טור חושן משפט רמ
<< | טור · חושן משפט · סימן רמ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
מי שהוציא ב' שטרות על שדה אחת בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל אחרון את הראשון והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני וכן אם לוה המוכר או הנותן בין זמן שטר הראשון לזמנו של שני בעל חוב גובה ממנו ואם יש שום תוספת בשני לא ביטל שני את הראשון וגובה התוספות מזמן השני ואת העיקר מזמן הראשון ואפי' אם לא כתב לו ואוסיפית לך על מה שמכרתי או שנתתי לך תחילה:
ואם הראשון של מכר והשני של מתנה אם נוכל לתלות שכיון ליפות כחו במתנה משא"כ במכר כגון דינא דבר מצרא שנוהג במכר ואינו נוהג במתנה אז לא נתבטל הראשון ונפקא מינה בשני שאם יבא בעל המיצר לסלקו יראהו שטר המתנה ולא יוכל לסלקו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר של המתנה שאם יראה שניהם הראשון קיים והשני בטל כיון שלא נעשה אלא ליפוי כח ואפי' אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמן מצרנים רואים אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לעניין דרך דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל אחרון את הראשון ואם לאו ביטל אחרון את הראשון וכ"ש אם הראשון של מתנה והשני של מכר שכיון ליפות כחו שאם יטרפנה בעל חוב ממנו שיחזור עליו משא"כ במתנה ולא נתבטל הראשון וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך להראות שטר השני לבדו שאם יבא בע"ח ויראה שניהם ביחד אין האחרון כלום שלא כתבו אלא ליפוי כח ולא נתבטל הראשון והרמ"ה ז"ל כתב ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואיתחזיק תרוויהו בבי דינא בהא אמרינן כיון שמוכח שלא כתב השני אלא ליפות כחו אזלינן בתר קמא ובתרא לאו כלום הוא ושייך ביה דינא דבר מצרא אבל אם הראשון מתנה והשני מכר דאמרינן משום יפוי כח דבעל חוב כתביה לא ביטל שני את הראושן ושניהם קיימים דהוה ליה כמאן דאוסיף ליה דיקלא שהרי הוצרך לכתוב השני בשביל אחריות ואי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי ע"כ וטעמא דמסתבר הוא כי כשהראשון במכר לא שייך אחרון במתנה על מה שמכר כבר לפיכך ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריות של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריותא על שאר נכסיו והוי כתוספת דקל:
שני שטרות שיוצאים על שדה אחת של מכר או מתנה ואין בהם קנין אלא כתב לכל אחד שדי מכורה לך או נתונה לך וזמנם ביום אחד ואינו ידוע למי נמסר תחילה קיי"ל שודא דדיינא שרואין לפי הענין שאם יראה לדיינין שלאחד אוהב יותר או כיוצא בו ודאי לו מסרו תחילה ויחזיקוהו בקרקע וכתב ר"ח דלא אמרינן שודא דדיינא אלא במקרקעי ובדיין מומחה ור"י כתב דאף במטלטלי נמי אמרינן שודא דדייני ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם ואין העדים לפנינו או שהם לפנינו ואין עדי שטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני ואם העדים לפנינו החתומים על זה חתומים על זה דיינינן ע"פ עדותן:
כתב הרמ"ה הני מילי דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה או הלקוחות דכיון שהוא לאחד משניהם ואין לאחד מהם זכות או ראיה בו יותר מלחבירו דנוכל לומר נוקי ממונא בחזקת מריה הלכך דיינינן בהו שודא אבל היכא שהקנה ראובן כל נכסיו לשמעון וחזר שמעון בו ביום והקנה כל נכסיו לראובן ואין אנו יודעים מי הוא האחרון שזוכה בכל הנכסים לא דיינינן ביה שודא דלא דיינינן שודא אלא היכא שהספק בין מקבלי המתנות שיאן לאחד מהם יותר זכות בו מלחבירו אבל היכא שהספק בין הנותן למקבל וכל אחד ואחד היה מוחזק בנכסין תחילה מוקמינן לנכסי דכל חד וחד ברשותיה דהיינו חזקתו הראשונה וה"מ במקרקעי אי נמי במטלטלי ולא קיימי ברשותיה דחד מינייהו אבל אי קיימי ברשותיה דחד מינייהו מוקמינן להו בחזקתיה:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שהוציא ב' שטרות על שדה א' בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל האחרון את הראשון וכו' בפ' נערה שנתפתתה (מד.) א"ר נחמן ב' שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון א"ר פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דב"מ וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דב"מ הוא דכתב כן אי שניהם במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון. מ"ט רפרם אמר אימור אודויי אודי ליה רב אחא אמר אימור אחוליה אחליה לשיעבודיה מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי לשלומי פירי ולטסקא. ופירש"י שני שטרות. של שדה אחד של מכר או מתנה וכתבן ראובן ושמעון אחד בניסן ואחד בסיון: ביטל שני את הראשון. ואם כתב לו אחריות וטרפיה ממנו אין גובה אלא מזמן שני דאי מוסיף בה דקל בשטר בתרא לתוספת כתביה ולא לבטולי קמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת: מ"ט ביטל: אודי ליה. בעל השטר שהראשון מזוייף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שרי: אורועי סהדי. החתומים בראשון ולשלומי פירי שאכל לוקח בין זמן ראשון לשני: לרפרם משלם. ולטסקא לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע. וכתב הרא"ש אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ולא ביטל השני את הראשון אלא השטר הראשון קיים וקנה הדקל בשטר השני לכאורה משמע דכיון דאיכא למיחש לתוספת כתביה לא ביטל השני את הראשון ושניהם קיימים וקשה מ"ש מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו ב' כתובות א' של ק"ק וא' של ש' באת לגבות ק"ק גובה מזמן א' ש' גובה מזמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שנייה לא אמרינן שתיהן קיימות ותגבה ק"ק מזמן ראשון וק' מזמן שני אלא מדלא כתב לה ואוסיפי' לך מאה אמאתי' אחילה לשיעבודא קמא אם באת לגבות השני וכן הכא לישנא דאי אוסיף בה דיקלא לא משמע דכתב לה ואוסיפית לך אשטר הראשון אלא שטר אחר כתב לו ממש ויש בו דקל יותר מבשטר הראשון וא"כ אמאי שניהם קיימים ומיהו פרש"י גם כאן לתוספת כתביה לא שיהו שניהם קיימים אלא אם ירצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה שטר השני יגבה גם הדקל וכ"כ רב אלפס בתשובה ולישנא דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה משמע דבהא מודה רב נחמן דלא ביטל שני את הראשון ושניהם קיימים והר"י ברבי ברוך תירץ דלא דמיין אהדדי דבכתובה שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה מדילי' כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא כתב לה ב' כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוספת כמנהג העול' מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשון אלא שאם תרצה לזכות בשניה שתבטל הראשון אבל במכר שאין דרך המוכרים ב' דברים לכתוב בשטר ב' ואוסיפית לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספ' הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכן עיקר עכ"ל. וסתם דברי רבי' כדעת הרא"ש ז"ל. וז"ל הר"ן דאי אוסיף בה דיקלא בשטרא בתרא לתוספת כתבי' ולא לבטולי לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני נמי ההוא דיקלא ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני דיקלא כך נראה מדברי רש"י ולפי' זה איכא מ"ד דשניהם במתנה דליכא אחריות כמאן דלא כתב ואוסיפי' לך דיקלא אקמא מיבטיל שטרא קמא לגמרי דהא ליכא למימר הכא אי מזמן ראשון גבית ואי מזמן שני גבית ולא ניחא לי בהכי דהכא נמי איכא למימר דכוותה אי ניחא לך דתזכה מזמן ראשון כדי שלא יטרפו מינך מלוים שלי לא תקנה ההוא דיקלא ואי בעית למקניי' לא תזכה בגוף הקרקע עד זמן שני ונפקא מיניה דב"ח קודם גובה ממנו ומיהו כי איכא למימר הכי ה"מ היכא שלא זכה עדיין בשטר ראשון והוא שיזכהו בשניהם בבת אחת הא לאו הכי כיון שכבר זכה בגוף הקרקע בשטר ראשון א"א שיבוא ב"ח מאוחר ויטרוף ממנו שאין גוף הקרקע יוצא מרשותו במחילה ובתנאי דברים בעלמא הילכך בכה"ג מודינא דביטל השני את הראשון אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ה מהלכות זכייה היו ב' שטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת משמע דס"ל ז"ל דלא אמרינן אי מזמן ראשון גבית אי מזמן שני גבית אלא דוקא בשטרי חוב אבל בשטרי מכר כל שבא לגבות מחמת האחריות גובה עיקר מזמן ראשון ותוספות מזמן שני עכ"ל. וגם הרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם פי' ואם הוא שטר מכר ובא לגבות מחמת האחריות גובה העיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני כן כתבו רוב המפרשים עכ"ל: ומ"ש רבינו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר המתנה וכו' כן כתבו שם התוספות והרא"ש ז"ל וז"ל הר"ן וה"מ בשלא נודע שכתב לו שטר א' של מכר דאילו נודע ודאי לא מהני ולא מידי ואית בה משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה באחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא ואע"פ שהגאון רב נטרונאי כתב שאף על פי שנודע שטר המכר ליה בה משום דינא דבר מצרא כיון שכתב לו שטר מתנה לא נתחוורו דבריו והרשב"א כ' דשמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו אם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע ע"כ ואין זה מספיק עכ"ל ודברים אלו כתב ג"כ הרב המגיד בפ"ה מהלכות זכיה: ומ"ש רבינו ואפילו אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא וכו' רואין אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לענין דרך וכו' ג"ז כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל: ומ"ש וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך להראות שטר השני לבדו וכו' שם כתב כן ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה וכתב עליו וטעמא דמסתבר היא דברים נכונים הם וצריך לתת טעם למה שכתב הרא"ש דגם בזה צריך להראות שטר השני לבדו וכולי: ולענין פלוגתא דרפרם ורב אחא כתב הרא"ש שהרמ"ה פסק כרב אחא והר"ן כתב שכן פסק הרמב"ן אבל הרמב"ם בפרק ה' מהלכות זכיה פסק כרפרם משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ולא ידעתי למה השמיט רבינו זה : אם כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך עיין בפ"ק דקידושין (כו:) גמרא נכסים שיש להם אחריות כתב הריטב"א שנשאל על יעקב שנתן בק"ג מעכשיו לראובן מקום אחד בב"ה בסימניו ובמצריו ונתן במתנת ש"מ לשמעון שני מקומות שיש לו בב"ה ולא מצר אותם ושני השטרות זמנם יום אחד ושמעון טוען כי המקום שכתב לראובן הוא אחד מהמקומות שכתב לו וראובן טוען מקומות אחרים הוא שנתן לו והשיב כיון שאין המקום ממיצר במתנת שמעון טענת ראובן טענה היא והמקום בחזקתו שאין ספק מוציא מידי ודאי ועל שמעון להביא ראיה שהוא המקום הנתון לו וראיה בעדים ואפילו בעידי השטר עצמו יכולים הם לפרש. ואין בהם משום כיון שהגיד עכ"ל :
שני שטרות שיוצאים על שדה אחד של מכר או של מתנה ואין בהם קנין וכולי ואינו ידוע למי נמסר תחילה קי"ל שודא דדייני וכו' בס"פ מי שהיה נשוי (צד.) איתמר שתי שטרות היוצאים ביום א' רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני וידוע דהלכה כשמואל בדיני ופירש"י ב' שטרות מכר שדה אחד לשני בני אדם ביום אחד. ומה שפירש רבינו בשודא דדייני כן פירש"י והתו' כתבו בפ' הכותב (פה:) בשם ר"ת דשודא דדייני היינו שהדיין יתן למי שירצה: ומ"ש רבינו ואין בהם קנין משום דביש בהם קנין איכא לפלוגי בהו כדמפליג בסמוך: ומ"ש ואינו ידוע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר יום א' או יותר קודם חבירו דאילו נמסרו לשניהם יום אחד אפי' ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בהם דין קדימה וכדאיתא בפ' הנזכר (שם:) אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסא לרמי בר חמא בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסים אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה אתא רב ששת לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל ומ"ט עבד מר הכי א"ל דקדים א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא מר מ"ט עבד הכי א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא יעוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה ועיין במרדכי סוף פ"ק דמציעא וס"פ מי שהיה נשוי :ומ"ש רבינו וכתב ר"י דלא אמרינן שודא דדייני אלא במקרקעי ובדיין מומחה ט"ס הוא וצריך להגיה ר"ח במקום ר"י כי כן כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל ופי' ר"ח קבלה היא בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקא דיין מומחה כרב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבא הוא וא"ל ר"נ אינך דיין לעשות שודא דדייני וכן כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל ק"ז בשם הירושלמי לאי זה שירצו בית דין מחליטין לו ובלבד שיהא ב"ד מומחה:ומ"ש רבינו בשם ר"י דאף במטלטלין אמרינן שודא דדייני שם כתבו התוס' על דברי ר"ח ולי נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בפ"ק דגיטין וז"ל הרא"ש על דברי ר"ח ונראה דגבי מטלטלי נמי שייך שודא דדייני כי ההיא (גיטין יד.) וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה בשמעתין שודא דדייני ונ"ל דר"ת קאמר בשודא דדייני הבא לפני הדיין אבל ההיא דשליש עליו היה מוטל לעשות שודא דדייני עכ"ל:ומ"ש רבי' ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם וכו' דברים פשוטים הם הרי"ף כתב על עובד' דאימיה דרמי בר חמא האי עובד' מתנת בריא הוה בשטר בלחוד בלא קנין כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר דאי אית ביה קנין הוה קיימא בידא דמאן דקדם אפי' שעה אחת. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות זכיה ב' שטרות שזמנן ביום אח' והם כתובים על שדה אחת בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו בד"א בשטר שאין בו קנין אלא קנה שדה זו בשטר זה שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחלה אבל אם היה בכל שטר מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון עכ"ל וכתב ה"ה אם דרך אנשי העיר לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות ואע"פ שאין אנו יודעים למי מסר ראשון תלינן שהמוקדם נמסר לו קודם והרי קדימת השעות במקום שנהגו לכתוב כקדימת הימים בכל מקום ואם אין דרכן לכתוב שעות וכו' אע"פ שידענו איזה מכם נכתב ראשון כיון שלא ידענו שעת המסירה הרי הדבר מסור לב"ד עכ"ל. וכך הם דברי הרא"ש שר' אעובדא דרמי בר חמא מתנת בריא בשטר בלא קנין היה ולא נודע למי נמסר תחלה א"ל משום דקדים לכתיבה ומסתמא כיון שנכתב תחלה גם נמסר תחלה. א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות והואיל ואין ניכר זמן הכתיבה בשטר לא תלינן המסירה בכתיבה עכ"ל. כתב הרשב"א בתשובה על ב' שטרי המתנה לחוד רואה אני שהמתנה שנעשית בט' בתמוז שהיא מתנה גמורה לעשות ממנו כל חפצה מעכשיו בין יושבת תחתיו בין מורדת ובמתנה השנית הכתובה אחרי זאת נאמר בה בהפך כל זה שלא עשה לה מתנה זו אלא לחיזוק התנאי שהתנה עמה שאם תמות בחייו תהיה רשאה לתת נדוניתא לאביה או ליורשיו אלא שהתנה עוד שאם יגרשנה שלא לרצונה תגבה הכל ולפי שטר זה אין לה בנכסים כלום לתת ולמכור מעכשיו עד שיגרשנה שלא מדעתה וגם שטר זה נכתב בט' בתמוז ונחתם מידי עדים אחרים אם ידעתם והיה שטר זה מוקדם ואחר כך קנו העדים ממנו על השטר שכתב ראשון ועל תנאיו היא קנתה הכל מעכשיו שהרי חזר והקנה לה קנין גמור מוחלט מהיום ואפי' אם היה שטר זה מוקדם וחזר וגרע בשטר זה השני מן הדין קנתה היא בשטר הראשון משעה שקנו ממנו דקנין קונה וגומר מיד בין נכתב בין לא נכתב כמ"ש בפ"ק דמציעא ואפי' לא הגיע השטר לידה מעולם וכדברי רש"י וכן עיקר וכיון שכן אפי' נתרצית היא לבטל אותו קנין ראשון ולהעמיד ענינה על זה השני לא נתבטל הקנין הראשון וצריכה היא שתחזור ותתן לו ולכתוב לו שטר מתנה מכל זה שנתן לה וכדאיתא בפ"ק דמציעא גבי שטרי חליטאתא ואדרכתא אלא שאני רואה שהיא מודה בשטר שני זה אלא שטוענת טענות אחרות ונראה מתוך הדברים שהקנין ההוא שעומד את הכל לכבוד בעלמא אתם רגילים לכתוב כן ולא לחלוטין והשטר הוה השני עיקר שמגלה עיקר התנאים ואם כן אינה יכולה ליתן ולא להקנות מכח שטר זה שני עד שתתגרש שלא מדעתה:
כתב הרמ"ה ה"מ דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן וכו' עד סוף הסימן דברי טעם הם:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שהוציא ב' שטרות וכו' מימרא דר"נ פרק נערה שנתפתתה ב' שטרות היוצאים בזא"ז ביטל השני את הראשון ומפרש בגמרא דהיינו דוקא בשניהם במכר או שניהם במתנה מ"ט רפרם אמר אימור אודויי אודי ליה בעל השטר שהראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודיה מאי בינייהו א"ב אורועי סהדי ולשלומי פירי ולעסקא ופרש"י אורועי סהדי החתומים בראשון לרפרם פסולים לרב אחא כשרים ולשלומי פירי שאכל לוקח בין זמן ראשון לשני לרפרם משלם ולטסקא לפרוע מס למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע וכתב ב"י דהרא"ש כתב ע"ש הרמ"ה דהלכה כרב אחא וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן אבל הרמב"ם פ"ה מה' זכייה פסק כרפרם משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ולא ידעתי למה השמיט רבינו זה עכ"ל ושגגה יוצאה מתוך הקולמוס דהלא מדכ"ר והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני בזה הודיע שהלכה כרפרם וכדפסק הרמב"ם ומ"ש רבינו נוטל הפירות לאו דוקא נוטל דמשמע שהן בעין אלא אפילו אכלן הלוקח והמקבל צריכין לשלם וכדקאמר תלמודא לשלומי פירי שאכל הלוקח וכדפי' רש"י להדיא וכ"כ הרמב"ם כל הפירות שאכל וכו'. אלא דאיכא לתמוה למה לא כ"ר גם כן דאתחזקו העדים החתומי' בראשון בפסולים ושהמוכר או הנותן ישלמו המס מזמן הראשון לשני כיון דפסק כרפרם וי"ל דרבינו נמשך אחר הרמב"ם דפסק כרפרם ואפ"ה לא כתב הך דאורועי סהדי נראה שלא היה כתוב בגירסתו וכן נראה ממ"ש הרב המגיד לישנא דתלמודא איכא בינייהו לשלומי פירי ולטסקא ולא הביא הך דאורועי סהדי בהך דלטסקא אע"ג דכתבו הרמב"ם לא כתבו רבינו משום דכל שכן הוא כיון דאפילו פירות שאכל משלם הלוקח והמקבל מזמן ראשון עד זמן שני כ"ש שאין חיוב תשלומי מס אלא על המוכר והנותן שאין חיוב המס אלא בשביל אכילת פירות ותלמודא דקאמר לטסקא אף על גב דשמעינן לה מכלל לשלומי פירי דהא בהא תליא ניחא לה לפרושי כל מאי דנפקא מינה בין רפרם לרב אחא. ועי"ל בהא דלא הביא רבינו הך דאורועי סהדי אליבא דרפרם והוא משום דהתוספות בשם ר"י כתבו דתימא גדול הוא לפסול העדים בענין זה לרפרם כפירוש הקונטרס ונראה לר"י דאם יש למקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אלו חתומין בו מרעין ליה לשטרא הואיל והוא הודה שהן פסולין אי נמי לפסול חתימתן קאמר משום דאימור זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הוה מזויף עכ"ל וכ"כ הרא"ש אבל הר"ן לא כתב אלא כתירוץ השני של תוספות ומפני הספק בין פרש"י לתוספות והתוספות גופייהו איכא ספק בין שינויא קמא לשינויא בתרא על כן השמיט רבינו דין אורועי סהדי אליבא דרפרם ולא כתבו כלל כי כן דרכו של רבינו להשמיט בכל מה שנסתפק בו כמ"ש כמה פעמים: ומ"ש וכן אם לוה המוכר וכו' כ"כ התוספת והרא"ש לשם ובין לרפרם ובין לרב אחא דינא הכי ולא ידעתי למה לא כתב רבינו עוד מ"ש התוס' והרא"ש דאם קנה המוכר או הנותן שדה אצל שדה זו בין זמן ראשון לשני דלא מצי הלוקח והמקבל לסלקו מטעם שהוא בן המצר כיון דביטל השני את הראשון: ואם יש שום תוספת וכו' שם מימרא דרב פפא וע"פ פי' הרא"ש ודלא כפרש"י והאלפסי בתשובה אלא כפי' הר"ר יצחק ב"ר ברוך וכך הוא דעת הרמב"ם לשם וכתב ה' המגיד שכ"כ רוב המפרשים וב"י הביאם ואם הראשון של מכר והשני של מתנה וכו' שם בגמרא: ומ"ש וצריך שלא יראה וכו' כ"כ התוס' והרא"ש אבל הר"ן וה' המגיד כתבו ע"ש רב נטרונאי גאון וע"ש הרשב"א דאפילו מראה אותו לית לן בה ע"ש ובית יוסף מביאו ומיהו משמע מדבריהם דהעיקר דצריך שלא יראה אותו וכו': (ב) ואפילו אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא וכו' כ"כ התוס' והרא"ש אלא דאינהו כתבו דנ"מ לענין דרך אפילו למ"ד מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן ורבינו כתב כגון לענין דרך דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן והא ליתא דהא קי"ל כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר וכמבואר בסימן רי"ד סעיף י"ד וט"ו ויש ליישב דכל מאי דמצינן לפרושי דלא ביטל השני את הראשון ולא נתכוון במתנה אלא ליפוי כח טפי ניחא לן ולפיכך אף על גב דאנן קי"ל דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ תלינן דאיהו דנתן במתנה בשטר שני הוה סבירא ליה דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר כחכמים דפליגי אר"ע ולכך כתב לו במתנה ליפות כחו דכולי עלמא מודו דנותן בעין יפה נותן והקנה לו גם את הדרך ומשום הכי לא ביטל שני את הראשון: ומ"ש וכל שכן אם הראשון של מתנה וכו' ג"ז שם בגמרא ורבינו כתב דהוי כל שכן משום דהשני של מכר אינו יפוי כח בלחוד אלא הוה לי' כאילו הוסיף לו דקל כדמסיק ע"ש הרמ"ה: ומ"ש בשם הרא"ש דגם בזה צריך שלא יראה וכו' שם כ"כ ומ"ש בשם הרמ"ה וכו' כתב ב"י דברים נכונים הם וצריך לתת טעם למ"ש הרא"ש דגם בזה צריך להראות השטר שני לבדו וכו' עכ"ל ואפשר כיון דגם האחריות אינו אלא ספק באם יבא ב"ח לטרוף ממנו אינו אלא יפוי כח בלבד כמו יפוי כח דדינא דב"מ אם יצטרך לכך ולא דמי להוסיף דקל דהוא ודאי הוספת דררא דממונא:
שני שטרות שיוצאים על שדה א' וכו' ס"פ מי שהיה נשוי אתמר ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקים ושמואל אמר שודא דדייני ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דלא כמ"ש במרדכי דר"ב כתב בשם גאון דכאן הלכה כרב מדקי"ל ממון המוטל בספק חולקין וכו' וע"ש וכתב הרא"ש דבשטר מכר או מתנה על שדה א' מיירי אבל שטרי הודאו' והלואות היוצאים ביום א' חולקין דהתם שעבודא איכא ואינו חל אלא משעה שמוכח מתוך השטר שחל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתב בו וביום שנכתב השטר אין הוכחה בו מתי התחיל השעבוד בבקר או בערב הלכך חולקין אבל קניית מכר או מתנה כל הקודם בקנין זכה עכ"ל וזש"ר ואין בהם קנין משום דאי הוה בהו קנין כל הקודם בקנין ע"פ בירור עדים זכה כמו שכתוב בסמוך והיינו עובדא דאימיה דרמא בר חמא ומר עוקבא בר חמא דאיתא התם דאמר בה ר"נ שודא דדיינא דלא היה שם אלא כתיבה בשטר במתנת בריא בלא קנין לזה בבקר ולזה בערב ולא נודע למי נמסר השטר תחלה דאי אית בה קנין הוה קיימא בידיה דמאן דקדים קניינו אפילו שעה אחת וכמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לשם: וכתב ר"ח דלא אמרי שודא דדייני אלא במקרקעי כו' פי' אבל במטלטלי לא אמרינן שודא אלא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין וכ"כ בערוך ערוך שד. ונראה דטעם דבר זה משום דבמטלטלין איכא למימר אי איתא דלאותו שהוא אוהבו יותר בודאי לו מסר השטר תחלה לא הו"ל לנותן לעשות בכתיבת שטר אלא הו"ל ליתן המטלטלין ביד אוהבו ולהחזיקם ברשותו ולכך מספק חולקים אבל במקרקעי א"א אלא בשטר ואמרינן שפיר שודא:
וכתב הרמ"ה וכו' והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה וכו' כלומר השתא כיון שאין המוכר והנותן טוענים כלל שתחזור המתנה לידם אלא אדרבה יצאת המתנה מרשות המוכר או הנותן והוא עומדת ביד א' ממקבלי המתנה לאותו שנמסר השטר בידו תחלה אלא שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה הלכך כיון דאין זה מוחזק בה יותר מזה דשניהם שוין שכ"א מתנה בידו ואין שום אחד מהם מוחזק בנכסים אמר בהו שודא וכו': כתב ב"י ומ"ש ואינו ידוע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר יום אחד או יותר קודם חברו דאילו נמסרו לשניהם ביום אחד אפילו ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בהם דין קדימה וכדאיתא בפ' הנזכר אימיה דרמי בר חמא וכו' עכ"ל. נראה מדבריו שהבין מ"ש למי נמסר תחלה פירושו למי נמסר הכתיבה תחלה כלומר למי כתב תחלה ולכך כתב לפרש דהיינו למי נמסר יום אחד או יותר וכו' דאילו ביום אחד אין בהם דין קדימה בכתיבה דלאו בירושלים יתבינה דכתבינן שעות וכדאמר רב נחמן בהך עובדא דאימיה דרמי בר בר חמא וכו' ושרא ליה מאריה דהדבר פשוט דפירוש אינו יודע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר השטר בידו תחלה דאם היה ידוע בעדים היה זוכה בו אותו שנמסר בידו השטר תחלה אפילו נכתב לבסוף ואפילו נמסר לכל א' השטר שלו ביום אחד אותו שידוע בעדים שנמסר לו תחלה זכה בה דדוקא בכתיבה אין חלוק מי קודם בכתיבה אפילו ידוע בעדים שנכתב לו בבקר ולחברו בערב דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אבל במסירת השטר אפילו היה נמסר לזה ולזה ביום אחד אותו שנמסר השטר בידו תחלה זכה בנכסים והכי משמע להדיא מדברי הפוסקים אבל היכא דאיכא קנין אותו שקדם קניינו אפילו שעה אחת זכה בנכסים אפילו ידוע שנמסר השטר לחבירו תחלה דקנין אינו חוזר לאחר שאינן עסוקין באותו ענין:
דרכי משה עריכה
(א) ולא ידענא למה אמר דהשמיט רבינו דין זה דהא כתב בהדיא כדברי הרמב"ם ז"ל. כתב הר"ן פרק נערה דף תפ"ה ע"א וכ"ש אם כתב לו בראשונה שדה שלם ובאחרונה כתב לו חצי שדה דביטל שני את הראשון וכתב שם המרדכי בשם ר"ת על ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אמר פעם שני תנו מנה לפלוני והשיב דאין לו אלא מנה אחת כיון דלא אמר תנו עוד מנה אחת וכ"פ רבינו שמואל מבוניבורג עכ"ל וכ"ה בהגהות מרדכי דב"ב דף רס"ב ע"ב. ועיין בתשובת הריב"ש סימן תע"ח מדין שוברים היוצאים על שטר אחד וע"ש:
(ב) אבל ב"י כתב לקמן ס"ס רנ"ג מתשובות הרשב"א דחולק על זה וס"ל דלא אמרינן שמא כיון על מקומות אחרים אלא חזקה הידוע נתן לו וכן ש"מ שנתן אחד בית לא חיישינן שמא יש לו בית במקום אחר אלא נתן לו הידוע מיהו כתב דזכה ראובן במקומות אלו מאחר שנתן לו במתנת בריא ובקנין לא יוכל לחזור בו:
(ג) בשם תשובת מוהר"ם דלא אמרינן שודא אלא בדיין מומחה וגדול הדור ולא אמרינן ג"כ שודא דדיין אלא במקום דאתמר בגמרא ובמקום דלא אתמר המ"מ ע"ה ועיין שם בהגהות דף תק"ן ע"ד שו' דינין הם בתלמוד דאמרינן בהו שודא ועיין במרדכי ריש י' יוחסין וריש שבועת העדות מדין שודא וכתב הר"ן בריש שבועת העדות דיש גורסין שוחדא דדיינא בחי"ת כי מותר ליקח שוחד בענין זה כי הדיין מותר לעשות מה שירצה וכ"כ נ"י פרק חזקת הבתים דקע"ג ע"א ונ"ל דדברי הר"ן ונ"י אינם אלא לפי' התוס' פרק מי שהיה נשוי דפי' שביד הדיין לעשות מה שירצה אבל כפרש"י דפי' שצריכין לראות למי היה אוהב יותר ודאי אסור ליקח שוחד כמו בדין אחר כנ"ל. מיהו בתוס' פרק הכותב כתבו דאם נטל שכר על זה דינו לאו דין כב"י ס"ס ס"ה שכתב הריטב"א דהאומר ר' זוז לפלוני והיו ב' ששמותיהן שוות יחלוקו וצ"ע דהא בגמרא גבי נכסי לטוביה משמע שדנין ביה דין שודא וע"ל סימן רנ"ג:
(ד) וכ"כ בשם מהר"מ הלכה למעשה: