פתיחת התפריט הראשי

לבוש אורח חיים ג

סעיף אעריכה

חסידים הראשונים, כשהיו נכנסים לבית הכסא היו אומרים קודם כניסתם: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם, עד כאן. והיו אומרים כן בכל פעם קודם שנכנסו, והוא לשון נטילת רשות מן המלאכים המלוין את האדם, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך". ואומר להם, כי האדם מצד שהוא אדם וטבעו כן לעשות צרכיו, הוא דרכו ואי אפשר לו זולת זה. אבל אחר שיודע שהם בקדושתן לא יכנסו עמו לבית הכסא, על כן הוא מבקש ומתחנן לפניהם שימתינו עליו וישמרוהו עד צאתו. ודווקא בימיהם היו נוהגין כן, שהם היו חסידים מפורסמים ויראי אלהים והיו יודעין שהשכינה ומלאכיו תמיד עמהם; אבל עכשיו בזמן הזה – נתבטל הדבר מלאומרו, מפני שאין בדורנו חסידים מפורסמים כל כך, ואם היה אחד אומר כן היה מיחזי כיוהרא, לכך אין אומרים אותו כלל.

סעיף בעריכה

מכל מקום צריך האדם להיות צנוע בכניסתו לבית הכסא כאילו היתה השכינה לפניו, כמו שכבר אמרנו מב"דב[1]. ומדרכי הצניעות הוא גם כן שלא ילכו שני בני אדם יחד לבית הכסא אחד, שלא יראה האחד פירועו של חבירו או ישמע עיטושו (עיין בסמוך סעיף ח). וכן לא ידבר שם עם שום אדם העומד בחוץ אף על פי שיסגור הדלת בעדו, שכל זה הוא מדרכי הצניעות. וכן לא יגלה עצמו עד שישב, משום צניעות.

סעיף געריכה

ומפני הסכנה, ימשמש אדם קודם שיעשה צרכיו בפי הטבעת בצרור או בקיסם לפתוח נקביו. וכשימשמש, ימשמש קודם שישב ולא אחר שישב כי כן קבלו חז"ל שקשה לכשפים אם ימשמש אחר כך.

סעיף דעריכה

ולא יגלה עצמו יותר מדאי משום צניעות, כי אם מלאחריו טפח ולפניו טפחיים, ואפילו אינו צריך אלא לגדולים מותר לגלות מלפניו טפחיים, שמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים גם כן, הילכך מאחריו די בטפח, ומלפניו צריך טפחיים מפני קילוח מי הרגליים שנוטפים למרחוק. ובאשה די לה מאחריה טפח כמו באיש, כדי שלא תטנף את הבגדים; ומלפניה לא כלום, שאינה צריכה לזה, מפני שהקילוח נוטה בה לאחוריה ולא לפניה.

סעיף העריכה

הנפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות, יכוין שיהו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא. אבל פניו למזרח ואחוריו למערב או איפכא אסור, דקיימא לן שהשכינה במערב, ומזרח הוא הצד שכנגדו הרואה פני השכינה, ולכך היא גם כן חשובה, לפיכך לא יהא פירועו לשום אחת מאלו הצדדין. ובמקום שיש מחיצה אין צריך לדקדק, ואפילו אין שם אלא מחיצה אחת לצד מערב, אף על פי ששאר הרוחות הן מגולות – סגי, שאין קפידא אלא מצד מערב ששם השכינה.

סעיף ועריכה

וכן הטעם [צ"ל מטעם] זה הישן עם אשתו לא יתן מרגלותיו למזרח וראשו למערב או איפכא, אלא בין צפון לדרום, שאין דרך כבוד לשמש מיטתו לצד השכינה. (עיין לקמן סימן מ'. ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל לשאר ארצות, דהא דאמרינן שכינה במערב – לאו דווקא במערב המקדש ששם הקדשי קדשים, אלא במערב של כל העולם היא). ובזה נהגו לדקדק אפילו במקום שיש שם מחיצות, מפני שגנאי גדול הוא יותר להפוך רגליו כנגד השכינה. ואפילו אין אשתו עמו נכון ליזהר, מפני כבוד השכינה. והנזהר בזה אפילו במקום שיש שם מחיצות, הוויין לו בנים זכרים, דכתיב: "ממתים ידך יי' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים" וגומר, ודרשו רז"ל דהאי "צפונך" לשון רוח צפון הוא, כלומר שתהא מטתך בין צפון לדרום, ואז "ישבעו בנים" זכרים (ועיין לקמן סימן רמ סעיף יז).

סעיף זעריכה

והטלת מים מותר לכל צד שירצה, ואפילו במקום שאין שם מחיצה, שאינו מאוס כל כך, גם אין דרך האדם לגלות עצמו כל כך כשיטיל מים. הילכך המטיל מים אפילו מן הצופים ולפנים, שהוא למזרח המקדש, יכול להטיל מים ופניו לצד המקדש, ואין צריך להחזיר פניו לצד אחר.

סעיף חעריכה

וכשהוא נפנה בשדה, מדרך המוסר הוא שירחיק עצמו ממקום מהלך העוברים והשבים עד מקום שלא יוכל חבירו שיבא פתאום לראות את פירועו. מיהו אף על פי שרואה את גופו ושומעו מתעטש עיטוש של מטה לית לן בה, דבשדה לא הטריחוהו יותר, כיון שאין מצויין שם בני אדם כל כך. הילכך אחורי הגדר יכול להפנות מיד, כיון שאין חבירו רואה את פירועו, אף על פי ששומעו מתעטש, כיון שאינו רואהו.

סעיף טעריכה

וכשיושב לעשות צרכיו, לא ישב במהרה ובחוזק, ולא יאנוס לדחוק את עצמו יותר מדאי, מפני שנפתח הנקב בחוזק ושיני הכרכשתא ניתקין יוצאין ויבוא לידי סכנה.

סעיף יעריכה

וכשיקנח, יקנח בשמאל ולא בימין, מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (ועיין לקמן סימן קלד סעיף ב). ועוד, מפני שקושר בה התפילין על זרועו של שמאל. ועוד, מפני שמראה בה טעמי תורה, פרש רש"י טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים, בין בניקוד של ספר, בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא דרגא ושופר מהפך מוליך ידו לפי טעם הנגינה. ויש אומרים מפני שהיא קרובה לפה, כלומר שרגילין להושיטה לפה.

סעיף יאעריכה

ולא יקנח בחרס, שקשים לכשפים, ולא בעשבים יבשים ולא בכל דבר שהאור שולטת בו, שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתוניות מהכרכשתא נושרות, מפני שהם חדין ומחתכין את הבשר. ולא בצרור שקנח בו חבירו, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. ויש אומרים שכל זה היה לחוש בבתי כסאות שלהם, שהיו בשדה ולא היו יודעין אלו הדברים מאין באו לשם או מי הניחם שם והיו חוששין לכל זה, אבל בבתי כסאות שבבית כמו שלנו אין לחוש לכל זה. וכן נוהגין, שמקנחין בכל דברים, אפילו בדברים שהאור שולט בו, ואין חוששין. אבל תמיהני בזה, דבשלמא בחרס ובצרור שקנח בו חבירו יש לחלק, מפני שהם תלויים בכשפים, ובבית אין חוששין כל כך לכשפים ורוחות רעות כמו בשדה; אבל בשאר הדברים מה שייך לחלק בין שלהם לשלנו? שאין העניין משמע שדברים אלו תלויין בכשפים ורוחות רעות, רק שטבע עצמו כן הוא, כמו שפרש רש"י שמחתכין בבשר, ואם כן מאי שנא בשלנו משלהם? ואפשר שהם מפרשים טעמא דכולהו משום כשפים ורוחות רעות.

סעיף יבעריכה

ויפנה בצניעות בלילה כדרך שהוא עושה ביום בכל דיניו, מפני כבוד השכינה דעימיה שרי נהורה ולפניו חשיכה כאורה. (ועיין בסמוך סעיף ב' בסימן ב').

סעיף יגעריכה

וכשישתין, לא ישתין מעומד, שלא יתזו ניצוצות על רגליו וייראה ככרות שפכה שאינו מוליד, ונמצא מוציא לעז על בניו (דכרות שפכה אין מימי רגליו עושין כפה וניצוצות נופלין על רגליו), שיאמרו ממזרים הם שאשתו זנתה. אלא ישב וישתין, או יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון, או שישתין לתוך עפר תיחוח, שאז אין ניצוצות ניתזין. (ועיין לקמן סימן מג סעיף א).

סעיף ידעריכה

ויזהר שלא יאחוז באמה וישתין, מפני שגורם להוציא שכבת זרע לבטלה שהוא עוון גדול, אם לא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ששם אינו בא להוצאת שכבת זרע. ודווקא באמה אסור לאחוז, אבל מסייע הוא בביצים מלמטה, שאינו מתחמם שם.

סעיף טועריכה

וכל זה כשאינו נשוי, אבל נשוי מותר אפילו לאחוז באמה, שאין יצרו תוקפו כל כך, שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. מכל מקום מידת חסידות היא אפילו נשוי יזהר ויקדש עצמו במותר לו, שלא יבא לידי הוצאת שכבת זרע לבטלה, שהוא כאילו שופך דמים ומביא מבול לעולם, שזאת היתה השחתת דור המבול שנאמר עליו: "כי השחית כל בשר דרכו" וגומר.

סעיף טזעריכה

וגם מה שהותר לנשוי לא הותר רק דווקא לאחוז ולהשתין, אבל להתחכך פשיטא דאסור אפילו לנשוי, דהא יוציא שכבת זרע.

סעיף יזעריכה

הצריך לנקביו לא ישהה את עצמו. וכל המשהה את עצמו כשהוא צריך לנקביו, הרי זה עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם וגומר (ועיין בעטרת זהב סימן קיז וסעיף ו).

  1. ^ צריך כאן תיקון. (גם בדפו"ר קשה לעמוד על הכוונה).