פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים ג

טורעריכה

ובכניסתו לבית הכסא יאמר: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם". וכן יאמר בכל פעם שיכנס.

ויהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב. וימשמש בפי טבעת ואחר כך ישב. ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח, ואשה – מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום.

וכשיושב, יכוון שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון, או איפכא, אבל לא ישב בין מזרח למערב. ומיהו דווקא כשנפנה במקום מגולה; אבל במקום שיש מחיצות, כגון בית הכסא שבבית, אין צריך לדקדק.

וכשנפנה בשדה, אם הוא אחורי הגדר, יפנה מיד; ובבקעה, יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות את פירועו.

ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי. ויקנח ביד שמאל, ולא בימיןג. ולא יקנח בחרס, משום כשפים; ולא בעשבים יבשים, ולא בצרור שקינח בו חברו. ויפנה בצניעות בלילה כדרך שעושה ביום.

ולא ישתין מעומד, שלא יתזו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו; אם לא שיעמוד במקום גבוה, או שישתין לתוך עפר תיחוח. ויזהר לבל יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ואף אם הוא נשוי. ולא ישהא צרכיו.

בית יוסףעריכה

  • ובכניסתו לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים וכו' – הכי איתא בסוף מסכת ברכות. ופירש רש"י: אל המלאכים המלווים אותו הוא אומר, שנאמר: "כי מלאכיו יצווה לך".
וכתב ה"ר דוד אבודרהם בשם חידושי רב"ש, שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו, אבל איניש אחרינא לא, משום דמיחזי כיוהרא, עד כאן. ונראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו.
  • ויהא צנוע בבית הכסא – פשוט שם.
  • ולא יגלה עצמו עד שישב – גם זה שם: אין נפרעין מעומד עד שישב.
  • וימשמש בפי הטבעת ואחר כך ישב – גם זה שם: משמש ושב ואל תשב ותמשמש, שכל היושב וממשמש, אפילו עושין לו כשפים באספמיא, באין עליו. ופירש רש"י, ממשמש בצרור או בקיסם לפתוח נקביו (א).
  • ויגלה מלפניו טפח וכו' – בשילהי פרק מי שמתו תני חדא, כשהוא נפנה מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים, ותניא אידך, לאחריו טפח, ולפניו ולא כלום. מאי לאו, אידי ואידי באיש, ולא קשיא, כאן לגדולים כאן לקטנים? ותסברא: אי בקטנים, לאחריו טפח למה לי? אלא אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא: הא באיש, הא באשה. ופירש רש"י ז"ל: מאחריו טפח – ולא יותר, משום צניעות. מלפנים טפחיים – משום קילוח מי רגליים הניתז למרחוק. אלא אידי ואידי בגדולים, ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים. הלכך באיש, מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים; באשה, מלפניה ולא כלום. עד כאן לשונו.
ובספרי רבינו וגם בספר אורחות חיים, נפל טעות, וכתוב "לפניו" במקום "לאחריו" ו"לאחריו" במקום "לפניו", וכך צריך להגיה: ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח. וכן כתוב בפסקי הרא"ש וברמזים.
  • ודע דבאשה כתוב בפסקי הרא"ש, "מלפניה טפח ומלאחריה ולא כלום". וטעות סופר הוא, דכיוון דבאשה ליכא קילוח מי רגליים כמו באיש, וגם מקום הטלת מי רגליים הוא נוטה בה לצד אחר, אינה צריכה לגלות מלפניה כלום; ועל כל פנים צריכה לגלות מאחריה לגדולים, כדי שלא תטנף בגדיה, כי היכי דשרינן באיש. וצריך להגיה: "מאחריה טפח, ומלפניה ולא כלום", וכן כתוב ברמזים ובאורחות חיים.
  • וכשיושב יכווין שיהא פניו לדרום וכו' – בסוף פרק הרואה (ברכות סא ב) תניא: הנפנה ביהודה, לא יפנה מזרח ומערב, אלא צפון ודרום. ובגליל, צפון ודרום אסור, מזרח ומערב מותר. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו אלא ברואה. רבי יהודה אומר: בזמן שבית המקדש קיים, אסור; בזמן שאין בית המקדש קיים, מותר. רבי עקיבא אוסר בכל מקום. רבי עקיבא היינו תנא קמא? איכא בינייהו חוצה לארץ.
ופירש רש"י: לא יפנה מזרח ומערב, אחוריו למזרח ופניו למערב, ולא אחוריו למערב ופניו למזרח. מפני שירושלים בארץ יהודה היא, בצפונה של ארץ יהודה בגבול שבין יהודה לבנימין. ויש מארץ יהודה הימנה למזרח עד סוף ארץ ישראל, והימנה למערב עד סוף ארץ ישראל, שארץ יהודה על פני כל אורך ארץ ישראל היא, מן המזרח למערב, כרצועה ארוכה וקצרה. ואם יפנה מזרח ומערב, יהיה פירועו לצד ירושלים, או פירועו שלפניו או פירועו של אחריו. אבל צפון ודרום יפנה, ובלבד שלא יפנה כנגד ירושלים ממש, בדרומה של ארץ יהודה. ובגליל, שהיא בצפונה של ארץ ישראל, לא יחזיר פניו צפון ודרום, אלא מזרח ומערב.
ובתר הכי אמרינן בגמרא: רבה הוו שדיין ליה ליבני מזרח ומערב. אזל אביי שדינהו צפון ודרום. עאל רבה, תרצינהו. אמר: מאן האי דקא מצער לי? אנא כרבי עקיבא סבירא לי, דאמר: בכל מקום אסור. ופירש רש"י: הוו שדיין ליבני. לבינים שישב עליהן ליפנות, היו מתוקנות וזקופות על צידיהן, ראש אחד למזרח והשני למערב, לבינה אחת לצפון ולבינה אחת לדרום, והוא יושב על האחת ונפנה בינתיים; נמצא הוא נפנה צפון ודרום. ולא היה רוצה לפנות בבבל מזרח ומערב, לפי שבבל במזרחה של ארץ ישראל עומדת, שלא יהא פירועו לא מלפניו ולא מאחריו לצד ארץ ישראל.
ומשמע דהלכה כרבי עקיבא, כיוון דרבה סבר כוותיה. ואביי דאפיך, לאו משום דסבר דאין הלכה כרבי עקיבא, אלא לראות אם במתכוון סידרם כן רבה אם לאו, וכן פירש רש"י ז"ל. וכן פסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות בית הבחירה, וכן פסק בסמ"ג, וכן נראה מדברי רי"ף והרא"ש ז"ל.
וכך הם דברי רבינו. אלא שהיה לו לפרש, דהא דאסור ליפנות בין מזרח למערב ושרי בין צפון לדרום, היינו בעיר העומדת במזרחה של ארץ ישראל, דומיא דבבל, וכדפירש רש"י. אבל עיר העומדת בצפונה של ארץ ישראל, דומיא דגליל, או אם עומדת בדרומה של ארץ ישראל, הוי איפכא, דבין צפון לדרום אסור, ובין מזרח למערב מותר, כדקתני תנא קמא בהדיא, "ובגליל צפון ודרום אסור, מזרח ומערב מותר". וליכא למימר דרבי עקיבא כי אמר "בכל מקום אסור" – לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני רישא, ולא אצפון ודרום; דאם כן, כי מקשה: "רבי עקיבא היינו תנא קמא", הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו דלתנא קמא, ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי צפון ודרום, ובגליל הוי איפכא; ולרבי עקיבא בכל מקום מזרח ומערב אסור, וצפון ודרום מותר.
וכן יש לתמוה על הרמב"ם, שגם הוא כתב סתם דאסור ליפנות בין מזרח למערב ומותר בין צפון לדרום.
ומיהא אפשר לדחוק ולומר, דלא אמזרח ומערב וצפון ודרום דעולם קאמר, אלא אמזרח ומערב דמקדש שהזכיר קודם בסמוך קאמר דאסור, וצפון ודרום דמקדש קאמר דשרי. וארץ יהודה היה מזרחה או מערבה כנגד מערב ההיכל או מזרחו, ומשום הכי אסור ליפנות שם בין מזרח למערב, ומותר בין צפון לדרום. וגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו, ומשום הכי צפון ודרום אסור, מפני שהוא כנגד מערב ההיכל או מזרחו; ובין מערב ומזרח מותר, לפי שאינו כנגד מזרח ומערב דהיכל, אלא כנגד צפונו או דרומו.
וכן יש לדקדק מלשון ספר המצוות גדול, אם הנוסחא שבידינו אמיתית, שכתוב בה: אין קובעין בית הכיסא וכו' מפני שההיכל במערב, לפיכך לא ייפנה אדם למזרחו או למערבו, עד כאן. ומדקתני "למערבו", משמע דאמערב ההיכל קאי. אלא שאני חוכך בנוסחא זו, משום דאם כן, הווה ליה למימר גם כן "ולא למזרחו".
אבל לדברי רבינו אי אפשר לומר כן, שהרי לא נזכר בדבריו לא היכל ולא מקדש. ואפשר שסובר, שרבי עקיבא כי אסר בכל מקום, לא קאי אלא אמזרח ומערב דקתני ברישא, וכמו שכתבתי לעיל. וכי אקשי: "רבי עקיבא היינו תנא קמא", הוי מצי לתרוצי דהא איכא בינייהו, אלא דחדא מתרי מילי נקטא. והביאו לפרש כן, מדחזינן דבירושלמי לא הזכיר חילוק בין מקום למקום, אלא סתים ותני: המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב, אלא לצדדין.
ולפי זה, טעמא דמילתא דלא יפנה אדם בכל מקום בין מזרח ומערב, הוא משום דשכינה במערב, ומשום הכי, לזכר בעלמא, בין מזרח למערב אסור בכל מקום, לאיזה רוח שיהיה. וכן יש לדקדק מדברי רש"י גבי נותן מיטתו בין צפון ודרום. וכן נראה מדברי הרמב"ם, שכתב בפרק הנזכר וזה לשונו: "אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום, מפני שההיכל במערב. לפיכך לא יפנה לא למערב, ולא למזרח, מפני שהוא כנגד המערב, אלא בין צפון לדרום נפנין וישנין", עד כאן לשונו (ב). וזה נראה עיקר.
  • ומה שכתב דלא יישן בין מזרח למערב, אפשר שהוא מהא דאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות ה ב): אבא בנימין אומר, כל ימי הייתי מצטער וכו' ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. אלא דקשה לי, היכי מסיים בה, "דאמר רבי חמא בר חנינא: כל נותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים", דמשמע דלאו משום איסורא קאמר, אלא כי היכי דלהויין ליה בנים זכרים.
ואפשר שלא היה גורס "דאמר רבי חמא", אלא "אמר רבי חמא". ואבא בנימין, משום דאיכא איסורא היה מצטער על הדבר. ודרבי חמא מילתא באפי נפשה היא, דאתא למימר שאם הוא נזהר בדבר זה, הויין ליה בנים זכרים. ואפילו אם תמצי לומר שהיה גורס "דאמר רבי חמא", אפשר שהיה מפרש דאבא בנימין משום איסורא היה מצטער, ומייתי מדרבי חמא שנותנין שכר טוב לנזהר בדבר.
  • ונראה מדברי הרמב"ם, שאפילו האדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב. אבל התוספות כתבו שם, כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום, ולא בין מזרח למערב. ודווקא כשיישן עם אשתו, מפני שהשכינה שורה בין מזרח למערב, והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש, וכן משמע ומוכחי קראי, עד כאן לשונם.
ואף על פי שהעולם נוהגים כדברי התוספות, נראה לי שהוא מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, אלא חד או תרי בדרא. והנכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל, שהוא עמוד ההוראה. *ואמאי דקתני "על מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום", פירש רש"י: ראשה ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיניי שהשכינה במזרח או במערב, לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות, עד כאן.
  • ולעניין מטיל מים, לפי מה שכתב רש"י, שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו שלפניו או של אחריו לצד ירושלים, נראה דמטיל מים ופניו לצד מזרח שרי; שמאחר שאינו צריך לפרוע אלא מלפניו, הרי אין פירועו לצד ירושלים. וכן נראה, מדגרסינן בירושלמי: תני, המסיך את רגליו, לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב. משמע דבמסיך את רגליו הוא דאסור, אבל מטיל מים, מותר להחזיר אחוריו למערב.
ואיכא למידק, דמשמע בירושלמי דמסיך את רגליו ואחוריו למערב דווקא הוא דאסור; הא פניו כלפי מערב שרי. ואם איתא דמטיל מים הוי איפכא, דפניו כלפי מערב אסור, ואחוריו למערב שרי, הוי ליה למיתני דין מטיל מים בהדיא, דלא שמעינן מדין מסיך את רגליו.
ונראה לי, דירושלמי הכי קאמר: לא מיבעיא דלא יתן פניו למערב, דכיוון דמגלה מלפניו טפחיים, פשיטא דאסור; אלא אפילו אחוריו, דאינו מגלה אלא טפח, אסור ליתן למערב. וממילא משמע דמטיל מים לא יתן פניו למערב, אבל למזרח שרי.
ולפי זה באשה, כיוון דקיימא לן שאינה מגלה מלפניה ולא כלום לעולם, אפילו להסיך רגליה, איכא למישרי בפניה למערב. ואפשר דלא פלוג רבנן בין איש לאשה.
אבל לדברי הרמב"ם, שכתב שמפני שההיכל במערב לא יפנה למערב ולא למזרח, מפני שהוא כנגד המערב, נראה שאין הטעם מפני שפירועו למערב, אלא מפני שהוא נפנה במערב או ברוח שכנגדו. ולפי זה הדבר פשוט שאין לחלק בין איש לאשה; ואי שרי להטיל מים, אפילו פניו למערב שרי.
וכן כתב הוא ז"ל שם: וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים, ישב ופניו כלפי הקודש, או יסלק הקודש לצדדין. הרי בהדיא דשרי להטיל מים ופניו למערב, דהא אפילו מן הצופים ולפנים שרי, וכל שכן חוץ לצופים. והא דקאמר: "ישב ופניו כלפי הקודש", אפשר דלרבותא קאמר, דאף על פי שמלפניו הוא פורע טפחיים, מותר לו להחזיר פניו כלפי הקודש, אף על פי שהוא מן הצופים ולפנים. ויותר נראה לומר דהרמב"ם לא חייש לפירוע, אלא שלא יחזיר אחוריו לקודש. ומפני כך, מן הצופים ולפנים, צריך שיחזיר פניו כלפי הקודש; אבל חוץ לצופים, בכל עניין שרי להטיל מים. וכן נראה שהוא דעת רבינו, שהשמיט דין מטיל מים, משמע דבכל גוונא שרי.
ואף על פי שהיה לו לכתוב דמטיל מים מן הצופים ולפנים יחזיר פניו כלפי הקודש וכו', כיוון שאינו דין כולל בכל מקום, לא חשש רבינו לכתבו.
  • גרסינן בירושלמי: תני, המטיל מים, הרי זה הופך פניו לצפון. המסיך את רגליו, הרי זה הופך פניו כלפי דרום. ונראה דלפי פירוש רש"י, דחייש לפירוע, חולק כבוד לימין. ומטיל מים, שצריך לגלות מלפניו טפחיים, הופך פניו לצפון שהוא שמאל; ובמסיך את רגליו, שאינו צריך לגלות מלפניו כלום, הופך פניו לדרום שהוא ימין. ולהרמב"ם דלא חייש לפירוע, אפשר דהאי תנא חייש לפירוע ולא קיימא לן כוותיה. אי נמי מפרש דהאי תנא חולק כבוד לשמאל, כדאשכחן דבסיום התפילה נותן שלום לשמאלו תחילה. ומשום הכי, מטיל מים שאינו נמאס כל כך, הופך פניו כלפי צפון; ומסיך את רגליו, שהוא נמאס יותר, הופך פניו כלפי דרוםב.
והפוסקים השמיטו הירושלמי הזה, משום דכיוון דבגמרא דידן קתני סתמא דצפון ודרום שרי, משמע דבכל גוונא שרי, והופך פניו לאיזה רוח שירצה משתיהן.
  • ומיהו דווקא כשנפנה במקום מגולה, אבל במקום שיש מחיצות, כגון בית הכסא שבבית, אין צריך לדקדק – כתב הרב הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: אבל במקום שיש לו מחיצות, כמו בית הכסא שבבית. רוצה לומר, שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול, עד כאן לשונו. נראה שסובר הרב, שמה שכתב רבינו: "כגון בית הכסא שבבית", היינו לומר דדווקא כשהמחיצות קרובות, דומיא דבית, הוא דאין לדקדק; אבל אם המחיצות רחוקות, כמו בחצר גדול, צריך לדקדק. ולא נהירא. אלא בכל מקום שיש בו מחיצות, אפילו הם רחוקות הרבה, שרי. והא דקאמר: "כגון בית הכסא שבבית", טעמא קא יהיב, משום דכל שיש בו מחיצות, דמי לבית.
והכי משמע ממה שכתב: "דווקא כשנפנה במקום מגולה", דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל, כמו בשדה; דאילו מקום שיש בו מחיצות, ואפילו הם רחוקות הרבה, לאו מקום מגולה הוא. והכי איתיה לדין זה בירושלמי דסוף ברכות: רבי עקיבא אוסר בכל מקום, ובלבד במקום שאין בו כותל. וכתבוהו התוספות והרא"ש. וכתב עליו הרא"ש: הילכך בתי כסאות שלנו שיש להן מחיצות, אין להקפיד, עד כאן לשונו. ולא חילק בין מחיצות קרובות למחיצות רחוקות. ובהדיא כתב שם הרשב"א: "ובלבד מקום שאין שם כותל", כלומר בבקעה. משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בבקעה בלבד. ורבינו עצמו כתב ברמזים כלשון הזה: ולא יפנה לצד מזרח או מערב. והני מילי בשדה שאין שם מחיצות; אבל בבית הכסא שבבית אין להקפיד. הרי דלא קאמר דצריך לדקדק אלא בשדה, שאין שם מחיצות כלל; אבל במקום שיש מחיצות, אפילו הם רחוקות הרבה, משמע דהוי כבית הכסא שבבית ואין להקפיד.
ונראה שמה שהזכירו הפוסקים מחיצות, לאו דווקא, דבמחיצה אחת לצד מערב סגי; דכיוון דכותל מפסיק בינו לבין רוח שבו הקפידא, אף על פי ששאר רוחות מגולות, לא איכפת לן מידי. והכי דייק לישנא דירושלמי, דקתני: "ובלבד מקום שאין בו כותל", ולא קתני "מקום שאין בו כתלים".
והרמב"ם בפרק ז' מהלכות בית הבחירה לא חילק בין מקום שיש שם כותל למקום שאין שם כותל. נראה שהוא סובר, דהא דתני בירושלמי: "ובלבד מקום שאין שם כותל", סבר כרבי יוסי דאמר: לא אסרו אלא במקום שאין שם גדר, כדאיתא בגמרא דידן. ולא קיימא לן כוותיה, משום דמשמע דשאר תנאי פליגי עליה. ואף על גב דבירושלמי איתא להא ד"ובלבד שאין שם כותל" סמוך לדרבי עקיבא, לאו למימרא דרבי עקיבא סבירא ליה הכי. ואפילו אם תמצא לומר דירושלמי סבר דרבי עקיבא אית ליה דרבי יוסי בההיא, כיוון דבתלמודא דידן משמע דרבי עקיבא לא סבר לה כרבי יוסי, בהא נקטינן כתלמודא דידן אליבא דרבי עקיבא, דאסר בכל מקום, ואפילו במקום שיש שם כותל.
ויש קצת ראיה לזה מעובדא דרבה סדר ליבני, דמשמע דמקום שיש בו כותל הוה, מדאמר על רבה תרצינהו, [ו]לא שייך לישנא דעיולי אלא למקום שיש בו מחיצות, ואפילו הכי היה מקפיד. אף על פי שיש לדחות, דמאי "על" דקאמר, שנכנס תוך אותה שדה שהיתה מיוחדת לו לבית הכסא.
וסוגיין דעלמא כדעת התוספות והרא"ש, שלא נהגו להקפיד בבית הכסא שיש בו מחיצות.
  • וכשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד וכו' – בסוף מסכת ברכות, אמר עולא: אחורי הגדר, יפנה מיד; ובבקעה, כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש רש"י, דבעיטוש שלמטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי: אחורי הגדר, כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע; ובבקעה, כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן, מדמשמע בברייתא שאף על פי שחבירו רואהו – רשאי ליפנות. ושני רב אשי: מאי "כל זמן שאין חבירו רואהו" דקאמר איסי בר נתן? כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו, אבל לדידיה חזי ליה. ופסקו הרי"ף והרא"ש בבקעה כאיסי בר נתן, וכדשני רב אשי, כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו; ובאחורי הגדר פסקו כעולא, משום דמארי דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואף על גב דרב אשי דבתראה הוא משני מילתיה, ואם כן משמע דסבר כוותיה? במאי דגלי דעתיה דסבר כוותיה פסקינן הכי; אבל באחורי הגדר, דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה, נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן.
אבל הרמב"ם בפרק ה' מהלכות דעות פסק כאיסי בר נתן גם באחורי הגדר; משמע דסבירא ליה, דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא, באידך נמי סבר כותיה. ורבינו כתב כדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל.
ורבינו ירוחם כתב בנתיב י"ג: אחורי הגדר, יפנה מיד; ובבקעה, כל זמן שמתעטש ואין קולו נשמע, או שאין חבירו רואה את פירועו, עד כאן. נראה שדעתו לפסוק כעולא לגבי איסי, ומשום הכי פסק כוותיה באחורי הגדר. ומאי דשני רב אשי בבקעה, מספקא ליה אי סבירא ליה כאיסי, או אם לדבריו דאיסי קאמר וליה לא סבירא ליה.
ואנו אין לנו לענין הלכה אלא דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל, דהוו תרי לגבי הרמב"ם ז"ל.
  • ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי – בסוף פרק המוציא יין (שבת פב א): האי מאן דעייל לבית הכסא, לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי, דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דלמא משתמטי שיני כרכשתא ואתי לידי סכנה. ופירש רש"י: לא ליתיב בהדיא, במהרה ובחוזק, לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשתא ויוצאת. ולא ליטרח טפי, פריימבר"א בלעז.
  • ויקנח ביד שמאל ולא בימין – כך פשוט בסוף פרק הרואה (ברכות סב א), ושם מפורש הטעם.
  • ולא בעשבים יבשים – גם זה בסוף פרק המוציא. וטעמא, משום דהמקנח בדבר שהאור שולטת בו, שיניו התחתונות נושרות. ופירש רש"י, שיני הפה מכרכשתא (ג).
  • ולא בצרור שקנח בו חבירו – בסוף פרק הרואה (ברכות נה א): עשרה דברים מביאים את האדם לידי תחתוניות, ואחד מהן המקנח בצרור שקינח בו חבירו.
  • ויפנה בצניעות בלילה כדרך שעושה ביום – בסוף פרק הרואה (ברכות סב א): איזהו צנוע? זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. ופירש רש"י: כדרך שנפנה ביום – לענין פירוע טפח וטפחיים, ושאין נפרעין מעומד אלא מיושב.
  • ולא ישתין מעומד שלא יתזו ניצוצות על רגליו וכו' אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תיחוח – בריש פרק כל היד (נדה יג א), רבי אליעזר אומר: האוחז באמה ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא ניצוצות ניתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים? אמר להם: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. ופירש רש"י: ניצוצות ניתזין – שאינו אוחז ואינו מטיל מים למרחוק. כרות שפכה – סריס, אין מימי רגליו עושין כיפה.
תניא אידך, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: אפשר יעמוד במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. ומסיק בגמרא דהא אמר להו ברישא, ואמרו ליה: אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח, מאי? אמר להם: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום; וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה.
ובפרק כיצד מברכין (ברכות מ א) אמרינן, דאין מי רגלים כלים אלא בישיבה, או בעפר תיחוח, או עומד במקום גבוה ומשתין במקום מדרון. ופירש רש"י: אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה, לפי שכשהקילוח קרוב לפסוק, הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק. נראה שכשמשתין בישיבה, ליכא ניצוצות, ולכן כתב רבינו: ולא ישתין מעומד וכו' אם לא שיעמוד במקום גבוה וכו', דמשמע שאם משתין מיושב, אפילו אינו מקום גבוה ולא עפר תיחוח, ליכא למיחש לניצוצות. וכן כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילין.
וקשה, כי אמרו לו לרבי אליעזר: "אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי", לימא להו: אפשר בישיבה! ואפשר, דאכתי הוו מצו למימר ליה: אי אפשר לו בישיבה, כגון שהולך בשיירא ואין ממתינין לו, מאי? ומשום הכי אמר להן דמוטב שיוציא לעז על בניו וכו'.
  • ויזהר לבל יאחוז באמה וישתין – כבר נתבאר בסמוך, דרבי אליעזר אמר הכי. ואף על גב דרבנן פליגי עליה, כבר כתבו התוספות שם ובפרק אמר להן הממונה (יומא ל א), שחזרו חכמים והודו לדברי רבי אליעזר.
  • ומה שכתב: אם לא מעטרה ולמטה – בריש פרק כל היד שם, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: גבול יש לו. מעטרה ולמטה – מותר; מעטרה ולמעלה – אסור. ופירש רש"י: עטרה – שפה גבוהה מקפת את ראש הגיד. מעטרה ולמעלה – לצד הגוף.
  • ועל מה שכתב רבינו: אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ – כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: אמר זה, לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ, והוא בעת שהאדם קשוי, שהוא כנגד הגוף. ונכון הוא, שאף על פי שהוא קשוי, מותר לאחוז מן העטרה ולמטה, כדמשמע בתוספות ריש פרק כל היד (נדה יג א ד"ה כל היד). ומשום הכי הוצרך ללמדנו דמעטרה ולמטה, היינו צד הארץ. ואף על פי שבשעה שהוא בא לאחוז הוא מעטרה ולמעלה, לא מיקרי מטה ומעלה אלא לגבי כשאינו קשוי.
  • ומה שכתב רבינו: ואף אם הוא נשוי – תימה, דהא בריש פרק כל היד (שם) גרסינן: רב יהודה ושמואל הוי יתבי אאיגרא דבי כנישתא. אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין. אמר ליה: שיננא, אחוז באמה והשתין לחוץ. והיכי עביד הכי? והא תניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי: עשאוה כבולשת וכו', הכא נמי, כיוון דבעית לא אתי להרהורי. והכא מאי ביעתותא איכא? אי בעית אימא ביעתותא דליליא ודאיגרא, ופירש רש"י, דליליא, מתיירא שמא יפול; ואי בעית אימא, ביעתותא דרביה; ואי בעית אימא ביעתותא דשכינה, ופירש רש"י, דשכינה שורה בבית הכנסת; ואי בעית אימא, אימתא דמאריה עליה, דקרי שמואל עליה: אין זה ילוד אשה; ואי בעית אימא, נשוי הוה, דאמר רב נחמן: אם היה נשוי מותר; ואי בעית אימא, כי הא אורי ליה, דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא: אבל מסייע בביצים למטה; ואי בעית אימא כי הא אורי ליה, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, גבול יש לו: מעטרה ולמטה – מותר, מעטרה ולמעלה – אסור.
ומשמע דרב נחמן ורבי אבהו לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. ואם כן, רב נחמן שרי אפילו למעלה מעטרה, דאם לא כן, מאי איריא נשוי, אפילו אינו נשוי נמי. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם, שכתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: ואם השתין מים, לא יאחוז באמה וישתין; ואם היה נשוי, מותר. הרי שהתיר לנשוי לאחוז באמה סתם, ולא חילק בין מעטרה ולמטה לעטרה ולמעלה. וכן נראה מדברי סמ"ק בסימן רצ"ב.
והייתי סובר לומר שטעות סופר הוא שנפל בספרי רבינו, ושיש להגיה כך: ויזהר לבל יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ, אלא אם כן הוא נשוי. אבל מצאתי שכתב בספר אבן העזר סימן כ"ג על דברי הרמב"ם: ואני כתבתי באורח חיים דאף נשוי אסור, אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ. ולפיכך צריך לומר שהוא סובר, דהא דאמר רב נחמן: אם היה נשוי מותר, פליגא אדרבי אבהו, דרב נחמן לא מפליג בין מעטרה ולמטה לעטרה ולמעלה, אלא בין נשוי לשאינו נשוי, ורבי אבהו סובר דבין נשוי ובין שאינו נשוי, מעטרה ולמטה מותר, מעטרה ולמעלה אסור. ופסק כרבי יוחנן.
ויש לתמוה, דכיוון שהרא"ש בפרק כל היד והרי"ף בפרק שמונה שרצים כתבו לדרב נחמן ולדרבי אבהו, משמע דסבירא להו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי; מי דחקו לרבינו לפרש דפליגי אהדדי?
והרמב"ם השמיט בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה להא דאמר רבי אבהו, מעטרה ולמטה מותר. ואפשר דאיהו נמי סבירא ליה דרב נחמן ורבי אבהו פליגי, אלא דפסק כרב נחמן, משום דבתראה הוא.
ואחר שכתבתי כל זה, מצאתי להרב ר' יונה שכתב בספר היראה וזה לשונו: ואם ישתין מעומד, יזהר שלא יאחוז באמה, אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ואף אם הוא נשוי; כי אחרי אשר העונש גדול כל כך, שהוא כמביא מבול לעולם, אם כן יש לו לאדם להתרחק ולקדש עצמו אף במותר לו. וכן רבינו הקדוש מימיו לא הכניס ידיו למטה מאבנטו, עד כאן לשונו. ונראה שרבינו נמשך אחריו וכתב: אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ואפילו אם הוא נשוי; אלא שקיצר, במקום שהיה לו להאריך ולפרש שמידת חסידות שנה כאן, ולא מידת הדין.
ואיכא למידק, למה השמיטו הרמב"ם ורבינו הא דשרי לסייע בביצים מלמטה. ונראה שסמכו על מה שכתבו שיזהר שלא יאחוז באמה, וממילא משמע דמסייע בביצים שרי, דלא אמרו אלא אמה, וביצים לאו אמה נינהו. ואף על גב דלחד מהנך שינויי אמרינן, דהא דאמר שמואל "אחוז באמה", היינו לומר שיסייע בביצים? התם שאני, דשמואל לא דק בלישניה, לפי שסמך על רב יהודה שהיה יודע דלאחוז באמה עצמה אסור, ולא שרי ליה אלא לסייע בביצים; אבל בעלמא ודאי פשיטא דביצים לאו מיקרו אמה.
ואכתי איכא למידק, למה השמיטו ההוא שינוייא דשנינן דהיכא דאיכא ביעתותא שרי? והטעם, משום דלא בקיאים בהי ביעתותא לא אתי לידי הרהור, שהכל לפי גובה הגג, וגם הכל לפי מה שהוא אדם, דאיכא איניש דבכל דהו מיבעית, ואיכא איניש דלא מיבעית כלל. ועוד יש לומר, דכיוון דשנינן בגווני אחריני, לא פסיקא לן מילתא דליהוי טעמא דשריותא משום ביעתותא, דדילמא לא הוי אלא משום חד מאינך טעמי. ונראה שמפני כך לא הזכיר הרא"ש בריש פרק כל היד חילוק זה.
וליכא למימר, אם כן, היכי פסקינן כאינך שינויי, דדילמא לא הוה טעמא דשריותא משום הנך טעמי, אלא משום ביעתותא? דלא פסקינן כהנך שינויי משום דשנינן להו הכא, אלא משום דמימרי דאמוראי נינהו דאמרי בעלמא הכי. כן נראה לי לדעתם ז"ל. אבל סמ"ק בסימן רצ"ב כתב דהיכא דאיכא ביעתותא שרי.
  • ולא ישהא צרכיו – דאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות טז ב): המשהה את נקביו עובר בלא תשקצו.
  • כתוב בסמ"ג מצוַת לא תעשה סימן קכ"ו, שהרי"ץ היה מסופק אם היה נשוי, דמותר לאחוז באמה, אי דוקא להשתין, אבל להתחכך אסור, או שמא מותר להתחכך. וכתבוהו הגהות מיימוניות בפרק כ"א מה"א(ד).

בית חדש (ב"ח)עריכה

  • ובכניסתו לבית הכסא יאמר כו' — בסוף פרק הרואה: הנכנס לבית הכסא יאמר כו'. ולפי דאפשר לפרש דלאחר שנכנס יאמר, לכך ביאר רבינו ואמר "ובכניסתו", כלומר: כאשר רוצה ליכנס קודם שיכנס, יאמר. וכן כתב הרמב"ם בפרק ו מהלכות תפלה וזה לשונו: וכל זמן שיכנס אדם לבית הכסא אומר קודם שיכנס כו'. ועכשיו לא נהגו לאמרו, דאין אנו מחזיקין עצמנו ליראי שמים שמלאכים מלוין אותם.
  • ויגלה מלפניו טפח ומלאחריו טפחיים ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום — כך היא הנוסחא בכל ספרי רבינו, וכן הוא בספר היראה להרבינו יונה. ובית יוסף כתב שכן הוא בספר אורחות חיים, גם בפירוש רש"י שבאלפסי פרק הרואה כתב על הא דאמר כדרך שנפנה בצניעות ביום כו' שמכסה עצמו ומגלה רק טפח לפניו וטפחיים לאחריו, עד כאן לשונו. ואין ראוי לומר שטעות א' נפל בכמה ספרים, כמו שפירש בית יוסף, אלא נראה דכך היתה גירסתם בפרק מי שמתו (דף כג:). והדעת נוטה לגירסא זו, דמלפניו יוכל להזהר ביותר שלא ילכלך בגדיו במי רגלים, דרואה בעיניו מה שהוא לפניו וסגי בטפח; אבל לאחוריו דאינו רואה, צריך טפחיים. ובאשה החמירו, דמאחר שאינה צריכה ליתן אל לבה להזהר מלפניה, נותנת דעתה ביותר על מאחוריה שלא תלכלך בגדיה, ולכן סגי בטפח. ומדברי הר"ן ריש הלכות נדה אהא דמגלה טפח ומכסה טפח נראה כגרסתנו בגמרא, וכן באגודה פרק מי שמתו כתב באיש לאחריו טפח ומלפניו טפחיים ובאשה לאחריה טפח ומלפניה ולא כלום, וכן פסק בשולחן ערוך. ולפי עניות דעתי נראה איפכא, דהעיקר כדברי רבינו וספר היראה מטעמא דפרישית. ומכל מקום יש להחמיר כחומרות שתי הגרסאות.
  • וכשיושב יכוין שיהא פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל לא ישב בין מזרח למערב — פרק הרואה (דף סא.). וכבר האריך בית יוסף להביא סוגיית הגמרא. והקשה, דמשמע התם דדוקא דומיא דבבל שהיא במזרחה של ארץ ישראל, שלא יהא פירועו מלפניו ולא מאחריו לצד ארץ ישראל, וכן לדידן שיושבין במערבה של ארץ ישראל. אבל עיר העומדת בצפונה של ארץ ישראל דומיא דגליל, או בדרומה של ארץ ישראל, הוי איפכא, דבין צפון לדרום אסור ובין מזרח למערב מותר, כדקתני תנא קמא להדיא. ורבי עקיבא דהלכתא כותיה נמי מודה בהא, כדמוכח סוגיא דהתם. ואם כן, היה לו לרבינו לפרש חילוק זה בדבריו. ויש ליישב, דרבינו דכתב סתם, מפני שאנו יושבין במערבה של ארץ ישראל, כדלקמן בסי' צ"ד ובסימן ק"ן. ודוחק. ולפי עניות דעתי נראה לתרץ, דאף על גב דלכאורה הכי משמע לאותה ברייתא, מכל מקום רבינו נסמך על אידך ברייתא דהתם, דתני בה, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, ולמדתי ממנו ג' דברים: למדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום כו', אלמא דלרבי עקיבא נמי דאוסר בכל מקום בחוץ לארץ אין איסור אלא בין מזרח למערב ולא בצפון ודרום כלל. והכי משמע בירושלמי, תני: המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין. ר' יודא אומר: בשעת המקדש. רבי יוסי אומר: מן הצופים ולפנים. רבי עקיבא אוסר בכל מקום, ובלבד במקום שאין בו כותל. אלמא דלא מחלקינן בין ארץ לארץ, אלא בכל מקום אינו אסור אלא בין מזרח למערב.
ועוד נראה דאף לברייתא קמייתא צריך לפרש, דהא דרבי עקיבא אוסר בכל מקום אינו אלא לומר דאף בחוץ לארץ אוסר, אבל אינו אוסר אלא מזרח ומערב ולא בצפון ודרום כלל, כדמשמע באידך ברייתא ובירושלמי, וכן פירשו התוספות לשם בהך ברייתא קמייתא, ומשמע דפירשו כן מכח ההיא דירושלמי וברייתא שהבאתי, עיין שם. ומה שהקשה בית יוסף על זה, דאם כן כי אקשינן בגמרא רבי עקיבא היינו תנא קמא הוה ליה לשנויי דהא איכא בינייהו, דלתנא קמא ביהודה אסור מזרח ומערב ושרי צפון ודרום, ובגליל הוי איפכא, ולרבי עקיבא בכל מקום מזרח ומערב אסור, צפון ודרום מותר? יש לומר דהא דאקשינן: רבי עקיבא היינו תנא קמא, לא אקשינן הכי אלא משום דמשמע דרבי עקיבא קאי לאפלוגי ארבי יוסי דקאמר: לא אסרו אלא ברואה, וארבי יהודה דאמר דלא אסרו אלא בזמן שבית המקדש היה קיים, וקאמר רבי עקיבא דאסור בכל מקום ואפילו אינו רואה, ואף בשאין בית המקדש קיים; ותנא קמא נמי הכי סבירא ליה, ואם כן היינו תנא קמא. ואצטריך לתרוצי, איכא בינייהו חוץ לארץ, דתנא קמא לא הזכיר אלא יהודה וגליל ושמעת מינה דבחוץ לארץ שרי, ורבי עקיבא מוסיף ואוסר בכל מקום, [אף] בחוץ לארץ. והשתא ודאי ליכא לתרוצי דאיכא בינייהו מזרח ומערב כו', דלפי זה תנא קמא מוסיף איסור, אף צפון ודרום, ורבי עקיבא אינו אוסר אלא מזרח ומערב, ואין חילוק זה משתמע מלשון שאמר: ר' עקיבא אוסר בכל מקום, אלא איפכא משמע הלשון דר' עקיבא מוסיף איסור. אלא בעל כרחך דבהך ברייתא לא איירי ר' עקיבא בדין מזרח ומערב, דלא אתא אלא לאפלוגי אתנא קמא ולמימר דבכל מקום ואף בחוץ לארץ אסור. אלא דמבחוץ סבירא ליה לר' עקיבא נמי דאין אסור אלא מזרח ומערב, וכדמוכח ברייתא ובירושלמי שהבאתי.
ואם תאמר: לפי זה, אמאי אסור טפי מזרח ומערב מצפון ודרום? ויש לומר, דמאחר דההיכל במערב, אם כן כל המערב דינו כאילו היה כנגד ההיכל, וכן כל המזרח כיון שהוא כנגד המערב נמי אסור. והכי משמע מדברי הרמב"ם בפרק ז מהלכות בית הבחירה והסמ"ג בעשין סימן קס"ד, וכן כתב הרבנו ירוחם בנתיב י"ג חלק ב' דבכל מקום אין קפידא אלא בין מזרח למערב. ועוד יש לומר, דכיון דאיכא מאן דאמר בפרק לא יחפור דהשכינה במזרח ואיכא מאן דאמר שכינה במערב, לפיכך מחמרינן טפי במזרח ומערב. ואף על גב דבהחזרת פנים בשעת התפלה לא קיימא לן כהני מאן דאמרי אלא צריך להחזיר פניו לירושלים, כדלקמן בסימן צד, מכל מקום לעניין צניעות כשנפנה מחמרינן דבכל מקום אסור בין מזרח למערב, וקל להבין.
  • ומה שכתב או איפכא, איכא לתמוה בהא דפסק דפניו לצפון נמי שרי, ובירושלמי תניא: המטיל מים, הרי זה הופך פניו לצפון. המיסך את רגליו, הרי זה הופך פניו כלפי דרום. אמר רבי יוסי בר בון: הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים. רבי עקיבא אוסר בכל מקום, ובלבד מקום שאין שם כותל. אלמא לרבי עקיבא דהלכתא כוותיה צריך שיחלוק כבוד לימין בכל מקום.
ויש לומר דסבירא ליה לרבינו דלא איפסקא הלכתא כרבי עקיבא אלא במאי דאוסר בין מזרח למערב אף בחוץ לארץ, אבל במאי דלא אפסיקא הלכתא כוותיה – הדרינן לכללן דיחיד ורבים הלכה כרבים, והלכה כתנא קמא דאין חולק כבוד לימין אלא מן הצופים ולפנים. וכן נראה דעת הפוסקים, דכתבו סתמא דצפון ודרום שרי, דמשמע דבכל גוונא שרי, ולא חששו לכתוב דמן הצופים ולפנים חולקים כבוד לימין כיוון שאין דין זה כולל בכל מקום.
ובדברי בית יוסף איכא לתמוה בכמה דברים. חדא, שכתב ליישב דברי הרמב"ם דלאו אמזרח ומערב דעולם קאמר אלא אמזרח ומערב דמקדש קאמר, וארץ יהודה היה מזרחה או מערבה כנגד מערב ההיכל או מזרחו, ומשום הכי אסור לפנות שם בין מזרח למערב ומותר בין צפון לדרום; וגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו, ומשום הכי בין צפון לדרום אסור מפני שהוא כנגד מערב ההיכל או מזרחו וכו' עד כאן לשונו.
ואני שמעתי ולא אבין, דהלא מערב ההיכל או מזרחו לא נקרא בשם מזרח ומערב אלא לפי שהוא לצד מזרח העולם ומערבו, וכן צפון ודרום של היכל הוא לפי שהוא לצד צפון העולם ודרומו. וגם מה שכתב דגליל היה צפונו או דרומו כנגד מערב ההיכל או מזרחו, איננו במציאות, דהא ודאי דצפונו ודרומו דגליל אינו נקרא בשם זה אלא לפי שהוא לצד צפון העולם ודרומו, ואם כן אי אפשר שיהא צפון ודרום דגליל למזרח ומערב דהיכל, כיון דמזרח ומערב דהיכל אינו אלא לצד מזרח העולם ומערבו.
עוד כתב בית יוסף, דלפי מה שכתב רש"י, שהטעם שלא יפנה מזרח ומערב הוא כדי שלא יהא פירועו של אחוריו לצד ירושלים, עד כאן לשונו. והיינו כשנפנה במערבה של ארץ יהודה ופניו למערב, הוי פירועו של אחריו לצד ירושלים; וכשנפנה במזרחה של ארץ יהודה ופניו למזרח, הוה פירועו לצד ירושלים. ואם כן היה מפרש לשון רש"י, שכתב: לא יפנה מזרח ומערב – אחוריו למזרח ופניו למערב ולא אחוריו למערב כו', דלצדדין קאמר: אחוריו למזרח ופניו למערב, כשנפנה במערבה של ארץ יהודה; ולא אחוריו למערב כשנפנה במזרחה של ארץ יהודה. ומטיל מים ופניו למזרח שרי, וכשפניו למערב אסור; אבל כשעומד במערבה של ארץ יהודה ומטיל מים, פניו למערב שרי ופניו למזרח אסור. והקשה לפי זה, דהוה ליה למיתני בירושלמי דין מטיל מים בהדיא, דהוי איפכא מדין מסיך את רגליו. והאריך בזה ביישובים.
ולפי עניות דעתי דפירושיו בזה דחויים המה. וגם מה שהבין מפירוש רש"י אינו אמת, שהרי רש"י כתב בסוף לשונו: ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלים, או פירועו שלפניו או פירועו של אחריו, עד כאן לשונו, ומביאו בית יוסף עצמו. אלמא דרש"י מפרש הא דלא יפנה מזרח ומערב ביהודה, אין חילוק בין נפנה במזרחה של ארץ יהודה או במערבה, בכל עניין אסור משום דאיכא פירועו לצד ירושלים, או פירועו דלפניו או פירועו דלאחריו. וכך היתה דעת רש"י בתחילת דיבורו, שאמר: לא יפנה מזרח ומערב, אחוריו למזרח ופניו למערב, ולא אחוריו למערב וכו', ופשוט הוא. ועוד, דקושיית בית יוסף שהיא מהירושלמי, שהבין ממנו דמסיך את רגליו אחוריו למערב דוקא הוא דאסור, הא פניו כלפי מערב שרי, אין הבנה זו צודקת לפי עניות דעתי, דהא להדיא תני בירושלמי: "המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין", אלמא דלאו דוקא פניו למזרח ואחוריו למערב, דהוא הדין איפכא נמי אסור, דלא שרי אלאע לצדדין, ומשמע נמי מסתמא שאין חילוק בין איש לאשה, דלא שרי אלא לצדדין. ותו קשיא במאי דלמד בית יוסף מדאמר בירושלמי במסיך רגליו דלא יתן אחוריו למערב, משמע דבמטיל מים מותר להחזיר אחוריו למערב. ולפי עניות דעתי נראה דליתא להא, שהרי מפורש לשם דבמטיל מים לתנא קמא הופך פניו לצפון לפחות במן הצופים ולפנים, כמו שהעתיק בית יוסף עצמו.
  • לשון הרמב"ם פרק ז מהלכות בית הבחירה: וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים, ישב ופניו כלפי הקודש לצדדין. וכן כתב בשולחן ערוך. וצריך עיון מהיכן הוציא דין זה. ונראה דסבירא ליה ז"ל דמדלא אפליגו תנאי בברייתא אלא בנפנה, שמעינן במטיל מים שרי אפילו בין מזרח למערב. ובעל כרחך דלא עדיף מטיל מים ממיקל את ראשו, דתנן (משנה ברכות ט ה): לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכו', ואמר רב: לא אמרו אלא במן הצופים ולפנים וברואה, ואתמר נמי הכי משמיה דרבי יוחנן דלא אמרו אלא במן הצופים ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר ובזמן שהשכינה שורה. ואם כן, הטלת מים נמי במן הצופים אינו אסור אלא ברואה, ולכן כתב: ישב ופניו כלפי הקודש, פירוש, דווקא יושב, דכיון שיושב, אפילו פניו כלפי הקודש אינו רואה את המקדש ושרי. ונראה דהיינו דוקא בזמן שהשכינה שורה ובשאין גדר, וקיצר הרמב"ם בזה, לפי שנסמך על מה שכתב קודם זה אצל "לא יקל את ראשו" כו', דמינה נשמע להטלת מים. ולכן השמיטו הפוסקים דין הטלת מים, שהרי בזמן הזה אפילו במן הצופים ולפנים וברואה נמי שרי להטיל מים כנ"ל.
ודלא כמו שפירש בית יוסף, שהבין מדכתב רש"י אברייתא קמייתא שהטעם שלא יפנה בין מזרח למערב הוא כדי שלא יהא פירועו שלפניו או פירועו של אחריו לצד ירושלים, אם כן מטיל מים ופירועו לצד מזרח שרי, שמאחר שאין צריך לפרוע אלא מלפניו, הרי אין פירועו לצד ירושלים. ושתי תשובות בדבר: חדא דלא פירש רש"י זה אלא בנפנה, אבל במטיל מים גרידא אפילו פירועו לצד ירושלים לית לן בה, דלא החמירו אלא בנפנה שהוא מאוס ומגונה. ועוד, דדוקא לתנא קמא דמפליג בין יהודה לגליל פירש רש"י דהטעם הוא משום דחיישינן לפירועו כנגד ירושלים, אבל למאי דקיימא לן כרבי עקיבא דאף בחוץ לארץ אסור ודוקא בין מזרח למערב משום דהשכינה במזרח או במערב, כדפירשתי לעיל, לפי זה אין חילוק בין פירועו לצד מזרח לפירועו לצד מערב. ומיהו בהטלת מים שרי אף בין מזרח למערב בזמן הזה, דלא חיישינן לפירועו אלא בנפנה ודו"ק.
שוב ראיתי בספר כסף משנה דכתב דטעות סופר הוא בדברי הרמב"ם וצריך להגיה: וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים, לא ישב ופניו כלפי הקדש, אלא לצפון או לדרום, או יסלק הקדש לצדדין, וכן כתוב בספריו המוגהים וכך הוא בירושלמי, וכך צריך להגיה בשולחן ערוך. מיהו בזמן הזה בכל מקום מותר להטיל מים, ולא היה לו לכתבו בשולחן ערוך.
  • ומיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון בית הכסא שבבית כו' — נראה שמה שהוצרך לומר "כגון בית הכסא שבבית" כו' הוא כדי שלא נטעה דאפילו במחיצות לא שרי אלא כשנפנה בשדה דרך מקרה, אבל לקבוע בית הכסא בין מזרח למערב אסור אפילו כשיש מחיצות; לכך ביאר דליתא, אלא כל היכא דאיכא מחיצות, אפילו כגון בית הכסא שבבית שהוא קבוע נמי שרי. ונמשך אחר הרא"ש שכתב וזה לשונו: ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל, הלכך בתי כסאות שלנו שיש להן מחיצות אין להקפיד, עד כאן לשונו, דהאריך וכתב "הלכך" וכו' כדי לבאר, דכיון דקאמר בסתמא "ובלבד שאין שם כותל", אלמא דכל היכא דאיכא כותל, אף בתי כסאות שלנו שהן קבועין נמי שרי.
וזה לשון הרמב"ם: בזמן שיהיה המקדש בנוי, אסור לו לאדם להקל את ראשו כו', והוא שרואה את המקדש ולא יהיה גדר כו'. אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום כו'. ונראה דמיירי דוקא בשאין שם מחיצות. ומה שלא כתב בפירוש הוא מפני שנסמך על מה שכתב קודם זה, אצל "לא יקל ראשו" כו', "ולא יהיה גדר", דאלמא דהיכא דאיכא גדר לא חיישינן למידי ושרי אף לקבוע בית הכסא בין מזרח למערב וכדעת הרא"ש ורבינו, וכדאיתא להדיא בירושלמי. ומה שכתב בית יוסף שדעת הרמב"ם לאסור אפילו היכא דאיכא מחיצות – לא נהירא, אלא אין בזה מחלוקת וכדפרישית.
  • וכשנפנה בשדה כו' — איכא לתמוה, דבשדה פסק כעולא דאחורי הגדר יפנה מיד, ולא כאיסי בר נתן דמתני אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע, ובבקעה פסק כאיסי כל זמן שאין חבירו רואהו, ולא כעולא דאמר כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע, ואיך מזכי שטרא לבי תרי?
ואפשר דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כוותא ומנחא ליה ידא ארישא, אלמא דאחורי כותל נפנה מיד; ומדחזינן דרב אשי דהוא בתראה קאמר דבבקעה כל זמן שאין חברו רואה פירועו, הכי נקטינן. וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש, דלא כהרמב"ם דמחמיר להתרחק בשדה מאחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע, דפסק כאיסי בכל דבריו.
  • ולא יקנח בחרס משום כשפים — קצת קשה, אמאי לא כתב משום סכנה, כדכתב לקמן בסימן שיב? ונראה דנקט משום כשפים, לאורויי דבחול אפילו באוגי כלים שהם חלקים ולית בהו משום סכנה נמי לא יקנח משום כשפים, אלא יקנח בצרור. אבל בשבת היכא דאיכא צרור ואוגני כלים, מקנח באוגני כלים, ואף על פי דאית בהו משום כשפים, ולא יקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא. ואיכא לתמוה על מה שכתב הר' ירוחם בנתיב י"ג חלק ב': צרור וחרס מקנח בחרס וכו', ולשם לא קא עסיק בהלכות שבת, אלמא דאפילו בחול יקנח בחרס; וזה סותר לסוגיית התלמוד בסוף פרק המוציא יין, וצריך עיון.
  • כתב בשולחן ערוך: לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין, אבל להתחכך לא, עד כאן לשונו. ואף על גב דהסמ"ג בשם ר"י מסופק בדבר ומביאו בית יוסף בסוף סימן זה, הכריע הרב לאיסור כיון דעונשו גדול כאלו מביא מבול לעולם, ועוד כיון דאיסור הוצאת זרע לבטלה אתי מ"ונשמרת מכל דבר רע" חשיב ספיקא בדאורייתא ואזלינן בה לחומרא. ועוד כיון דהרבינו יונה ורבינו כתבו דאפילו לאחוז באמה ולהשתין אסור אפילו הוא נשוי, כל שכן דלהתחכך אסור.
  • כתב בהגהת שולחן ערוך: ולא ילכו ב' אנשים ביחד לבית הכסא וכו'. ונראה דהכא איתא סוף פרק הרואה: קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, ותו איתא התם בעובדא דרב ספרא ור"א דלאו אורח ארעא לאותו שהוא בבית הכסא לדבר עם אדם אחר העומד בחוץ, עיין שם בפרוש רש"י. ותו מייתי התם הא דאיתא במסכת תמיד: מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם וכו'. ומיהו בעובדא דרבא ובת רב חסדא מוכח התם דאם מתפחד מן המזיקים יכול אדם אחר להושיט ידו דרך חלון כנגד מקום שנפנה שם ולהניח ידו על ראשו, עיין שם (בדף סב).
  • כתב בשולחן ערוך: וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו, ונכון ליזהר אפילו כשאין אשתו עמו, עד כאן לשונו. והיינו לומר שלא יהא ראשו למזרח ומרגלותיו למערב או איפכא, אלא ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא, וכמו שפירש רש"י בהך דהנותן מטתו בין צפון לדרום דהיינו ראשו לצפון ומרגלותיו לדרום או איפכא, הויין לו בנים זכרים. מיהו בזוהר פרשת במדבר כתב בהפך, דההוא דהנותן מטתו בין צפון לדרום פירש ראשה למזרח ומרגלותיה למערב, דבזה נתונה המטה בין צפון לדרום, דלפי זה כך צריך לישן בין עם אשתו בין בלא אשתו, וצריך עיון. גם צריך טעם מאי שנא דבבית הכסא שבבית יכול לישב אף בין מזרח למערב, וגבי מטה שבבית אסור. ויש לומר דבמטה שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש צריך ליזהר יותר.

דרכי משהעריכה

(א) ועיין לקמן סימן שי"ב מדיני משמוש.

כתב באור זרוע, דיש לסגור הדלת אחריו כשנכנס לבית הכסא. וכן אסור לשניים לילך ביחד, כי אינו מדרך הצניעות. ואסור לספר בבית הכסא. [נוסף בד"מ הארוך: רק נשים מספרות זו עם זו משום יחוד. והביא ראיות לדבריו].

(ב) וכל דבריו שם אינם מוכרחים כלל. ואף הקושיא מעיקרא אינו כלום, דהא דכתב הטור סתם "בין מזרח למערב אסור", משום דכל מדינות אלו במערבה של ארץ ישראל הם. וכן כתבו התוספות בפרק קמא דברכות (ז:). וכן כתב הטור לקמן סימן ק"ן, דאנו מתפללין למזרח כו', ולא חילקו בין עיר לעיר, משום דמסתמא כל גלילות אלו מזרחן הם כנגד ארץ ישראל. ולכן כתב גם כאן בסתמא. מיהו עיר שידוע שצפונה או דרומה נגד ארץ ישראל, דינה בצפון ודרום, כבשאר מקומות דין מזרח ומערב. כן נראה לי.

(ג) ומצאתי כתוב שם בחידושי אגודה וזה לשונו: ועתה אין נזהרין בו, כי בתי כסאות שלנו אינן בשדה, עד כאן לשונו. וטעמא על זה לא ידענא. אך האמת שאין נזהרין עכשיו בזה. ואפשר כיוון דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה'. ועיין לקמן סימן שי"ב עוד מדיני קינוח.

(ד) ומדברי הרמב"ם שם, והביאו הטור באבן העזר סימן כ"ג, משמע דאסור.

פרישהעריכה

דרישהעריכה

חידושי הגהותעריכה

הערה א: או אפשר לומר, דהא בהא תליא, כיוון דאיכא בינייהו חוץ לארץ, דלרבי עקיבא אף בחוץ לארץ אסור, על כרחך הטעם משום דהשכינה במערב, אם כן אין חילוק כלל, ובכל מקום מזרח ומערב אסור, צפון ודרום מותר. מיהו מדברי רש"י שם (ברכות סא ב) ד"ה הוי שדיין ליה וכו' ובבל מזרחה של ארץ ישראל וכו' משמע דאף לרבי עקיבא, כשהוא עומד בצפונה או בדרומה של ארץ ישראל, יפנה מזרח ומערב (מהרל"ח).

הערה ב: תוכן הדברים הם קשי הבנה. ומצאתי בדרישה שפירש, דהך "פניו" — מקום מגולה שלמטה קאמר, ולכן במטיל מים, שאינו נמאס כל כך, יהיה מקום הגילוי לצד צפון; מה שאין כן במסיך רגליו, שהוא נמאס יותר, יהיה מקום הגילוי לצד דרום.

הערה ג: שם פרק הרואה, ופליגי אמוראי בטעמא. רבא אמר, מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר: "מימינו אש דת למו". רבה בר בר חנה אמר, מפני שהיא קרובה לפה. רב נחמן בר יצחק אמר, מפני שמראה בה טעמי תורה. רבי שמעון בן לקיש אומר, מפני שקושר בה תפילין. ואין להקשות, אם כן בשמאל כל שכן שלא יקנח, שבה מניח התפילין? דיש לומר, שהתפילין מניח בזרוע ולא ביד, אבל הקשירה היא בימין (מהרל"ח).