין לה מקום כאן עכ"ל: ועיין בהריב"ש סימן קס"א בתשובות ה"ר דוד כהן בית ל':

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שקנו מידו שנתן לשמעון בית והעדים עשו כתיבת זכירה על זה וכו' בראש כלל ס"ו:

וי"א #ב שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו וכולי:

ששאלת ראובן הוציא שטר משכונא על חצר ידועה לשמעון וללאה אמו וכו' כלל ס"ו סי' ג' ועיין בכלל ס"א סימן י"ו וסי' פ"ג ובפסקים פ' גט פשוט:

ששאלת ראובן מת ונמצאו בידו שטרות קשורים יחד וכו' סוף כלל ק"ה:

אין מזכין למקבל ע"י אחר אא"כ הוא הזוכה גדול ובן דעת אבל חש"ו אין מזכין על ידם ואם יש בקטן קצת דעת כגון שנותנין לו אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים בפרק התקבל (דף סד:) אמר רב יהודה א"ר אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכן אמר רבא התם. וכתב הר"ן וא"ת דהכא אמרינן דקטן זוכה לעצמו ואילו בפרק הניזקין (דף נט:) תנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום י"ל דהתם היינו טעמא משום דליכא דעת אחרת וא"ת דבפרק מי שמת (דף קנו:) אמרי' דזכין לקטן ואין זכין לגדול כלומר דאיכא תנא דס"ל דקטן משום דאיהו לא מצי זכי אין זכין לו מ"מ משמע מהתם דקטן לא מצי זכי והכא אמרינן דזכה לעצמו תירצו בזה דכי אמרינן זוכה לעצמו דוקא במטלטלין ודוקא בשהגיעו לידו. אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל וכשאמרו הפעוטות מקחן וממכרן ממכר במטלטלין דוקא כשמחזיק בהם הזוכה דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהן תקנו בהן שיזכה משום כדי חייו אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל ולפיכך מי שמתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון דאין אותו דבר תחת ידו אינו זוכה אא"כ זיכהו ע"י אחר והיינו דאמרינן בפרק מי שמת דזכין לקטן משום דאיהו גופיה לאו בר זכייה הוא בדרכי ההקנאה אבל אין זכין לגדול כיון שהוא עצמו יכול לזכות בהן ואחרים העמידו ההיא דפרק מי שמת בקטן שלא הגיע עדיין למדה הזאת עכ"ל וז"ל הרב המגיד בפ"ד מה' זכיה זוכה לעצמו פירוש בשיש דעת אחר' מקנה הא לאו הכי אין לו זכיה אלא מפני דרכי שלום ושם העלו ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא שתי שערות וכשמואל עכ"ל:

ומ"ש וכן החרש זוכה לעצמו ולא לאחרים כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות זכיה ונראה שטעמו ממה שכתב בפכ"ט מהלכות מכירה ונתבאר בסימן רל"ה שהחרש דינו כקטן שמעשיו קיימים במטלטלין:

(כא) ומ"ש אבל שוטה אין לו זכיה ואפי' לעצמו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכ' ה"ה כבר ונתבאר בהלכות מכירה והוא ממה שנתבאר בסי' רל"ה ששוטה אין מעשיו קיימים לא במטלטלי ולא במקרקעי:

ומ"ש והמזכה לחש"ו אפילו בן יומו ע"י מקח קנה דין הקטן פשוט בכמה מקומות בהם בפ' מי שמת במשנה (דף קנו:) והחרש דינו כקטן כמו שנתבאר בסימן רל"ה. ודין השוטה פשוט הוא דאע"ג דאין לו דעת והוי כשלא בפניו הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וה"ה בפ"ד מהלכות זכיה הביא ראיה לדין השוטה ואין צורך:

וכתב הרמב"ם ז"ל אחד האיש ואחד האשה יכולין לזכות למקבל וכו' עד כך אינו זוכה לו בפ"ד מהלכות זכיה וכתב ה"ה עבד ושפחה בני זכיה נינהו ודאי כדמשמע סוף פ"ב דגטין (דף כג:) אפילו בכנענים ומיהו נ"ל שאם היה המזכה אדונם שאינם יכולים לזכות מדאמרי' בפרק חלון (דף עט:) גבי שיתוף מזכה להם ע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ומשמע דה"ה בכל מילי דעבד כנעני אינו יכול לזכות לאחד מיד רבו ושם מבואר בגטין שהעבד מקבל גט שיחרור לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו וזה פשוט ואף באשתו העמידוהו פרק בתרא דנדרים (דף פח:) ביש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני הא לאו הכי לא וכן כתבו ז"ל שאם הבעל הוא מזכה אין האשה זוכה בעד אחרים אא"כ יש לה זכות בדבר ומדין מגו:

(כד) אבל עובד כוכבים וכו' מבואר פ' א"נ (עא: עב. ) שדחו אוקימתא דרבינא דאמר דנהי דאין לעובד כוכבים שליחות זכייה אית ליה והעלו שם דאפי' זכייה לית ליה עכ"ל:

נתן המתנה בחצר המקבל וכו' בפ"ק דמציעא (דף יא.) אמתני' דראה אותם רצים אחר מציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקני לו שדהו דא"ר יוסי ב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בסוף שדהו אין אי לא לא איתיביה מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכולי וכי רבי יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים א"ל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותו שאני א"ל רב שימי לרב פפא הרי גט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והיא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכולי אלא אמר רב אשי חצר אתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות וכו' וכתב הרא"ש לא הביא רב אלפס דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשינוייא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתראה הוא וגם רב אשי מתרץ דבריו מה שהקשו לו מגט למתנה עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל שכתב רבי' הם בפ"ד מהל' זכיה וכתב ה"ה בשם הרמב"ן מתוך דברי הרי"ף נראה שהוא משוה מתנה למציאה ובעינן עומד בצד החצר וכן מוכחת הסוגיא שבפ"ק דקידושין וזה דעת המחבר ז"ל עכ"ל. וכתב הר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל רב אשי לאו לפרוקי אליבא דרב פפא בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ותירץ רב אשי דחצר אתרבאי משום יד הלכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעה משליחות כלומר נקיט ליה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו באינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דס"ל דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזה אינה כן אבל משתמרת כשליחות היא וזכיה במתנה משום שליח ובמציאה לרב פפא מאותם הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים שמשום יד א"א כיון שמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות עכ"ל:

נתן המתנה בד' אמותיו קנה ודוקא בסמטא או בצדי ר"ה תקנו חכמים שיהיו קונות ד' אמות של אדם אבל בר"ה ובחצר חבירו לא בפ"ק דמציעא (דף י.) אר"ל משום אבא כהן ברדלא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"ט תקנו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי ואסיקנא דהאי בכ"מ לאו דוקא אלא בשדה דעלמא או בסמטא או בצדי ר"ה דלא דחקי בה רבים אבל בר"ה דדחקי בה רבים א"נ בשדה חבירו לא:

ומ"ש #ג וקטנה יש לה תורת חצר ותורת ד' אמות להיותם קונים לה מה שיגיע לתוכם:

אבל קטן אין לו תורת חצר ותורת ארבע אמות שם אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור"י משום ר' ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ד"א במאי קא מיפלגי מ"ס חצר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי כי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה קרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפי' ואי בעי' אימא בקטנה כ"ע לא פליגי והכא בקטן קמיפלגי מ"ס ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וז"ל רב אלפס והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' וילפי' מציאה מגט אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וכת' הרא"ש ע"ז פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ או כלישנא קמא וכר"י כתב נ"י הא דאמרי' דקטנה אית לה יד ה"מ דלית לה אב אי נמי יש לה אלא שכבר נשאת הא לאו הכי אין לה יד כדאיתא בפרק התקבל (דף סד:):

(ל) (לא) הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך פתח אחר ונתנו לב"ה במתנה וחזר בו מיבעיא אי הוי כמונח ויזכה לו אויר ביתו או לא ויכול לחזור בו ולא איפשיט' לפיכך אם חזר בו אין ב"ה יכול להוציאו מידו אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו ונותנין לב"ה ודוקא אויר שאין סופו לנוח וכו' כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו וזכה בו בעל החצר שם (יב:) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא א"ל רב פפא לרבא לאו היינו מתני' ראה אותם רצים אחר המציאה ואמר רב ירמיה אמר ר"י והוא שרץ אחריהם ומגיען ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהם ואין מגיען א"ל מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי וכתב הרא"ש זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר והפקירו או נתנו לו במתנה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וזכה ב"ה בהפקר או במתנה אם חזר בו הנותן אבל אויר שסופו לנוח פשיטא ליה דכמונח דמי כדאמרינן פ' הזורק (עט.) ובפ' מרובה (ע:) ולא איפשיטא הילכך במתנה יכול לחזור בו דאוקי בחזקת מריה קמא אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דב"ה מוחזק מספק תחלה עכ"ל. ונ"י כתב וז"ל לענין בעיין דלא אפשיטא אם נחלק בין מתגלגל לדבר שעובר דרך אויר או לא והוי ספק ממון יש לחלק בין מתנה להפקר דמתנה לעולם לא נפקא מרשות נותן עד דאתיא לרשות מקבל בודאי ומפקינן מכל אדם להחזירו לנותן דאוקי ממונא בחזקת מריה דהיינו נותן אבל הפקר מעידנא דאפקריה נפק ליה מרשותיה כדאיתא בשילהי אין בין המודר (דף מג:) הילכך כל הקודם זכה בו כיון דליכא למימר אוקי ממונה בחזקת מריה וכן דעת הרי"ף שהשמיט בעיין דלא איפשיטא והוי ככל תיקו דממונא וכן כתב הרנב"ר ז"ל עד כאן לשונו:

(ב"ה) ומ"ש רבינו אין בעה"ב יכול להוציאו מידו אינו מדוקדק דמשמע דוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד הבעל בית אין הנותן יכול להוציאו מידו והא ליתא דאפילו הוא ביד ב"ה מוציאין מידו ונותנים לנותן דמוקמינן לה בחזקת מרא קמא:

ומ"ש אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותה מידו וכו' ג"כ אינו מדוקדק דמאי איריא זכה בו בעודו באויר אפי' זכה בו אחר שיצא מהפתח האחר נמי:.

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המזכה לחבירו וכולי. ה"א סוף פ"ק דגיטין (דף י"ד) ויד המקבל על העליונה וכו' יתבאר בסימן רע"ה באריכות בס"ד:

בד"א שאמר זכה וכו' מימרא דאביי בר"פ השולח: ואם המקבל עני וכו' אשגרת לישן הוא דאין כאן אמירה לגבוה דעני נמי הדיוט הוא וכ"כ ב"י בסי' קנ"ה סעיף ו':

ואפילו אמר ליה זכי אינו קונה אא"כ הוא ברשותו וכו' פירוש על כל פנים תהא המתנה מקודם ברשותו של השליח הזוכה דאז זכה בשביל המקבל אף על פי שלא מסר לו הנותן מידו ליד השליח בשעה שאמר ליה זכה אלא מקודם היתה ברשותו ואין הנותן יכול לחזור בו ומשמע דאפילו לא היתה ביד השליח בשעה שא"ל זכה לפלוני אלא היתה מתנה זו בחצרו של השליח או יבא לרשותו בסוף גם כן זכה בו ואין הנותן יכול לחזור לאחר שיבא ברשותו וכ"כ רבינו בסימן קכ"ה סעיף ח' לפי' ר"ת אבל להרמ"ה משמע דוקא כשהחפץ תפוס בידו של שליח הא לאו הכי אפילו איתיה לפקדון בחצרו של השליח לא קנה המקבל ורבינו סתם דבריו כאן כמ"ש לפר"ת:

אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליה מימרא דרב בפרק הספינה ובפרק קמא דקידושין ומ"ש והחזיקו בשדה וכו' פירוש והם החזיקו בשדה לצרכו קנה המקבל ואין המזכה יכול לחזור בשדה ואפילו הכי חוזר בשטר דשתי שליחות נינהו חדא שיזכו בשדה לפלוני ומזה אינו יכול לחזור כיון שעשו כבר שליחותם והחזיק בו לצורכו אידך שיכתבו לו שטר ויתנו לידו וכל זמן שלא נתנוהו לידו יכול לבטל שליחותו שלא יתנוהו לידו כפרשב"ם וטעמא דמילתא דמצי אמר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דזיילי נכסיה כמ"ש התוס' והרא"ש: ומ"ש אע"פ שהקנה לו השדה על ידם בקנין. זו היא דעת התוס' והרא"ש דאפי' בקנין יכול לחזור בו כדלעיל בסי' ל"ט סעיף ז' אבל בתשובת הרשב"א סי' אלף ל"ד פסק דכיון דסוף קנין לכתיבה עומד כותבין בעל כרחו ואין הפרש בין שטר מכר למתנה ובין שטר מלוה וחיוב ושכן דעת הגאונים ובעל העיטור והרמב"ן ז"ל וע"ל בסי' ל"ט:

אבל אם אמר ע"מ שתכתבו לו השטר ה"ק לא יזכה בשדה עד שיבוא השטר לידו וכיון שחוזר בשטר נתבטל התנאי ונתבטלה גם המתנה כיון שלא נתקיים התנאי. וכתב הרא"ש יש מקשים אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו השטר בעל כרחו ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאילו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו ק"ק זוז לא מצי למיהדר ולומר לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עכ"ל נראה דמאי דפשיטא ליה טפי דבאומר ע"מ שתקנו לו ק"ק זוז דלא מצי למיהדר וכו' היינו משום דשנינו בפרק מי שאחזו ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן וקיי"ל כרב הונא דמפרש והיא תתן דמיד הוי גיטא דתנאה בעלמא הוא וכי מקיימים לתנאה איגלאי מילתא למפרע דמשעת נתינה הוי גיטא דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ בע"כ מקיימת התנאי אע"פ שחוזר בו הבעל וה"נ ודאי דכשיתנו לו ק"ק זוז נתקיים המקח למפרע דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ופשיטא דאין חילוק בין אומר ע"מ שתתן לי ר' זוז ובין ע"מ שתתן לפלוני ק"ק זוז דומיא דעל מנת שתכתבו לו השטר שהוא להנאת המקבל והשתא ודאי מזה אנו לומדין דה"ה בע"מ שתכתבו לו השטר דבין בזו ובין בזו התנאי הוא לטובת הלוקח ויכתבו השטר בעל כרחו זאת היא כוונת הקושיא ומתרצים דלא דמי דעל מנת שתתנו לו ק"ק זוז לא הוי חובתו של מזכה אבל בעל מנת שתכתבו לו השטר שהוא חובתו יכול לבטל השליחות וכתב הרא"ש דנראה לו דאפי' בתנאי דעל מנת שתתנו לו ק"ק זוז דאינו חובתו נמי יכול לחזור בו מטעמא אחרינא משום דתנאי זה פטומי מילי בעלמא הוא דמתנה לטובת הלוקח ועליה דידיה רמיא לאתנויי ולא על המוכר וכדאיתא בפרק איזהו נשך וכו' ומעתה נתבארו דברי רבינו דלסברא הראשונה שהסכים הרא"ש עליה יכול לחזור בו בין בעל מנת שתכתבו לו השטר בין בע"מ שתתנו לו ק"ק זוז דכיון דתנאי זה שמתנה המוכר לטובת הלוקח הוא אינו אלא פטומי מילי בעלמא ולאו דוקא בעל מנת שתכתבו לו השטר דהוי לחובתו יכול לחזור בו אבל על מנת שתתנו לו ק"ק זוז שאינו לחובתו לא יכול לחזור בו. וכתב ב"י שדעת הרמב"ן והר"ן והרב המגיד כדברי הרא"ש ז"ל וכן כתב בסי' רמ"א סעיף י"א ולפעד"נ דאפשר לומר דעל כרחך לא אמר הרמב"ן והר"ן פ"ק דקדושין והרב המגיד בפ"ו ממכירה דאע"פ שהתנאי לטובת הלוקח והנאת המקבל הוי תנאה ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה אלא דוקא בכה"ג שהוא לחובתו דומיא דע"מ שתכתבו לו השטר אבל בע"מ שתתנו לו מאתים זוז שאינו לחובתו שמא אינו יכול לחזור בו אלא בעל כרחו יתנו לו המאתים זוז:

ובזכו לו וכו' כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה וכו'. כך כתבו התוס' והרא"ש בפ' זה בורר ובפ' חזקת ופרק הספינה וה"ט דבמתנה מדעתו קא יהיב ועבדינהו שלוחין דידיה הילכך מצי לאהדורי ולבטל השליחות אבל במכר דשלוחי דקונה נמי נינהו אין יכול לחזור ולבטל השליחות בלא דעת הקונה דמסתמא אדעתא דנכתביה לשטרא קנה מיהו בהגהת אשיר"י פרק הספינה בשם ריב"א כתוב איפכא דבשטר מכר דוקא קאמר דחוזר בשטר ויד לוקח על העליונה אם רצה יעמוד במקחו בלא אחריות ואם רוצה לחזור בו חוזר אבל בשטר מתנה אף בשטר אינו חוזר ע"כ ונרא' דטעמו דבמכר דחייב באחריות איכא טענה למוכר דלשטר אית ליה קלא טפי מדאיכא לקנין בלא שטר ולא ניחא לוה דליפשו שטרא עילויה דזיילי נכסיה דסבורי' דכל נכסיו משועבדים ולא יוכל לא ללות ולא למכור ואת רצה הלוקח יעמוד במקחו בלא אחריות וכו' אבל מתנה דליכא אחריות אדרבה מצוה לכתוב שטר כדי שלא יכפור הנותן ולהכי במתנה אינו חוזר אף בשטר: ומ"ש ור"י פירש וכו'. שם בתוס' והרא"ש:

ומ"ש והר"ר יונה כתב וחילק וכו'. סבירא ליה לרבינו מדהביא הר"י סברת י"א במסקנת דבריו משמע דהכי סבירא ליה וטעמו דמדקאמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וכו' והוה ליה לאשמועינן האי דינא בלוקח ומקבל גופייהו אלמא דוקא באומר לעדים זכו לפלוני אבל באומר [ללוקח ומקבל] עצמו זכה ואכתוב לך השטר אינו יכול לחזור בו דמסתמא אדעתא דהכי החזיק בשדה שיכתוב לו השטר כמו שהתנה עמו אבל באומר לעדים זכו לפלוני וכו' יכול לחזור משליחותו וק"ל:

וי"א שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר וכו'. נראה די"א ס"ל דכי היכי דבאומר לשלוחו זכה בחפץ פלוני לפלוני דאפילו אינו ברשותו מ"מ לכשיבוא לרשותו של שליח זכה בשבילו לכשיבוא ברשותו אם לא יחזור בו הנותן קודם שיבוא לרשותו ואע"ג דדין דבר שלא ברשותו דדין דבר שלא בא לעולם כדלעיל בסימן ר"י רי"א ואפי' הכי זכה בו המקבל לפר"ת לעיל בסי' קכ"ה סעיף ח' ובסימן זה סעיף ג' ה"נ באומר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו בשטר אם לא חזר בו קודם כתיבה דשוב אינו יכול לחזור בו לאחר הכתיבה אבל הרמ"ה אזיל לטעמיה דבאומר זכה בחפץ פלוני לפלוני לא זכה בו המקבל אפי' בא כבר לרשותו וחצרו של שליח אלא א"כ החפץ הוא עתה בידו של שליח בשעה שא"ל המקנה זכה בחפץ פלוני כדלעיל בסימן קכ"ה סעיף ט' א"כ כ"ש בשטר דדבר שלא בא לעולם דפשיטא הוא דלא קנה המקבל דקצת קשה אמאי קאמר משום דדשלב"ל הוא תיפוק ליה אפילו כבר נכתב השטר ואינו בידן בשעה שא"ל זכו לו בשטר נמי לא קנה ויש לומר דאורחא דמילתא נקט הרמ"ה דכשמצוה לכתוב השטר ולזכות בו בשביל המקבל אומר אותו באמירה אחת ובציווי א' קודם כתיבת השטר כתבו וזכו לו בשטר ואה"נ דלהרמ"ה אפי' צוה להם לאחר כתיבת השטר זכו בו לפ' אם אינו בידן לא זכה המקבל מיהו כבר כתבתי לעיל בסעיף ג' דרבינו סתם דבריו כאן לדעת הר"ת דלא כהרמ"ה אלא דהכא דמזכה בדשלב"ל הסכים רבי' לדעת הרמ"ה וכתב [והכי מסתברא] והכי נקטינן כהכרעת רבינו:

אין מזכין למקבל וכו'. בגיטין פרק התקבל צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' וכן אמר רבא התם ומבואר שם דכל שאין לו דעת זה דצרור וזורקו וכו' אינו זוכה אף לעצמו ולאחרים אינו זוכה אלא א"כ שיביא ב' שערות אחר שיהא לו י"ג שנה וכן כתב לשם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ד מזכייה:

ומ"ש וכן החרש וכו'. כ"כ הרב רבי' משה בר מיימוני לשם וכמבואר לעיל בסימן רל"ה דהחרש דינו כקטן אבל השוטה אין מעשיו קיימין כלל מיהו המזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה דלא גרע מקטן בן יומו:

וכתב הרמב"ם אחד האיש ואחד האשה וכו'. כתב הרב המגיד דאם הבעל הוא המזכה אין האשה זוכה מידו בעד אחרים אלא א"כ יש לה זכות בדבר כגון שהבעל נותן מנה לאשתו ולפלוני ונתן המנה ליד אשתו זכה פלוני במחצית המנה מדין מגו דזכי לנפשיה זכי לאחרינא וכן עבד ושפחה אם רבן הוא המזכה אינן זוכים בעד אחרים דיד עבד כיד רבו ולא יצא מתחת יד המזכה כלל. ועובד כוכבים דאינו זוכה מבואר פ' איזהו נשך:

נתן המתנה בחצר וכו'. פ"ק דמציעא ואיכא שם ב' אוקימתות רב פפא ס"ל דבמתנה הואיל ואיכא דעת אחרת מקנה אותה לא בעינן עומד בצד שדהו אפי' בחצר שאינה משתמרת וזו היא דעת הרא"ש אבל לאוקימתא קמא דהיא סתמא דתלמודא אין חילוק בין מתנה למציאה ובאינה משתמרת אינו קונה אא"כ עומד בצד שדהו וזה דעת הרי"ף והרמב"ם:

נתן המתנה בד' אמותיו וכו'. מסקנא דתלמודא פרק קמא דמציעא:

וקטנה יש לה תורת חצר וכו'. ג"ז שם ופסק הרי"ף כהך לישנא דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' וילפינן מגט אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וע"ל סי' רל"ה סעיף ה' בדברי הרמב"ם ולקמן בסוף סי' רס"ח:

הזורק ארנקי וכו' עד סוף הסימן. בפ"ק דמציעא בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא: ומ"ש רבינו וחזר בו בעודו בבית וכו'. רצונו לומר דאף בחזר בו בעודו בבית קמיבעיא ליה דשמא כמונח דמי וא"כ קודם חזרה בדבר כבר זכה בו בעה"ב אבל ודאי אי לאו כמונח דמי אפילו לא חזר בו עד שיצא מפתח ביתו נמי לא זכה בו בעה"ב ותו דמדקאמר אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא אלמא דבסופו לנוח לא קמיבעיא ליה דפשיטא דזכה בו בעה"ב אע"ג דחזר בו בעודו באויר דכשר זכה בו קודם חזרה ש"מ דמיירי בחזר בו בעודו באויר ובספר ב"ה כתב וז"ל ומ"ש רבינו אין בעה"ב יכול להוציאו מידו אינו מדוקדק דמשמע דדוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד בעה"ב אין הנותן יכול להוציא מידו והא ליתא דאפי' הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנים לנותן דמוקמינן לה ביד מרא קמא עכ"ל ויש ליישב דאין ה"נ דאין מוציאין מידו והכי פי' אין מוציאין מרשותו דאוקמינן לה בחזקת מרא קמא אפי' היא ביד בעה"ב. וכתב עוד שם ומ"ש אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו וכו' גם כן אינו מדוקדק דמאי איריא זכה בו בעודו באויר אפי' זכה בו אחר שיצא מהפתח האחר נמי עכ"ל והא לאו קושיא היא דאדרבה רבותא אשמועינן דאף על פי דזכה בו אחר בעודו באויר אפ"ה מוציאין מידו משום דבעה"ב זכה בו תחלה מספק ואין צ"ל היכא דלא זכה בו אחר אלא לאחר שיצא מפתח האחר וק"ל:

דרכי משה

(א) כתבו הגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ע"ג על אחד שנדר מתנה לשלוחה של לאה ופסק דלאה עצמה יכולה להוציאה ממנו דשליח של אדם כמותו וע"ש ועיין בהר"ן פרק השולח דף תתקע"ג אימת אמרינן זכין לאדם שלא בפניו גם מדינים אלו במ"מ פ"ז מהלכות זכייה ומתנה:

(ב) ועיין במרדכי פרק הזהב תשובת מוהר"ם על אשת שמעון שצוותה בשעת פטירתה ליתן מתנה לבת אחותה ונתרצה בעלה ואח"כ חזר בו ופסק דאם המקבל עני אין יכול לחזור בו ואם הוא עשיר יכול לחזור ומיהו אם מתנה מועטת יש בו משום שארית ישראל לא יעשו עולה כו' ובמרדכי ספ"ק דב"ב רף רמ"ו ע"א הא דבעני נעשה נדר היינו דווקא כשהיו בידו כשנדר אבל אם לא היו בידו כשנדר לא חל הנדר עליו וע"ל סוף סימן רי"ב וריש סימן קנ"א מאלו הדינים ולעיל סימן ר"ד כתבתי מדינים אלו:

(ג) ובתשובת הרשב"א סימן אלף ל"ז האריך מזה וע"ש גם בתשובת מהרי"ו סימן צ"ז:

מתוך: טור חושן משפט רמד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

האומר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שטר מתנה שאני נותן לו שדי אינן יכולין לומר לאחרים לכותבו דמילי נינהו ולא מימסרי לשליח: וכתב הרמב"ם שאם אמר לשלשה שיאמרו לעדים שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אינו כלום ואם אמרו לעדים כתבו וחתמו למקבל לא קנה והוסיף הראב"ד על דבריו וכל שכן אם חתמו הם בעצמם והוא הדין אם אומר להם תני אבל הרמב"ם כתב דלא אמרינן מתנה הרי הוא כגט אלא באומר כתבו שאין יכולין לעשות שליח אחר משום דמילי לא מימסרי לשליח אבל באומר אמרו לעדים לכתוב ולחתום כשר לכ"ע בתנה והכי מסתברא:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שטר מתנה שאני נותן לו שדי אינם יכולים לומר לאחרים וכו' בפרק כל הגט (כטי) רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט והביאו מחלוקת זה הרי"ף והרא"ש בס"פ התקבל וז"ל אמר רבה מתנה אינה כגט כלומר בגט הוא דאמרינן אם אמר כתבו גט לאשתי לא מצי לשוויי שליח למיכתב גט משום בזיון דבעל אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתבו שטר מתנה לפלוני בשדה שלי מצי לשווייה שליח למיכתב ושמואל אמר מתנה נמי הרי היא כגט וטעמא דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרי לשליח וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני:

ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם שאם אמר לשלשה שיאמרו לעדים שיכתבו ויחתמו שטר מתנה ויתנוהו לפלוני אינו כלום וכו' בפרק ד' מה' זכייה כ"כ וכתב ה"ה דלטעמיה אזיל שכתב בפ"א מהלכות גירושין דאומר אמרו הגט בטל ויש סוברים שבגט כשר וה"ה למתנה:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן ז"ל הר"ן בס"פ התקבל כתב הרמב"ן סובר דנהי דאמרי' דמתנה הרי היא כגט דוקא באומר לג' תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו אינה כגט דבגט טעמא אחרינא הוא דאפי' ממנה אותם הבעל שלוחים לכך מדעתם שלא בפניהם לא מהני ולפי דעת הרא"ה ז"ל ומה שכתבתי אפי' בגט מהני אם ממנה אותם שלוחים מדעתו ואפילו שלא בפניהם מהני ובאומר אמרו אפילו במתנה פסול וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' זכייה עכ"ל ועיין בתשובות מהר"ר דוד הכהן בית ששי:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לשנים כתבו וכו'. פלוגתא דרב ושמואל בפ' כל הגט ופסקו הפוסקים דהלכה כשמואל דמתנה כגט וטעמא דשמואל בגט משום דמילי נינהו וכו': וכתב הרמב"ם שאם אמר לי' וכו'. בפ"ד מזכייה וטעמו דס"ל דבאומר אמרו בגט פסול ומתנה כגט ולפיכך אף אם אמרו הג' לאותן העדים כתבו וחתמו למקבל כלומר ותנו למקבל והם עשו כך וכתבו וחתמו ונתנו לא קנה וכן כתב הרמב"ם לשם להדיא וז"ל ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה והוסיף הראב"ד על דבריו וכ"ש את חתמו הם בעצמם נראה דהאי כ"ש נלמד מלשון הרמב"ם דמדכתב תחלה אינו כלום שוב לא היה צריך לפרש ואם אמרו לעדים וכו' אלא לרבותא נקט הרמב"ם הכי דל"מ אם לא אמר לעדים אלא כתבו והם בעצמם חתמו דלא קנה אלא אפילו כאשר צוה דאמרו לעדים כתבו וחתמו ותנו וכו': ומ"ש וה"ה אם אומר להם תנו. פי' שאמרו לג' אמרו לעדים שיכתבו ויחתמו והם בעצמם יתנוהו לפלוני וכן עשו נמי לא קנה דכיון דעשאן שלוחים שיאמרו לעדים לכתוב ולחתום מילי נינהו: ומ"ש אבל הרמב"ן כתב וכו'. אדלעיל קאי אגוף הדין דאומר אמרו דסבירא ליה דבהא לא הוה דין מתנה כגט דאע"ג דבגט פסול במתנה כשר וז"ל ה"ה ומיהו באומר אמרו לפ' ופ' יש סוברים שאף בגט כשר וכ"ש אם חתמו הם עצמם וה"ה במתנה עכ"ל וצ"ע בפי' דבריו במ"ש וכ"ש אם חתמו הם עצמם דאדרבה בחתמו הם עצמם גרע טפי כמ"ש רבינו ע"ש הראב"ד:

מתוך: טור חושן משפט רמה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה: אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה:

וכתב הרמ"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו אם תהא שלו קנה אבל בדיבורא לא קנה בחד מהנך לישני אא"כ קנו מידו: אבל אמר אתננו לו אפי' אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מחייב לקיימו בעל כרחיה: ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנה ליה גופא דארעא:

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו על ידי אחר ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו ממה לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו כיון שב"ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת לי הודאת בעל דין כק' עדים והרי הוא של הנותן: ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תנתן ביד שליש עד שיתברר הדבר ודווקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתתי לו ואפ"ה משלשין ולא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא טעה וסבר שלא קבל וקבל אבל אי לא היה במעמד היינו כמו נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתנו דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר:

כתב הרמב"ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידו (אלא) שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטלה היתה מעיקרא שלא קבלתיה אלא בע"כ באונס או בטעות או כיוצא בזה דבריו קיימים ונשבע ע"ז שבועת היסת ותחזור לבעלים:

טען הנותן שומר אתה עליה או שלא מדעת נתתיה או גזולה היא בידך נשבע המקבל בועת היסת ונפטר ע"כ ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן כשטוען המקבל שאינה מתנה יסתלק ממנה ויניחנה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזיר לו שטר המתנה וכן עשה וגם עשה לאביו שטר מחילה אחר כן נתעשר יעקב ובקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה לו שטר מתנה כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבית ואמר שלא יוציא מתחת ידו בחזרת שטר המתנה ובמחילה שעשה לו. תשובה הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב"ד יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם אם עדי המתנה הם קיימים ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן ואם אין עדים ישבע יעקב שלא נתן לראובן:

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום אלא שלו היא ואם בא בעל חובה גובה ממנה: אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אם קבלה הוא בעצמו שהרי זה מודה שהיתה בטלה מעיקרא ומעולם לא כיון לזכות בה והודאת בעל דין כק' עדים דמי וחזרה לנותן וכתב הראב"ד דוקא שאינו חב לאחרים אבל אם חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב שיש לו לגבות ממנה אינו נאמן ורש"י פירש שהוא נאמן אפילו יש לו בעל חוב וטעמא דמלתא כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה ורש"י חילק במטלטלי כיון שהן בידו ואמר אי איפשי בהן הויא לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה ואינו יכול כיון שכבר קבלה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחילה ואח"כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה עד שיגיע לידו השטר וכיון שאמר אי איפשי בה קודם שהגיע לידו חוזר לנותן ואם הנותן שכ"מ דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אם הן מטלטלין ואם הוא קרקע לא יצא מתחת ידו בשביל זה:

ואם זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אמר אי איפשי בה כתב הרמב"ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו דשמא המקבל זכה וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה וזה שקדם זכה בה ואין מוציאין מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן דשמא המקבל הוכיח סופו על תחילתו שלא זכה בה וברשות הבעלים הראשונים קיימא עד כאן ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה בה המקבל:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה בפ' השולח (מ:) ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה ת"ר יוחנן וכולן בשטר ופרש"י וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א' מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא מקניא ארעא ור"מ סובר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכ"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו אחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה:ומ"ש דבאמר אתננו אפי' אם קנו מידו לא קנה כתב הר"ש בר צמח שכ"כ הרמב"ן בפ' גט פשוט בשם תשובת הרי"ף וכ"כ דעת הרא"ש ואפי' המתנה מפורסמת וכתב הר"ן וא"ת אמאי לא מהני אפי' בע"פ באומר נתתי משום הודאת בע"ד י"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא ליתן לו נכסיו בלשונות אלו עסקינן:

וכתב הרמ"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו כו':

(ז) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן וכו' ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת וכו' ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו וכו' שם בברייתא האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. ופרש"י הודאת בעל דין וכו'. כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא ניתן לי נאמן ואוכל הנותן פירות אבל אם מת ובנו אומר לא נתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע. וכתב הרא"ש חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר וכתב ה"ה בפ"ו מהלכות זכייה שכך מפורש בתוס':

כתב הרמב"ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' בפ"ד מה' זכייה:ומ"ש רבי' ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן וכו' הראב"ד השיגו כן וגם ה"ה כתב באמת לא הבנתי מה ענין שבועה לכאן ואיפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו ליה אתה מערים בזה כדי להפקיעה מתחת ידינו נשבע על זה היסת וצ"ע עכ"ל ודוקא בטוענים טענת ודאי אבל בטענת שמא אין עליו חרם סתם וכתב עוד ה"ה טען הנותן ואמר שומר אתה עליה וכו' זה פשוט הוא דדוקא כגון שהמקבל החזיק בה שני חזקה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב נתן לראובן בנו קרקע וכו' כלל ס"ח סי' כ"ח:

(יב) מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום וכו' אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין בריש פ' השולח (לב.) אמר רבה בר אבהו מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ופי' רש"י לא אמר כלום וזכה בה בע"כ ואם יש לו ב"ח גובה אותה בשבילו לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו בטלה היא משמע בטלה היתה מקודם שקבלתי הודאת בעל דין כק' עדים דמי והרי הוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן:

כתב הרמב"ם דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה בפ"ד מה' זכייה ודבריו מבוארים בכריתות ר"פ המביא אשם תלוי (כד.) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה ובסמוך אכתוב ביאור דברי הרמב"ם בפרק הנזכר בארוכה: ומ"ש ורש"י חילק במטלטלי כיון שהם בידו ואמר אי איפשי בהם הוי לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר וכו' שם בפרק הנזכר פריך אהא דר"ל ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין דהדרא למרה לא דבריו קיימין והוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה והתוס' והר"ן ז"ל נתחבטו בר"פ השולח על חילוף הגירסאות שבמימרא זו מפרק השולח לפרק המביא אשם תלוי ורש"י כתב בפרק המביא אשם תלוי ה"ג תבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה"ג לה בהשולח וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי איפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנה במטלטלין דכיון דאתו לידיה והפקירם הויא הפקר אבל זה לא הפקיר השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת אלא סיפא תמיהא לן אדר"ל דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קבלתיה והודאת בעל דין כק' עדים דמי לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא וכו' וה"ה דהוה מצי לתרוצי לא דמי לדר"ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתיה הויא למרה דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר"ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קושיא אחריתא ומיהו בקושיא קמייתא דחייב כה"ג ולקמן דלא מצי לדחוייא שניא הכי. וז"ל הרא"ש בר"פ השולח אמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא וכו' ובפרק בתרא דכריתות גרסינן ברוב ספרים איפכא וגירסא דהכא עיקר היא ורש"י גריס התם כגירסא דהכא ופירש דדוקא במקרקעי הוא דאמרינן אם אמר אי איפשי בה לא אמר כלום אבל במתנת מטלטלין קאמר ר"י הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה והיינו טעמא דבמטלטלי שכבר נכנסו לרשותו אם אמר אי איפשי בה הוי לשון הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצאו מרשות הנותן והוי הפקר אבל במתנת קרקע משמע אי איפשי שתהא המתנה קיימת ולא לשון הפקר כיון שאין הקרקע בידו וכיון דאי איפשי להבא משמע לא אמר כלום עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות זכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה. מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים. וכתב הר"ן בר"פ השולח על מ"ש הרמב"ם דאם אמר הרי היא בטילה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ"ל. וז"ל ה"ה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאת לידו וכו' זו מימרא מפורשת ס"פ יש נוחלין (קלז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' הלה עומד וצווח ור"י אמר לא קנה אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשתק ולבסוף צווח ובהשגות א"א דוקא אמר הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק אלא בין אומר תבטל לחומר בטילה היא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו מתנה זו שאמר המקבל וכו' בכריתות פרק בתרא אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת וכו' וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוקשה להם השיטה שבפרק השולח שנראה כמהפכה מימרא דרבה בר אבהו עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מהסוגיות המתחלפות שבתלמוד ומתוך כך נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר"ל שאמר אי איפשי וזהו איני רוצה שכ' ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאה ליד המקבל בשתיקה וזהו שכתב המחבר למעלה לא אמר כלום כלומר לענין שתחזור לבעלים וזהו מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת לבעלים בל' מלשונות אלו אא"כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהות כמפקירה כמו שביארנו עכ"ל ויש לתמוה עליו שאין דרכו של הרמב"ם להשמיט הדינים מפני חילוף הגירסאות והו"ל לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה ועוד ק"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב בראש הפרק שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעיא ליה ע"כ נ"ל לפרש דברי הרמב"ם שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דל"מ אומר תבטל או מבוטלת לרבא משמע אלא אפי' אומר הרי היא בטילה להבא משמע ופירשו בהשגות דמדבריו נלמד דדוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות ונראה שגירסת הרמב"ם ז"ל בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבהו תבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים בכריתות פריך לר"ל מדאמר רבה בר אבהו דאי איפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא מאי לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה כך נראה לגרוס לדעתו ז"ל ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבהו דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ"ש בסוף הפ' שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלוני לפ' והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וממילא משמע דה"ה לאומר בטילה היא אינה מתנה דדבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הו"ל הודאת בעל דין וכק' עדים דמי: (ב"ה) ומ"מ מ"ש הרמב"ם שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום איני יודע מנין לו ואין טעם בדבר דהיאך אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בו מום ועכשיו (שהזכיר) [שהכיר] במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלו במום: הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחלה ואח"כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה וכו' ואם הנותן שכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכו' בסוף פ' יש נוחלין (קלז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הנה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח ורבי יוחנן אמר לא קנה א"ר אבא בר ממל ל"פ כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק ולבסוף צווח וכתבו הרי"ף והרא"ש האי דינא בשכ"מ הוא דדבריו ככתובין וכמסורין דמו וכיון ששתק כמו שנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא עד דמטי שטרא לידיה. וכ' עוד הרא"ש פירשב"ם בצווח מעיקרא לא קנה דאינו קונה בע"כ ומיהו לא תחזור המתנה של נותן שהרי סילק עצמו מהנכסי' והפקירן וכל הקודם בהם זכה כדאמרינן בפ"ב דכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ול"נ דבצווח מעיקרו ולא רצה לקבל המתנה אמאי הוי הפקר והלא לא יצאה מרשות הנותן מעולם הוא סילק עצמו מהנכסים אדעתא שיקבלם הלה ואם לא רצה לקבלם אשתכח דלא נפקא מרשותיה כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא גבי חמרא דרב ספרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה הילכך נראה דבצווח מעיקרא הדרא מתנה למרה אבל שתק ולבסוף צווח לא הדרא למרה דכיון דשתק קנה לה וכשצווח ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דמילתיה דר"ל בשתק ולבסוף צווח איירי עכ"ל וכן הכריע הרמב"ן ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מה' זכייה דבצווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ומ"ש רבינו לחלק בין מטלטלין לקרקע הוא ע"פ שיטת רש"י והרא"ש בההיא דר"ל דפ' בתרא דכריתות וכבר נתבאר שאין דעת הרמב"ם לחלק ביניהם ועיין בנ"י:

ואם זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אומר אי איפשי בה כתב הרמב"ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו וכו' ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן וכו' בפ"ד מהל' זכייה ודין זה איתיה בס"פ י"נ (קלח. ) ור"פ בתרא דכריתות (עד:) דתניא התם הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלים בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן יורשים ואסיקנא דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי דת"ק סבר מדשתק קנינהו והאי דקא צווח מיהדר הוא דקא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטי לידי מאי אצווח וכתב ה"ה שפסק הרמב"ם דספק הוי משום דאמרינן בפרק השוחט (לט:) על השוחט את הבהמה ואח"כ חשב עליה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעכו"ם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק דלא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דהכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו' דסבר הוכיח סופו על תחילתו ואם הם נסתפקו מי יכריע וכן כתב בעיטור דרבותיו הגאונים פסקו דספק הוא: (ב"ה) ולא חילק הרמב"ם בין אם היא מתנת שכיב מרע לאם היא מתנת בריא כמו שחילקו הרי"ף והרא"ש: ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה בה המקבל טעמו מדכתב בס"פ י"נ האי פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכתב דפליגי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ולא הכריע ומסתמא משמע דהלכה כת"ק וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף שגם הוא הביא פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולא הכריע ומסתמא משמע דהלכה כת"ק וכן פסק הרשב"א ז"ל :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'. בפרק השולח (דף מ') ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני ה"ה שלו אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר ופי' רש"י וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א' מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא מיקניא ארעא ור"מ סובר באתננה משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו ולפיכך קנה וח"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו אחר זמן ועדיין לא עשה עכ"ל האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו פי' נתתי לו בידו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כק' עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ול"פ הא באבא הא בברא. ופי' רש"י הודאת בע"ד. מקבל המתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה וכסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחייו אמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ובנו אומר לא ניתן שדה זו לאבא משלשלין דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע עכ"ל ונראה דהרמ"ה דקדק כיון דחכמים לא פליגי באתננה אלא מטעם שאין זה אלא מבטיח כפי' רש"י אלמא כל שאינו מבטיח אלא שאומר תהא נתונה לו או תהא שלו קנה ומאי דתני בברייתא נתתיה וכו' לאו באומר בדרך הודאה נתתיה בלשעבר דוקא קתני דלא קתני הכי אלא לאשמועינן דאפילו בלשון עבר לא מהני באמירה מטעם הודאת בע"ד אלא דוקא בשטר כדפירש ר' יוחנן וה"ט דהכא בבא להקנות השדה עכשיו בלשונות הללו עסקינן ולכך בעינן שטר וכדפירש הר"ן לשם והשתא לפי זה ה"ה באומר תהא נתונה לו נמי קנה ע"י שטר וס"ל דה"ה בקנו מידו נמי קנה כמו בשטר ואדרבה קנו מידו עדיף משטר בעלמא כמו שיתבאר בס"ד וס"ל עוד בא"ל אתננה מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר וכו' דאין זה לשון הבטחה אבל בלא מעכשיו לא קנה אפי' קנו מידו דקנין דברים הוא כיון דאינו אלא הבטחה כי היכי דלא קנה בשטר דס"ל דשטר וקנין שוין לכל דיניהם אבל שאר גאונים והרשב"א מכללם סוברים שאם קנו מידו מהני אפי' באומר אתננו דעדיף קנין משטר ועיין בב"י בסי' קצ"ה במחודשים סעיף כ' ובמ"ש לשם גם בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ג הזכיר מחלוקת זו וכנראה מדבריו שלא הכריע שהרי כתב ועל מי שכתב לאשתו בשעת קנס ויעשה כך וכך לכתובה וכו' עד אף על גב דיש מרבותינו דפליגי ואמרי באתן לך מהני קנין סידור היינו משום דכיון דקבל עליו בק"ס צריך ליתן ולקיים מה שקבל עליו בק"ס וצריך לעשות לה כתובה כמו שהתנה אבל כל זמן שלא נתן לא זכתה האשה עד כאן לשונו ולכן איכא לתמוה על הרב בהגהת ש"ע שכתב כאן ומהרי"ו פסק כסברא הראשונה ולכן כתב דהפוסק לאשתו וכו' שהרי מפורש במהרי"ו שפסק דינו הוא אף לדברי רבותינו דמהני ק"ס באתן לך וכו' ואע"ג דבתשובתי כתבתי ליישב דבריו מ"מ העיקר הוא כמ"ש דאין הכרעה בדבריו וכ"כ ב"י בש"ע וז"ל י"א שאם קנו מידו מהני לשון אתן עכ"ל מדלא פסק בסתם שמעינן דאיכא ספיקא אלא דאי תפס לא מפקינן מיניה דמצי למימר קים לי כהרשב"א ודעימיה אבל אינו בדין להוציא מיד המוחזק והכי נקטינן. מיהו לפי המנהג שכותבין בשטרות כל הנ"ל קבלו עליהם בח"ח ובש"ד וביחוד בשידוכין דמפרשים והקנס לא יפטור את החרם וכו' כ"ע מודו דבעי לקיים מכח השבועה כדלעיל בסי' ר"ז סעיף כ"ד. ומיהו אם מת אין היורשים חייבים כדלעיל בסימן ר"ט וגם על זה הארכתי בתשובה בס"ד. וקשה דלעיל בסימן קנ"ז סעיף ך' כתב רבינו ע"ש הרמ"ה ב' דיעות דהיכא דקנו מיניה לתת כך וכך לבנין הכותל אי הוי קנין דברים אי לאו ותיפוק ליה דקנו מידו לא מהני באומר אתננה וה"ה באומר לתת דמ"ש וי"ל דדוקא בנותן מתנה לא מהני קנו מידו באומר אתננה דאינו אלא מבטיח אבל במחייב עצמו לבנות בכותל דאינו מתנה מהני אתננה דאינו הבטחה אלא דמכל מקום פליגי בה רבוותא אי הוי קנין דברים אי לא ודוק:

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך וסבירא ליה לרבינו מדתני בה חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר אלמא ספיקא היא הילכך אם אינו נשאר ביד הנותן ממה לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו לחוב לב"ח כיון שב"ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו וכהא דבפ"ב דכתובות באומר על שטר שבידו אמנה הוא דאינו נאמן בדיבורו לחוב לאחרים כדלעיל בסי' מ"ז וה"נ דכוותיה מיהו קשה דהתוס' והרא"ש לשם כתבו דהאי חיישינן הוי ודאי וכ"כ רבינו בי"ד סי' רס"ז בה' עבדים כדברי הרא"ש דהוי ודאי ויראה לי דרבינו סובר דהתוס' והרא"ש לא כתבו כך אלא לגבי שחרור עבדים דתני בברייתא באותה בבא האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח והוא אמר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דהתם הוא דאפשר שהעבד לא ידע והאדון ידע וטוען ודאי הילכך ה"ה ב"ח ומותר אפילו לישא ישראלית דהא ליכא למימר התם דאינו נאמן בדיבורו לחוב לאחרים בעלי חוביו דהא קיי"ל כדרבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד אלמא דאפילו לחוב לב"ח יכול הוא לשחררו מעכשיו וכיון שכן נאמן ג"כ לומר עשיתיו כבר ב"ח ואמרינן דודאי זיכה לו ע"י אחר ואפילו לישא ישראלית אבל מתנה באינו יכול לחוב לאחרים וליתן מתנות מעכשיו א"כ באומר נתתי כבר שדה פלונית לפלוני נמי אינו נאמן לחוב לאחרים. ותמיהני על מ"ש הרב המגיד סוף פ"ד מזכייה דנראה מדבריו דאף לענין מתנה אמרינן ודאי זיכה לו על ידי אחר ונסתייע מלשון התוספתא ואפשר דלענין ב"ח של המקבל אמר הרב המגיד דאין בדברי המקבל כלום דאיהו לא ידע דזיכה לו ע"י אחר ולכך ב"ח גובה ממתנה זו אבל ב"ח של נותן אם אין לנותן ממה לפרוע מודה הרב המגיד דלא מהני הודאתו לחוב לב"ח וכדברי רבינו כנ"ל: ואם אומר נתתיה לו בידו וכו'. פי' דכיון דאומר נתתיה לו בידו ליכא למימר דזיכה לו על ידי אחר והא דלא אמר גבי נותן הודאת בע"ד כק' עדים דמי ויפסיד הפירות היינו משום דהמקבל זכור הוא יותר מן הנותן לפי שהנותן שקדמה לו מחשבה לתת טעה וכסבור שקבלה זה מידו כ"כ התוס' והרא"ש ושאר מפרשים וכך הוא מבואר בפירש"י ע"ש:

ומ"ש ואם המקבל מת וכו' ודוקא כשהבן אומר וכו'. דברים ברורים הם וראויין לרבינו ז"ל:

כתב הרמב"ם מקבל שטען וכו'. בסוף פ"ד מזכייה והוא מימרא דרב ששת פרק השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ומפרש הרמב"ם דסיפא באומר אינה מתנה דבריו קיימים פי' דאמר מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני אליה וכיוצא בזה ובטלה היא פי' בטלה מעיקרא כדאסיקנא בר"פ השולח אמר אביי בטל ב' לשונות משמע וכו' גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר והיינו דבטלה מעיקרא ולפיכך דבריו קיימים והדרא למרה והא דאמר ברישא מבוטלת היא וכו' כתבו גם הרמב"ם לשם בתחלת הפרק ובסמוך יתבאר בס"ד: ומ"ש ונשבע שבועת היסת. היינו בתבעוהו ב"ח ולא היה בידו לפרוע ואמר ליה אתה מערים בזה כדי להפקיע מתחת ידינו נשבע ע"ז היסת ואע"ג דתקנת הגאונים בטענת אין לי דנשבע בנק"ח כעין דאורייתא אין זה אלא כששבועתו כוללת שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרים לו ושלא החביא וכו' כדלעיל בסימן צ"ט ולפיכך כששבועתו כוללת על כמה דברים החמירו בה דבעינן חפץ אבל כאן שהשבועה היא על דבר פרטי על שדה זו בלחוד לא נשבע אלא היסת ומיהו אפילו על ספק נשבע היסת ולא סגי בחרם סתם מאחר דהשבועה היא באה על שאין לו לפרוע כעין שבועת התקנה וכן בדין האומר על שבידו שטר אמנה הוא ואין בו נאמנות כתב בעה"ת בזה ב' סברות די"א דמחרים סתם וי"א דאשתבע שבועה חמורה בנק"ח כדין הטוען אין לי והביאו ב"י לעיל סימן מ"ו והרמב"ם ז"ל הכריע כאן דנשבע היסת ואף בספק ודלא כב"י שפי' דדוקא בטענת ודאי וכו' דליתא אלא אפילו בטענת ספק ס"ל להרמב"ם דנשבע היסת מטעמא דפי':

ומ"ש טען הנותן שומר אתה עליה וכו'. הכי משמע מדקאמר רב ששת בסיפא מקבל מתנה שאמר וכו' אינה מתנה דבריו קיימים דדוקא כשאמר כך המקבל אבל נותן שאמר כך לאו כל כמיניה אלא מקבל שהוא מוחזק בשדה שני חזקה נשבע היסת ונפטר ואם הם מטלטלין שתחת ידו לאלתר הוי חזקה ונשבע ונפטר: ומ"ש רבינו ואיני מבין וכו'. גם הראב"ד השיגו וכבר נתבאר דאין כאן קושיא:

שאלה לא"א הרא"ש. כלל ס"ח דין כ"ח:

מקבל מתנה וכו'. מימרא הזכרתיה בסמוך ופי' רש"י דבאמר מבוטלת הוא וכו' כל אלה לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו:

אבל [אם אמר] בטלה. משמע בטלה היתה מעיקרא מקמי שקבלתיה הודאת בע"ד כק' עדים דמי והוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן: ומ"ש דבריו קיימים אם קבלה הוא בעצמו וכו'. היינו לפי שאם לא קבלה הוא בעצמו חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר והמקבל לא ידע כדלעיל: וכתב הראב"ד דוקא שאינו חב לאחרים וכו' נראה דלהראב"ד דדבריו קיימין באינו חב לאחרים היינו לענין זה דהדרא מתנה למרה וב"ח דנותן גובה ממנה אפילו אם נשאר ביד הנותן ממה לפרוע אלא שהיא זיבורית וזו היא בינונית אי נמי דמה שנשאר לנותן הוא במקום אחר וזו היא במדינה עמו אבל באומר מבוטלת היא וכו' אין ב"ח של נותן גובה ממנו אפילו לא נשאר בידו ממה לפרוע אבל לגבי ב"ח של המקבל אין חילוק ובכל ענין גובה הימנה ואין המקבל נאמן לחוב לאחרים מאחר שכבר באה המתנה לידו ולרש"י המקבל נאמן אפילו לחוב לאחרים כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכך היא דעת הרמב"ם אלא דמצריך היסת למקבל כעין שבועת התקנה כמו שנתבאר לעיל בסמוך: ומ"ש וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל. צ"ע היכא איתיה להך דהרא"ש בפסקיו או בתשובותיו:

כתב הרמב"ם ז"ל דכשאומר אי איפשי בה וכו' בריש פ"ד מה' זכייה ודבריו מבוארים בכריתות פרק המביא אשם תלוי אר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה אלא שהרמב"ם ז"ל הוסיף לבאר דהיינו באומר כך לאחר שבאה לידו וה"ט משום דבצווח מעיקרו אשתכח דלא נפקא מרשותיה דנותן כדפסק בפ' יש נוחלין ויתבאר בסמוך א"כ צ"ל הכא שכבר היתה תחת ידו איזה זמן בשתיקה ואח"כ צווח ואמר אי איפשי התם הוא דהוי הפקר: ומ"ש ורש"י חילק. שם בכריתות פריך אהך דר"ל ומ"ש מהא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא וכו' מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה לא דבריו קיימים ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה כך היא גי' רש"י ופירש דאמאי לא פריך אדר"ל מאי איפשי דלא אמר כלום ה"ט דכי אר"ל במתנת מטלטלין וכו' והביאו ב"י והבין הרא"ש מדברי רש"י שכך הוא הדין אף למסקנא לחלק בין מטלטלין לקרקעי ואחריו נמשך רבינו ולי יראה מדברי התוספות בריש פרק השולח לפי מ"ש ע"ד רש"י דמאי דפריך תו בכריתות אדר"ל מידי מסולקת הימנה בשדה שלו דלא אמר כלום היינו משום דהוי נמי לשון הפקר מפני שאי אפשר לומר שר"ל בע"א וא"כ מוכח דאף לפרש"י איכא למימר בשדה דהוי לשון הפקר והשתא קשיא למסקנא דר"פ השולח דקאמר בטל ב' לשונות משמע וכו' ולישנא דמהני ביה קאמר גבי אי איפשי בשדה שאינה שלו נמי אמאי לא אמר כלום הלא אפשר לפרשו לשון הפקר אף בשדה ואע"ג דיש לפרשו ג"כ בע"א כלומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת והא יותר קרוב בלשון מ"מ נימא דלישנא דמהני ביה קאמר אלא נראה דלמסקנא דסיפא דמילתא דרב ששת באומר מבוטלת היא וכו' היינו לומר דדבריו קיימים והדרא למרה דכיון דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה כדכתבו התוס' לשם וההיא דר"ל שאני דכיון שכר זכה בה הוי הפקר לפי זה הא דקאמר רב ששת באי איפשי דלא אמר כלום היינו לא אמר כלום דליהדרא למרא אלא הוי לשון הפקר וכל הקודם בה זכה בה ודוקא דלמאי דמשני מעיקרא לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה אלא הוי הפקר התם הוא דצריך לפרש הא דלא פריך מאי איפשי היינו משום דר"ל איירי במטלטלין ורב ששת איירי בשדה ולא אמר כלום היינו שחוזרת לנותן ואינו לשון הפקר אלא אומר איני חפץ שיהא המתנה קיימת דאכתי לא אסיק אדעתיה מסקנא דבפרק השולח דלישנא דמהניא ביה קאמר אבל למסקנא דלישנא דמהניא ביה קאמר אין ה"נ דאף בשדה הוי אי איפשי לשון הפקר ולא אמר כלום היינו דלא הדרא למרה והא דבאומר אינה מתנה בטלה היא דבריו קיימים היינו לומר דהדרא למרה ואם כן לענין דינא לא פליגי הרמב"ם ורש"י ז"ל נ"ל ודו"ק: לשון הרמב"ם ברפ"ד מה' זכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או ה"ה בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו ה"ה הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים עד כאן לשונו ופירש הרב המגיד שדעתו שלא להכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו' וכבר השיג עליו הב"י עין עליו אבל לפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק והוא דהיה גורס במימרא דרב ששת בכריתות כמו בהשולח וכגירסת רש"י שהבאתי לעיל אלא דהיה גורס בלשון המקשן בכריתות מאי לאו לא אמר כלום וקנה לא לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה לה וכל המחזיק בה זכה גם הר"ן בפ' השולח כתב שיש נוסחאות דגורסים כך גם ב"י כתב גירסא זו לדעת הרמב"ם ועתה אבאר דעת הרב ז"ל דמ"ש חזר בו ואמר איני רוצה בה היינו אי איפשי בה ומ"ש או איני מקבלה היינו תיבטל ומ"ש או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נ"ל בה היינו מבטלת דשתי לשונות משמע משמע דר"ל ה"ה בטלה ומשמע נמי מבוטלת בעצמה מטעם מום שנ"ל בה בכל אלו הלשונות לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים הראשונים אלא ה"ה הפקר וכדאסיקנא בכריתות באי איפשי בה לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה וכל המחזיק בה זכה דלפי זה ודאי אף באומר תיבטל או מבוטלת היא כך הדין דהא אכולהו קאמר דלא אמר כלום שפירושו אלא ה"ה הפקר וסיפא דמילתיה דרב ששת באומר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין כתבו הרב בסוף אותו פרק שכתב מקבל מתנה שטען מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכו' והביאו רבינו לעיל ומה שתמה הרב המגיד דלא שמענו חילוק בין ה"ה בטלה לבטלה היא נראה בעיני דאין תמיהתו כלום שהרי מבואר בפרק השולח לגבי גט דהרי הוא חרס משמע להבא כמו ה"ה הקדש ה"ה מופקר וממילא במתנה נמי באומר הרי היא בטלה להבא משמע ואינה הודאה לשעבר מה שאין כן באומר בטלה הוא דאסיקנא להדיא לשם דבמתנה משמעו לשעבר ע"ש: ומ"ש הרמב"ם ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו וכו' וכן בסוף הפרק כתב זו שתחת ידי וכו' אף על גב שאינו מפורש כך בסוגיא דהשולח ודכריתות מכל מקום צריך לפרש כך משום דקשיא למאי דפסק בפ' יש נוחלין בצווח מעיקרו דלא קנה שפירושו לא קנה והדרא למרה דכיון שלא רצה לקבלה אשתכח דלא נפקא מרשותיה וכדאמר בהגוזל בתרא בחמרא דרב ספרא וכמו שהסכים ונימוקי יוסף לשם ודלא כפירוש רשב"ם א"כ לפי זה בעל כרחך הא דאסיקנא בכריתות לא אמר כלום ולא הדרא למרה אלא הוי הפקר היינו דוקא בשותק מתחלה ואחר כך צווח דאי בצווח מעיקרא הוי דבריו קיימין והדרא למרה וא"כ סיפא נמי באומר בטלה היא אינה מתנה דדבריו קיימים אפילו בשותק מעיקרא ודבריו קיימים מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולכך כתב הרב ז"ל בסוף הפרק זו שתחת ידי אינה מתנה וכו' כלומר שכבר היא תחת ידו איזה זמן בשתיקה ועכשיו צווח ואמר אינה מתנה וכו' והרב בספר בדק הבית נתקשה לו ואמר איני יודע מנין לו ואין טעם בדבר וכו' ע"ש ולפע"ד התיישב בטוב טעם: הכותב נכסיו. מימרא דשמואל סוף פ' יש נוחלין ואעיקנא דבצווח מעיקרא לא קנה ובשתק ולבסוף צווח קנה: או נתן מתנה לפלוני. מימרא דר"ל בריש פ' בתרא דכריתות בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה דמפרש הרא"ש דהיינו בשתק ולבסוף צווח דכיון דשתק קנה לו וכשצווח ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דר"ל בשתק ולבסוף צווח מיירי: ומ"ש לחלק בין מקרקעי למטלי. היא על פי דעת הרא"ש שהבין כך מפירוש רש"י וכבר כתבתי דלפע"ד אינו כן:

ואם זיכה לו ע"י אחר וכו' כתב הרמב"ם שהוא ספק וכו'. בפ"ד מזכייה וכתב כך משום דבתלמודא ס"פ י"נ ור"פ בתרא דכריתות קאמרי' דהך דינא תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בברייתא אי אמרי' הוכיח סופו על תחילתו אם לאו ובפרק השוחט מוכח דתלמודא מספקא ליה אי אמרינן הוכיח וכו' אבל דעת הרא"ש כיון דאיכא ספיקא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כת"ק דלא אמרינן הוכיח וכו' דהלכה כרשב"ג במשנתינו אמרי' ולא בברייתא ויש להקשות דבסוף סי' רמ"ג בזורק ארנקי לבית ויצא מפתח זה לפתח אחר דמספקא לן אי אמרינן דהוי כמונח או לא כתב רבינו דאם הפקירו וזכה בו אחר מוציאין אותו מידו ומ"ש הכא דאין מוציאין וי"ל דלעיל בעה"ב חשוב מוחזק מקודם שתפס האחר דמיד שבא לאויר הבית לאחר שהפקירו חשוב מוחזק מספק דשמא כמונח דמי משא"כ הכא דהאחר מוחזק בה ראשונה אחר שנולד הספק ברשות המקבל אך קשה דכתב כאן דאם חזרו בעלים ראשונים ותפסוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ושמא הוכיח סופו על תחלתו שלא זכה בה המקבל לעולם ומ"ש מההוא ארבא דמינצו עליה בי תרי דלעיל בסי' קל"ט דדינא הוא דכל דאלים גבר דאם לאחר שהחזיק בה האחד גברה יד האחר להוציאה מיד המוחזק אין ב"ד מניחים אותו וי"ל דהתם כל אחד טוען ברי ולפיכך כיון שגברה יד אחד והחזיק בה חשבינן ליה כאילו נתברר בב"ד שהיא שלו דהא טוען ודאי ומוחזק בה עכשיו ושוב אין חבירו יכול להוציאה מידו בגבורת יד אלא בראיה אבל הכא שזה לא החזיק בה אלא מספק דשמא היא הפקר ולפיכך אם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה אין מוציאין מידם דבספק כי הא ביד הבעלים הראשונים קיימים ומשמע דאם אח"כ חזרה וגברה יד האחר לתפסה מיד הבעלים הראשונים מוציאין אותה מידן דמיד שבאה ליד הבעלים הראשונים שוב אין מוציאין אותה מידן מספק דברשות הבעלים הראשונים קיימא וה"ט דבספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו דתפיסה מספק לא הויא תפיסה. וראיתי בספר בדק הבית שכתב על מ"ש בשם הרמב"ם דספק הוא וז"ל ולא חילק הרמב"ם בין אם היא מתנת שכ"מ לאם היא מתנת בריא כמו שחילקו הרי"ף והרא"ש עכ"ל נראה דס"ל דכי היכי דס"ל להרי"ף והרא"ש דהאי דינא דכותב נכסיו לאחר ושתק תחלה ואח"כ צווח דאמרינן דזכה בה מיד וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אינו אלא בשכיב מרע אבל לא בבריא ה"נ בזיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אמר איפשי בה דמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש מדהביאו פלוגתא דרשב"ג ורבנן בברייתא בסתם דהלכה כרבנן דזכה בה המקבל נמי אינו אלא בשכ"מ דדבריו ככתובים וכמסורין דמי אבל בבריא לא זכה בה אלא עד שיגיע השטר לידו במקרקעי או שיגיע החפץ לידו במטלטלי ועל פי דעתו זאת כתב בש"ע על דין זיכה לו ע"י אחר דהרי זה ספק וכו' כלשון הרמב"ם ואח"כ כתב וי"א שאם היתה מתנה כיון ששתק בשעה ששמע קנה ור"ל בהאי י"א הרי"ף והרא"ש דכיון ששמע בשעה ששתק מיד קנה המקבל וכי אמר אח"כ אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה והרב בהגהת ש"ע נחלק עליו ע"ש:

דרכי משה

(א) ובתשובות הרא"ש כלל ל"ט סימן ו' שטר מתנה שכתוב בו כתבו וחתמו עלי בכל ל' ותנו ללאה אשתי כו' לאו שטר מתנה הוא דאין נזכר בשטר שהוא נתן כלום ודאי אם היה מטלטלין ונתנן לאחד וצוה ליתן לאשתו זכתה אשתו אבל כשלא נתן כלום ליד העדים לא זכתה כי הוא צוה לעדים ליתן אבל הוא לא נתן וע"ש:

(ב) ועיין לעיל סימן י"ג כתבתי כל חילוקי קנין דברים. כ' מהרי"ו סימן קמ"ג הכותב לאשתו בשעת הקנס שיעשה לה כך וכך לכתובה נראה דלא זכתה האשה כל זמן שלא כתב לה ואם צריך לקיים מה שפסק הוא פלוגתא דרבוותא וע"ש ועיין בא"ה סימן נ"א מה שכתבתי מזה עוד כתב שם סימן צ"ה דאם קבל קנין לתת דבר לחבירו הוה קנין דברים אע"פ שכתב לו השיעבוד על נכסיו וע"ש:

(ג) ול"נ דבכה"ג אינו נאמן המקבל אפילו בשבועה מאחר שבא לחוב לב"ח וכמו שכתב הרמב"ם בעצמו בפרק א' מהלכות מלוה וכמו שנתבאר לעיל סימן צ"ט מיהו אפשר דבכה"ג נאמן בשבועה מאחר שידע שדבר זה אינו שלו היה מעיקרא לכן נאמן כשבועה שלא קיבלו במתנה מעולם וכמו שכתב רבינו בסמוך לדעת רש"י:

(ד) וכתב נ"י דף רכ"א ע"ב מיהו אם באים בעלי חובות מקבל וגובים ממנו נפטר הלה מחובו עכ"ל וע"ש:

(ה) ועיין מאלו הדינים במרדכי ריש פרק השולח דף תר"ט ע"א:

מתוך: טור חושן משפט רמו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אף ע"פ שהנותן נותן בסתם אנו הולכים אחר אומד הדעת: כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה שאנו אומדין דעתו שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבם לאחרים:

וכתב הרמ"ה ז"ל וה"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואח"כ עשה פשרה עם בלי חוביו ואויביו או שמתות אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן הואיל ונדחה השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה המתנה ודומה לשכ"מ שכתב כל נכסיו מחמת שהוא סובר למות ואם עמד מחליו חוזר בו וה"ה נמי בבריא כיוצא בזה דההוא דמי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים איירי בבריא והרמב"ן פי' דלא איירי אלא בשכ"מ אבל בבריא אפילו בא בנו מתנתו קיימת דכיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני לבריה נמי שביק:

וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה שלא נתכוין אלא לעשותו אפוטרופא על שאר הבנים כדי שיכבדוהו ואפילו הוא קטן המוטל בעריסה:

בד"א שכתבם לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכיב מרע ודוקא בכותב לבן בין הבנים אבל אם כותב כל נכסיו לבתו בין שיש לו בנים בין שאי לו בנים אלא בנות הוי מתנה וכן אם כתב לאח בין האחים או לאחד משאר היורשים קנה לדעת רב אלפס אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל בת בין בן הבנים בין בין הבנות לא קנתה וכ"כ הרמ"ה וכתב עוד בן בין הבנות היכא דחזיין למשקל מזוני וכתב כל נכסיו לבנו אע"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני מסתברא אע"ג דקני לא מפקינן לבנות מזוני דידהו:

וכתב ה"ר יונה איכא מ"ד הא דאמרינן בכותב כל נכסיו לבנו שלא עשאו אלא אפוטרופא דוקא שלא כתב לו בקנין אבל אי כתב לו בקנין קנה כיון שיפה כחוב קנין דכותב דוקא קאמר ונראה דאיירי במייפה כחו דאמר תנו כל נכסי לפלוני ואף כתבו ואפילו הכי לא קנה:

ואם אמר כתבו ותנו לו כל נכסי ואינו מייפה את כחו אפילו אפוטרופא לא עשאו שהרי זה בא לעשותו אפוטרופא בדרך הקנאה וחיישינן שמא לא גמר לעשותו אפוטרופא אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו האריך בלשון כדרך שופרא דשטרי ילך יזכה יחזיק במתנה אפילו הכי לא עשאו אלא אפוטרופוס דכל יפוי כח שכתב לא הוי אלא כדי דלישתמעון מילה טפי: ומיהו אם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס או שפירש בשטר ויהא רשאי למכור ולתת לאחרים קנה ע"כ:

ואם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר האחר קנה החצי ובנו הוי אפוטרופוס בחצי לא מיבעיא אם כתב החצי לאחר תחילה והשאר לבנו דהוי אפוטרופוס דבשעה שכתב לבנו הוי כל נכסיו אלא אפילו כתב לבנו ולאחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון שלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו ודוקא שכותב כל נכסיו לבנו ולפלוני אבל אם כתב חצי נכסי לבני וחצי נכסי לפלוני מדהוה ליה למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא עשה כן אלא הקדים לבנו במתנתו לבנו נמי הוי מתנה והיה ליה כנותן לבנו המקצת תחילה ואח"כ השטר לאחר ואם כתב שני שלישי נכסי לבני והשליש לאחר הוי ככותב כל נכסיו בבת אחת לבנו ולאחר אע"פ שהקדים לבנו תחילה משום דלא הוה מצי למיכתב כל נכסי לבני ולפלוני דאז הוי משמע חצי לבני וחצי לפלוני:

ואם כתב כל נכסיו לשני בניו שניהם הן אפוטרופין ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון הוי מתנה והשני והוי אפוטרופא על החצי לכל הבנים ואפילו הראשן נמי שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר כאחד מן האחין:

הכותב נכסיו לשתי נשיו הוי דינא ככותב לשני בניו וכותב לאשתו ובנו כתב ה"ר ישעיה דתרוייהו הוי אפוטרופסין וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלאשתו הוי מתנה ובנו אפוטרופוס וכן כתב הרמ"ה: ודוקא בכותב כל נכסיו אבל אם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלים הוי מתנה בין ששמע שמת בנו וכתב לאחרים בין בכותב נכסיו לבן בין הבנים:

וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס:

והכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה:

והכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב מוקדם הפסידה כתובתה:

ושטר הברחה ושכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מבנים בכל אלו אזלינן בתר אומדנא ובספר אבן העזר ביארתיו היטב:

כתב הרמב"ם ז"ל כל הנותנין כל נכסיהן כשתבטל המתנה ויחזירו כל הנכסים לבעליהם הראשונים אין מקבל המתנה מחזיר הפירות שאכל: שאפילו הנותן מתנה בפירוש ע"מ להחזיר לזמן הקצוב אוכל הפירות עד זמן הקצוב:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) אף על פי שהנותן נותן בסתם אנו הולכים אחר אומד הדעת כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו וכו' ברייתא בפרק מי שמת (קמו:) אליבא דר"ש בן מנסיא והרי"ף והרא"ש גורסים אמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא והכי איתא בהדיא בגמרא בפרק י"נ וכתב הרשב"ם בפרק ו' מהלכות זכייה לפיכך אי שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין מתנתו קיימת:

וכתב הרמ"ה וה"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח וכו' והרמב"ן פי' דלא איירי אלא בשכ"מ אבל בריא אפי' בא בנו מתנתו קיימת וכו' נראה דמ"מ דינו של הרמ"ה בבריא שכתב נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח וכו' הרמב"ן נמי מודה בה ולא אתא לאיפלוגי אלא בההיא ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים לומר דלא איירי אלא בשכ"מ. והר"ן בפרק מי שמת הביא דברי הרמב"ן וכתב עליהם איפשר אף לפי דבריו ז"ל דאפילו בבריא איתא כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה דבכה"ג לא שביק נפשיה או אפשר דאפילו בכה"ג נמי שביק נפשיה מיקרי כיון שהוא מסלק כחו מנכסיו שלא יוכל למכור אותם עכ"ל:

וכן הכותב נכסיו לא' מבניו ל"ש בריא ול"ש שכ"מ לא קנה שלא נתכוין אלא לעשותו אפוטרופא על שארהבנים כדי שיכבדוהו ואפילו הוא קטן המוטל בעריסה בפרק י"נ (קלא:) א"ר יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופא בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בעי רבא בבריא היאך בשכ"מ הוא דניחא ליה דלישתמעון מיליה אבל בבריא הא קאי הוא או דלמא בבריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מיליה מהשתא ולא איפשיטא וכ' הרי"ף ולקולא עבדינן ולא עשאה אלא אפוטרופא וכן פסק הרא"ש ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' זכייה הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו בין שהיה בריא בין שהיה שכ"מ אפי' היה בן קטן המוטל בעריסה לא עשהו אלא אפוטרופא והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו אומדן דעת הוא שלא נתכוין אלא להיות אחיו נשמעים לו ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין זכה הבן במתנה עכ"ל והא דאם שייר כל שהוא וכו' זכה הבן במתנה כתבו רבינו בסוף הסי' ושם יתבאר בס"ד: וכתב הר"ן אהא דמסקינן דבנו אפי' קטן ומוטל בעריסה אפוטרופא שווייה כתב הרז"ה דדוקא בצריכים אפוטרופוס כגון קטן בין הבנים הקטנים או דליתנהו הכא הא בגדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב"א ז"ל מסתפק בדבר עכ"ל ואני מצאתי להרשב"א שכ' בתשובות שאין דברי הרז"ה מחוורים והביא ראיה לדבר לסתור דברי הרז"ה וה"ה בפ"ו מה' זכייה כ' על סברת הרז"ה וליתא וכן הסכימו ז"ל דבכל גווני לא קנה עכ"ל:

ומ"ש רבינו בד"א שכתבם לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ"מ ודוקא בכותב לבן בין הבנים וכו' שם כתב הרא"ש ז"ל על הא דאמרינן שהכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופא וא"ת והא פסקינן כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ורשב"א תירץ דבלשון ירושה ודאי קני כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ובלשון מתנה אזלינן בתר אומדנא דנתכוין לאפוטרופא דשייך ביה נמי לשון מתנה ור"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ולא מסתבר וכי הורע כחו בשביל הכתיבה וקצת יש ליתן טעם דכתיבה מכוין לאפוקי קלא כדי לאחשוביה כדי שיכבדוהו ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים ורבי יוחנן לא אמר אלא כשריבה לאחד ומיעט לאחד וקשה מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה וא"ל ר"נ אימא הלכה כר"י וכו' אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי אמר דלא עשאה אפוטרופא ולתירוץ רשב"ם ניחא דכיון דראוי ליורשו אע"ג דאמר נכסי לך הוי כאילו הזכיר ירושה ומצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחים אבל בן בין הבנים עשאו אפוטרופא וכן אוקמה רב אלפס ז"ל. ומ"ש בת בין הבנות הוי מתנה לא ידענא מנא ליה דמשמע מדמיבעיא ליה בבת אצל הבנים אלמא דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוי כבן בין הבנים ועוד מצינו למימר דהא דקאמר ר"י בן ברוקא דקני בלשון ירושה מיירי דפירש בהדיא שאינו עושהו אפוטרופא אלא רוצה שיירש עכ"ל וז"ל רב אלפס פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופא וכו' ומפרשי רבנן דוקא כותב אבל אמר יירשני בני שפיר דמי וירית דקיי"ל כר"י בן ברוקא ואי קשיא לך ההיא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה וא"ל ר"נ גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר"י בן ברוקא אימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא דשמעתיה כרבי יוחנן בן ברוקא אזלא דש"מ דאמר ר"י בן ברוקא אפילו בכותב למי שראוי לירשו דבריו קיימים ההיא בשאר יורשים כגון בת בין הבנות ואח בין האחים אבל בן בין הבנים בכתיבה לא עשאו אלא אפוטרופוס כדקאמר שמואל ודרב הונא לא פליוא עליה ולא פליגא נמי אדרבי יוחנן בן ברוקא אלא כל חדא וחדא קיימי באנפי נפשה ולא פליגי אהדדי ואי אמרת בנו מ"ט לא קני בכתיבה אלא אמרינן אפוטרופוס הוא דשווייה וכולהו יורשים קנו הא מילתא כבר אמרינן עלה בגמרא דהלכתא בלא טעמא היא ולית לן אלא מאי דאמרו רבנן עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה כדברי הרי"ף דלא אמרו דלא עשאו אלא אפוטרופא אלא בכותב לבן בין הבנים אבל אם כתב לבן בין הבנות או לבת בין הבנות או לאחד מן היורשים בין שאר היורשים אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת וכתב ה"ה כתוב בהלכות פרשי רבנן דוקא כותב אבל שכ"מ שאמר יירשני פלוני בני קנה הכל דקיי"ל כר"י בן ברוקא וכו' והרב ן' מיגא"ש נחלק עליהם ואמר דל"ש כותב ל"ש אומר אלא ההיא דר"י בן ברוקא בשבירר דבריו דלהקנאה גמורה איכוין ורב יהודה בשלא בירר והמחבר הביא מימרא כפשטה עכ"ל: והשתא מ"ש רבינו בד"א שכתבם לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ"מ היינו מה שתירץ רשב"ם דהא דאמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס כשכתב לו בלשון מתנה ודר"י בן ברוקא כשכתב לו בלשון ירושה ולשון ירושה לא שייך אלא בשכ"מ:ומ"ש ודוקא בכותב לבן בין הבנים אבל אם כותב כל נכסיו לבתו וכו' הוי מתנה שם בגמרא איבעיא להו בת אצל הבנים מהו רבינא אמר לא קנה רב עוירא אמר קנה וכתב הרא"ש והלכה כרבינא ורב אלפס לא גריס בת אצל הבנים ולפי גירסתו כ' דבת בין הבנים הוי מתנה:ומ"ש רבינו דבין שיש לו בנים בין שאין לו בנים כ"א בנות הוי מתנה וכן אם כתב לאח בין האחים וכו' כן נראה מדברי הרי"ף שלא אמרו אלא בכותב לבן בין הבנים הוי הלכתא בלא טעמא אבל בכותב לאחד משאר יורשים קנה:ומ"ש אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל בת בין בין הבנים בין בין הבנות לא קנתה כבר כתבתי דגריס איבעיא להו בת בין הבנים מהו ופסק כרבינא דאמר לא קנה וכתבתי שכתב על דברי רב אלפס דמדאיבעיא לן בבת בין הבנים משמע דפשיטא ליה בבת בין הבנות דהוי כבן בין הבנים: וכתב עוד בן בין הבנות היכא דחזו למשקל מזוני וכתב כל נכסיו לבנו אע"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני מסתברא אע"ג דקני לא מפקינן לבנות מזוני דידהו דבר פשוט הוא בעיני דכיון דאדם חייב במזונות בתו והאומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו א"ב כשכתב כל נכסיו לבנו אפילו את"ל שנתכוין ליתנן לו במתנה לאו כל כמיניה להפקיע מזונות בנותיו:

וכתב ה"ר יונה איכא מ"ד הא דאמרינן בכותב כל נכסיו לבנו שלא עשאו אלא אפוטרופא דוקא שלא כתב לו בקנין וכו' דברים אלו כתבם נ"י בשם ה"ר יונה: ומה שכתב ונראה דאיירי במייפה כחו ואמר תנו כל נכסי לפלוני ואף כתבו ואפ"ה לא קנה כ' זה לחלוק על איכא מ"ד דכיון שיפה כחו בקנין קנה דליתא אלא אפילו יפה כחו ביותר שכתב תנו כל נכסי לפלוני ואף כתבו דבעלמא במייפה כחו בכה"ג קני כמבואר בסי' ק"נ בכותב כל נכסיו לבנו לא קנה דלא עשאו אלא אפוטרופוס וא"כ ה"ה למייפה כחו בקנין דלא קנה דלא עשאו אלא אפוטרופא וכ"כ נ"י דאפילו כתב לו בקנין לא עשאו אלא אפוטרופא:

(ח) ומ"ש ואם אמר כתבו ותנו כל נכסי לפלוני ואינו מייפה כחו אפילו אפוטרופא לא עשאו שהרי זה בא לעשותו אפוטרופא בדרך הקנאה וכו' ואין שטר לאחר מיתה זה נלמד ממאי דאמרינן בפרק אע"פ (נה.) ובפרק מי שמת (קנב.) גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין:ומ"ש ואפילו האריך בלשון כדרך שופרא דשטרי ילך יזכה יחזיק במתנה אפילו הכי לא עשאו אלא אפוטרופוס דכל יפוי כח שכתב לא הוי אלא כדי דלישתמעון מיליה טפי דברי טעם הם:ומ"ש ומיהו אם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס או שפירש בשטר ויהא רשאי למכור ולתת לאחרים קנה כ"כ נ"י וכבר כתבתי שכן כתבו הרא"ש וה"ה בשם ן' מיגא"ש ז"ל ובטור אב"ה סימן ק"ז כתב רבינו בשם תשובת הרא"ש שכל שכתוב בשטר המתנה לשון שאיפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמורה נתכוין הויא מתנה וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה להראב"ד אפילו לא בירר שאינו לאפוטרופסות אלא שכתב לו מתנה בקנין מתנה גמורה היא ונראה שהרב אלפס אינו סובר כן אלא אפילו בירר ואפילו בקנין אינו אלא לאפוטרופסות דכל זה שכתב אינו אלא לכבוד בעלמא כי היכי דלישתמעון מיליה ולא נתברר לנו דעתו של הרב אלפסי בזה אלא מה שנראה לי דין אמת דכל שבירר שאינו מתכוין לאפוטרופסות אלא למתנה גמורה מתנתו מתנה וכן כל שקנו מידו שאין קנין לאפוטרופסות והלכתא בלא טעמא הוא ולא מוספינן עלה עכ"ל וכן כתוב בתשובות להרמב"ן ז"ל סימן ל"ט וכתב עוד הרשב"א ז"ל אם כתבה מטלטלי אגב מקרקעי הוי כאילו ביאר דבריו שלא נתכוין לאפוטרופסות אלא למתנה ואכתוב דבריו בסמוך :

(י) ואם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר האחר קנה החצי ובנו הוי אפוטרופוס בחצי שם בפרק יש נוחלין (קלא:) פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופא: ומ"ש ל"מ אם כתב החצי לאחר תחילה והשאר לבנו דהוי אפוטרופוס וכו' עד ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון הוי מתנה והשני הוי אפוטרופוס הכל שם בפסקי הרא"ש ובנימוקי יוסף וכתב דטעמא דהשני הוי אפוטרופוס מדלא כתב כל נכסי לפלוני ופלוני בני:ומ"ש רבינו ואפילו הראשון נמי שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר כאחד מן האחים בנ"י כתב שיש לדון בדבר וכתב נ"י אם כתב כל נכסיו לשני בניו במקום שיש בנים אחרים שניהם אפוטרופין אלא שבעל הלכות כתב שקנו ולא אמרינן דאפוטרופין שוינהו ואפשר דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא אין לנו אלא מה שהוזכר בפירוש והרשב"א בתשובה כתב מה שאמרו הכותב נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופא אין חילוק בין כותב לאחד לכותב לשנים או לשלשה ואכתוב לשונו בסמוך: [%א] כתב הרשב"א שנשאל על מי שהיו לו בנים רבים ינתן לשלשה מהם כל מה שיש לו בעולם קרקעות ואגבן מטלטלי מהו והשיב מסתברא שאע"פ שכתב לשלשתן לא עשאן אלא אפוטרופין כי מה חילוק יש בין אחד לשנים כי שמא לא נתכוין שישמעו אלא דברי שלשתן ומ"מ כאן ברור שאלו הג' קנו כל הנכסים מחמת מתנה: [%ב] ואפי' כתב לאחר בכיוצא שכתב לאלו קנה משום מתנה שהרי כתב להם מטלטלי אגב מקרקעי ואי משום אפוטרופסות למה לא כתב להם כן ועוד שמתוך הדברים שנתן להם בקנין ואי לאפוטרופסו' קנין למה אלא ודאי למתנה גמורה נתכוין וכ"כ הראב"ד שם בפירוש שאם הקנה לו בקנין קנה שהרי בירר דבריו שלא נתכוין אלא למתנה גמורה ודברים ברורים הם בעיני עכ"ל: [%ג] וכתב עוד בתשובה הנזכרת דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם נתכוין למתנה גמורה או לאו על מקבל המתנה להביא ראיה ופשוט הוא: [%ד] ובתשובה אחרת כתב על שכ"מ שאמר אני נותן לבני כך וכך ושאר כל נכסי לאשתי כיון שנתן מקצת נכסיו לבנו ואין לו אלא אותו הבן זה ודאי מוכיח מצד עצמו שלא נתכוין בנתינת האשה לעשותה אפוטרופא בשאר נכסים עליו שא"כ מ"ש אותו מקצת שלא עשאה אפוטרופא עליו כמו שעשאה על השאר ועוד שכבר אמרו ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וזו אחת מהם וכאן הרי לא כתב כל נכסיו שהרי נתן מהם מקצת לבן אע"פ שיש לבעל דין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק ועוד דכיון דבשעה אחת נתן מקצת לבן והשאר לאשה ה"ז כמשייר בין שנתן לבן תחלה ואח"כ לה ובין שנתן לה תחלה ואח"כ לבן עכ"ל:

הכותב נכסיו לשתי נשיו הוי ככותב לשני בניו כן כתב הרא"ש ז"ל שם וטעמא משום דהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא כדין הכותב לבנו וכמו שנתבאר בטור א"ה א"כ דין הכותב לשתי נשיו שוה לדין הכותב לשני בניו:ומ"ש וכותב לאשתו ובנו כתב ה"ר ישעיה דתרווייהו הוי אפוטרופסין וא"א ז"ל כתב דלאשתו הוי מתנה ולבנו אפוטרופוס ז"ל הרא"ש שם ואם כתב כל נכסיו לאשתו ולבניו יראה דלאשתו הוי במתנה ולבנו אפוטרופא דאשתו לגבי בנו כאחר דמי וכן משמע לישנא דתלמודא דקאמר פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופא משמע מתוך דברי שמואל דאמר הכותב לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא וכל שכן בן וכן אמר שמואל במימרא אחת אשתו ובמימרא אחרת בנו הקטן אבל בנו הגדול לא הוצרך לומר וכך היא הגירסא בהרבה ספרים אשתו ובנו לאשתו במתנה ובנו אפוטרופא ורשב"ם מחק ואין צריך עד כאן לשונו: [%ה] כתב הריב"ש בסימן ת"ע אין בלשון רשאה ושלטאה אלא שתהיה כמו אפוטרופא או לכל היותר שתאכל פירות בחייה אבל בגוף הנכסים זכו היורשים ועיין בתשובות הרא"ש כלל פ"ד סימן ג': כתוב בתשובות הגאונים בשם רבינו האי שכ"מ שאמר תטול בתי נ' זהובים ובתי פלונית נ' זהובים והיו לו ג' בנות ואשה אחת והבת הגדולה נשואה אמר ליה אחיו אשתך מה תתן לה א"ל השאר שלה. תשובה דבריו קיימים וכל שאר נכסיו שלה ולא אמרינן דלא עשאה אלא אפוטרופא כיון שחילק לשתי בנותיו שהן יורשות חמשים חמשים לא כתב לאשתו כל נכסיו בודאי אילו לאדם נכרי נתן עם אשתו מקצת נכסיו בזאת לא היתה אשתו אלא אפוטרופא דאמרינן אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופא עכשיו שלבנותיו כתב ולא לאחרים איך נאמר כי אפוטרופא עשאה על בנותיו והרי נתן לשתים מהן מה שחפץ וא"ת שהרי יש גדולה שלא נתן כלום כיון שהעמיד ירושת התורה אפילו באחד מבניו הרי קמה ואין צריך לפטור את שאר יורשיו שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל נכסיו לכל מי שירצה עכ"ל. עיין בהגהות מרדכי דבתרא אצל בא מעשה לידינו ונתעלמה ממנו הלכה בענין כותב נכסיו לאשתו ואחריה לילדי בנותי אך היא תתן מנכסי עשרה ליטרין לצדקה והיורשים אומרים שלא עשאה אלא אפוטרופא ועיין בתשובות הרשב"א סימן אלף ומ"ח ובתשובות להרמב"ן סימן ע"א :

ודוקא בכותב כל נכסיו אבל אם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין הוי מתנה בין ששמע שמת בנו וכתב לאחרים בין בכותב נכסיו לבן בין הבנים כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' זכייה גבי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו ואם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין מתנתו קיימת וכתב עליו ה"ה מפורש בברייתא כל נכסיו ואל יקשה עליך מ"ש רב נחמן בפרק מי שמת ה' עד שיכתבו כל נכסיהם ואינו מונה דין זה עמהם מפני שכבר מנה שכ"מ דתנן הכותב נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכו' ועל אותה משנה אמרו בגמרא מאן תנא דאזיל בתר אומדנא ר"ש בן מנסיא דתניא מי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו וכו' אלמא דינן שוה וכי היכי דהתם הוי שיור אפילו מטלטלין ה"ה הכא וזה פשוט עכ"ל. ובדין כותב כל נכסיו לבנו כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר דבעינן שלא ישייר כלום לא קרקע ולא מטלטלין וכתב ה"ה שהטעם מדאמרינן בפ' מי שמת (קנ:) אמר רבא א"ר נחמן ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וחד מינייהו כותב כל נכסיו לאשתו דקיי"ל שלא עשאה אלא אפוטרופא ובפ' י"נ משמע שדין כותב כל נכסיו לבנו דלא עשאו אלא אפוטרופא נלמד מדין כותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא וא"כ כי היכי דבאשתו בעינן שיכתוב כל נכסיו בלא שום שיור ה"ה לבנו ובטור אבן העזר סי' ק"ז כתב רבינו תשובת הרא"ש על לשון מתנה אחת ששייר לעצמו מה שירצה לתת בעד נפשו וגם שיפרעו בכל שנה מה שיש עליו לשלם לצורך ב"ה אי הוי שיור או לא:

(יד) (טו) (טז) וכן הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס והכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה והכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח מוקדם הפסידה כתובתה ושטר הברחה ושכ"מ שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים בכל אלו אזלינן בתר אומדנא ובספר א"ה ביארתיו היטב ובסי' ק"ו ובסימן ק"ז ובסי' צ' ועיין בטור זה סי' צ"ט : כתב ה"ר ר' יהודה בן הרא"ש בעיא בגמרא אשה אצל אחים ואצל בני הבעל מי אמרינן אף באלו רוצה שיכבדוה או לא ומסיק דאף באלו אפוטרופא היא אבל ברחוקים מאלו פשיטא דהויא מתנה: [%ו] כתב מהרי"ק בשורש כ"ב העדים עצמם אינם נאמנים לומר שהוא שטר מברחת לפי שמשימים עצמם רשעים [%ז] ואם עד אחד שאינו חתום על השטר מעיד שהוא שטר מברחת צריך לישבע להכחיש העד [%ח] ושם ביאר איזהו שטר מברחת דלא ליקני הלוקח או המקבל מתנה:

כתב הרמב"ם כל הנותנים כל נכסיהם כשתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעליהם הראשונים אין מקבל המתנה מחזיר הפירות שאכל וכו' בפ"ו מהלכות זכייה וכתב ה"ה זה פשוט כל זמן שאין הבטלה בטעות שתהא בטלה מעיקרא וראיה מנותן מתנה בפירוש ע"מ להחזיר ובודאי דלא עדיף סתמו מפירושו עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אף על פי שהנותן נותן בסתם וכו'. ברייתא פ' מי שמת אליבא דר"ש בן מנסיא ולקמן סעיף י"ב בכתב כל נכסיו וכו' ע"ש:

וכתב הרמ"ה וה"ה נמי בריא וכולי. ס"ל דהך דמי שהלך בנו למד"ה וכו' מיירי בין בשכ"מ בין בבריא כדכתב להדיא בסוף דבריו ומשם נלמד נמי להיכא דברח דבכולהו הוי הטעם דכיון דלא כתב הנכסים לאחרים אלא לפי שהיה סובר דא"צ לנכסיו דשכ"מ סובר למות ולכן כותב כל נכסיו דא"צ להם ובריא ששמע שמת בנו א"צ לנכסיו אלא עד יום מותו להתפרנס מהם ולכן כותב כל נכסיו לאחרים גוף מהיום ופירות לאחר מיתה ומש"ה בשכ"מ שעמד דצריך לנכסיו חוזר וכן בשמע שמת בנו ואח"כ בא בנו דצריך לנכסיו להורישם לבנו אין מתנתו מתנה וה"ה זה שברח דאין צריך לנכסיו כשכותב לאחרים כיון שנדחה השעה מפניו וצריך הוא לנכסיו כשחוזר למקומו בטלה מתנתו והרמב"ן ס"ל דהך דמי שהלך בנו למדינת הים וכו' אף על גב דלא כתב כל נכסיו אלא גוף מהיום ופירות לאחר מיתה מ"מ היאך שביק לנפשיה דילמא יהא צריך למכור הגוף לצרכו בחייו וכיון דשביק לנפשיה ויהיב לאחר לבריה נמי שביק ולכך צריך לומר דלא אמרו בבא בנו דאין מתנתו מתנה אלא בשכ"מ אבל בבריא אפי' בא בנו מתנתו מתנה וה"ה ברח כיון דבריא הוא לא בטלה מתנתו כשעשה פשרה כנ"ל ודלא כהר"ן דמסתפק בזה אליביה דהרמב"ן ומביאו ב"י גם לא כב"י דהרמב"ן מודה בברח דלא משמע הכי כלל:

וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו וכו'. מסקנא דתלמודא פ' י"נ דאפי' קטן המוטל בעריסה ור"ל דל"מ גדול דאף לאחר מיתת האב ילפינן מכבד את אביך לרבות אחיך הגדול ודאי אפוטרופא שוייה כדי שיכבדוהו אלא אפי' לאחד מבניו נמי אע"ג דלא היה דעתו שיכבדוהו כיון דאינו גדול איכא למימר דעשאו אפוטרופא משום דהאב הבין בקטן שהוא חריף במשא ומתן ומטעם לא פלוג אפי' קטן מוטל בעריסה נמי. ובשכ"מ פשיטא לן דלא עשאו אלא אפוטרופא אבל בבריא מיבעיא לן ולא איפשיטא וכתב הרי"ף ולקולא עבדינן ולא עשאו אלא אפוטרופא וכן כתבו הפוסקים:

בד"א שכתבם לו בלשון מתנה. שם הקשה רשב"ם (דף ק"ל ע"א) אהא דפסקינן הלכה כר' יוחנן בן ברוקא דהאומר על בן בין הבנים פלוני יירשני דבריו קיימים והכא פסק דלא עשאו אלא אפוטרופא ותירץ דבאומר או כותב לשון מתנה לא עשאו אלא אפוטרופא דיש נותן מתנת אפוטרופסות דנמי מתנה קרינן לה אבל באומר בלשון ירושה ליכא למימר דעשאו אפוטרופא דא"כ לא הוריש לו כלום אלא ודאי ר"ל שיהא קם תחתיו לקנות נכסיו להיות שלו לגמרי וכתב רבינו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ"מ דהכי משמע בסוגיא (ד' קל"ג) שם אהא דאמר רב הונא שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר וכו' דר"י בן ברוקא בשכ"מ קאמר וכן בדין דלשון ירושה לא שייך אלא בשכ"מ וכ"כ הרי"ף: ומ"ש ודוקא בכותב לבן בין הבנים וכו'. כבר הציע ב"י דברי הרי"ף והרא"ש ע"ש: ומ"ש ע"ש הרמ"ה בן בין הבנות אע"ג דחזיין למישקל וכו'. פירוש אם הבנות עדיין לא בגרו דחייבים היורשים ליתן להם מזונות הילכך אפילו כתב כל נכסיו לבן בין הבנות והבן קנה כל הנכסים דלא אמרינן דשוייה אפוטרופא אלא למתנה גמורה קא מיכוין אפ"ה לא מצי לאפקועי מזונות בנותיו:

וכתב ה"ר יונה איכא מ"ד וכו' ונראה דאיירי במיפה את כחו וכו'. הלשון מבואר דהר"י דקדק בלשון המ"ד דקאמר כיון שייפה כחו בקנין וכו' דלאיזה צורך הזכיר לישנא דיפוי כח לא הו"ל למימר אלא אבל אי כתב לו בקנין קנה דכותב דוקא קאמר אלא בע"כ דהך דכותב דלא עשאו אלא אפוטרופא מיירי במיפה את כחו דאמר תנו את כל נכסי לפלוני ואף כתובו ואפילו הכי לא קנה אלא אמרינן דלא עשאו אלא אפוטרופא ומש"ה דאין זה אלא בדלא כתב לו בקנין אבל אי כתב לו בקנין כיון שכל כך ייפה את כחו שכתב לו בקנין קנה לגמרי ולפי שקשה היא גופה מנ"ל למ"ד דתלמודא מיירי במיפה את כחו דקאמר תנו ואף כתובו דילמא לא מיירי אלא בדאמר כתבו ותנו לבני כל נכסי לפיכך קאמר הר"י ואם אמר כתבו ותנו לו כל נכסיו ואינו מייפה את כחו אפילו אפוטרופא לא עשאו וכו' וא"כ בע"כ צריך לפרש דהאי דינא לא מיירי אלא במיפה את כחו: ומ"ש ואפי' האריך בלשון וכו'. כלומר לא תימא כיון דיפוי כח דקנין מהני דקנה לגמרי א"כ כשהאריך בלשון דיפוי כח נמי קנה לגמרי ליתא דאין כל יפויים אלו אלא לשופרא דשטרי ולא דמי ליפוי כח דקנין דאלים טובא וקנה לגמרי:

ומיהו אם פירש בשטר וכו'. התם ודאי קנה לגמרי אפי' ליכא קנין דאין זה לשופרי דשטרי אלא הקנאה גמורה הקנה לו. וכ"כ נ"י והרב המגיד פ"ו מזכייה ע"ש הר"י ן' מיגא"ש ז"ל וכ"כ הרא"ש לתרץ הקושיא שהקשה רשב"ם דהך דר"י בן ברוקא דדבריו קיימים איירי דפירש בהדיא שאינו עושהו אפוטרופא אלא רוצה שיירש והך דלא עשאו אלא אפוטרופא לא מיירי שפירש אלא בכותב סתם ואע"ג דהרא"ש כתב מה שתירץ ר"ח דר"י בן ברוקא באומר ולפיכך קנה לגמרי והכא בכותב ולפיכך לא עשאו אלא אפוטרופא דהכתיבה לא היה צריך אלא להוציא קול לאחשוביניה דעשאו אפוטרופא כדי שיכבדוהו ועוד תירץ דהכי מיירי בכל הנכסים ולהכי לא עשאו אלא אפוטרופא ור"י בן ברוקא לא אמר אלא בריבה לאחד ומיעט לאחד מ"מ כיון שהקשה הרא"ש על שני תירוצים אלו והסכים לתירוצו של רשב"ם ולהך תירוצא דר"י בן ברוקא מיירי בפירוש נמשך גם רבינו אחריו ופסק כך הלכה ולא הזכיר החילוק בין כותב לאומר אע"ג דהרי"ף כתב כמו ר"ח ותירץ הקושיא שהקשה הרא"ש אפילו הכי תפס עיקר כהרא"ש שגם הרב ן' מיג"ש נחלק עליהם כמ"ש ה' המגיד פ"ו מזכייה ומביאו ב"י ע"ש. והב"י כתב לפרש דברי הר"ר יונה דמ"ש ונראה דאיירי במיפה את כחו וכו' שכתב כן לחלוק על איכא מ"ד וכו' והפך הקערה ואמר דיותר מסתברא ביפוי כח דאמר ואף כתובו בלא קנין מיפוי כח דקנין ושארי ליה מאריה וגרם לו לפרש כך לפי שראה בנ"י שכתב דאפילו בקנין לא עשאו אלא אפוטרופא לפיכך נדחק לפרש גם דברי הר"י בכך וליתא אלא להר"י ודאי יפוי כח דקנין עדיף וקנה לגמרי דלא כנ"י וכדפי' לשונו כך הוא האמת והכי נקטינן דביפוי כח דקנין קנה לגמרי וכן כתב הרשב"א בתשובה ע"ש הראב"ד ובתשובה אחרת הסכים עם הראב"ד הביאן ב"י להדיא:

ואם כתב כל נכסיו לבנו ולאחר וכו' עד בכותב לשני בניו. כל זה כתב הרא"ש בפרק י"נ (דף ר"ח סוף ע"ג) לפרש הא דקאמר תלמודא פשיטא בנו ואחר בלבד מ"ש רבינו ואפילו הראשון נמי שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר כאחד מן האחין שזה לא נמצא בספרי הרא"ש שבידינו היום ובנ"י כתב שיש לדון בדבר:

ודוקא בכותב כל נכסיו וכו'. הכי משמע מלישנא דברייתא דתני בה כל נכסיו וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מה' זכייה:

דרכי משה

(א) עיין בתשובת מהרי"ק שורש כ"ב שהאריך שם בדין שטר מברחת איזה קונה המקבל ואיזה אינו קונה ושם אם העדים החתומים נאמנים לומר שהשטר הוא שטר הברחת ואם עד אחד מעיד על זה צריך המקבל לישבע נגדו וע"ש ובתשובת הרשב"א סימן אלף ע"ו מדין שטר מברחתא ועיין בתשובת מיי' שבסוף ספר קנין סימן כ"ה שהאריך בדין שטר מברחתא:

(ב) כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ד סימן א' על מי שכתב לאחד שיהא מושל בכל אשר לו דלאו לשון מתנה [הוא] אלא לשון אפוטרופסות:

(ג) ועיין בדינים אלו בא"ע סימן ק"ז וע"ל סימן רס"ד מי שעשה לחבירו טובה אי יכול לתבוע ממנו אח"כ שכר או אמרינן דבמתנה עשה לו:

(ד) בת"ה סימן שי"ז ראובן שאכל עם חמיו ב' שנים יותר על קצבתו שהיה לו לאכול עמו ואח"כ תבעו חמיו לשלם לו חייב לשלם לו וכ"פ מהרי"ח בשם הר"ר אפרים האומר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו מיהו אינו חייב לשלם לו אלא מה שאכל הוא עצמו אבל לא מה שאכלה אשתו מיהו אם חמיו של ראובן הוא איש אמוד בנכסים ואומדנא הוא דאילו לא היה לו מריבה עם חתנו שלא היה תובע ממנו המזונות אלא שהמריבה שהיתה ביניהם גרמה התביעה פטור ראובן דמאחר שמחל לו בפעם הראשון שוב לא יכול לתבוע וע"ש ובמ"מ סוף פרק י"ג דאישות מדין המפרנס חבירו אי הוי מתנה ועיין בי"ד סי' רנ"ג מדינים אלו:

(ה) ועיין בי"ד סימן רי"ח דכל מה שכלל בלשון מתנה בכלל המתנה ולא אזלינן בזה בתר אומדנות אא"כ הוא אומדנא דמוכח:

מתוך: טור חושן משפט רמז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פירש היאך יחלקו אם יש לו בנים נשואים ובנות נשואות ינתנו לכלותיו ולא לבנותיו ואם אין הבנות נשואות אז דעתו שינתנו לבנות ויחלקו בין הבנים והבנות לכל אחד הראוי לו וכתב הרמ"ה ז"ל ואם יש בו דברים הראויין לבנים ולבנות יתנו לשניהן וה"מ דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא:

שלח ואמר יתנו לבני הבנות בכלל ויתנו לבנים הראוי להן ולבנות הראוי להן וכתב הרמב"ם ז"ל ואם יש בו דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותו לבנים ע"כ: בד"א בבריא אבל שכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל אפילו שאין לו אלא בן אחד אין הבנות בכלל אע"פ שאמר בני לשון רבים וכן אין בן הבן בכלל אע"פ שאמר בלשון רבים: וכתב הרמ"ה ומיהו אי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן חילק נכסיו מחמת מיתה והיה לו בת ואחר שכתב מה שרצה כתב והשאר יחלוקו שתי אחיותיו ויתמי אחותו ויתמי אחותו יש בהן זכרים ונקבות:

תשובה נראה לי דבכלל יתמי אחותו יש בהם זכרים ונקבות קטנים וגדולים שלא מצינו חילוק בתלמוד בלשון יתומים שיצאו גדולים מכלל יתומים אלא ששיש מקומות שתקנו חכמים תקנה דלא שייכא בגדולים וכן נמי זכרים ונקבות בכלל כיון דמתנה נתן להם אף ע"ג דאמרינן בירושלמי מי שאמר נכסי לבני הבנות בכלל ואם בשעת מיתה אין בנותיו בכלל היינו דוקא היכא דאמר בני אין הבנות בכלל אלא דבחייו אנו אומדים דעתו שאדם חפץ בכבוד בנותיו שתהיינו מלובשות בכבוד כדי שיהא להן קופצין אבל לאחר מיתה יש להם לבנות קצבה שלהם עישור נכסים אבל הכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות נשואות מכלל יתומים:

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו נכסיו ואמר לו לך ולבני פלוני הוא נוטל החצי ובני פלוני החצי אע"פ שהן רבים וכן הדין אם הנפרטין מרובין והנכללים מועטים נוטלים הנפרטין מחצה ואף אם יגיע לאחד מן הנפרטין פחות מלאחד מן הנכללין כגון שאמר נכסי לפלוני ולפלוני ולפלוני ולבני ראובן ולא היה לראובן אלא שני בנים:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השולח חפצים שיתנום לבני ביתו ולא פירש היאך יחלקו וכו' בפרק מי שמת (קמג:) ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה א"ר אמי הראויים לבנים לבנים ראויים לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה. ופר"ש פסקי דשיראי. חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו: הראויים לבנים. מלבושי זכר. לכלתיה שדר. ולא לבנתיה דאינסיבא שאינה מוטלת עליו: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאם יש בו דברים הראויים לבנים ולבנות יתנו לשניהם לא הוצרך הרמ"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב עליו וה"מ דלית ליה איתתא וכו': (ב"ה) מ"מ הרמב"ם חולק בדבר כדבסמוך: ומסברא הוא דקאמר לה וכ"כ נ"י:

(ג) ומ"ש שלח ואמר יתנו לבני הבנות בכלל וכו' בד"א בבריא אבל שכ"מ שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל ירושלמי בפרק שני דייני גזילות מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל וכתבוהו הרי"ף והרא"ש ורשב"ם ז"ל בפ' מי שמת וכתב נ"י טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא ובודאי לא מיירי התם בדברים הראוים לאלו טפי מאלו דא"כ רישא דירושלמי הוה פליג עם תלמודנו דהתם תני בנותיו בכלל ואילו הכא אמרינן הראוי לבנות לבנות ומיהו בסמוך כל נכסי א"א שלא יהיה בהם דבר שראוי לבנות טפי ואפ"ה קיי"ל דלבנו נתן הכל ואפשר לומר דה"ק בנותיו בכלל כלומר ומה שראוי לבנות לבנות אבל בשעת מיתה לעולם אימא לך דאפילו מה שראוי לבנות לבנים עכ"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה מי ששלח כלים ממ"ה ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועים וכלי זהב יטלום הבנות היו ראויים לזכרים ולנקבות יטלו אותם הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראויים לבנות יטלו אותם בנותיו אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותם נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח עכ"ל ונראה שתחלת דבריו הם מהירושלמי שכתבתי בסמוך וסוף דבריו הם מהעובדא שכתבתי בסמוך ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה ומפרש ז"ל דהא דאמור בירושלמי בנותיו בכלל היינו לומר דאם יש בהם דברים שאינם ראויין אלא לבנות ינתנו להן אבל בדברים שאין ראויים אלא לזכרים אין לבנות חלק בהן וכדאמר רב אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות דאם לא כן הו"ל הירושלמי חולק עם תלמודא דידן ולא עוד אלא אפי' הם דברים הראויים לזכרים ולנקבות אין לבנות חלק בהן וכתב ה"ה פשוט הוא שדעתו קרובה אצל בנו יותר מבתו שהרי אפילו באשת בנו דעתו קרובה יותר מבתו הנשואה והטעם מפני שעל בנו לפרנסה כל שכן בבנו ובתו שדעתו קרובה יותר אצל הבן עכ"ל: כתב המרדכי בפרק מי שמת דבריא שאמר אם אמות ינתן כך וכך היינו מצווה מחמת מיתה וכבר כתבתי בסוף סימן ר"נ שהרשב"א חולק בזה וגם מהרי"ק מגמגם על דברי הר"מ : ומ"ש רבינו אבל שכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל אפילו שאין לו אלא בן אחד אין הבנות בכלל אף ע"פ שאמר בני לשון רבים בפרק מי שמת שם ההוא דאמר להו נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קרי אינשי לברא בני ולסלוקי לברתא מעישור קאתי או דלמא לא קרו אינשי לברא בני ולמשכה לברתא במתנה קאתי אמר רב ובני פלוא אליאב ופר"ש ההוא דא"ל בשעת מיתה נכסי לבני ולא הו"ל אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו ובעי תלמודא מי קרו אינשי לברא יחידאה בני לשון רבים ואם כן כל נכסיו נתן לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו ואסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני כדכתיב ובני פלוא אליאב וכתב הר"ן ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי לישתוק מיניה דממילא ההוא ברא ירית לה י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה דקיי"ל דייתיקי מבטל דיייתיקי:ומ"ש וכן אין בן הבן בכלל אע"פ שאמר בלשון רבים שם ההוא דא"ל נכסי לבנאי הו"ל ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא ופר"ש ובר ברא. בן של אותו בן או של אחר שמת מי קרי אינשי לבר ברא ברא ולפיכך אמר נכסי לבני לשון רבים ויחלקו ביניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקאמר לשון רבים היינו כדאמרן לעיל ובני פלוא אליאב ואסיקנא דלא קרו אינשי לבר ברא ברא וכתוב בתשובות הרא"ש כלל פ"ב סימן ד' אע"ג דאמרינן בעלמא בני בנים הרי הם כבנים מייתי ראיה מנדרים [תוספתא פ"ג] דבלשון בני אדם אין בני בנים כבנים:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר (וכתב) מסתברא דה"מ היכי דאית ליה ברא אבל לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לבר ברא יהיב או לשניהם וז"ל נ"י והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבני מספקא לן אי משום בני בנים קאמר או משום בנות ודעת רבותי דמשום בני בנים קאמר שהם ראויים לירשו ועומדים במקום בנים והדבר ידוע שהאומר נכסי לבני או לבנותי כולם בכלל ואפילו הם מאה ולא אמרינן בהא מיעוט רבים שנים וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובים שהם פסולים לו לעדות ודבר פשוט הוא וכ"ה בתשובת רבותי עכ"ל הריטב"א ז"ל : כתוב בתשובת מיימון דספר משפטים סימן מ"ח שאם כתב שטר מתנה לבן אשתו וכתוב בו ותנו לבני שפיר דמי וכן אם כתב שטר מתנה לחמותו וכתוב ותנו לאמי פב"ב ש"ד:

שאלה לא"א הרא"ש ראובן חילק נכסיו מחמת מיתה וכו' כלל פ"ה סימן ג' והאריך עוד שם והרשב"א בתשובה סימן תתקס"ג נראה שחולק עליו עיין עליו:

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו נכסיו וא"ל לך ולבני פלוני הוא נוטל החצי אע"פ שהם רבים ובנו פלוני החצי בפרק מי שמת שם ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף אשתו קנאי פלגא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרב יוסף: ומ"ש וכן אם הנפרטים מרובים והנכללים מועטים וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרא"ש ז"ל שם וכן כתב הר"ן וזה לשונו נ"ל דטעמא דרב יוסף אינו מפני חשיבותו של פרט לומר שכיון שהזכירו ופרטו החשיבו כנגד הכלל דאי הכי מאי מקשינן עליה מהרי עלי מנחה ק' עשרון להביא בשני כלים דהתם לא גילה בדעתו לחשיבותן של כלים כלל ולא שייך התם למימ' שכיון שפרטן החשיב אלא עיקר טעמיה דר' יוסף לומר שכוונתו היתה לחלק נכסיו כפי חילוק דבריו וכיון שהוא עשה ב' חלקים מדבריו האחד ליך והשני לבניך יש לנו לחלק נכסיו בשני חלקים כמו שאמר וקנה מחצה ולפ"ז נמי אילו אמר נכסי לראובן ושמעון ולבני פלוני נוטלין ראובן ושמעון מחצה ובני אותו פלוני מחצה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' זכייה ולפי זה ג"כ אילו אמר נכסי לראובן ולשמעון וללוי ולבני פלוני והיו לאותו פלוני שני בנים אותם שנים נוטלים מחצה וג' הראשונים אין נוטלין אלא מחצה אף ע"פ שנמצא עכשיו שהורע כחן של נפרטין לפי שלא מפני חשיבותו של פרט אמר רב יוסף דקנה מחצה אלא מפני שראוי לחלק נכסיו כמו שחלק דבריו ולפיכך אפי' לא פרט אלא אחד אותו אחד הוא כנגד הכלל כולו וכן אם ריבה בנפרטין כולן אינן אלא כנגד הכלל זהו דעתי בזה והוא מסכים עם דברי הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלעולם אין הכלל נוטל אלא כאחד מן הנפרטין נראה מדבריו שהוא סובר דכי אמרינן קנה פלגא מפני חשיבותו של פרט כיון שהזכירו בפירוש עכ"ל. וה"ה כתב דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן ז"ל ואח"כ כתב שמ"ש הר"א בהשגות הוא חילוק דק כחוט השערה ונ"י כתב סברות אלו וכתב עוד בשם הריטב"א שהוא מקובל מפי רבו שאין זה במתנה בלבד אלא בכל דבר אפילו בחוב אם אמר הלוו פלוני ופלוני ובניהם וכן תנאי והסכמת יחיד או ציבור עכ"ל : כתוב בתשובות הרשב"א סימן תתקצ"ג בראובן שצוה לתת מנכסיו לרחל ת"ק דינרים ויהיו לנישואיה שנותנים מיד ואין ממתינין עד זמן נשואין וכן הדין באומר תנו ת"ק לנשואיה ולא אמר ויהיו וה"ז כאומר תנו מנה לפלוני למזונות שאין אומרים יתנו לו יורשים מזונות בכל יום עכ"ל. כתב המרדכי בפרק מי שמת בשם רבי מאיר בשם ר"י האומר כתבו נכסי לבני ולבנותי אם שכ"מ או מצוה מחמת מיתה ויש לו נחלות קרקעות ותכשיטי נשים הראוי לבנים לבנים ולבנות לבנות:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

השולח חפצים וכו'. בפ' מי שמת (דף קמ"ג) ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה א"ר אמי הראויין לבנים לבנים הראויין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דל"ל כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה ואיכא למידק על דברי רבינו אפוכי דברי רבי אמי למה ליה דהקדים דין חלוקת בנות נשואות וכלותיו ובנות שאינן נשואות ואיחר דין חלוקת בנים ובנות לכ"א הראוי לו ויש לומר שעשה רבינו כך כדי להביא דברי הרמ"ה שמפרש להך בבא דרבי אמי דקאמר הראויין לבנות לבנות דאין זה אלא בראוי לבנות ולא (לבנות) [לבנים] אבל אם הם ראויין לבנים כמו לבנות יחלקו ביניהם בשוה וזהו שלאחר שכתב רבינו ויחלקו בין הבנים והבנות לכ"א הראוי לו הביא מ"ש הרמ"ה ואם יש בו דברים הראויין לבנים ולבנות יתנו לשניהם פי' דכיון דראויין לאלו כמו לאלו חולקים שניהם בשוה ודלא כמו שהבין ב"י דהרמ"ה מיירי בהך דקאמר ר' אמי דהראויין לבנים לבנים והראויין לבנות לבנות דר"ל הראויין לבנים ולא לבנות והראויין לבנות ולא לבנים ולכן כתב דלא הוצרך הרמ"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי ושרי ליה מאריה דהרמ"ה דין חדש השמיענו שכשהוא ראוי לאלו כמו לאלו חולקים שניהם בשוה וזהו שכתב יתנו לשניהם דלשון בזה לא אמרי ר' אמי אלא בע"כ כדפי' דיתנו לשניהם בשוה קאמר אך קשה דא"כ חולק הוא הרמ"ה אדברי הרמב"ם שמביא רבינו בסמוך דאם הוא דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותו לבנים והיאך הביא רבינו דברי שניהם בסתם כאילו אין ביניהם מחלוקת ונראה דס"ל לרבי' דאין כאן מחלוקת כלל דהרמב"ם לא איירי אלא בשולח ואומר בפירוש ינתנו לבניי כדאיתא בירושלמי פ' שני דייני גזרות והתם הוא דאע"ג דגם בנותיו בכלל בני אין זה אלא במה שאינו ראוי לבנים אלא לבנות אבל במה שראוי לאלו כמו לאלו לא יתנו אלא לבנים דכיון דהלשון ינתנו לבניי משמע טפי לבנים מדמשמע לבנות אמר דדעתו היה שיתנו לבנים כל מאי דהוא ראוי להם אע"ג דראוי הוא גם לבנות אבל הרמ"ה לא מיירי במפרש אלא בשולח סתם ליתנם לבני ביתו במאי דאיירי תלמודא דידן ולשון בני ביתו משמע בנות כמו בנים הילכך אם הם דברים שהם ראויין לאלו כמו לאלו חולקים שניהם בשוה וגם הרמב"ם מודה בזה דלא אמר הרמב"ם דיתנו אותו לבנים אלא במפרש ואמר ינתנו לבניי כמפורש בדבריו פ"ו מהלכות זכייה ומביאו ב"י והכי נקטינן כהרמ"ה וכהרמב"ם וכדפי': ומ"ש הרמ"ה וה"מ דלית ליה איתתא. נראה באין ספק דהאי וה"מ לא קאי אדין חדש דחידשו הרמ"ה אלא אדין חלוקה דרבי אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם דאיכא דין חלוקה ה"מ במי שאין לו אשה התם הוא דאמר דאין דעתו בשליחותו בסתם אלא שיחלקו החפצים הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות ואין לבנות נשואות כלום במקום כלות ואין לכלות כלום במקום בנות שאין נשואות דאם לא היתה דעתו שיחלקו ביניהם לאיזה צורך שלחם לביתו ולמה לא החזיקם בידו במקום שהוא שם אלא ודאי לא שלחם לביתו אלא כדי שיחלקו החפצים ביניהם אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקה הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות בין נשואות בין אינן נשואות ולא לכלותיו שום דבר אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לו לאדם שולח לידו אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ממש כיון דאשתו כגופו דמיא ולא היתה דעתו כלל לשום חלוקה שיחלקו ביניהם והכי משמע בנ"י דהכי ס"ל ע"ש והכי נקטינן:

שלח ואמר יתנו לבני בנותיו בכלל וכו'. ירושלמי הביאו הרב אלפס והרא"ש שם והרמב"ם בפ"ו מזכייה: וכתב הרמב"ם וכו'. כבר כתבתי בסמוך דהרמב"ם לא כתב כך אלא במפרש ואמר ינתנו לבניי אבל בשולח סתם חולקין בנים ובנות החפצים בשוה כמו שכתב הרמ"ה ונראה ודאי דבמפרש אפי' אין לו אשה נמי איכא דין חלוקה דליכא למימר ודאי לדידה שדר אלא בשולח בסתם אבל במפרש ינתנו לבניי הרי הוא מפרש שנתנו לבניו ואית בהו דינא דחלוקה דר' אמי ודירושלמי והדבר פשוט דאע"ג דבשולח לבני ביתו בסתם כשאין לו אשה דגם כלותיו בכלל ועדיפי מבנות נשואות מכל מקום במפרש ינתנו לבניו אין בכלל כלותיו אלא דוקא בנותיו ומשום הכי לא הזכירו הפוסקים במפרש דין כלותיו משום דאינן בכלל המתנה כלל ומהרו"ך כתב דבמפרש ינתנו לבניו דגם כן ינתנו לכלותיו ונראה לי דטעה בזה:

בד"א בבריא וכו'. הכי איתא בירושלמי הנזכר: ומ"ש אפילו שאין לו אלא בן אחד אין הבנות בכלל אע"פ שאמו בניי לשון רבים. והכי אסיקנא בתלמודא דידן פ' מי שמת וראיה מדכתיב ובני פלוא אליאב ובני דן חושים:

ומ"ש וכן אין בן הבן בכלל וכו'. גם זה שם וכתבו התוס' וא"ת כיון דקרו אינשי לברא בניי א"כ למה הוצרך לומר נכסי לבניי פשיטא שהוא לבנו וי"ל דאיצטריך שאם מצא דייתיקי או מתנה שלא יהיה כלום עכ"ל וב"י מביאו בשם הר"ן:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' כדי שיהא להן קופצין. מדבריו נראה דהא דאמר בירושלמי בנותיו בכלל אינו אלא בבנות שאינן נשואות כדי שיהא להן קופצין אבל בנות נשואות אינן בכלל אפילו בדברים שאין ראויין לבנים אלא לבנות וטעמו משום דלישנא דינתנו לבניי משמע טפי לבנים מדמשמע לבנות הילכך בנות נשואות דמוטלות על בעליהן לפרנסן אינן בכלל אבל בנ"י כתב ומביאו ב"י אהא דקאמר דבבריא בנותיו בכלל טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן וכו' אלמא דס"ל דגם בנות הנשואות בכלל ואם יש שם דבר שראוי לבנות ולא לבנים ינתנו לבנות והכי מסתברא:

הנותן מתנה לחבירו וכו'. בפ' מי שמת עובדא דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר קנה פלגא כדתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו: ומ"ש וכן אם הנפרטים מרובים וכו' עד סוף הסימן. הכל דברי הרא"ש ז"ל שם:

דרכי משה

(א) כתב הרשב"א בתשובה סימן תתקס"ג באחד שציוה לתת נכסיו ליתמי אחותו ולא היה לו יורש אחר אלא ג"כ שאר אחיות ופסק דאין הבנות בכלל וע"ש ולקמן בסי' זה יתבאר שהרא"ש חולק בזה עוד כתב בתשובת הרא"ש כלל פ"ח סי"ג הא דאין הבנות בכלל בשכ"מ היינו דאמר לבני אבל אמר ליתמי הכל בכלל ועוד משמע שם הא דאין הבנות בכלל היינו דלא ידעינן ביה דמעביר נחלה אבל אי ידעינן ביה דמעביר נחלה בלא זה אף הבנות בכלל וע"ש:

(ב) ועיין במרדכי ריש י"נ דף רנ"ג ע"ב מדין זה האומר נכסי לירתאי וע"ש כתב במרדכי ריש מי שאחזו דף תרי"ד ע"ג על ראובן שנתן כל נכסיו לבנו ע"מ שיתן לד' בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו המעות מן הסך שיש להן ליתן יתנו מן הקרקעות לבנות ונפטרה אחת מן הבנות בחיי אביהן נ"ל דאפ"ה המתנה מתנה ויתן לג' בנות הנותרות לכל אחד חלקה וחלק המתה אינו מחויב ליתן ליורשיה דלהו ולא ליורשיה משמע ועוד דפסקינן דלא קרינן לבר ברא ברא א"כ לבנות דוקא קאמר וע"ש שהאריך בזה ועוד שם פ' מי שמת ע"ד על אדם אחר שהתנה עם בניו הראשונים שהיו לו מאשתו ראשונה קודם שנשא אשתו השניה שכל בניו שיהיו לו מן השניה יטלו חלק כמותן ונולדה לו בת ופסק דאין לבת כלום במקום הבנים וע"ש שהאריך בזה וע"ל סימן רפ"א אם אמר נכסי ליוצאי חלצי אם הבנות בכלל וע"ש:

(ג) ובפ' המוכר בית ד' ק"צ ע"א כתב כדברי הרמב"ן וחילק שם בין מכר למתנה וע"ש בהגמי"י פי"א מה' זכייה ומתנה באיש ואשתו שהתנו שאם ימות אחד מהן יחזירו כך וכך לקרוביהם זכו קרוביו במחצה וקרוביה במחצה אפילו קרוביו של אחד מהם מרובים:

מתוך: טור חושן משפט רמח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ואמר לו ואחריך [יירש] פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני אחרי מות ראשון קנה שלישי וכגון שאין הראשון ראוי לירשו אבל אם הוא ראוי לירשו מן התורה שוב אינו יכול להפסיד ירושה דאורייתא והוא ליורשיו אחריו: ואם מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים ליורשי ראשון שלא יזכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני אי אפשר לשלישי לזכות שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי שהרי יכול למוכרם דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר כל ימי חייך יהו לך גוף ופירי ואם תשאיר דבר אחריך יהיה לפלוני לפיכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון: ואפי' היו בהם עבדם והוציאן לחירות שעשה באיסור אפ"ה מעשיו קיימין ואפילו היו בהם כלים ועשאן תכריכים למת אבל אם נתן הראשון לאח במתנת שכיב מרע לא קנה שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקדם השני לזכות וכתב הרמב"ם ז"ל בד"א שמכר הראשון או נתן לאחרים אבל אם מכר הראשון או נתן לבנו או לאחד מיורשיו לא עשה ולא כלום ואיי מבין מה חילוק יש בין אחר ליורש כיון שמוכר או נותן לו מתנה גמורה:

וכתב עוד היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו לב"ד ליפרע מנכסים אלו אע"פ שהראשון קיים אין בית דין מגבין אותן מגוף נכסים אלו אלא מהפירות בלבד מת הראשון ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו אין בית דין מגבין מהם כלום אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה אין גובין מנכסי' אלו כלום אלא הם של שני ע"כ:

וה"ר מאיר מרוטנבורק לא כתב כן שכתב בתשובה על אחד שנתן לבנו קרקע והתנה שאם ימות בנו בלא זרע שתשוב המתנה לבנותיו ומת בלא זרע ורצו להפקיע מאותו קרקע שיעבוד כתובת אלמנתו וכתב הוא שהאלמנה גובה ממנו וא"א הרא"ש הביא דברי הר"ם בתשובותיו והסכים לדבריו ונתן בהם טעם משום דכתובה חל שיעבודו מחים וקדמה לאחריך והוי כשאר לוקח שלקח מן הראשון שמקחו קיים וכתב ה"ר יונה לאו משום רא"ל ואחריך לפלוני דליהוי משמע מה שתשאיר אחריך אם לא מכרת אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וה"ה נמי אם אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ומיהו אם אמר לו נכסי לך לעשר שנים ואחריך לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מהלקוחות כיון שלא נתנם לו כל ימי חייו לאו למתנה גמורה נתכוין:

ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות וכן אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני ואם הם ג' ואמר לראשון ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני כתב הרמ"ה ז"ל שראשון ושני לא קנו אלא הפירות והשלישי קנה את הגוף מהיום ופירות לאחר מיתת השני והוא שבאו ליד שני תחילה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן: אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך מעכשיו לפלוני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לו לראשון למכור הגוף אלא אוכל הפירות עד שימות ויזכה השני ואם עבר ומכרה מכרו קיים כדפירשתי והמשיאו עצה למכור או ליתן נקרא רשע: בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ינתן מעשיו בטלים:

ואם אמר ואחריך ליורשי והיה לו בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע זרעה עומד במקומה ליטול כשימות המקבל אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגו אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול וכן בעלה אינו עומד במקומה אחרי מות המקבל דהוה ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי: אבל נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי המקבל בעלה עומד במקומה ליטול אחרי מות המקבל כיון דא"ל מעכשיו הו"ל כמוחזק: ואם אמר לאשה נשואה או פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני זה בארתי בספר אבן העזר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך ולפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו ועתה קם ראובן אחיו לבטל המתנה שנתן שמעון לגיסו כי אין בנים לשמעון וראויה המתנה ליפול עליו אחרי מות שמעון אחיו תשובה נ"ל דמתנה טובה היא דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפלוני דקיי"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון:

ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי בניו בית במתנה והתנה בעיקר המתנה שאם ימות לוי או ישא אשה בחיי אביו ראובן שתחזור המתנה שלו ממנו ותהיה לאחיו שמעון מעכשיו אם ימות לוי או ישא בחיי ראובן אביו ואח"כ נתן שמעון ללוי אחיו כל זכות שהיה לו באותו בית מעכשיו ולעולם ואחר כך מת שמעון הנותן בחיי לוי ואח"כ נשא לוי בחיי ראובן אביו ובא לוי לזכות בבית מכח מתנה שנתן לו שמעון אחיו וטוען שאם היה חי עדיין היה זוכה בכל הבית מכח התנאי שהטיל אבינו במתנה ועכשיו שמת אני יורש זכותו מכח המתנה שנתן לי וראובן אביו אמר אני יש לי לירש את בני והמתנה שנתן אינה כלום שלא בא עדיין לידו תשובה הדין עם לוי כיון שנתן ראובן לשמעון בנו הבית מעכשיו אם ימות לוי או ישא בחיי אביו ואותו זכות שהיה לו בו נתן ללוי ועתה שנשא לוי אם היה שמעון חי היה זוכה גם לוי יזכה בו מכח המתנה שנתן לו שמעון אחיו שאנו חושבים כאילו היה לשמעון הבית ברשותו בשעה שכתב כן ללוי כיון שאביו כתב לו מעכשיו:

ששאלת ראובן נתן חדר בביתו לשמעון ולאשתו וכתב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר עם שאר בני הבית מעכשיו ולעולם ונסתפקת בשביל שכתב בשטר מעכשיו ולעולם אם יירשו בניו זכותו אחרי מותו. תשובה דבר זה יכול להתברר בלשון השטר ולפי הנראה לי מדהזכיר אשת שמעון שבא למעוטי בניהם אחריהם:

בריא או שכיב מרע שאומר אני נותן לפלוני מטלטלי כל כלי ביתו בכלל חוץ מחטי ושערי ובהמותיו והרמ"ה כתב דאף שאר מיני סחורות אינם בכלל כיון דלא עבידי לאישתמושי בהו בביתא ואינם ניקנין עד שיפרש כל מטלטלי. אמר כל מטלטלי אז נתן לו הכל. ועבדים מיבעיא אם הם בכלל ולא איפשיטא והרמ"ה כתב שלא קנה ורב אלפס כתב שקנה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. וקנה הריחיים העליונה אבל לא התחתונה ואם אמר כל דמטלטל קנה גם התחתונה. ואם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין ועבדים וקרקעות ובגדים ובהמה והיה ועוף אפילו תפילין אבל ספר תורה מיבעיא ולא איפשיטא לפיכך אם תפש אין מוציאין מידו והרמ"ה חילק בין ספר תורה לשאר ספרים ובשאר ספרים כתב שהן בכלל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן לדינה אשתו כל נכסיו במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי ולא שייר ליורשיו אלא חמשה זהובים והיו לראובן בביתו שטרי חובות ובאו יחד לדין דינה והיורשין אם השטרות הם בכלל. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הן מיהו ה"מ בשכיב מרע שאין צריך קנין שדבריו בכתובים וכמסורים דמו והוי כבריא שכתב שטר על השטרות בכל יפוי לשון של שטר דהיינו קני לך איהו וכל שיעבודיה וגם כאילו מסר השטרות ליד המקבל אבל בריא שאינו יכול להקנות שטר אלא בכתיבה ומסירה אף ע"פ שהקנה לה השטרות בקנין כיון שלא היה מסירה לא קנתה: אע"פ שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה רבים חולקים עליו רב אלפס ורבינו חננאל ורבינו תם כולם פוסקין דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה ושיכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודיה וכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא ומוקמינן להו בחזקת יורשי ראובן:

ואע"פ שפסק רב אלפס שנקנין אגב קרקע היינו שהקנה לו בקנין אגב ואמר ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה הילכך לא קנתה אע"פ שהיו בבית והקנה לה כל נכסיו ויש כאן כתיבה וחצרה שהיא כמו מסירה לא קנתה השטרות כיון שלא כתה לה קני איהו וכל שיעבודיה הילכך לא קנתה אע"פ שהיו בבית והקנה לה כל נכסיו ויש כאן כתיבה וחצרה שהיא כמו מסירה לא קנתה השטרות כיון שלא כתב לה קני איהו וכל שיעבודיה דאית ביה:

ומה שנסתפקת אם השטרות של יורשים או של הפקר דכיון שלא נתן להם אלא חמשה זהובים סלקם מכל נכסיו והרי הם של הפקר וכל הקודם בהם זכה הא מילתא דפשיטא שלא היה בדעתו להפקירם אלא סילק היורשין מהם אדעתא דהכי שתקנם האשה ואם לא קנאתם נשארו בחזקתן וזכו בהן יורשין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ואמר ליה ואחריך לפלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני אחרי מות ראשון קנה שלישי ברייתא בס"פ י"נ (קכט:) נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי:ומ"ש וכגון שאין הראשון ראוי לירשו וכו' בפרק הנזכר (שם) אמתניתין דהמחלק נכסיו לבניו על פיו שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר"י בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כל שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק עיין במרדכי וכתב הר"ן פר"ש דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן שכיון שהוא ראוי לירש אינו לשון מתנה אלא לשון ירושה ומש"ה אין לה הפסק הא אם אמר ליה לשון מתנה מפורש אע"פ שהוא ראוי לירשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו דקאמר שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה כלומר שאינו לשון מתנה כן דעת הרז"ה אבל הגאונים סוברים שאפילו אמר בפירוש לשון מתנה למי שראוי לירש ירושה היא ואין לה הפסק והקשה עליהם הרא"מ מדתניא לעיל תנו שקל לבני בשבת וכו' ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל כלומר משום דזכו אחרים תחתיהם ואם איתא דאפילו בלשון מתנה אמרינן דירושה היא ואין לה הפסק היאך יירשו אחרים תחתיהם אלא ש"מ דבלשון מתנה יש לה הפסק ותירץ הוא ז"ל לדעתם דאה"נ דאילו אמר תנו נכסי לבני דלא יירשו אחרים תחתיהם אבל כיון דלא אמר אלא תנו שקל לבני בשבת נמצא שלא זיכה להם אלא שקל שקל בכל שבת ושבת ובמה שזכו אה"נ שאין לו הפסק שאילו לא הספיקו ליטלן בכל שבת ושבת ומתו יורשיהם יורשים אותם אבל השאר לא זכו בו מעולם ואחרים מוסיפים עוד ואומרים דש"ה שלא באו ליד היורש מעולם דשוינהו לנכסי ביד שליש ומש"ה יעשה שליש מה שהושלש בידו אבל באומר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפלוני לא אמר כלום דאין לה הפסק וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' זכייה שאפילו באומר בלשון מתנה ירושה היא ואין לה הפסק ומיהו כתב הרב ז"ל שם שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק ומהך ברייתא דתנו שקל לבני בשבת גמר לה והא דרב אחא בר עוירא דוקא בשכיב מרע אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששיר ראשון וכ"כ הרב הנזכר בפרק הנזכר עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובות סי' אלף ול"א דהא דרב אחא בריה דרב עוירא אין הדברים אמורים אלא בשכיב מרע אבל לא בבריא וכן כתוב בתשובות להרמב"ן סי' מ"ה וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי לירשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה הראשון ראוי לירשו בין שלא היה ראוי לירשו שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי לירשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני אין נותנים להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם עכ"ל וכתב ה"ה ואע"פ שאמר ואחריך לפלוני וכו' כתבו ז"ל שאפי' היה השני ראוי לירשו ג"כ אינו כלום ולא זכה שני ומוכרח הוא בסוגיא וכ"כ הרא"מ שאפילו לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי לאחר מיתת פלו' אחיו בין שאמר לשון מתנה או לשון ירושה אינו זוכה כלום השני בחלק אחיו אחר מיתתו והרמב"ן ז"ל נסתפק בזה. אבל הבריא שנתן מתנת בריא וכו' נראים דברי הרב ז"ל נכונים בדין הבריא שכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה אלא בלשון מתנה ואם היה לשון ירושה אפי' בראוי לירשו אינה כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק שלא אמרו אלא ירושה אין לה הפסק ואפילו לדברי הגאונים ז"ל לא אמרו אלא שהמתנה היא כירושה אבל הבריא שאין דבריו קיימים בירושה אם אתה עושה המתנה כירושה אף היא אינה כלום שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה וכו' זה כתב לתרץ הקושיא שהקשו רבינו מהברייתא שאמרה גבי האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם וכו' אין נותנין להם אלא שקל ותירץ רבינו שאע"פ שלמי שראוי לירשו המתנה כירושה כשאמר לא משום מתנה אלא משום ירושה בפירוש ודאי יש לה הפסק עכ"ל ולי נראה דהרמב"ם מתרץ קושיא זו גם בענין אחר דהיינו לומר דהתם שאני דלא באו הנכסים לידם הילכך אפילו אמר בלשון ירושה לא זכה בהם וכבר נזכר תירוץ זה בדברי הר"ן שכתבתי וסובר הרמב"ם ז"ל דלענין דינא שני התירוצים אמת וזהו שכתב לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה לה וכו' שבמה שכתב אם נתן המעות ע"י שליש נתכוין לתירוץ שכתבתי ובמה שכתב או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם וכו' נתכוין לתירוץ שכתב הר"ן וה"ה לדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בתשובות הריב"ש סי' קס"ח וז"ל הר"ן וכ"ת בראוי לירשו ורבי יוחנן בן ברוקא היא והא שלח רב אחא בר עוירא מהא שמעינן דהא דרב אחא בר עוירא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו יורשו של נותן אלא אפילו באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני מכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הוה ליה יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אע"פ שהוא בא להפסיקה ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצוה על הנכסים שאינן שלו דהא כי בעינן לאוקמי ברייתא דנכסי לך בראוי לירשו בין בשני בין בשלישי בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעינן לאוקמי בראוי לירשו אלא שני בלבד אכתי תיקשי לך שלישי אמאי קנה דכשתי שדות ושני בני אדם הוא אלא ודאי תרווייהו בעינן לאוקמי בראויין לירש ואפ"ה מקשינן מדרב אחא בר עוירא ש"מ הא דרב אחא אפילו בששניהם ראויים לירש הוא : [%א] וכתב הרשב"א שאפי' באומר ואחריך מעכשיו לפלוני אין בדבריו כלום שכל שזכה בו הראשון ירושה היא ואין לה הפסק דאלת"ה רב הונא דאית ליה (שם קכ"ה:) באומר אתריך כאומר מעכשיו דמי פליג אדרב אחא בר עוירא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי לירשו לא אמר כלום ואם איתא מאי מותיב מינה הכא לכולהו דילמא הני נמי כרב הונא ס"ל באומר אחריך דכאומר מעכשיו דמי ומיתוקמא ברייתא בראוי לירשו ולקמן (קיג:) נמי דהוה סבר רב עיליש דשני נמי שקיל וכו' אלא ודאי שמעינן דבראשון ראוי לירשו אפילו באומר מעכשיו אמר רב אחא בר עוירא אלו דברי הרב ז"ל. ונ"ל שזה אפשר לדברי האומר דאמרינן דנכסי לך ואחריך לפלוני דאם קדם הראשון ומכר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אפילו באומר מעכשיו הוא אבל לדברי האומר דבאומר מעכשיו אם מכר ראשון שני מוציא מיד הלקוחות לא אמרינן דירושה אין לה הפסק עכ"ל וז"ל נ"י בסוף פ' י"נ כתב הרשב"א דאפילו חל קנין שני מחיים כגון שנתן לו בקנין וא"ל מעכשיו נכסי קנויים לך בקנין זה אפ"ה אין לו לשני כלום כיון שהראשון ראוי לירש ירושה אין לה הפסק ומצא סיוע לדבריו בה' הר"י נשיא אלברגילוני עכ"ל וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תס"ד אפילו אמר ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כדמוכח בהדיא בגמרא עכ"ל אבל בתשובה אחרת לו ז"ל מצאתי שכתב שנשאל על הנותן מתנה לבתו וא"ל נכסים אלו שלך ע"מ שלא יירשם הבעל אלא יחזרו לי או ליורשי וא"ל שיש חשש בלשון ע"מ אם א"ל ואחריך מעכשיו ליורשי וקנו מידו ליורשיו אם תמות בתו בלא ולד קיימא מהו והשיב אם כתב השיור במעכשיו וכ"ש במעכשיו ובקנין הדברים פשוטים בעיני שאין כאן מקום לדברי רב אחא בר עוירא שאין ירושה זו מופסקת אלא מעכשיו ניתנו הנכסים ליורשים אלו אלא שתלה מתנתו להם בדבר ולומר לכשתמות הבת מעכשיו יהיו הנכסים נתונים ליורשי וזה ברור גם בהלכות הר"ם כתוב כן מפורש שם עכ"ל והיא בתשובה להרמב"ן סי' מ"ה ועיין במה שאכתוב עוד בסימן זה וגם בתשובות שאכתוב בסוף סימן זה :

ומ"ש רבינו ואם מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים ליורשי ראשון שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני א"א לשלישי לזכות בברייתא שכתבתי בראש הסימן מסיים מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון וכתב ה"ה בפי"ב מהלכות זכייה על ברייתא זו למדנו ממנה שאע"פ ששלישי קיים כיון שמת שני בחיי ראשון אין לו כלום שלא נתן לו אלא שיקבלם מן השני ואיננו וכן הדין במת שלישי בחיי שני שהנכסים של יורשי שני כשמת אחר הראשון ודין שלישי עם שני כדין השני עם הראשון עכ"ל:ומ"ש שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי שהרי יכול למכרם דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר כל ימי חייך יהיה לך גוף ופירי ואם תשאיר דבר אחריך יהיה לפלוני לפיכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון בפרק הנזכר (קכה:) אמתני' דאחד הבן וא' הבת לנחלה ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתאי הו"ל ברתא הוות נסיבה שכיבה בחיי בעלה ובחיי סבתא ובתר דשכיבה סבתא אתא בעל קא תבע אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי רב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתאי שלחו מתם הלכתא כוותיה דרב ענן ולאו מטעמיה הלכתא כוותיה דרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתיה לא ירית ולא היא דאילו הו"ל ברא לברתיה ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק אמר ר' אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זבינא ופי' ר"ש מסתבר טעמייהו דבני מערבא דחשבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם קדמה הזקנה בחייה ומכרן לאחרים זבינה זבינא וכשתמות הזקנה אפילו אם תהיה הבת קיימת לא תטול כלום וכדאמרינן בכתובות ולקמן בפרקין נכסי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי והילכך בעל לא ירית דאשתו לא הוי הוחזקה כלל בהני נכסי בחייה שהרי היתה הזקנה יכולה למכרן לגמרי משא"כ במתנה מהיום ולאחר מיתה ונמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי הזקנה וגם כשמתה הזקנה אין הבת בחיים להוריש המוחזק לה לבעל וכתב הרי"ף על הא דא"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולית הלכתא כוותיה ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי הא אמר מעכשיו מוחזק הוי וירית לה בעל וכן כתב הרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות זכייה. וז"ל הר"ן דעת הרי"ף דהיינו טעמא דזבינה זבינא משום דסבירא לן דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו טעמא נמי דרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומש"ה דייק מינה הרב ז"ל דאי אמר בפירוש אחריך מעכשיו לברתא דירית לה בעל ולא מחוור דכיון דאמר רבא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זבינא משמע דלאוסופי אתא ולמימר דאע"ג דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אכתי ראוי הוא ולא ירית לה בעל דאי טעמא דידיה משום דלאו כאומר מעכשיו מאי אתא לאשמועינן הא מקמי דידיה ידעינן דטעמייהו משום דלאו כאומר מעכשיו ועוד דבני מערבא כיון דיהבי טעמא למאי דלא ירית לה בעל משום דהוה ליה ראוי מכלל דס"ל דשאר יורשי' דידה שאינם יורשי הסבתא דהיינו קרוביה מצד האב יורשים הנכסים דלא ממעטינן אלא בעל ומשום ראוי ואם איתא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו היאך הם זוכים בנכסים שהרי הבת לא זכתה בנכסים עד לאחר מיתת הסבתא ואין אדם יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב אלא ודאי אית להו דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולפיכך כיון שזכתה הבת בנכסים מעכשיו יורשיה מצד אביה קמים תחתיה אבל בעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי דא"ג דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אי קדים וזבין זביניה זבינא דמה שתשייר אחריך כאמר וקיימא לן הכי זהו מה שהשיבו על הרי"ף ז"ל ואני אומר אינה תשובה שלפי דבריו שהוא סובר שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אה"נ שאין קרובי הבת מצד האב יורשים הנכסים מכיון דהוה ליה ראוי משום דלאו כאומר מעכשיו דמי והוא הדין והוא הטעם שאין קרובי הבת יורשים הנכסים מטעם אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל מן האב אלא דכיון דבבעל קיימינן נקטינן טעמא דראוי דאיתמר בה בכל דוכתי ומיהו לישנא דרבה מוכח דאע"ג דכאומר מעכשיו דמי מיקרי ראוי וכ"כ הרב בעל המאור וה"ר יונה והרשב"א ז"ל ולפי זה אפי' אמר בפירוש אחריך מעכשיו לברתא לא ירית לה בעל ואי קדמה וזבנה זבינה זבינא אא"כ נאמר דכיון דאמר מעכשיו ולא צריך לטפויי קאתי ולמימר שלא יזכה ראשון אלא באכילת פירות בלבד דקיימא לן כר"ע (שם קלח:) דדייק לישנא יתירא וכ"כ הרא"ה ז"ל ולא נ"ל כן דכי דייקינן לישנא יתירא ה"מ במשייר מה שאינו צריך שיור דמשייר לא צריך לישנא יתירא דנכסים בחזקתו הם אבל לישנא דלגבי לוקח או מקבל מתנה לא דייקינן ליה למימר דלטפויי מילתא קאתי אלא שופרא דשטרא הוא נברר הדבר לפי שבכל דבר מסופק יד לוקח על התחתונה ודרכו של לוקח לפרש ביותר עכ"ל ורבינו סתם דבריו כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורשב"ם ז"ל וכתב נ"י בס"פ י"נ סברת המפרשים דכי אמר נכסי לך ואחריך לפלוני או נכסי לך ואחר מיתתך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר:

ומ"ש ואפילו היו בהם עבדים והוציאן לחירות וכו' ואפילו היו בהם כלים ועשאם תכריכין למת בסוף הפרק הנזכר (קלז.) תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות ד"ר רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון א"ר זירא א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהם עבדים והוציאן לחירות פשיטא מ"ד א"ל למעבד איסורא לא יהבית לך קמ"ל אר"י א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו עשאן תכריכין למת פשיטא מ"ד לשוויינהו איסורי הנאה לא יהבית לך קמ"ל ופר"ש למעבד איסורא דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:ומ"ש אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ"מ לא קנה שאין מתנת שכ"מ קונה אלא לאחר מיתה וכו' שם א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה שאם נתנן במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ומהכא משמע בהדיא [%ב] שאם נתנו במתנת בריא הויא מתנה ואין לשני אלא מה ששייר ראשון והרא"ש כלל פ"ד סי' ב' דחק למצוא ראיה לדין זה ולא נזכר לזה שהוא פשוט:ומ"ש בשם הרמב"ם בד"א שמכר הראשון או נתן לאחרים אבל אם מכר הראשון או נתן לבנו או לאחד מיורשיו לא עשה ולא כלום בפרק י"ב מהל' זכייה וכתב ה"ה זה הוציא ממעשה דרב ביבי דאיתא בס"פ י"נ (שם:) ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן נ"א אקנייה לבנו אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו רשב"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא ופירש רבינו לא קאמר רשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא שנתן ראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתנה למי שראוי לירשו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה והטעם נראה שהוא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתתם לבניו או ליורשיו שא"כ לא עשה ולא כלום בשיור שכל מה שיש לאדם הוא נותן לבניו אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול לתתם לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים זהו דעת רבינו וכן פר"ח ה"מ אם נתנו רב ביבי לאחר אבל לעצמו לא ובנו כעצמו ונראה שאין גירסת רבי' לבנו קטן אלא לבנו סתם ופירוש אחר יש באותו מעשה דאפילו רשב"ג לא קאמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא כגון שאמר ואחריך לפלוני אבל אמר הנותן ואחריך לעצמי או ליורשי כגון כאן שלא נתנו לו אלא כל ימי חייו ודאי אין הראשון יכול למכור ולתת והראו לזה פנים ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ומדברי יתבארו דברי הרא"ש ז"ל עכ"ל ודברי הר"ן כדברי הפירוש השני שכתב גבי עובדא דההיא סבתא דהא דאמרי' בעובדא דרב ביבי אפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא היינו לומר דאפילו רשב"ג לא קאמר אלא באומר אחריך לאחר אבל לעצמו לא דבכי הא מודה רשב"ג שאין לו אלא אכילת פירות דבכה"ג שיורא הוא ששייר לעצמו וה"ה באומר אחריך ליורשי דשיורא הוא דמשייר להו ליורשים ואם קדם ראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות עכ"ל:ומ"ש רבינו ואיני מבין מה חילוק יש בין יורש לאחר וכו' רבינו היה מפרש עובדא דרב ביבי כדברי הפירוש האחר שהוא פירוש רשב"ם וכמבואר בדבריו לקמן שכתב בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ונתן מעשיו בטלים ולא עלה על דעתו פירושו של הרמב"ם ולכן כתב שאינו מבין מה חילוק בין אחר ליורש:

ומ"ש עוד בשם הרמב"ם היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו ליפרע מנכסים אלו אע"פ שהראשון קיים אין בית דין מגבין מגוף נכסים אלו אלא מהפירות בלבד מת הראשון ובא ב"ח ואשתו לגבות מנכסים אלו אין ב"ד מגבים מהם כלום וכו' בפי"ב מה"ז וכתב ה"ה היה חוב על הראשון וכו' לא מצאתי זה מבואר ומ"מ נראה שפשוט הוא כל שלא מכר או נתן לגמרי שא"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשיעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמרו לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרינן וכ"כ ז"ל דרך פשיטות ועיקר: מת הראשון וכו' ג"ז נמשך אחר האמור למעלה עכ"ל. ובעה"ת כתב בשער מ"ח דכי היכי שאם מכר ראשון ממכרו ממכר ה"נ אם שעבד חל שיעבודו עליו ומגבין למלוה חובו מאותו קרקע אם אין לו דבר אחר ממה שיגבה חובו כך נראה בעיני אלא שמצאתי הרמב"ם שחילק בין מכר לשיעבוד עכ"ל ובשער נ"א כתב ואיכא למיפרך על סברא זו דלא דמי שעבוד למכר בכה"ג וכן מצאתי בזה סברת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וז"ל נ"י בס"פ י"נ והיכא שלא מכר הראשון ולא נתן אלא ששעבד ואפי' באפותיקי ומשכונא ומת יורד השני ואין חוב זה גובה ממנה דכל שלא מכר ונתן ממש זוכה בהם אחריך אם לא החליט לו מחיים וכן דעת שני רבותי הריטב"א ז"ל עכ"ל ועיין במ"ש עוד אח"כ. וזה לשון הר"ן בעובדא דההיא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי איפשר שאם לותה סבתא אין ב"ח נפרעים מן הנכסים אלו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל:

ומ"ש והר"מ מרוטנבורק לא כתב כן שכתב בתשובה: (ב"ה) תשובה זו כתבו הגהות מיימון בפי"א מזכייה: על אחד שנתן קרקע לבנו וכו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא דברי הר"מ בתשובותיו והסכים לדבריו ונתן טעם בהם משום דכתובה חל שעבודה מחיים וקדמה לאחריך וכו' בכלל פ"ד: וכתב ה"ר יונה לאו משום דא"ל ואחריך לפלוני וכו' אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע והה"נ אם אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ומיהו אם א"ל נכסי לך לי' שנים ואחריך לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות וכו' וז"ל נ"י בס"פ י"נ המפרשים מסופקים אם נתן לראשון לזמן ידוע ואחריו לפלוני ולא קצב זמן אם מה שמכר הראשון מכור או לאו דמשמע דלא יהיב לראשון בעין יפה כמו לשני ואינו יכול למכור בגוף הקרקע או אם נאמר דלאותו זמן מיהא שנתן נתן בעין יפה בשלימות ומה שמכר מכר עכ"ל: ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום לפלו' ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות כבר נתבאר שזהו דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ושיש חולקים עליהם:ומ"ש וכן אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני זה מבואר לפי שיטה זו דהוי כאילו נתן גוף הקרקע מהיום לשני ופירי לאחר מיתת הראשון: ומה שכתב ואם הם שלשה ואמר לראשון ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני כתב הרמ"ה שראשון ושני לא קנו אלא הפירות והשלישי קנה את הגוף מהיום ופירי לאחר מיתת השני ג"ז מבואר לפי שיטה זו:ומ"ש והוא שבאו ליד שני תחילה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן הטעם משום דלא זיכה לג' אלא אחר שבאו ליד השני וכיון שלא באו ליד שני מעולם שהרי מת בחיי ראשון לא זכה השלישי והראשון לא היה לו בקרקע זו כי אם פירות בחייו בלבד הילכך יחזרו ליורשי נותן. האומר נכסי לך ואחריך ליורשי ולא היה לו בשעת המתנה אלא בת ואח"כ נולדו לו בנים מי נוטל הנכסים מכח מה שאמר ואחריך ליורשי הבת או הבנים עיין במרדכי פ' י"נ . אלמנה שהגבו לה ב"ד כתובתה מבית שנתן לבעלה חמיה ושאר נכסיו חילק לחתניו כשהיה שכ"מ ועתה מערערים חתניו לומר שיש להם שטר שבית זה לא נתנו חמיהם לבנו רק בתנאי אם יהיה לו זרע ואם לאו תהיה הירושה לבנותיו עיין במרדכי פרק יש נוחלין:

אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך מעכשיו לפלוני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לו לראשון למכור הגוף וכו' כלומר אע"ג דקי"ל באומר נכסי לך ואחריך לפלוני כל שלא אמר מעכשיו אין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור ראשון למכור הגוף וכו' וזה מבואר בס"פ י"נ (קלז.) דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ורמינהו נכסי לך ואחריך לפלוני רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות ל"ק הא לכתחלה הא דיעבד:ומ"ש והמשיאו עצה למכור או ליתן נקרא רשע שם אמר אביי איזהו רשע ערום המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג ופר"ש זה המשיא עצה. לראשון למכור בנכסי' דהא קיי"ל כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ולא נעשה נחת רוחו של מת שאמר אחריך לפלו' דהוה ניחא ליה אם ישתייר ומיהו לא הקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למכרם אם ירצה:

בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ונתן מעשיו בטלים בס"פ י"נ (שם:) ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי אקניתיה נהליה כל שני חייו אזל איהו אקנייה לבנו קטן אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא ודברי רבינו בהאי עובדא כפרשב"ם וכבר נתבאר בסימן זה שהרמב"ם מפרש בו פירוש אחר. [%ג] כתב הריב"ש בסימן ת"ע אם אמר נכסי לך כל ימי חייך אינו יכול למכור ואין לו אלא פירות בלבד דהוי כאומר ואחריך לי או ליורשי ואם מכר יורשי הנותן מוציאין מיד הלקוחות וכ"כ הרמב"ן בפרק י"נ ולענין ראוי ומוחזק הו"ל לגבי יורשין כמו שדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בשילהי פ' השולח (מח.):

ומ"ש ואם אמר ואחריך ליורשי והו"ל בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע זרעה עומד במקומה ליטול כשימות המקבל אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגון אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול וכן בעלה אינו עומד במקומה אחרי מות המקבל דהו"ל ראוי וכו' היינו עובדא דההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי שכתבתי לעיל בסי' זה דאסיקנא דהלכה כרב ענן דאמר דלית לבעל כלום ולא מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתיה לא ירית ולא היא דאילו הוה ליה ברא לברתיה ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי וכו' ומיהו מה שאמר רבי' אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגון אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול יש לתמוה עליו דהא כיון דנותן אמר ובתרה לירתאי כי לית לברתיה זרע מאי הוי הרי אחיו או בני אחיו ירתי דידיה ויחזרו להם הנכסים וצ"ע והרב רבי' נסים כתב נכסאי לסבתא ובתרה לירתאי הוה ליה ברתא דאינסיבה זו היא גירסת ר"ש ולא מיחוורא דא"ה היכי קאמרינן מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זבינא כלומר וכרשב"ג דאמר הכי לקמן דהא אמרי' בסוף פרקין ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי וכו' אפי' רשב"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל לעצמו לא דבכי הא מודה ר"ג דשיורא הוא ששייר לעצמו וה"ה באומר אחריך ליורשי דשיירא הוא דמשייר להו ליורשים ואם קדם ראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות אלא ודאי ה"ג נכסי לסבתא ובתרא לירתאי הוה לה ברתא דהוות נסיבא וכך היא גירסת הגאונים ובהלכות הרי"ף ז"ל וא"ת ולפום הך גירסא למה הוצרך לומר ובתרה לירתה לישתוק מיניה דממילא היה בתרה לירתה לאו קושיא היא דנ"מ דאי לא אמר ובתרה לירתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא ואין לה בן יורשי הסבתא יורשים הנכסים ולא יורשי הבת ממשפחת אביה לפי שאין הבן כשהוא בקבר יורש את אמו להנחיל למשפחת האב אבל עכשיו דאמר ובתרה לירתה אם אין לה בן יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה דלא מפקינן אלא בעל משום דהוי ליה ראוי וזה לפי שטת קצת מפרשים שהם סוברים דלמסקנא דשמעתין קיי"ל באומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הילכך כל שאמר ובתרה לירתה יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה אבל לדעת הרי"ף שהוא סובר דלמסקנא האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אף יורשיה ממשפחת אביה אין יורשין אותה ונ"מ דאי לא אמר ובתרה לירתה אלא נכסי לסבתא בלחוד בן הבת יורש אותה והשתא דאמר ובתרה לירתה ומתה הבת בחיי הסבתא אפי' הוה ברא לברתה לא ירית להו דכיון שאמר נותן זה ובתרה לירתה הרי התנה שיורשת הסבתא דהיינו בתה לא תזכה במתנה זו מכח סבתא אלא מכח נותן וכיון שמתה הבת בחיי הסבתא ולא זכתה בנכסים אף בנה של בת זו אינו זוכה דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון שאחר אינו זוכה לא הוא ולא יורשיו כל שמת בחיי ראשון אף יורשי בת זו אינן זוכין ונמצאו נכסים חוזרין לשאר יורשי סבתא וכדאמרינן יחזרו נכסים ליורש ראשון ותו נ"מ דאילו לא אמר ובתרה לירתה היתה הסבתא זו רשאה למכור לכתחלה אבל עכשיו לא תמכור לכתחלה ואם נתנם נמי במתנת שכ"מ לא עשתה ולא כלום וכדאיתא לקמן וכן אפשר דאם לותה סבתא אין ב"ח נפרעין מנכסים וכ"כ הרשב"א ז"ל ועוד כתב ז"ל וכדי שלא ישתבש אדם בהלכה זו ללמוד ממנה לאותם שכותבים בשטרי מקח ומתנה לך וליורשיך ולבאים מכח שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרו כאן אני כותב שלא נאמרו דברים שבשמועה זו אלא באומר אחריך אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא שהמתנה או המכר לא יהא להם הפסק שכן כותבין למכור ולמשכן ולעשות כל חפצת נפשם ואין צורך כי אם לשופרא דשטרא בעלמא ע"כ ודברים פשוטים הם עכ"ל:

ומ"ש רבינו אבל נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי המקבל בעלה עומד במקומה ליטול אחרי מות המקבל כיון דא"ל מעכשיו הו"ל כמוחזק כבר נתבאר בתחילת סימן זה שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ושיש חולקים עליהם

ואם אמר לאשה נשואה או פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני זה ביארתי בספר אה"ע סי' צ"א: כתוב בתשובת הגאונים יעקב צוה מחמת מיתה דאי דייר ראובן ברי בביתא פלונית לא תימרון ליה מידי ואי נפיק מיניה יזדבן ביתא ויתייהב לעניי מית יעקב דר ראובן בההוא ביתא ה' שנין ויהביה לההוא ביתא לבריה במתנה ונפק מיניה ראובן ודר ביה בריה אי נמי אי ההיא בר ראובן לא דר בההוא ביתא ונפק עם אבוה ואי דר ביה ראובן תרי תלת שבועי ומית וקמת אינתתיה ונפקת מההוא ביתא אי נמי לא נפקא היכי עבדינן. תשובה אי יהביה ראובן במתנה לבריה קנייה ההוא בריה ואי יתיבו ביה בניהם ואיתתא בתריה קנייה דאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק ואי נפקי בני ראובן ואיתתיה מההוא ביתא לאלתר קם ליה בחזקת עניי ליזדבן וליתייהיב דמי לעניי ואי לא נפקת איתת ראובן ובנים מההוא ביתא קמת ליה ירושה בידייהו ולית מן דינא לאפוקינהו ולמיתן לעניי עכ"ל. ויש לתמוה על זה דכיון דחשיב להאי מילתא כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני כי נפקי בני ראובן ואיתתיה מההוא ביתא אמאי קם ליה בחזקת עניי הא כיון דזכה בה ראובן היורש אין לו הפסק וכי נפקי מיניה איתתיה ובניה מאי הוי: כתוב בתשובות הרשב"א סימן אלף וקמ"ז שנשאל על אב שכתב שטר מתנת קרקע לבתו והפקידו ביד שליש בתנאי שאם לא תגיע הבת לנשואים יהיה רשות ביד השליש לחלק הקרקע למי שירצה ונפטרה הבת קודם שתנשא ונתנה הקרקע לאחר וע"ש:

שאלה לא"א ז"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך ולפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו וכו' כלל פ"ד סימן ב' וסיים בה ואין לומר בנדון זה הוי כאילו התנו בפירוש שלא יתנו ולא ימכרו לאחרים אלא יורישו אחריהם לאחיהם ולאחיותיהם דאם לא כן למה הוצרך לפרש שאם ימותו בלא זרע שיירשוה אחיו אטו בר קשא דמתא לירות אלא לישנא יתירא לטפויי אתי כאילו התנה שלא ימכרו ושלא יתנו לאחרים כדי להעמיד הנחלה ביד בניו הא ליתא כי אינה סברא כלל שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחק וכי עלתה על דעתו שימותו ברעב להרבות נחלה אחרי מיתתם לאחיהם ומאחרי שיוכלו למכור ה"ה ליתן כי מתנה ומכר דין א' להם וגם מתנה שנתן שמעון לגיסו הוי כמו מכר שהרי בחליפי המתנה הבטיחו שאם תמוט ידו ולא יהיה לו כ' ליטרין שימלאם לו ועוד בשטר מתנה אין בו לישנא יתירתא כי מה שהוצרך לפרש שאם ימות בלא זרע שיירשוהו אחיו בשביל שרצה לסיים חלקו בשאר נכסים שבנים ובנות שוים בהם יפול לבני ולבנותי בשוה ואלמלא לא פירש היו אחין יורשים הכל ועוד אני אומר דכל אותו התנאי לא היה אלא אם ימות אחד מבניו בחייו אבל אחר מותו שכבר בא חלקם לידם על זה לא התנה כלום וכן מוכיח כל הלשון וכו' עכ"ל ובסימן זה גבי עובדא דההיא סבתא כתבתי בשם הר"ן כמה נפקותות איכא במאי דאמר ובתרה לירתה:

ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי בניו בית במחצה והתנה בעיקר המתנה שאם ימות לוי או ישא אשה בחיי אביו ראובן שתחזור המתנה ממנו ותהי לאחיו שמעון מעכשיו וכו' כלל פ"א סי' ב':

ששאלת #ג ראובן נתן חדר בביתו לשמעון וכתב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר עם שאר בני הבית מעכשיו ולעולם וכו':

בריא או שכ"מ שאומר אני נותן לפלוני מטלטלין כל כלי ביתו בכלל חוץ מחטי ושערי ובהמותיו וכו' בפ' מי שמת (קנ.) פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי כל מטלטלי לפלניא אפי' חטי ושערי ואפי' ריחים העליונה קנה לבר מריחים התחתונה כל דמטלטל אפילו ריחים התחתונה קני איבעיא להו עבדא כמקרקעי או כמטלטלי דמי ולא איפשיטא. ופי' ר"ש אמר שכ"מ מטלטלי לפלניא וה"ה לבריא על ידי קנין: לבר מחטי ושערי. והוא הדין לבר מבהמותיו כ"נ בעיני: ואפילו ריחים העליונה. שרגילים ליטלה משם כדי לתקנה אבל ריחים התחתונה במקומה מתקנין אותה: כל דמטלטל כל שיכולים לטלטלו שאינו מחובר לקרקע ממש ואף על פי שאין רגילים לטלטלו: איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי. נהי ודאי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין כסף ושטר וחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו להו מטלטלי וישנו בכלל מתנות מטלטלין שהרי מטלטלי הוא או לא:ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה דאף שאר מיני סחורות אינם בכלל וכו' דברים פשוטים הם שהרי אמרו כל מני תשמישתיה קני ופשיטא דמיני סחורות אינם בכלל מני תשמישתיה ולא הוה ליה לרבינו לכתוב והרמ"ה כתב דמשמע שבא לחלוק על מה שאמר למעלה ואינו כן כמו שהוכחתי וכך הו"ל לכתוב וכתב הרמ"ה דאז הוה משמע שבא להוסיף ולא לחלוק:ומ"ש בבעיא בעבדים שכתב הרמ"ה שלא קנה טעמו משום דכיון דלא איפשיטא הו"ל ספיקא והמע"ה:ומ"ש שהרי"ף והרא"ש כתבו שקנה על בעיא זו כתבו והלכתא כמטלטלי דמי דגרסי' בפרק י"נ (קכח.) אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים ואיפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא אלמא עבדא כמטלטלי דמי וכ"פ הרמב"ם בפי"א מה' זכייה ואע"פ שנ"י כתב דמההיא דרב נחמן לא מיפשטא בעיין וכן משמע מדברי רשב"ם שכתבתי כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו שקנה הכי נקטינן : ואם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין וכו' (שם:) אמר נכסי לפלניא עבדא איקרי נכסי דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין ארעא איקרי נכסי דתנן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה גלימא איקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה זוזי אקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כי הא דרב פפא הו"ל י"ב אלפי זוזי בי חוזאי וכו' שטרי איקרי נכסי דאמר רבה בר יצחק שתי שטרות הן וכו' ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלש שטרות הן וכו' וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה בהמה איקרי נכסי דתנן המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח וכו' עופות איקרי נכסי דתנן המקדיש נכסיו והיו בהם הראוים לגבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות תפילין איקרו נכסי דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין ואיבעיא להו ס"ת מאי כיון דאסור לזבוני לאו נכסי או דילמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא תיקו:ומ"ש שחילק הרמ"ה בין ס"ת לשאר ספרים כ"כ נ"י בשם הריטב"א וטעמא דמסתבר הוא דהא לא אמרו דאין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלא בס"ת אבל שאר ספרים אינם בכלל ואפילו למה שכתב הרא"ש וכתבו רבינו בטור יורה דעה דהאידנא ספרי מקרא ומשנה וגמרא אין למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה מ"מ לא חמירי כס"ת ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו הילכך ודאי הוו בכלל נכסי ולא איסתפק לן אלא בס"ת דוקא וכדברי הרמ"ה ז"ל וכן כתב המרדכי: כתב הרא"ש בסוף כלל ע"ו על הבגדים שצוה הבעל להניח לה ונסתפקת אם גם בגדי מועד וחופות בכלל נ"ל דכל מידי דמיתקרי בגדים נתן לה כדאמרינן גבי שכ"מ שאמר נכסי לפלוני דכל מידי דמיתקרי נכסי בכלל: וכתב עוד שם דסרבל בכלל מלבושים וכן כל י"ח כלים שאדם לובש כדי להציל מפני הדליקה בשבת כדאיתא בפרק כל כתבי. וכתב עוד שם שהאבן שע"ג הקבר בכלל צרכי קבורה היא: [%ד] כתב הרשב"א שאלת ראובן נתן לשמעון כל מה שיש לו וזה לשון השטר נתן לו ד' אמות קרקע ואגבן כל מטלטל שיש לו בכל העולם בין זהב וכסף בין שאר כלים גדולים וקטנים ובגדי פשתן ובגדי צמר ומשי וכל ששמו ממון וכל מה ששמו נכסים אם יכול שמעון לתבוע בכח מתנה זו כל הקרקעות שהיו לראובן. תשובה לא קנה קרקעות ולא עבדים ולא ס"ת הקרקעות לא קנה משום דלא הקנה לו כלום אלא אגב קרקע ואין קרקע נקנה באגב ועבדים כקרקעות הם ותניא בפ"ק דבבא קמא [יב.] החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים וס"ת נמי לא קנה דהא לשון נכסי כולל יותר מלשון מטלטלי כדאיתא בפרק מי שמת ואפילו הכי אמרינן באומר נכסי לפלוני דקנה הכל ואפ"ה איבעיא לן ס"ת מאי וסלקא בתיקו וכיון שכן יד בעל השטר על התחתונה ולא קנה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן לדינה אשתו כל נכסיו במתנת בריא וכו' כלל ע"ו סימן ב' ועיין בתשובות הרשב"א סימן תתקי"ח ובדברי הרב המגיד פרק י' מהלכות זכייה ועיין עוד בתשובות הרא"ש כלל פ"ג סי' ד' (י): [%ה] כתב הריב"ש בסי' קס"ז שנשאל על שכ"מ שצוה מחמת מיתה והיה לו בן ושתי בנות ונתן לבן בתורת ירושה הספרים ושאר כל נכסיו הניח לבן ושתי הבנות שיחלקום בשוה ושאם ימות אחד מהם יירשו הנשארים בשוה ואם ימותו שנים מהם יירש הנשאר הכל ואם ימותו שלשתם יהיו מחצית הנכסים להקדש פלוני ומחציתם ליורש היותר קרוב ואח"כ מתו הבן ושתי הבנות והיורש בא לירש הנכסים. והשיב בספרים שנתן לבן בתורת ירושה אין ספק שזוכה בהם זה היורש דכיון שהבן ראוי לירש ירושה אין לה הפסק ובשאר נכסים שנתן לבן ולבנות בתורת מתנה יש לספק בחלק הבן בהם כי יש מהגאונים והרי"ף מכללם שאומרים שאפילו נתן בלשון מתנה כיון שהוא ראוי לירשו הרי הוא כאילו אמר בל' ירושה ואין לה הפסק וכן דעת הרמב"ם בפי"ב אבל דעת הר"ש והרז"ה דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק וכיון שיש מחלוקת בזה אין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי לתת להקדש דומיא דשכ"מ שהקדיש או חלק כל נכסיו לעניים ועמד דסלקא בתיקו ופסק הרמב"ם בפ"ט שחוזר לפי שהנכסים בחזקתן וגם בחלק הבנות אם מתו קודם הבן זכה בהם הבן מכח צוואת אביו והרי הוא ראוי לירש וירושה אין לה הפסק אע"פ שמתחלה זכו הבנות בלשון מתנה ולא היו ראויות לירש ואף אם מת הבן ראשון וזכו הבנות בחלקו הלא זכו מכח הלשון של ירושה והנה הן ראויות לירש אותו ולכן יש לומר בחלק הבן שזכו בו הבנות ירושה אין לה הפסק וכן אם מת הבת האחת קודם האחרת יש לומר כן לאותו חלק שירשה מאחותה שאין לה הפסק אמנם אם אחת מהבנות מתה באחרונה בזה י"ל שבחלקה שזכתה מכח מתנת האב בצוואתו ולא היתה ראויה לירשו שזהו שליש הנכסים חוץ מהספרים אין ספק שזוכה ההקדש במחצית השליש ההוא שהרי אין מקום בזה לומר ירושה אין לה הפסק ומ"ש הרמב"ם בפרק י"ב שכ"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי לירשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה וכו' השני קנה מה ששייר הראשון ע"כ איני רואה בצוואה זו זה הלשון גם שאין טעמו ברור וכבר השיג עליו הראב"ד וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה שלא מצא דרך לשכ"מ להפסיק הירושה מן הראוי לירשו מאחר שיזכה בה גם בגמרא נראה היפך סברת הרמב"ם בזה דא"ל רבא לרב נחמן והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק עכ"ל: [%ו] כתב הרשב"א ח"ג סימן קכ"ה שנשאל על ראובן שלא היה לו כי אם בת ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו לבת בתורת ירושה והתנה שאם תמות הבת יחזרו הנכסים להקדש והשיב שזכתה הבת בכל הנכסים ומה שרצה להפסיק ולתת להקדש לא אמר כלום והאריך להוכיח כן להוציא מדברי מי שחלק עליו בזה ובתשובה אחרת כתב היה חלוק עלי מי שכנגדי לענין הקדש ועמדו דברינו לפני חכמי צרפת והודו לדברי עכ"ל בסי' תס"ד: [%ז] כתב עוד ח"ג סי' קכ"ט שאלת שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני לאחר שישא פלונית או לאחר שנה מי אמרינן בכי הא כבר זכו יורשים בירושתן ושוב אין לה הפסק והשיב כל כי האי ודאי קנה שלא אמרו אין לה הפסק אלא במי שמחזיק את היורש בנכסים בכח כאומר נכסי לבני אבל במניח נכסיו סתם ליורשיו ואומר תנו מנה לפלוני לאחר שיעשה כן או לאחר זמן פלוני ודאי קנה ותדע דהא אמרינן במסכת י"ט ההוא דאמר לינסוב פלוני ברתי והבו ליה ת' זוז אי נסיב יהיבה ובפרק מי שמת אוקימנא מתניתין דהאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה באומר לכשתלד : קרקע שניתן ליתומים מחמת זקנתם שלא יהא משועבד לכתובת אמם וזקנתם לא נשבעה על כתובתה אמנם היתומים הוציאו שטר שאביהם מחל לה השבועה ועתה טוענת האלמנה מיד שמת חמי היו הנכסים משועבדים לכתובתה ולאו כל כמיניה דבעלי למחול לאמו השבועה עיין בתשובות מיימוניות דמשפטים סימן ז':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וכו'. ברייתא סוף פ' י"נ (דף קכ"ט) נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ופר"ש נכסי לך היינו לשון מתנה וכו' ובאותה סוגיא מייתי הא דתניא תנו שקל לבני בשבת וכו' וז"ש רבינו הנותן מתנה לחבירו דהיינו דאמר בפירוש לשון מתנה כי הא דתנו שקל וכו' או שכתב לו כל נכסיו בסתם כי הא דתניא נכסי לך וכו' דבמסתמא נמי הוי לשון מתנה: וא"ל ואחריך לפלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני. כל זה אף בבריא שכתב כך כמו שיתבאר בס"ד: ומ"ש וכגון שאין הראשון ראוי לירשו וכו'. ה"א לשם שלח רב אחא בר עויא למאי דקיי"ל כר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפ' וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וה"פ דאע"פ דאמר בפי' לשון מתנה אין זה לשון מתנה וכו' והא דקאמר שאין זה הו"ל כאילו אמר שאין בזה לשון מתנה דאף ע"פ שאמר בפי' מתנה חשבינן ליה כאילו אמר בפי' לשון ירושה וכך פי' הר"ן ע"ש הגאונים ומביאו ב"י וכך היא דעת הרמב"ם בפ' י"ב מזכייה וכך היא דעת רבינו ודלא כפרשב"ם דאם אמר לשון מתנה בפירוש אע"פ שהוא ראוי לירשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו כפשטא דלישנא דקאמר שאין זה לשון מתנה וכו' ולית הלכתא הכי. ודין וה שכתב כאן דאם הוא ראוי לירשו אין לה הפסק אין זה אלא בשכ"מ אבל בבריא שאמר כך נכסי לפ' ואחריך לפ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון אפי' היה הראשון ראוי לירשו ודוקא בדאמר נכסי לך בסתם אי נמי אמר בפי' לשון מתנה אבל אם אמר בלשון ירושה לא מהני דהבריא אינו יכול ליתן בלשון ירושה וכל זה מבואר ברמב"ם שם וכ"כ ב"י בשם כמה גדולים וע"ל בסימן רנ"ג סעיף ל"ג אצל תנו לבני שקל בשבת ובמ"ש ב"י לשם:

ואם מת שני בחיי ראשון וכו'. בברייתא הנזכרת מסיים בה ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון: ומ"ש רבינו שלא זיכה לשלישי וכו'. ה"א באלפסי ובאשיר"י וז"ל ה"ט דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלו' אין לשני לא גופא ולא פירי אלא אחריו של ראשון ולא אמר פירי לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות וכו' וז"ש רבינו שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי וכו' כלומר שאם לא היה לראשון אלא פירי אפילו מת השני השלישי זוכה בגוף שנשאר לשני אחר מיתת הראשון אבל כיון שאין השני זוכה בגוף דלאו כאומר מעכשיו דמי מש"ה אין לשני כלל אפילו בגוף אלא מה ששייר הראשון ולפיכך אם מת שני אי אפשר לשלישי לזכות כלום ועיין בסמוך סעיף ו' ובמ"ש לשם בס"ד:

ואפילו היו בהם עבדים וכו' ואפי' היו בהם כלים וכו'. שם בגמרא (דף קל"ז) ופי' דשווינהו להנהו נכסי איסורי הנאה וסד"א דמצי א"ל דלא יהבית לך לעשות באיסורין קמ"ל ובנ"י פי' דמיירי דזרק על המת יותר מהצריך למת דליכא מצוה ומפסיד חנם ואפ"ה מעשיו קיימים: ומ"ש אבל אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ"מ וכו'. ג"ז שם מימרא דר' יוחנן (דף קל"ז) וע"ש הטעם בפירשב"ם דשכ"מ אינו זוכה לאחר מיתה אבל הראשון זוכה מיד בתחלת מיתה אף על גב דעדיין לא מת: ומ"ש בשם הרמב"ם. בפי"ב מה' זכייה וכתב כן משום דכך מפרש הא דקאמר התם (דף קל"ז) בעובדא דרב ביבי דאף רשב"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא דר"ל דאם מכר או נתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה והטעם דא"כ שיכול לתתם לבנו או ליורשיו שוב לא תמצא לעולם דתיהני ליה האי ואחריך שיזכה בו השני אחריו דפשיטא שיתן לבנו כל הנכסים אבל לאחר לא חיישינן למתנה דאין אדם חוטא ולא לו ומכר נמי לא שכיח דיעבור על דעת הנותן דמה לו למקבל להחזיק בנכסים אלו בעצמן ומה לו בדמיהן אבל רבינו לא עלה בדעתו פירוש זה אלא היה מפרש דאף רשב"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל באומר אחריך לעצמי מודה רשב"ג דאין לו למקבל אלא פירי אבל הגוף שייר לעצמו וליורשיו ואם קדם הראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות ולפ"ז לא משמע דאיכא לחלק בין מוכר ונותן לאחר ובין מוכר ונותן ליורשיו ולכן כתב רבינו ואיני מבין וכו' ומיהו לענין הלכה שני הפירושים עולין לענין דינא דאע"פ דלפירוש הא' אין ראיה לדין היוצא מפירוש השני וכן איפכא מ"מ שניהם אמת והכי נקטינן דבמוכר או נותן לבנו לא עשה ולא כלום וכשהנותן משייר לעצמו לא זכה המקבל כי אם בפירות כל ימי חייו ולא בגוף כלל ואם מכר או כתן מוציאין מיד הלקוחות ועיין בסמוך סעיף ח' וט':

וכתב עוד היה חוב על הראשון וכו'. פירוש דלא אמרו אלא מכר או נתן לאחר שאי אפשר לסלק הזוכה במעות התם הוא דאין לשני כלום במה שמכר או נתן הראשון אבל שעבוד שנשתעבדו הנכסים לבעל חוב או לאשה בכתובתה דיכול לסלקם במעות זכה השני בנכסים ואין בית דין מגבין אותם מנכסים אלו בין שבאו לגבות בעוד הראשון קיים בין שבאו לאחר שמת הראשון:

והר"מ מרוטנבורק לא כתב כן וכו'. וגם בעה"ת כתב כך דכשם שאם מכר ממכרו ממכר ה"נ אם שעבד חל שעבודו עליו ומגבין למלוה חובו וכולי ומביאו ב"י ופשיטא דלהר"מ מרוטנבורק לאו דוקא במת הראשון אלא ה"ה בחייו כשבא ב"ח לגבות מנכסים אלו וכן גרושתו שבאה לגבות כתובתה בחייו דמגבין מנכסים אלו שאין לחלק בין שעבוד למכר ומ"ש הרמ"מ דינו גבי אלמנה מעשה שהיה כך היה ועוד דכל שכן הוא דאפילו כשמת גובין דזכה בהם האחריך כ"ש כשהוא קיים: וכתב ה"ר יונה לאו משום דא"ל ואחריך וכו'. כלומר דאין דין תלוי בלשון ואחריך דוקא וא"כ היכא דלא אמר ואחריך אלא ואם מת לפלוני אם מכר מוציאין מיד הלקוחות הא ליתא דהוא הדין נמי אם אומר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ונראה דראייתו בזה הוא מדתניא האומר תנו שקל לבני וכו' דתני בסיפא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל אלמא דאפי' לא אמר לשון ואחריך לפלוני אלא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הו"ל כאילו אמר ואחריך דעיקר טעמא הוי משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וכולי: ומיהו וכולי. כלומר דבאמר לעשר שנים ליכא למימר דלמתנה גמורה נתכוין וכל זה מדברי הר"ר יונה:

ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום וכו'. דכיון שאמר לשני מהיום לא זכה הראשון כי אם בפירי ולא בגוף והילכך מוציא מיד הלקוחות: וכן אם מת שני וכו'. ה"ט דלסוף כשמת גם הראשון זוכין יורשי השני בגוף למפרע מהיום שכתב לו ואחריך מהיום לפלוני וזו היא דעת האלפסי והאשיר"י כדפי' בסמוך סעיף ב': ומ"ש ואם הם ג' וכו' והוא שבאו ליד השני תחלה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן. תימה דכאן כתב דברי הרמ"ה בסתם ולעיל בסעיף ב' כתב דהא דלא זכה השלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני אי אפשר לשלישי לזכות וכו' היינו טעמא משום דהשני לא זכה לא גוף ולא בפירי דלאו כאומר מעכשיו דמי מכלל דאם אמר מעכשיו דזכה השני בגוף אפי' אם מת שני בחיי ראשון מ"מ כיון דזכו יורשי שני בגוף מהיום לאחר שימות הראשון אף השלישי זוכה בגוף לאחר שימותו יורשי שני אם אמר לשלישי ג"כ מהיום וזה סותר לדברי הרמ"ה דבכאן ואפשר לומר דלעיל לא כתב רבינו אלא לתת טעם מפני מה אין יורשי השני מוציאין כלל הגוף מיד יורשי הראשון ואע"פ שמת שני בחיי ראשון מ"מ יורשי שני עומדין במקומו ואמר דהטעם הוא שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי וכו' דהשתא ודאי ניחא דאין ליורשי שני כלום להוציא אף הגוף מיד יורשי הראשון ועדיין צ"ע:

אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך וכו'. מסקנא דגמ' שם: והמשיא ועצה וכו'. מימרא דאביי שם:

בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אמר ואחריך יחזור לי וכו'. זהו לפי פירוש רבי' בעובדא דרב ביבי וכן פי' רשב"ם וכבר כתבתי בס"ג דהרמב"ם מפרש בו פי' אחר ולענין דינא תרווייהו הילכתא נינהו:

ואם אמר אחריך ליורשי והיה לו בת וכו'. שם (דף קכ"ה) ההוא דא"ל נכסאי לסבתא ובתרא לירתאי הויא ליה ברתא דהוה נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל וקא תבע אמר רב ענן לירתאי ולא לירתי ירתאי ואסיקנא הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתא לא ירית ולא היא דאילו הו"ל ברא לברתא ודאי ירית ובעל ה"ט דלא ירית משום דהוי ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וס"ל לרבי' דע"כ לא קאמ' תלמודא דליתי' לדרב ענן אלא במאי דקאמר דאע"ג דאית ליה ברא לברתיה לא ירית דהא ודאי ליתא דזרעה ודאי עומד במקומה ליטול כשימות המקבל ומסתמא ודאי כשאמר ובתרא לירתאי היתה דעת הנותן גם על ירתי ירתאה כגון זרעה ובעלה אבל לא היתה דעתו על אחי אביה ובני אחי אביה דאינן בכלל סתם ירתאי בלשון בני אדם תדע שהרי אף בני (בני) בנים שהם כבנים אפ"ה כשאמר ינתנו לבניי אין בני בנים בכלל בניי אם לא כשאין לו בן בלחוד כדלעיל בסעיף ד' כ"ש באומר לירתאי דאין בלשון בני אדם בסתם ליורשי אלא בנו וזרעו העומד במקומו וכשיש לו בת הוי בכלל ליורשי גם הבעל דאשתו כגופו ונקראת שארו ולהכי איצטריך לטעמא דהו"ל ראוי ובזה התיישב תמיהת ב"י שכתב דכיון דנותן אמר ובתרא לירתאי כי לית ליה לברתיה זרע מאי הוי הרי אחיו או בני אחיו ירתי דידיה ויחזרו להם הנכסים וצ"ע עכ"ל והכי משמע מפרשב"ם בהך עובדא דסבתא כמ"ש ב"י אבל למאי דפירש לדעת רבי' ניחא ולא קשיא מידי ומדברי הרמב"ם בפ' י"ב מזכייה נראה כדברי רבינו שכתב בהך עובדא דסבתא דאין הבעל יורש נכסים אלו מפני שהן ראויין וכו' אבל אם הניח הבת בן או בת היו יורשין הנכסים שמשמע יורשין אפי' יורשי יורשין עכ"ל ואי איתא דס"ל אפי' אחי אביה או בני אביה לאיזה צורך כתב דאם הניח הבת זרע דיורשין משמע אפי' יורשי יורשין אפי' לא הניח הבת זרע נמי והו"ל למיכתב בסתם אין הבעל יורש נכסים אלו וכו' אלא יורשי הבת יורשין אותן ואע"ג שיש לדחות ולומר דהרמב"ם נקט לשון הגמרא כדרכו מ"מ נראה לפע"ד עיקר כדפי' והכי נקטינן כדברי רבי' המפורשין. ואיכא לתמוה טובא דלמאי שכתב רבי' בסמוך קודם זה דאם אמר ואחריך לי אם מכר מוציא הנותן מיד הלקוחות דאלמא דלא זכה המקבל אלא בפירות ולא בגוף וא"כ כאן דאמר ואחריך ליורשי דמסתמא ודאי אין דעת הנותן אלא שהמקבל יאכל הפירות בחייו ואחריו ליורשיו ואין המקבל יוכל למכרו וכיון שכן אף הבעל יורש אותן הנכסים דלא הו"ל ראוי אלא מוחזק בגוף הנכסים כיון שאין המקבל יכול למכרם דהכי אמרי' בגמ' להדיא דהא דאמר דהוי ליה ראוי לגבי בעל ה"ט דאי קדם סבתא וזבנה זבינה זבינא וכיון דאפילו היתה הבת קיימת לא תטול כלום כיון דקדמה סבתא ומכרה נמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי סבתא אלא ראוי הוא וצ"ל דרבינו סובר דתלמודא מחלק בין דאמר ואחריך לי כיון דלעצמו שייר אין דעת הנותן שיהא זוכה המקבל אלא בפירות ולא בגוף אבל באומר ואחריך ליורשי אין דעתו של אדם כל כך קרובה לגבי יורשיו כמו לעצמו ולמתנה גמורה נתכוין שאף אם מכר או נתן מעשיו קיימים ולישנא דתלמודא בעובדא דרב ביבי הכי דייק דקאמרי' אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא משמע דוקא לעצמו לא אבל יורשי' כאחר דמיין זה נראה לי לומר לדעת רבינו מיהו הרב המגיד כתב דמהך עובדא דסבתא מוכח שאין פירוש זה שפירש רשב"ם ורבי' בעובדא דרב ביבי אמת ותופס בפשיטות דאין חלוק בין דאמר ואחריך לי ובין דאמר ואחריך ליורשי וכן כתב הר"ן הביאו ב"י אבל דעת רבינו כדפרישית:

ומ"ש אבל נכסיי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי וכו' כן כתב הרמב"ם לשם וכתב ה"ה שכ"כ הרי"ף ור"ח וכך הוא דעת הרא"ש שם ואחריה' נמשך רבי' ולא כיש חולקין:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' איכא למידק לאוזה צורך הביא רבינו תשובה זו בחבורו דאי כדי ללמוד ממנה דאפי' בנותן מתנה במקצת דינה כאילו נותן כל נכסיו והיינו דהשיב מתנה טובה היא דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' כו' כלומר דאפי' במקצת נמי מתנה טובה היא כאילו נתן לו כל נכסיו הלא כבר כתב כן בתחלת הסימן בסתם הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וכו' ועיין לשם וי"ל דאתא לאורויי דלא תימה דזה שאמר שאם ימות אחד מבניו בלי זרע שיפול חלקו לאחיו וכו' לא היה צריך לפרש דפשיטא דאחיו יורשין אותו ואם אין אחין אחיותיו יורשים אותו כל הקודם בנחלה אלא לישנא יתירא לטפויי אתא כאילו התנה שלא ימכור ולא יתן לאחרים כדי להעמיד הנחלה ביד בניו וקמ"ל דליתא אלא מתנה טובה היא ויכול למכור וכו' וה"א בתשובה באריכות וב"י מביא מקצתו:

בריא או ש"מ וכו' בפ' מי שמת פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מיני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי על מטלטלי לפלניא אפילו חטי ושערי ואפילו רחיים העליונה קנה לבר מרחים התחתונה כל דמטלטל אפי' רחיים התחתונה קנה איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ולא אפשיטא ופי' ר"ש לבר מחטי ושערי וה"ה לבר מבהמותיו והרמ"ה הוסיף דה"ה שאר מיני סחורות וכו' וכתב ב"י דפשיטא היא כיון דאינם בכלל מני תשמישתיה ואפשר דאפילו את"ל דפשיטא היא כתבו הרמ"ה לאורויי דכשאמר כל מטלטלי אף הסחורות בכלל ובעבדים כתב הרמ"ה כיון דלא איפשיטא לא קנה המע"ה והאלפסי והרא"ש סוברים דאפשיטא בדוכתא אחריתי בפרק יש נוחלין דאסיקנא אין גובין מן העבדים אלמא דכמטלטלי דמי והרמ"ה אמר דאין מכאן ראיה כדפי' רשב"ם ונ"י כ"כ ב"י: ואם אמר נכסי לפלוני וכו' שם אמר נכסי לפלניא וכו' לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו והא דלא כתב כך בעבדים משום דסבירא ליה עיקר כאלפסי והאשיר"י:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הן וכו' פי' שטרות אינן נקני' אא"כ דאיכא כל תלתא מסירה וכתיבה ודכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ובש"מ שנתן חשבינן ליה כאילו הוי ביה הני תלתא וקנה וכבר האריך בזה הרב המגיד פרק ט' מזכייה ודלא כהרשב"א דצריך שהש"מ יאמר בפירוש קני לך הוא וכל שעבודו אבל בבריא אע"פ שהקנה לו בקנין וחשיב כאילו כבר כתב לו דהקנה לו השטר דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ כיון שלא היה מסירה לא קנתה ואע"ג דאפי' כתיבה ליכא הכא כדינא שהרי לא כתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה מ"מ קאמר הרא"ש דאפי' את"ל דלא חיישינן להכי כיון דאיכא שום שטרא מיהו מסירה ליכא הכא כל עיקר:

אח"כ אמר אע"פ שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה כלל אלא במסירה לחודה קנה ולא צריך למכתב קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ולא שום שטרא ולפי דבריו נקנין ג"כ בקנין חליפין לחודיה דהוה ליה ככתיבה בלא מסירה רבים חולקים עליו וכו':

אח"כ אמר ואע"פ שפסק רב אלפס שנקנין אגב קרקע כלומר דהשתא איכא כתיבה דסתם קנין לכתיבה עומד ואגב קרקע תשיב כמסירה דבמה שהחזיק בקרקע כאילו מוחזק בשטרות דמי אין זה אלא בהקנה לו בקנין אגב וא"ל ג"כ קני לך איהו וכל שעבודיה הילכך הכא לא קנתה דינה שטרות אלו דאע"פ שהיו בבית וכו' וא"כ איכא כתיבה ומסירה אפי' הכי לא כתב לה קני לך אינהו וכל שעבודא דאית בהו:

דרכי משה

(א) וכתב המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"א על אחד שנתן ביתו לבנו והתנה שאחריו יהיה לבנותיו ופסק מוהר"ם דמאחר שהראשון הוא יורש אין לה הפסק ובניו יורשים כחו ואפילו אלמנתו גובה כתובתה מבית זה ואין לבנות כלום וע"ל בסימן זה הביא רבינו תשוב' מהר"ם וכתב דיש חולקים עליהם וע"ש ולקמן סימן רנ"ג מדין זה וכתב הרשב"א סימן אלף ל"א דכל זה לא מיירי אלא בשכ"מ אבל בבריא שנתן נכסיו ליורשיו ואמר אחריך לפ' קנו האחרים וכ"ה בתשובת הרמב"ן סימן מ"ה וכ"כ ב"י בשם הר"ן וכתב עוד בשמו שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק וכל זה כתב הרמב"ם פי"ב מה"ז והמ"מ האריך שם בזה ועיין בנ"י בפרק י"נ דף רט"ו ע"א:

(ב) כתב בתשובת ריב"ש סימן נ"ב אם נעשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות של עכו"ם והלך אחד מהן עם הצוואה למקום אחר לדונו בדין ישראל אין דנין שם שלא יהא הפסד לירושה עכ"ל וע"ש:

(ג) ועיין בדברי השגות הראב"ד והמ"מ פי"ג מה"ז נתן טעם לדברי הרמב"ם וע"ש:

(ד) וכן המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"א הביא דברי מוהר"ם בלא מחלוקת אמנם ה"ה פי"ב מה"ז ונ"י פי"נ דף רי"ט ע"ב כתבו שדברי הרמב"ם עיקר ושכן הסכימו הריטב"א ושאר אחרונים וכ"כ ב"י בשם הר"ן והרשב"א:

(ה) דס"ל דאחריך אינו כמעכשיו אבל אם אמר בהדיא מהיום או מעכשיו קנה וכבר נתבאר דיש חולקים בזה וס"ל דגם במעכשיו לא קנה שני ועיין בתשובת מיימוני ס"ס משפטים סימן ס"ט הכותב נכסיו לבנו דלא למיהדר ביה ואח"כ כתב לו שיוכל לעשות בהן רצונו כל ימי חייו אם יוכל למכרן או ליתנן לאחרים שזהו רצונו וע"ש:

(ו) ויגעתי ודקדקתי ולא מצאתי שם ולקמן סימן זה נראה מדברי רבינו שאין כוונתו אלא ליורשים שהיו לו בשעת המתנה וכ"כ לקמן דאם אמר אחריך ליורשי והיתה לו בת כו' עד אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה עכ"ל ונ"ל הטעם משום דהואיל ובשעת המתנה לא הו"ל לשאר יורשים לירש ודאי לא כיון רק על הבת או. זרעה דהוי יורשים בשעת מתנה כנ"ל דעת רבינו ולא כב"י שתמה על רבינו וכתב יש לתמוה למה לא יירשו שאר יורשיו דהא אמר ואחריך ליורשי והרי אלו הם יורשי וצ"ע עכ"ל ומה שנ"ל כתבתי ועיין במרדכי בהגהות דף רס"א שהאריך בדין נכסי לך ואחריך לפלוני: .

(ז) דלא עדיפי הבן והאשה מראובן עצמו דאם יצא מן הבית זכו בו העניים ובאופן זה נתנו לו אבל אם נתנו לראובן סתמא ואחריו להקדש סתמא גם יורשיו היו זוכין בו סתמא כן נ"ל ודלא כב"י שכתב דלא ידע טעם הדבר והניחו בצ"ע ועיין בזה בתשובת ריב"ש סימן קס"ז וקס"ח שהאריך בהרבה חילוקים בדין זה:

(ח) ובנ"י פרק מ"ש דף רכ"ט ע"ב דלא קנה ואפילו אמר מקרקעי ומטלטלי אפ"ה אין עבדים בכלל עד דאמר נכסי כ"כ הריטב"א והרמ"ה:

(ט) אבל בנ"י פרק מ"ש דף רכ"ט ע"ב משמע קצת דאפילו בבריא קנה השטרות וע"ל סי' רנ"ג מדינים אלו:

(י) וכתב ב"י סימן ר"ן בשם תשובת הרשב"א דבמקום דלא קנו השטר אפילו החוב שחייב המקבל עצמו חייב להחזיר הואיל ולא מחל לו דרך מחילה רק כיון להקנות דרך מתנה ומאחר שהמתנה אינה כלום צריך לשלם עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל סימן ע"ה דאין חילוק בין שטרות של ישראל לשטרות של עכו"ם לענין קנין שטרות ובמקום שנקנה שט"ח של ישראל נקנה שט"ח של עכו"ם וע"ש:

(יא) וכן כתבתי לקמן ריש סימן ר"ן ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"א סימן ד' וכלל ע"ז סימן ג' מי שנתן לאחד חבית והיו בו מקצת אבנים וקורות שנפלו מן הבית אי הוה בכלל המתנה. כתב הר"ן בגיטין פ' השולח דף תקע"ו ע"ב בשם הרמב"ן הנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי או בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל הכחוש וכו'. כתב ב"י בסימן רמ"א תשובת הרשב"א על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שיחלקו הירושה כתב שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה וטען שמעון ואמר כיון שמת ראובן אבינו נמחל שיעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו אפילו קודם חלוקה והאריך בדבר זה עכ"ל ב"י וע"ל סימן ע"ז כתבתי מי שכתב מתנה לבניו ולאשתו שיגבו ביחד ומת אחד מהן מה דינו:

מתוך: טור חושן משפט רמט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הנותן מתנה לחבירו וחזר בו -- הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים? במתנה מועטת, אבל במתנה מרובה -- לא, שהרי לא סמכה דעת המקבל שיתננה לו עד שיקננה לו בקנין או באחד מן ההקנאות שהמתנה נקנית בהן:

אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו:

הנותן מתנה לעבד או לאשה -- קנו האדון והבעל. האדון קנה גם הגוף והבעל אינו קונה אלא הפירות אבל הגוף של האשה כשתתאלמן או תתגרש. וזה ביארתי היטב בספר אבן העזר:

הכותב כל נכסיו לעבדו -- קנה את עצמו בן חורין וזה ביארתי בספר יורה דעה:

מדת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו שנאמר (משלי טו, כז) "ושונא מתנות יחיה":

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מתנה לחבירו וחזר בו הרי זה ממחוסרי אמנה. כלומר האומר לחבירו ליתן לו מתנה וחזר בו הרי זה ממחוסרי אמנה במה דברים אמורים במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא וכו' בפרק הזהב (מט.) אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו אמר ר"פ ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה ונתבאר בסימן קק"ד ועיין במהרי"ק שורש קי"ח ובהגהות הראשונות דמרדכי פרק ו' דמציעא:

אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב וכו' ספ"ק דעכו"ם (כ.) תניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי אחד גר ואחד עכו"ם בין בנתינה בין במכירה דברי ר"מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה לעכו"ם במכירה וידוע דהלכה כרבי יהודה והקשו התוס' דבפרק כל שעה מוקמינן ההיא דשולח אדם ירך לעכו"ם כר' יהודה ותירצו דבתוספתא תניא גבי מילתיה דר"י בעכו"ם המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו והא דאמרי' בפרק הדר דא"ל לההוא עכו"ם טול גלוסקא ואע"פ שלא היה מכירו כדמשמע התם שאני התם שהיה מתלוה עמו בדרך ואם תאמר וכי לית ליה דמפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם עכ"ל ומ"ש רבי' אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים לאו לאפוקי ישמעאל אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו ז' מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו:

הנותן מתנה לעבד או לאשה קנו האדון והבעל וכו' מבואר בכמה מקומות מהם פ"ק דקידושין (כג.) ופרק חלון (דף עט):

הכותב כל נכסיו לעבדו קנה את עצמו בן חורין וזה ביארתי בספר יורה דעה סימן רס"ז:

מדת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' וכו' בריש פ"ג דקדושין (נט.):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנותן מתנה לחבירו וכו'. כלומר האומר לחבירו ומבטיחו ליתן לו מתנה וחוזר בו ה"ז ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת וכ"כ בסוף סימן ר"ד ולשם כתב ב"י דכל זה דוקא בעשיר אבל בעני שאין לו ר' זוז נעשה נדר וכופין אותו לקיים אף במתנה וע"ש ועיין עוד בריש סימן רמ"ג:

אסור ליתן מתנת חנם לעע"ג רתב ב"י לאו לאפוקי גר תושב דהיינו שקבל עליו ז' מצות בני נח וזהו שאנו מצוים להחיותו עכ"ל. ולפי דבריו קשה למה לו לרבינו לכתוב לעע"ג ולתת מכשול שיבינו למעט ישמעאלים: