טור חושן משפט רמה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה: אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה:

וכתב הרמ"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו אם תהא שלו קנה אבל בדיבורא לא קנה בחד מהנך לישני אא"כ קנו מידו: אבל אמר אתננו לו אפי' אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מחייב לקיימו בעל כרחיה: ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנה ליה גופא דארעא:

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו על ידי אחר ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו ממה לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו כיון שב"ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת לי הודאת בעל דין כק' עדים והרי הוא של הנותן: ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תנתן ביד שליש עד שיתברר הדבר ודווקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתתי לו ואפ"ה משלשין ולא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא טעה וסבר שלא קבל וקבל אבל אי לא היה במעמד היינו כמו נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתנו דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר:

כתב הרמב"ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידו (אלא) שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטלה היתה מעיקרא שלא קבלתיה אלא בע"כ באונס או בטעות או כיוצא בזה דבריו קיימים ונשבע ע"ז שבועת היסת ותחזור לבעלים:

טען הנותן שומר אתה עליה או שלא מדעת נתתיה או גזולה היא בידך נשבע המקבל בועת היסת ונפטר ע"כ ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן כשטוען המקבל שאינה מתנה יסתלק ממנה ויניחנה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזיר לו שטר המתנה וכן עשה וגם עשה לאביו שטר מחילה אחר כן נתעשר יעקב ובקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה לו שטר מתנה כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבית ואמר שלא יוציא מתחת ידו בחזרת שטר המתנה ובמחילה שעשה לו. תשובה הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב"ד יחזיקו ב"ד הקרקע ביד ראובן ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם אם עדי המתנה הם קיימים ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן ואם אין עדים ישבע יעקב שלא נתן לראובן:

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום אלא שלו היא ואם בא בעל חובה גובה ממנה: אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אם קבלה הוא בעצמו שהרי זה מודה שהיתה בטלה מעיקרא ומעולם לא כיון לזכות בה והודאת בעל דין כק' עדים דמי וחזרה לנותן וכתב הראב"ד דוקא שאינו חב לאחרים אבל אם חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב שיש לו לגבות ממנה אינו נאמן ורש"י פירש שהוא נאמן אפילו יש לו בעל חוב וטעמא דמלתא כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה ורש"י חילק במטלטלי כיון שהן בידו ואמר אי איפשי בהן הויא לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה ואינו יכול כיון שכבר קבלה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחילה ואח"כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה עד שיגיע לידו השטר וכיון שאמר אי איפשי בה קודם שהגיע לידו חוזר לנותן ואם הנותן שכ"מ דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אם הן מטלטלין ואם הוא קרקע לא יצא מתחת ידו בשביל זה:

ואם זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אמר אי איפשי בה כתב הרמב"ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו דשמא המקבל זכה וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה וזה שקדם זכה בה ואין מוציאין מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן דשמא המקבל הוכיח סופו על תחילתו שלא זכה בה וברשות הבעלים הראשונים קיימא עד כאן ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה בה המקבל:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה בפ' השולח (מ:) ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה ת"ר יוחנן וכולן בשטר ופרש"י וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א' מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא מקניא ארעא ור"מ סובר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכ"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו אחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה:ומ"ש דבאמר אתננו אפי' אם קנו מידו לא קנה כתב הר"ש בר צמח שכ"כ הרמב"ן בפ' גט פשוט בשם תשובת הרי"ף וכ"כ דעת הרא"ש ואפי' המתנה מפורסמת וכתב הר"ן וא"ת אמאי לא מהני אפי' בע"פ באומר נתתי משום הודאת בע"ד י"ל דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא ליתן לו נכסיו בלשונות אלו עסקינן:

וכתב הרמ"ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו כו':

(ז) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן וכו' ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת וכו' ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו וכו' שם בברייתא האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. ופרש"י הודאת בעל דין וכו'. כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא ניתן לי נאמן ואוכל הנותן פירות אבל אם מת ובנו אומר לא נתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע. וכתב הרא"ש חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר פי' ודאי זיכה לו ע"י אחר וכתב ה"ה בפ"ו מהלכות זכייה שכך מפורש בתוס':

כתב הרמב"ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' בפ"ד מה' זכייה:ומ"ש רבי' ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן וכו' הראב"ד השיגו כן וגם ה"ה כתב באמת לא הבנתי מה ענין שבועה לכאן ואיפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו ליה אתה מערים בזה כדי להפקיעה מתחת ידינו נשבע על זה היסת וצ"ע עכ"ל ודוקא בטוענים טענת ודאי אבל בטענת שמא אין עליו חרם סתם וכתב עוד ה"ה טען הנותן ואמר שומר אתה עליה וכו' זה פשוט הוא דדוקא כגון שהמקבל החזיק בה שני חזקה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יעקב נתן לראובן בנו קרקע וכו' כלל ס"ח סי' כ"ח:

(יב) מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום וכו' אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין בריש פ' השולח (לב.) אמר רבה בר אבהו מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ופי' רש"י לא אמר כלום וזכה בה בע"כ ואם יש לו ב"ח גובה אותה בשבילו לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו בטלה היא משמע בטלה היתה מקודם שקבלתי הודאת בעל דין כק' עדים דמי והרי הוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן:

כתב הרמב"ם דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה בפ"ד מה' זכייה ודבריו מבוארים בכריתות ר"פ המביא אשם תלוי (כד.) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה ובסמוך אכתוב ביאור דברי הרמב"ם בפרק הנזכר בארוכה: ומ"ש ורש"י חילק במטלטלי כיון שהם בידו ואמר אי איפשי בהם הוי לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר וכו' שם בפרק הנזכר פריך אהא דר"ל ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין דהדרא למרה לא דבריו קיימין והוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה והתוס' והר"ן ז"ל נתחבטו בר"פ השולח על חילוף הגירסאות שבמימרא זו מפרק השולח לפרק המביא אשם תלוי ורש"י כתב בפרק המביא אשם תלוי ה"ג תבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה"ג לה בהשולח וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי איפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנה במטלטלין דכיון דאתו לידיה והפקירם הויא הפקר אבל זה לא הפקיר השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת אלא סיפא תמיהא לן אדר"ל דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קבלתיה והודאת בעל דין כק' עדים דמי לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא וכו' וה"ה דהוה מצי לתרוצי לא דמי לדר"ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתיה הויא למרה דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר"ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קושיא אחריתא ומיהו בקושיא קמייתא דחייב כה"ג ולקמן דלא מצי לדחוייא שניא הכי. וז"ל הרא"ש בר"פ השולח אמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא וכו' ובפרק בתרא דכריתות גרסינן ברוב ספרים איפכא וגירסא דהכא עיקר היא ורש"י גריס התם כגירסא דהכא ופירש דדוקא במקרקעי הוא דאמרינן אם אמר אי איפשי בה לא אמר כלום אבל במתנת מטלטלין קאמר ר"י הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה והיינו טעמא דבמטלטלי שכבר נכנסו לרשותו אם אמר אי איפשי בה הוי לשון הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצאו מרשות הנותן והוי הפקר אבל במתנת קרקע משמע אי איפשי שתהא המתנה קיימת ולא לשון הפקר כיון שאין הקרקע בידו וכיון דאי איפשי להבא משמע לא אמר כלום עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות זכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה. מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים. וכתב הר"ן בר"פ השולח על מ"ש הרמב"ם דאם אמר הרי היא בטילה לא אמר כלום יש לתמוה למה והראב"ד כתב דוקא הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא בין הרי היא בטילה לבטילה היא עכ"ל. וז"ל ה"ה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאת לידו וכו' זו מימרא מפורשת ס"פ יש נוחלין (קלז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' הלה עומד וצווח ור"י אמר לא קנה אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשתק ולבסוף צווח ובהשגות א"א דוקא אמר הרי היא בטילה אבל אמר בטילה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק אלא בין אומר תבטל לחומר בטילה היא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו מתנה זו שאמר המקבל וכו' בכריתות פרק בתרא אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת וכו' וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוקשה להם השיטה שבפרק השולח שנראה כמהפכה מימרא דרבה בר אבהו עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מהסוגיות המתחלפות שבתלמוד ומתוך כך נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דר"ל שאמר אי איפשי וזהו איני רוצה שכ' ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאה ליד המקבל בשתיקה וזהו שכתב המחבר למעלה לא אמר כלום כלומר לענין שתחזור לבעלים וזהו מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת לבעלים בל' מלשונות אלו אא"כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהות כמפקירה כמו שביארנו עכ"ל ויש לתמוה עליו שאין דרכו של הרמב"ם להשמיט הדינים מפני חילוף הגירסאות והו"ל לכתוב הדין היוצא כפי הגירסא היותר נכונה ועוד ק"ל שהיאך כתב שלא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות שהרי כתב בראש הפרק שאם אמר איני רוצה בה לא אמר כלום וזו כגירסא שבר"פ השולח שאילו לגירסת הספרים בכריתות דבריו קיימים מיבעיא ליה ע"כ נ"ל לפרש דברי הרמב"ם שבמקום אומר תבטל או אומר מבוטלת כתב הרי היא בטילה דלרבותא נקט האי לישנא דל"מ אומר תבטל או מבוטלת לרבא משמע אלא אפי' אומר הרי היא בטילה להבא משמע ופירשו בהשגות דמדבריו נלמד דדוקא באומר הרי היא בטילה אבל אם אמר בטילה היא אינה מתנה וכדאיתא בגיטין ובכריתות ונראה שגירסת הרמב"ם ז"ל בשני המקומות הנזכרים במימרא דרבה בר אבהו תבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים בכריתות פריך לר"ל מדאמר רבה בר אבהו דאי איפשי בה לא אמר כלום דמשמע שהיא בחזקת המקבל וקשיא לר"ל דאמר כל המחזיק בה זכה ומשני לא מאי לא אמר כלום דלא הדרא למרה קמא אבל הוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה כך נראה לגרוס לדעתו ז"ל ובהכי סלקא שמעתא שפיר אליביה בלי חסרון שמה שהשמיט סוף מימרא דרבה בר אבהו דאמר בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים לאו השמטה היא לפי שסמך על מ"ש בסוף הפ' שהאומר כתבתי ונתתי שדה פלוני לפ' והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וממילא משמע דה"ה לאומר בטילה היא אינה מתנה דדבריו קיימים כיון דודאי לשעבר משמע וכמו שדייקו ההשגות מדבריו הו"ל הודאת בעל דין וכק' עדים דמי: (ב"ה) ומ"מ מ"ש הרמב"ם שאם אמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום איני יודע מנין לו ואין טעם בדבר דהיאך אפשר שמתחלה שתק מפני שחשב שלא היה בו מום ועכשיו (שהזכיר) [שהכיר] במום שבה צווח שמעולם לא היה בדעתו לקבלו במום: הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחלה ואח"כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה וכו' ואם הנותן שכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכו' בסוף פ' יש נוחלין (קלז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הנה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח ורבי יוחנן אמר לא קנה א"ר אבא בר ממל ל"פ כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק ולבסוף צווח וכתבו הרי"ף והרא"ש האי דינא בשכ"מ הוא דדבריו ככתובין וכמסורין דמו וכיון ששתק כמו שנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא עד דמטי שטרא לידיה. וכ' עוד הרא"ש פירשב"ם בצווח מעיקרא לא קנה דאינו קונה בע"כ ומיהו לא תחזור המתנה של נותן שהרי סילק עצמו מהנכסי' והפקירן וכל הקודם בהם זכה כדאמרינן בפ"ב דכריתות אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ול"נ דבצווח מעיקרו ולא רצה לקבל המתנה אמאי הוי הפקר והלא לא יצאה מרשות הנותן מעולם הוא סילק עצמו מהנכסים אדעתא שיקבלם הלה ואם לא רצה לקבלם אשתכח דלא נפקא מרשותיה כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא גבי חמרא דרב ספרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה הילכך נראה דבצווח מעיקרא הדרא מתנה למרה אבל שתק ולבסוף צווח לא הדרא למרה דכיון דשתק קנה לה וכשצווח ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דמילתיה דר"ל בשתק ולבסוף צווח איירי עכ"ל וכן הכריע הרמב"ן ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד מה' זכייה דבצווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ומ"ש רבינו לחלק בין מטלטלין לקרקע הוא ע"פ שיטת רש"י והרא"ש בההיא דר"ל דפ' בתרא דכריתות וכבר נתבאר שאין דעת הרמב"ם לחלק ביניהם ועיין בנ"י:

ואם זיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אומר אי איפשי בה כתב הרמב"ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו וכו' ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן וכו' בפ"ד מהל' זכייה ודין זה איתיה בס"פ י"נ (קלח. ) ור"פ בתרא דכריתות (עד:) דתניא התם הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלים בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן יורשים ואסיקנא דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי דת"ק סבר מדשתק קנינהו והאי דקא צווח מיהדר הוא דקא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטי לידי מאי אצווח וכתב ה"ה שפסק הרמב"ם דספק הוי משום דאמרינן בפרק השוחט (לט:) על השוחט את הבהמה ואח"כ חשב עליה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעכו"ם זה היה מעשה ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק דלא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דהכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו' דסבר הוכיח סופו על תחילתו ואם הם נסתפקו מי יכריע וכן כתב בעיטור דרבותיו הגאונים פסקו דספק הוא: (ב"ה) ולא חילק הרמב"ם בין אם היא מתנת שכיב מרע לאם היא מתנת בריא כמו שחילקו הרי"ף והרא"ש: ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה בה המקבל טעמו מדכתב בס"פ י"נ האי פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכתב דפליגי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ולא הכריע ומסתמא משמע דהלכה כת"ק וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף שגם הוא הביא פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולא הכריע ומסתמא משמע דהלכה כת"ק וכן פסק הרשב"א ז"ל :

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'. בפרק השולח (דף מ') ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני ה"ה שלו אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר ופי' רש"י וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א' מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא מיקניא ארעא ור"מ סובר באתננה משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו ולפיכך קנה וח"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו אחר זמן ועדיין לא עשה עכ"ל האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו פי' נתתי לו בידו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כק' עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ול"פ הא באבא הא בברא. ופי' רש"י הודאת בע"ד. מקבל המתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה וכסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחייו אמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ובנו אומר לא ניתן שדה זו לאבא משלשלין דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע עכ"ל ונראה דהרמ"ה דקדק כיון דחכמים לא פליגי באתננה אלא מטעם שאין זה אלא מבטיח כפי' רש"י אלמא כל שאינו מבטיח אלא שאומר תהא נתונה לו או תהא שלו קנה ומאי דתני בברייתא נתתיה וכו' לאו באומר בדרך הודאה נתתיה בלשעבר דוקא קתני דלא קתני הכי אלא לאשמועינן דאפילו בלשון עבר לא מהני באמירה מטעם הודאת בע"ד אלא דוקא בשטר כדפירש ר' יוחנן וה"ט דהכא בבא להקנות השדה עכשיו בלשונות הללו עסקינן ולכך בעינן שטר וכדפירש הר"ן לשם והשתא לפי זה ה"ה באומר תהא נתונה לו נמי קנה ע"י שטר וס"ל דה"ה בקנו מידו נמי קנה כמו בשטר ואדרבה קנו מידו עדיף משטר בעלמא כמו שיתבאר בס"ד וס"ל עוד בא"ל אתננה מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר וכו' דאין זה לשון הבטחה אבל בלא מעכשיו לא קנה אפי' קנו מידו דקנין דברים הוא כיון דאינו אלא הבטחה כי היכי דלא קנה בשטר דס"ל דשטר וקנין שוין לכל דיניהם אבל שאר גאונים והרשב"א מכללם סוברים שאם קנו מידו מהני אפי' באומר אתננו דעדיף קנין משטר ועיין בב"י בסי' קצ"ה במחודשים סעיף כ' ובמ"ש לשם גם בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ג הזכיר מחלוקת זו וכנראה מדבריו שלא הכריע שהרי כתב ועל מי שכתב לאשתו בשעת קנס ויעשה כך וכך לכתובה וכו' עד אף על גב דיש מרבותינו דפליגי ואמרי באתן לך מהני קנין סידור היינו משום דכיון דקבל עליו בק"ס צריך ליתן ולקיים מה שקבל עליו בק"ס וצריך לעשות לה כתובה כמו שהתנה אבל כל זמן שלא נתן לא זכתה האשה עד כאן לשונו ולכן איכא לתמוה על הרב בהגהת ש"ע שכתב כאן ומהרי"ו פסק כסברא הראשונה ולכן כתב דהפוסק לאשתו וכו' שהרי מפורש במהרי"ו שפסק דינו הוא אף לדברי רבותינו דמהני ק"ס באתן לך וכו' ואע"ג דבתשובתי כתבתי ליישב דבריו מ"מ העיקר הוא כמ"ש דאין הכרעה בדבריו וכ"כ ב"י בש"ע וז"ל י"א שאם קנו מידו מהני לשון אתן עכ"ל מדלא פסק בסתם שמעינן דאיכא ספיקא אלא דאי תפס לא מפקינן מיניה דמצי למימר קים לי כהרשב"א ודעימיה אבל אינו בדין להוציא מיד המוחזק והכי נקטינן. מיהו לפי המנהג שכותבין בשטרות כל הנ"ל קבלו עליהם בח"ח ובש"ד וביחוד בשידוכין דמפרשים והקנס לא יפטור את החרם וכו' כ"ע מודו דבעי לקיים מכח השבועה כדלעיל בסי' ר"ז סעיף כ"ד. ומיהו אם מת אין היורשים חייבים כדלעיל בסימן ר"ט וגם על זה הארכתי בתשובה בס"ד. וקשה דלעיל בסימן קנ"ז סעיף ך' כתב רבינו ע"ש הרמ"ה ב' דיעות דהיכא דקנו מיניה לתת כך וכך לבנין הכותל אי הוי קנין דברים אי לאו ותיפוק ליה דקנו מידו לא מהני באומר אתננה וה"ה באומר לתת דמ"ש וי"ל דדוקא בנותן מתנה לא מהני קנו מידו באומר אתננה דאינו אלא מבטיח אבל במחייב עצמו לבנות בכותל דאינו מתנה מהני אתננה דאינו הבטחה אלא דמכל מקום פליגי בה רבוותא אי הוי קנין דברים אי לא ודוק:

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך וסבירא ליה לרבינו מדתני בה חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר אלמא ספיקא היא הילכך אם אינו נשאר ביד הנותן ממה לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו לחוב לב"ח כיון שב"ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו וכהא דבפ"ב דכתובות באומר על שטר שבידו אמנה הוא דאינו נאמן בדיבורו לחוב לאחרים כדלעיל בסי' מ"ז וה"נ דכוותיה מיהו קשה דהתוס' והרא"ש לשם כתבו דהאי חיישינן הוי ודאי וכ"כ רבינו בי"ד סי' רס"ז בה' עבדים כדברי הרא"ש דהוי ודאי ויראה לי דרבינו סובר דהתוס' והרא"ש לא כתבו כך אלא לגבי שחרור עבדים דתני בברייתא באותה בבא האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח והוא אמר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דהתם הוא דאפשר שהעבד לא ידע והאדון ידע וטוען ודאי הילכך ה"ה ב"ח ומותר אפילו לישא ישראלית דהא ליכא למימר התם דאינו נאמן בדיבורו לחוב לאחרים בעלי חוביו דהא קיי"ל כדרבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד אלמא דאפילו לחוב לב"ח יכול הוא לשחררו מעכשיו וכיון שכן נאמן ג"כ לומר עשיתיו כבר ב"ח ואמרינן דודאי זיכה לו ע"י אחר ואפילו לישא ישראלית אבל מתנה באינו יכול לחוב לאחרים וליתן מתנות מעכשיו א"כ באומר נתתי כבר שדה פלונית לפלוני נמי אינו נאמן לחוב לאחרים. ותמיהני על מ"ש הרב המגיד סוף פ"ד מזכייה דנראה מדבריו דאף לענין מתנה אמרינן ודאי זיכה לו על ידי אחר ונסתייע מלשון התוספתא ואפשר דלענין ב"ח של המקבל אמר הרב המגיד דאין בדברי המקבל כלום דאיהו לא ידע דזיכה לו ע"י אחר ולכך ב"ח גובה ממתנה זו אבל ב"ח של נותן אם אין לנותן ממה לפרוע מודה הרב המגיד דלא מהני הודאתו לחוב לב"ח וכדברי רבינו כנ"ל: ואם אומר נתתיה לו בידו וכו'. פי' דכיון דאומר נתתיה לו בידו ליכא למימר דזיכה לו על ידי אחר והא דלא אמר גבי נותן הודאת בע"ד כק' עדים דמי ויפסיד הפירות היינו משום דהמקבל זכור הוא יותר מן הנותן לפי שהנותן שקדמה לו מחשבה לתת טעה וכסבור שקבלה זה מידו כ"כ התוס' והרא"ש ושאר מפרשים וכך הוא מבואר בפירש"י ע"ש:

ומ"ש ואם המקבל מת וכו' ודוקא כשהבן אומר וכו'. דברים ברורים הם וראויין לרבינו ז"ל:

כתב הרמב"ם מקבל שטען וכו'. בסוף פ"ד מזכייה והוא מימרא דרב ששת פרק השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ומפרש הרמב"ם דסיפא באומר אינה מתנה דבריו קיימים פי' דאמר מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני אליה וכיוצא בזה ובטלה היא פי' בטלה מעיקרא כדאסיקנא בר"פ השולח אמר אביי בטל ב' לשונות משמע וכו' גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר והיינו דבטלה מעיקרא ולפיכך דבריו קיימים והדרא למרה והא דאמר ברישא מבוטלת היא וכו' כתבו גם הרמב"ם לשם בתחלת הפרק ובסמוך יתבאר בס"ד: ומ"ש ונשבע שבועת היסת. היינו בתבעוהו ב"ח ולא היה בידו לפרוע ואמר ליה אתה מערים בזה כדי להפקיע מתחת ידינו נשבע ע"ז היסת ואע"ג דתקנת הגאונים בטענת אין לי דנשבע בנק"ח כעין דאורייתא אין זה אלא כששבועתו כוללת שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרים לו ושלא החביא וכו' כדלעיל בסימן צ"ט ולפיכך כששבועתו כוללת על כמה דברים החמירו בה דבעינן חפץ אבל כאן שהשבועה היא על דבר פרטי על שדה זו בלחוד לא נשבע אלא היסת ומיהו אפילו על ספק נשבע היסת ולא סגי בחרם סתם מאחר דהשבועה היא באה על שאין לו לפרוע כעין שבועת התקנה וכן בדין האומר על שבידו שטר אמנה הוא ואין בו נאמנות כתב בעה"ת בזה ב' סברות די"א דמחרים סתם וי"א דאשתבע שבועה חמורה בנק"ח כדין הטוען אין לי והביאו ב"י לעיל סימן מ"ו והרמב"ם ז"ל הכריע כאן דנשבע היסת ואף בספק ודלא כב"י שפי' דדוקא בטענת ודאי וכו' דליתא אלא אפילו בטענת ספק ס"ל להרמב"ם דנשבע היסת מטעמא דפי':

ומ"ש טען הנותן שומר אתה עליה וכו'. הכי משמע מדקאמר רב ששת בסיפא מקבל מתנה שאמר וכו' אינה מתנה דבריו קיימים דדוקא כשאמר כך המקבל אבל נותן שאמר כך לאו כל כמיניה אלא מקבל שהוא מוחזק בשדה שני חזקה נשבע היסת ונפטר ואם הם מטלטלין שתחת ידו לאלתר הוי חזקה ונשבע ונפטר: ומ"ש רבינו ואיני מבין וכו'. גם הראב"ד השיגו וכבר נתבאר דאין כאן קושיא:

שאלה לא"א הרא"ש. כלל ס"ח דין כ"ח:

מקבל מתנה וכו'. מימרא הזכרתיה בסמוך ופי' רש"י דבאמר מבוטלת הוא וכו' כל אלה לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו:

אבל [אם אמר] בטלה. משמע בטלה היתה מעיקרא מקמי שקבלתיה הודאת בע"ד כק' עדים דמי והוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן: ומ"ש דבריו קיימים אם קבלה הוא בעצמו וכו'. היינו לפי שאם לא קבלה הוא בעצמו חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר והמקבל לא ידע כדלעיל: וכתב הראב"ד דוקא שאינו חב לאחרים וכו' נראה דלהראב"ד דדבריו קיימין באינו חב לאחרים היינו לענין זה דהדרא מתנה למרה וב"ח דנותן גובה ממנה אפילו אם נשאר ביד הנותן ממה לפרוע אלא שהיא זיבורית וזו היא בינונית אי נמי דמה שנשאר לנותן הוא במקום אחר וזו היא במדינה עמו אבל באומר מבוטלת היא וכו' אין ב"ח של נותן גובה ממנו אפילו לא נשאר בידו ממה לפרוע אבל לגבי ב"ח של המקבל אין חילוק ובכל ענין גובה הימנה ואין המקבל נאמן לחוב לאחרים מאחר שכבר באה המתנה לידו ולרש"י המקבל נאמן אפילו לחוב לאחרים כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכך היא דעת הרמב"ם אלא דמצריך היסת למקבל כעין שבועת התקנה כמו שנתבאר לעיל בסמוך: ומ"ש וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל. צ"ע היכא איתיה להך דהרא"ש בפסקיו או בתשובותיו:

כתב הרמב"ם ז"ל דכשאומר אי איפשי בה וכו' בריש פ"ד מה' זכייה ודבריו מבוארים בכריתות פרק המביא אשם תלוי אר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה אלא שהרמב"ם ז"ל הוסיף לבאר דהיינו באומר כך לאחר שבאה לידו וה"ט משום דבצווח מעיקרו אשתכח דלא נפקא מרשותיה דנותן כדפסק בפ' יש נוחלין ויתבאר בסמוך א"כ צ"ל הכא שכבר היתה תחת ידו איזה זמן בשתיקה ואח"כ צווח ואמר אי איפשי התם הוא דהוי הפקר: ומ"ש ורש"י חילק. שם בכריתות פריך אהך דר"ל ומ"ש מהא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא וכו' מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה לא דבריו קיימים ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה כך היא גי' רש"י ופירש דאמאי לא פריך אדר"ל מאי איפשי דלא אמר כלום ה"ט דכי אר"ל במתנת מטלטלין וכו' והביאו ב"י והבין הרא"ש מדברי רש"י שכך הוא הדין אף למסקנא לחלק בין מטלטלין לקרקעי ואחריו נמשך רבינו ולי יראה מדברי התוספות בריש פרק השולח לפי מ"ש ע"ד רש"י דמאי דפריך תו בכריתות אדר"ל מידי מסולקת הימנה בשדה שלו דלא אמר כלום היינו משום דהוי נמי לשון הפקר מפני שאי אפשר לומר שר"ל בע"א וא"כ מוכח דאף לפרש"י איכא למימר בשדה דהוי לשון הפקר והשתא קשיא למסקנא דר"פ השולח דקאמר בטל ב' לשונות משמע וכו' ולישנא דמהני ביה קאמר גבי אי איפשי בשדה שאינה שלו נמי אמאי לא אמר כלום הלא אפשר לפרשו לשון הפקר אף בשדה ואע"ג דיש לפרשו ג"כ בע"א כלומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת והא יותר קרוב בלשון מ"מ נימא דלישנא דמהני ביה קאמר אלא נראה דלמסקנא דסיפא דמילתא דרב ששת באומר מבוטלת היא וכו' היינו לומר דדבריו קיימים והדרא למרה דכיון דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה כדכתבו התוס' לשם וההיא דר"ל שאני דכיון שכר זכה בה הוי הפקר לפי זה הא דקאמר רב ששת באי איפשי דלא אמר כלום היינו לא אמר כלום דליהדרא למרא אלא הוי לשון הפקר וכל הקודם בה זכה בה ודוקא דלמאי דמשני מעיקרא לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה אלא הוי הפקר התם הוא דצריך לפרש הא דלא פריך מאי איפשי היינו משום דר"ל איירי במטלטלין ורב ששת איירי בשדה ולא אמר כלום היינו שחוזרת לנותן ואינו לשון הפקר אלא אומר איני חפץ שיהא המתנה קיימת דאכתי לא אסיק אדעתיה מסקנא דבפרק השולח דלישנא דמהניא ביה קאמר אבל למסקנא דלישנא דמהניא ביה קאמר אין ה"נ דאף בשדה הוי אי איפשי לשון הפקר ולא אמר כלום היינו דלא הדרא למרה והא דבאומר אינה מתנה בטלה היא דבריו קיימים היינו לומר דהדרא למרה ואם כן לענין דינא לא פליגי הרמב"ם ורש"י ז"ל נ"ל ודו"ק: לשון הרמב"ם ברפ"ד מה' זכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או ה"ה בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו ה"ה הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים עד כאן לשונו ופירש הרב המגיד שדעתו שלא להכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו' וכבר השיג עליו הב"י עין עליו אבל לפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק והוא דהיה גורס במימרא דרב ששת בכריתות כמו בהשולח וכגירסת רש"י שהבאתי לעיל אלא דהיה גורס בלשון המקשן בכריתות מאי לאו לא אמר כלום וקנה לא לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה לה וכל המחזיק בה זכה גם הר"ן בפ' השולח כתב שיש נוסחאות דגורסים כך גם ב"י כתב גירסא זו לדעת הרמב"ם ועתה אבאר דעת הרב ז"ל דמ"ש חזר בו ואמר איני רוצה בה היינו אי איפשי בה ומ"ש או איני מקבלה היינו תיבטל ומ"ש או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נ"ל בה היינו מבטלת דשתי לשונות משמע משמע דר"ל ה"ה בטלה ומשמע נמי מבוטלת בעצמה מטעם מום שנ"ל בה בכל אלו הלשונות לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים הראשונים אלא ה"ה הפקר וכדאסיקנא בכריתות באי איפשי בה לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה וכל המחזיק בה זכה דלפי זה ודאי אף באומר תיבטל או מבוטלת היא כך הדין דהא אכולהו קאמר דלא אמר כלום שפירושו אלא ה"ה הפקר וסיפא דמילתיה דרב ששת באומר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין כתבו הרב בסוף אותו פרק שכתב מקבל מתנה שטען מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכו' והביאו רבינו לעיל ומה שתמה הרב המגיד דלא שמענו חילוק בין ה"ה בטלה לבטלה היא נראה בעיני דאין תמיהתו כלום שהרי מבואר בפרק השולח לגבי גט דהרי הוא חרס משמע להבא כמו ה"ה הקדש ה"ה מופקר וממילא במתנה נמי באומר הרי היא בטלה להבא משמע ואינה הודאה לשעבר מה שאין כן באומר בטלה הוא דאסיקנא להדיא לשם דבמתנה משמעו לשעבר ע"ש: ומ"ש הרמב"ם ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו וכו' וכן בסוף הפרק כתב זו שתחת ידי וכו' אף על גב שאינו מפורש כך בסוגיא דהשולח ודכריתות מכל מקום צריך לפרש כך משום דקשיא למאי דפסק בפ' יש נוחלין בצווח מעיקרו דלא קנה שפירושו לא קנה והדרא למרה דכיון שלא רצה לקבלה אשתכח דלא נפקא מרשותיה וכדאמר בהגוזל בתרא בחמרא דרב ספרא וכמו שהסכים ונימוקי יוסף לשם ודלא כפירוש רשב"ם א"כ לפי זה בעל כרחך הא דאסיקנא בכריתות לא אמר כלום ולא הדרא למרה אלא הוי הפקר היינו דוקא בשותק מתחלה ואחר כך צווח דאי בצווח מעיקרא הוי דבריו קיימין והדרא למרה וא"כ סיפא נמי באומר בטלה היא אינה מתנה דדבריו קיימים אפילו בשותק מעיקרא ודבריו קיימים מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולכך כתב הרב ז"ל בסוף הפרק זו שתחת ידי אינה מתנה וכו' כלומר שכבר היא תחת ידו איזה זמן בשתיקה ועכשיו צווח ואמר אינה מתנה וכו' והרב בספר בדק הבית נתקשה לו ואמר איני יודע מנין לו ואין טעם בדבר וכו' ע"ש ולפע"ד התיישב בטוב טעם: הכותב נכסיו. מימרא דשמואל סוף פ' יש נוחלין ואעיקנא דבצווח מעיקרא לא קנה ובשתק ולבסוף צווח קנה: או נתן מתנה לפלוני. מימרא דר"ל בריש פ' בתרא דכריתות בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה דמפרש הרא"ש דהיינו בשתק ולבסוף צווח דכיון דשתק קנה לו וכשצווח ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דר"ל בשתק ולבסוף צווח מיירי: ומ"ש לחלק בין מקרקעי למטלי. היא על פי דעת הרא"ש שהבין כך מפירוש רש"י וכבר כתבתי דלפע"ד אינו כן:

ואם זיכה לו ע"י אחר וכו' כתב הרמב"ם שהוא ספק וכו'. בפ"ד מזכייה וכתב כך משום דבתלמודא ס"פ י"נ ור"פ בתרא דכריתות קאמרי' דהך דינא תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בברייתא אי אמרי' הוכיח סופו על תחילתו אם לאו ובפרק השוחט מוכח דתלמודא מספקא ליה אי אמרינן הוכיח וכו' אבל דעת הרא"ש כיון דאיכא ספיקא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כת"ק דלא אמרינן הוכיח וכו' דהלכה כרשב"ג במשנתינו אמרי' ולא בברייתא ויש להקשות דבסוף סי' רמ"ג בזורק ארנקי לבית ויצא מפתח זה לפתח אחר דמספקא לן אי אמרינן דהוי כמונח או לא כתב רבינו דאם הפקירו וזכה בו אחר מוציאין אותו מידו ומ"ש הכא דאין מוציאין וי"ל דלעיל בעה"ב חשוב מוחזק מקודם שתפס האחר דמיד שבא לאויר הבית לאחר שהפקירו חשוב מוחזק מספק דשמא כמונח דמי משא"כ הכא דהאחר מוחזק בה ראשונה אחר שנולד הספק ברשות המקבל אך קשה דכתב כאן דאם חזרו בעלים ראשונים ותפסוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ושמא הוכיח סופו על תחלתו שלא זכה בה המקבל לעולם ומ"ש מההוא ארבא דמינצו עליה בי תרי דלעיל בסי' קל"ט דדינא הוא דכל דאלים גבר דאם לאחר שהחזיק בה האחד גברה יד האחר להוציאה מיד המוחזק אין ב"ד מניחים אותו וי"ל דהתם כל אחד טוען ברי ולפיכך כיון שגברה יד אחד והחזיק בה חשבינן ליה כאילו נתברר בב"ד שהיא שלו דהא טוען ודאי ומוחזק בה עכשיו ושוב אין חבירו יכול להוציאה מידו בגבורת יד אלא בראיה אבל הכא שזה לא החזיק בה אלא מספק דשמא היא הפקר ולפיכך אם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה אין מוציאין מידם דבספק כי הא ביד הבעלים הראשונים קיימים ומשמע דאם אח"כ חזרה וגברה יד האחר לתפסה מיד הבעלים הראשונים מוציאין אותה מידן דמיד שבאה ליד הבעלים הראשונים שוב אין מוציאין אותה מידן מספק דברשות הבעלים הראשונים קיימא וה"ט דבספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו דתפיסה מספק לא הויא תפיסה. וראיתי בספר בדק הבית שכתב על מ"ש בשם הרמב"ם דספק הוא וז"ל ולא חילק הרמב"ם בין אם היא מתנת שכ"מ לאם היא מתנת בריא כמו שחילקו הרי"ף והרא"ש עכ"ל נראה דס"ל דכי היכי דס"ל להרי"ף והרא"ש דהאי דינא דכותב נכסיו לאחר ושתק תחלה ואח"כ צווח דאמרינן דזכה בה מיד וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אינו אלא בשכיב מרע אבל לא בבריא ה"נ בזיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אמר איפשי בה דמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש מדהביאו פלוגתא דרשב"ג ורבנן בברייתא בסתם דהלכה כרבנן דזכה בה המקבל נמי אינו אלא בשכ"מ דדבריו ככתובים וכמסורין דמי אבל בבריא לא זכה בה אלא עד שיגיע השטר לידו במקרקעי או שיגיע החפץ לידו במטלטלי ועל פי דעתו זאת כתב בש"ע על דין זיכה לו ע"י אחר דהרי זה ספק וכו' כלשון הרמב"ם ואח"כ כתב וי"א שאם היתה מתנה כיון ששתק בשעה ששמע קנה ור"ל בהאי י"א הרי"ף והרא"ש דכיון ששמע בשעה ששתק מיד קנה המקבל וכי אמר אח"כ אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה והרב בהגהת ש"ע נחלק עליו ע"ש:

דרכי משהעריכה

(א) ובתשובות הרא"ש כלל ל"ט סימן ו' שטר מתנה שכתוב בו כתבו וחתמו עלי בכל ל' ותנו ללאה אשתי כו' לאו שטר מתנה הוא דאין נזכר בשטר שהוא נתן כלום ודאי אם היה מטלטלין ונתנן לאחד וצוה ליתן לאשתו זכתה אשתו אבל כשלא נתן כלום ליד העדים לא זכתה כי הוא צוה לעדים ליתן אבל הוא לא נתן וע"ש:

(ב) ועיין לעיל סימן י"ג כתבתי כל חילוקי קנין דברים. כ' מהרי"ו סימן קמ"ג הכותב לאשתו בשעת הקנס שיעשה לה כך וכך לכתובה נראה דלא זכתה האשה כל זמן שלא כתב לה ואם צריך לקיים מה שפסק הוא פלוגתא דרבוותא וע"ש ועיין בא"ה סימן נ"א מה שכתבתי מזה עוד כתב שם סימן צ"ה דאם קבל קנין לתת דבר לחבירו הוה קנין דברים אע"פ שכתב לו השיעבוד על נכסיו וע"ש:

(ג) ול"נ דבכה"ג אינו נאמן המקבל אפילו בשבועה מאחר שבא לחוב לב"ח וכמו שכתב הרמב"ם בעצמו בפרק א' מהלכות מלוה וכמו שנתבאר לעיל סימן צ"ט מיהו אפשר דבכה"ג נאמן בשבועה מאחר שידע שדבר זה אינו שלו היה מעיקרא לכן נאמן כשבועה שלא קיבלו במתנה מעולם וכמו שכתב רבינו בסמוך לדעת רש"י:

(ד) וכתב נ"י דף רכ"א ע"ב מיהו אם באים בעלי חובות מקבל וגובים ממנו נפטר הלה מחובו עכ"ל וע"ש:

(ה) ועיין מאלו הדינים במרדכי ריש פרק השולח דף תר"ט ע"א: