חידושי הריטב"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שני

דף כב עמוד אעריכה

אם אינן מכירין וכו':    פי' להעיד עליו בב"ד שהוא ישראל כשר ובגמרא אמרינן בחד לישנא דמתניתין כפשטה ובעד אחד סגי להעיד עלה ואע"ג דבעלמא גבי מקום חשודין צריך שני עדים על האדם להעידו שלא אמרינן עד א' נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם וכדאיתא במשניות זרעים שאני הכא דחששא זו מדרבנן היא כדקתני סיפא שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ומשום קלקול שקלקלו הבייתוסים אמרו חכמים שלא לקבל עד שיעידו עליו והם תקנו דסגי בעד אחד שיעידו עליו והאי בראשונה היו מקבלין עדים טעמא לרישא הוא וכאלו אמר מה טעם אנו צריכין עדים להעידו מפני שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ונתקלקלו ומינה דמשום הכי תקון דסגי בעד אחד ומשלך נתנו לך וכן הקשו בירושלמי דבראשונה ה"ל למתני ברישא ופי' דה"נ קתני דרישא על סיפא קתני וכולה חדא היא כאלו תני סיפא ברישא:

משקלקלו המינין:    פי' הביתוסים שהיו מטעין לעדים ורוצין לגרום לקבוע ניסן בשבת כדי שתהא הקרבת העומר באחד בשבת דמשמע להו ממחרת השבת שבת בראשית:

מוליך ומביא וכו':    ירושלמי א"ר זעירא דלא להוי סברין דהוא כוכבא א"ר יוסה חמינן כוכב דסליק ונחת חמינן כוכבא דאזיל ואתי ע"כ:

ובית יעזק:    בגמרא מפרש אמאי קרו ליה הכי ובירושלמי אמר מהו בית יעזק ששם היו עוזקין ההלכה שנאמר ויעזקהו ויסקלהו:

לא היו זזין משם כל היום:    פי' בשבאו בשבת לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות בלבד וכל החצר חשובה כד' אמות כדאיתא בעירובין פ' מי שהוציאוהו ואע"ג דאמרינן התם דכל עיר המוקפת חומה כד' אמות שאני ירושלים שלאחר שנפרצה בה פרצות חשיבא כר"ה:

התקין ר"ג וכו':    פי' כיון שבאו ברשות עשאוהו כאלו קנה כאן שביתה ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן:

דף כב עמוד בעריכה

וחד מי מהימן:    פי' ואפילו בהא דקיומיה מדרבנן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו להעיד עליו ועדיו תרתי משמע בנוסחי דוקני גרס תני עדו פי' כמ"ש בירושלמי משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכין עדים והם אמרו שיהא אחד נאמן כשנים ע"כ וכדכתיבנא בפי' המשנה והכין אסיקנא הכא אבל מסקנא דגמרא דילן הכא דעדיו דוקא ובעינן תרי כעין פסולא דאוריתא וכדאמר רב פפא מאי אחד זוג אחד להעיד עליו פי' על העד:

משום כבודו וכו':    דאנן בעינן למימר דאפי' גברא רבה כר' נהוראי חלל את השבת בכך:

רב אשי וכו':    ופרכינן דא"ה מאי למימרא ונראה דאתרויהו פירוקא פרכינן דאא"ב דר' נהוראי בלחוד הוא דאסהיד היינו רבותא דמתניתא דאשמעינן דסגי בחד אלא אי אמרת דאזיל אחרינא בהדיה א"נ דהוה באושא סהדי אחרינא מאי קמ"ל וכ"ת דאשמעינן דחלל רבי נהוראי את השבת כדי להעיד על העד הא נמי תנינא דכותיה דכשם שהעדים מחללין כך מי שצריך לדבר לקיים עדותן וכדתנן בפ"ק אם אינו יכול מוליכים אותו על החמור וה"נ דכותיה היא כיון שלא היו מקבלין עדות העד אם לא היה ר' נהוראי מעיד עליו דאע"ג דהאי עדות מדרבנן הוא אין בכך כלום שכל הצריך לקיום העדות והקריאה התיר הכתוב לחלל שבת וכ"ש דיציאת חוץ לתחום מדרבנן ומיהו קשיא א"כ מאי האי דפרקינן מהו דתימא דמספיקא לא מחללינן דהא ניחא לפירוקא דרב אשי דדלמא לא משכח ההוא סהדי אחרינא באושא אלא לפירוקא אחרינא דאזל סהדי אחרינא בהדיה מאי ספיקא איכא וי"ל דאכתי איכא ספיקא שמא כשיהא שם לא ירצה להעיד עליו דאע"ג דבעדים שראו הלבנה לא חיישינן בכל חד וחד הכי שאני התם דליכא טעמא למיחש דהדדי בהו כיון דחזו ליה לסהרא אבל במי שבא להעיד על האדם שהוא כשר מלתא רבה משמע להו לאינשי ודילמא הדר ביה כי קאי בפני ב"ד ונמצא שחלל ר' נהוראי השבת שלא לצורך ואסיקנא דבעד א' שיעיד לגולה שנתקדש החדש סגי דכל מלתא דעבידא לאגלויי לא משקר וכיון דמהאי טעמא הוא כל הפסולין שכשרין לעדות אשה כשרין לזה:

תניא נמי הכי אפילו בא עד אחד מסוף העולם:    (ששפי') [פי'] לרבות עד מפי עד:


דף כג עמוד אעריכה

דף כג עמוד בעריכה

חסר כאן ההתחלה וקאי על מעולם:    כו' פגימתה של קשת כו']. וי"ל שבראה הבורא בדרך ההוא מפני הענין הזה ולאו למימרא שלא ידעו רז"ל טעם הדבר וטבעו כמו שבודין המחפין עליהם ועל חכמתם דברים אשר לא כן:


דף כד עמוד אעריכה

תנא חדא וכו' (אמר אביי):    פי' בימות החמה שהימים ארוכין החמה קודמת למערב והלבנה אחריה בדרום ובימות הגשמים שהימים קצרים הירח קודמת בחדושה במערב וכשהיא כלפי צפון החמה נכנסת במערב סמוך ביציאתה מדרום והיא בדרומה של (חמה) [לבנה]:

ת"ר אחד אומר גבוה ב' מרדעות:    פי' לפי ראות העין במקום האופן:

וא':    פי' דבין ב' וג' טעו אינשי:

א' אומר ג':    דלא הוה ליה למטעי בהא וה"ה א' אומר ב' וא' אומר ד' אלא שרצה לסיים מן המנין דסליק וכדכתיבנא בפסחים:

אבל מצטרפין לעדות אחרת:    י"מ שכל א' מהם מצטרף עם אחר להעיד בעדות דעלמא דהא לא ידעינן מאן מיניהו משקר וכל חד מוקמינן בחזקת כשר ולא נהירא דהא ניחא למ"ד בב' כתי עדים המכחישות זו לזו שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אלא למ"ד בהדי סהדי שקרי למ"ל תהוי הא מתניתא תיובתא ואלו אנן לא מותבינן ליה מינה התם והנכון כמו שפרש"י שאם יש שם עד א' שיעיד כאחד מאלו יצטרף זה עמו ולא אמרינן דעד א' הוה בהכחשה מעקרא אדרבה אותו העד הב' נמצא שקרן שאין דבריו של אחר במקום שנים ופסול לכל עדות שבעולם:

בעששית:    פי' דרך עששית שהי' בחלון שבכותל אין מעידין:

חציו וכו':    ופריך השתא וכו' (ומשם) [ומשני] דאו או קתני. והלכתא כר"א בר צדוק שאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים דרב יהודה אמר שמואל פסק הילכתא כותיה ופשטה דמתניתין דראוהו ב"ד כותיה (דהכא) כדדייק אביי ואע"ג דדחו לה בגמ' דקתני ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר ואם איתא הרי זה מעובר ומקודש מבעי ליה פי' דה"ל למתני נמי שמקדשין אותו למחר ומדלא קתני אלא הרי זה מעובר מכלל דתו אין מקדשין אותו ב"ד שכבר קדשוהו שמים ודחינן דהכא לא אצטריך למתני ומאי דאצטריך ליה למתני היינו הרי זה מעובר דלא נימא כיון דאיפרסמי מלתא כולי האי דנמני מיום שלשים קמ"ל הרי זה מעובר שהרי אינו חסר לעולם אלא כשמקדשין אותו ביום שלשים ממש וכל שלא קדשוהו בו ביום עבר זמנו והוא מעובר עכ"פ:

(תנן) [מתני'] דמות צורות לבנות וכו':    שמועה זו פי' בע"ז והני דחייה דדחי אביי לא אזיל ממשש ?כעור והדר ביה מהדר אלא מתנייתא הוא דקמפרש וה"ק דאי מהא מתנית' ליכא למפרך דלא מיירי הא מתניתא אלא בשמשין שבמשכן כדתניא לא יעשה וכו' ולהכי נקט לישנא דתבנית למימר דוקא תבנית ממש שהי' במשכן אבל צורתה ברקום או בדיו שרי וכדקתני סיפא גבי מנורה שעושה של ששה אבל שבע לא יעשה ובלבד של מיני מתכת אבל של עץ עושה דקסבר מנורה אינה כשירה בשל עץ ר' יוסי וכו' אמרו לו וכו' וקרי להו שפודין לפי שלא היו בהם גביעים כפתורים ופרחים שאין עושין כן אלא כשבאה ככר זהב כדאיתא במנחות ומסתברא נמי אסור תשמישן דכיון דמשום מעלה הוא כ"ש שתשמישן הוה חלול ולא עוד אלא שלא נאסרה העשייה אלא להשתמש בו הדר פרכינן ושמשין וכו' והתניא בריתא אחריתי כו' ופריק אביי דאכתי מהא לא קשיא לר"ג כלל דאיכא למימר שלא אסרה תורה מן השמשין שא"א לעשות כמותן אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי ופרכינן אלא מעתה וכו' וקושיין לאביי דאוקמה איהו גופיה להא מתניתא התם בעושה דאי אליבא דרבא דאוקמה התם במוצא לא קשיא כלל וזה ברור ופריק רב הונא וכו' אותי פי' צורת אדם שאני נראה לנביאים במראה הנבואה כדכתיב ומראה אדם עליו מלמעלה אבל ח"ו שיהא לבורא יתברך דמיון גוף כלל והאי פירוקא אע"ג דאליבא דאביי הוא דפרקינן ליה משום קושיא דכל הפרצופות ואלו ההיא לרבא לא קשיא מ"מ רבא מודה בהאי דינא דפרצוף אדם מסברא דנפשיה בלי שום קושיא וכן הלכה וא"ת כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור למה הוצרך לאסור דמות ד' פנים בהדי הדדי וי"ל נפקא מינה אם שם כבר פרצוף אדם שלא ישלים עליו לד' פנים א"נ דסד"א ה"מ צורת אדם לחודיה אבל כשהוא מעורב בהדי פנים אחרים ליכא איסורא (ומשלים) [ומתחיל] מן הפנים האחרים ומסיים בפני אדם קמ"ל ופרכינן והתניא כגון אופנים וכו' ומהדרינן דאי מהא לא תיקשי לר"ג דלא אסרה תורה אלא דמות שמשין שבמדור העליון ופרכינן והתניא אשר בשמים וכו' ופרקינן דההיא מתניתא לא מיירי אלא בעושה לעבדם ופרכינן ועשייה גרדיתא שלא לעובדם מי שרי והתניא בהדיא לא תעשון וכו' והשתא אודי אביי דהא ודאי קשיא לר"ג ושאני ר"ג דאחרים עשו לו כלומר גוים שלא במצותו א"נ במצותו ואע"ג דאמירה לגוי שבות בכל דבר שאסור לישראל לעשותו כדמוכח בהשוכר גבי בעיא דהאומר לגוי חסום פרתי ודוש בה האי שבות דרבנן והכא לדרך מצוה כיוצא בזו שנו. ומדלא משנינן דהא דר"ג שוקעת הות יש ללמוד דאפילו שוקע אסור לעשות חמה ולבנה לפי שהם פעמים נראין לעין שוקעין א"נ י"ל דלעולם קיי"ל דשוקעין מותרין והני דר"ג בולטין היו שכך צורתן בעת חדוש הלבנה ואקשינן והא רב יהודא דאחרים עשו לו צורת אדם וקא"ל (רב) [לרב] יהודה וכו' פרקינן דשאני התם דאיכא משום חשדא דהנחה דע"ז כיון דחותמו בולט והשתא ה"מ פריך כדפריך בסמוך בדר"ג נמי אמאי ליכא משום חשדא אלא דעדיפא ליה באידך דפריך ומי חיישינן לחשדא וכי פריק ליה ההיא דביחיד חיישינן לחשדא פריך ליה לדר"ג דיחיד היה:

כדתניא טבעת וכו':    פי' הא ודאי בחותם שאסור בעשיה בלי הנחה ושאסור בהנחה בלי עשיה משום שכיוצא בו נעבד כגון צורת אדם לד"ה א"נ צורת חמה ולבנה למאן דסבר מדרבנן דבולטין אסורין לעשותן ושוקעין מותרין וכרסבר ר"ת ז"ל דאלו צורת דרקון וכיוצא בו לא מצינו בו איסור עשיה אלא איסור הנחה משום חשדא וכדאמרינן התם וצורת דרקון בעשיה מי אסור אלא ודאי כדאמרן וכבר פי' כל דינין אלו במקומן:

אנדרטא:    פי' צלם מלכים העשוי לכבוד:

איבעית אימא דפרקים הוה:    פי' לתירוצא קמא קאי דלעולם ר"ג הוא עצמו עשה וכיון דפרקים הוה שרי שהרי אינו דמות חמה ולבנה ומינה נמי דליכא משום חשדא דלעבדה לא עבדי לה לפרקים וי"ל דהאי (פרכא) [אפרכא] דחשדא קאי אבל בעשיה אפי' דפרקים אסור ואכתי קיימינן כפי' קמא דאחרים עשו לו ולא נהירא מדהדר אמרינן איבעית אימא להתלמד עבד וההיא ודאי למשרי אף בעשיה הוא וכיון דכן דכותיה דפרקים באיבעית אימא קמא אעפ"כ למעשה ראוי להחמיר:

דף כד עמוד בעריכה

דף כה עמוד אעריכה

הא דתנן ראינוהו שחרית במזרח וערבית במעריב:    פרש"י דכולה בחדשה מיירי כלומר ראינוה בשחר במזרח ובערב במעריב ומ"ה קאמר עדי שקר הם שא"א דמשחרית עד ערבית ילך ממזרח למעריב ור"ג קאמר שפעמים שבא בקצרה ובשם רבותיו פי' ז"ל ראינו את הישנה שחרית במזרח ואת החדשה ערבית במעריב וקאמר עדי שקר הם דב"ד שעי מיכסי סיהרא וכן נראה בירוש' א"ר שמואל טעמיה דר"י בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן ותני כן נראה שחרית ישן לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית א"ר חייא בר אשי ולמה קבלן ר"ג שכן מסורת בידו מאבותיו פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה ע"כ ומאי דאמרינן כ"ד שעי מיכסי סיהרא אפי' לר"ג היא אלא שעל הרוב נאמרו דברים אלו כדכתיבנא לעיל פ"ק:

ר' חייא חזייה:    פי' היה רואה אותה כענין שהי' נראה בעין בערב ליל שלשים ואשמעינן דרך משל שאלו נראית בערב אי אפשר לקדשו שצריך שיהא לילה ויום מן החדש וזה דרך פרש"י א"נ דלערב אפשר שתתכסה וגם תלד החדשה ויהיה לילה ויום מן החדש אלא שבני עירו יהו (מתנים) [מרננים] עליו אם יקדשוהו דלא ידעי שפעמים שבא בארוכה ופעמים בקצרה ולד"ה שקל קלא וזיל אכסי לאו דוקא:

א"ל רבי לר' חייא זיל עין טב וקדשיה:    פרש"י דואג היה שלא ירננו עליו בני עירו כשיקדשנו למחר לפי שראו הישנה כל יום כ"ט א"נ שגזרו שמד במקומו שלא יקדשו את החדש. ובתוס' פי' דבעין טב היו ב"ד קבועים לקדש את החדש דגר' בירוש' כן תוקעין ביבנה כן תוקעין בעין טב וכדאיתא בפסיקתא בפסוק תקעו [בחדש] שופר (בציון) למה ב"ד מקדשין בעין טב שהוא בית הועד לכל העולם שנאמר כי מציון תצא תורה והא דא"ל ושלה לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים מלתא בעלמא קאמר ליה ולא שהיו יראים לומר קדוש החדש בפי' אלא בא להשמעינו כי דוד מלך ישראל נמשל לירח כדכתיב כירח יכון עולם וכמו שפי' בעל הערוך באות דלת:

איבעיא להו מי מצא למי:    פי' וכיון דמיירי בר' יהושע וקתני הלך ומצאו דזה משמע לכאורה כי ר' יהושע היה ההולך:

אתם ואפילו מזידין:    פי' בידיעת חשבון אתם ואפי' מוטעין פי' שהטעום העדים כגון זה של ר"ג דקדשה על פי העדים שראוהו בזמנו לא נודע עדיין שהיו עדי שקר כי אח"כ הוא שאמרו אחרים שלא נראה בליל עבור שהיה ראוי ליראות בעליל ולפיכך קדושו של ר"ג קיים הוא דאתם אפילו מוטעין ועל זה אמר ליה ר' יהושע עקיבא נחמתני:

שלא יאמר אדם:    פי' בתמיהא וכי פלוני כמשה ואהרן וכו':


דף כה עמוד בעריכה

שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם:    פי' בכתוב הראשון שהרי בכתוב השני מוכיח כי שמואל חשוב הוא שהשוהו למשה ואהרן. ושמא תאמר (זכו) [זהו] בנביאים ובמלכים [ת"ל] ובאת אל השופט ושמא תאמר אין לי אלא בסנהדרין ת"ל אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר:

קו"ח:    ופרכינן קל וחומר חיובא הוא דקס"ד דה"ק ק"ו שאשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים ומהדרינן דה"ק קו"ח שהקטנים נשמעין לגדולים כחובה עליהם כשרואין שהגדולים נשמעין לקטנים: