ויקיטקסט

חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק י

< חידושי הרשב"א על הש"ס‏ | נדרים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו עמוד ב עריכה

נערה המאורסה:    נקט נערה מאורסה לאפוקי בוגרת, ולא לאפוקי הגיעה לעונת נדרים שהוא שנת שנים עשר שנה שנדריה נבדקין, והיא הקרויה תוך זמן, כדאיתא בנדה פרק יוצא דופן [מה, ב].


דף סז עמוד א עריכה

גמרא: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם למה לי למיתנא וכו':    טובא איכא דתני זו ואין צריך לומר זו ולא אקשינן למה לי למיתנא, ולא עוד אלא דתנו סתם משנה יתירא, ופרקינן ולארוכה בלבד נקטה וזו ואין צריך לומר זו קתני, אלא משום דידע דאיכא בהא [לאלומי _ לפי השי"מ] צריכותא קא מקשה עלה לברורה.

וחזר המקיים ונשאל על הקמתו:    כלומר ביום שמעו ממש ואחר כך מפר, מהו דתימא מאי דאוקי הא אקריה, ותועיל הפרה של ראשון ותצטרף עם זו קא משמע לן דלא, דהא בעיא שיפרו שניהם בבת אחת, והלכך חוזר הראשון ומפר עכשיו, שהפרה הראשונה כמי שאינה, ומיהו ודאי משמע שאם חזר הראשון והפר עכשיו שהוא מופר, שלא תאמר שאין הפרה אחר הפרה, שההפרה הראשונה לאו הפרה היא, ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל. וכלשון שכתבתי נראה לי דהא תניא שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל, דאלמא אף על גב דהפרת הבעל יצאה בשעה שאינה ראויה [כיון דלא הספיק האב לשמוע ולהפר בחיי הבעל, אף על פי שהפר האב חלקו לאחר מיתת הבעל אינו כלום _ לפי השי"מ] משום דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת, ולפיכך הפרת הבעל שקדמה אינה מועלת, ואפילו הכי קתני חוזר האב ומיפר חלקו של בעל דנתרוקנה רשות הבעל לאב, אלמא לא אמרינן כיון דמעיקרא לא היתה הפרת הבעל הפרה שוב לא יוכל האב להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה, אלא כלשון הראשון שכתבתי נראה לי, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכותיו דמפירין שניהם בבת אחת, וצריך השני לחזור ולהפר פעם שנית עם זה.

הא דאמרינן: שיפרו שניהם בבת אחת:    לאו דוקא אלא לאפוקי שאם הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל כדאמרן. אי נמי כגון הא דהפר אחד וקיים השני, דההפרה של הראשון אינה ראויה ליגמר, בכי הא אמרינן שתהא הפרת שניהם בבת אחת, אבל בלאו הכי אפילו הפר זה בבקר וזה בערב הפרה מעלייתא היא.

וקשיא לי אשמעתין כיון שנשאל על הקמתו אמאי לא אמרינן מאי (אוקים דהא) [דאוקי הא _ לפי השי"מ] עקריה, ותהוי הקמתו כאילו לא היתה, והפרת הראשון תהוי הפרה מעלייתא, דהא חכם עוקר את הנדר מעיקרו והרי זה כאילו לא הקים כלל, וכדאמרינן (לקמן) לגבי קדושין [כתובות עב, א, ועד, א] [טבא _ לפי הר"ן] המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, הלכה אצל חכם והתירה הרי זו מקודשת, דחשבינן כאילו לא היו עליה נדרים כלל בשעת הקדושין. ויש לומר (ויקיים) [דקיים _ לפי השי"מ] אחד דקאמר היינו דוקא אב, ומאי אחד מיוחד שבהם והיינו אב, וכיוצא בו בתלמוד הרבה ואחד מהם בפרק הספינה, אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה, ואינה אלא כשהיתה מדה של לוקח, הכא נמי דוקא בשקיים האב, וטעמא לפי שהורע כח הבעל ואין הפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות [ובשעה ראויה לשניהם, וכדתניא לקמן שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר, שאין הבעל מפר לעולם אלא בשותפות _ לפי השי"מ].

שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל:    ואף על גב דאמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אינו יכול להפר, התם טעמא אחרינא הוא דכיון דהפר אב בעוד (שהיא) [שהיה _ לפי השי"מ] בעל קיים מיקלש קליש חלקו של בעל, ואינו חשוב להורישו לאב. כן נראה לי.

אימא האי קרא בנשואה כתיב:    אבל ארוסה האב לחודיה מפר כפנוייה גמורה דעדיין היא בבית אביה, וכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה וזו בבית אביה בנעוריה היא. והא דאמרינן בסמוך אימא אב לחודיה ליפר, לאו למימרא דעד השתא לא איסתפקא לן הכי, אלא הכי קאמר ואכתי לימא דארוסה אב(ל _ לפי השי"מ) לחודיה ליפר, וקרא בארוסה בלחוד מיירי, אי נמי לקמן הכי מפרשים אימר אב לחודיה בלא ארוס או ארוס בלא אב ליפר, וכן פירשו בפירושין.


דף סז עמוד ב עריכה

ממילא שמע מינה:    יש מפרשים אכתי תרי קרא לא צריכי, דאי משום שאין הבעל מיפר בקודמין [לחודיה, ליכתוב ואם בית אישה נדרה דשמע מינה, דאב ובעל מפירין ושמע מינה נמי ממילא דאין הבעל מפר בקודמין] דהא בית אשה נדרה כתיב, והקשו בתוספות [כאן ע, א ד"ה ואם היה תהיה למה לי שמע מינה לארוסה _ לפי השי"מ] דאם כן אכתי נימא דקרא דהיו תהיה מיירי בין בארוסה בין בנשואה, ואם בית אשה נדרה לאפוקי שאין הבעל מיפר בקודמין, ולי נראה דאי משום הא לא קשיא, דדלמא כלהו סבירא להו דקרא לאו בתרי גווני אשה משתעי אלא בחדא, דהיו תהיה חדא איתתא משמע או ארוסה או נשואה, וכיון דלא אפשר לאוקמה בנשואה לחודה על כרחך בארוסה לחודה מיירי, ודכותה ביבמות פרק הבא על יבמתו [נח, ב] גבי כהן שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו שאני התם דכתיב אשה. הכי נמי אשה אחת ולא שתים. אלא ודאי הא קשיא לי להדין פירושא, דהיאך אפשר לומר דתרוייהו בנשואה כתיבי, והלא מקרא דאם היו תהיה משמע דמפר בקודמין דהרי כתיב ונדריה עליה, ומקרא דאם בית אשה ממעט קודמין, מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט. ואפשר נמי לדחות בהא דדלמא אכתי לא רמו אנפשייהו דונדריה עליה היינו נדרים שהיו עליה כבר, אבל בתוספות פירשו דהיינו דאקשינן ולאו ממילא שמע מינה, כלומר ממה שאתה צריך לומר שאין הבעל מפר בקודמין, מינה שמעת דקרא דהיו תהיה לאו בנשואה מיירי, דהתם בנדרים שקדמו הוא שיכול להפר וזה נכון.

איבעית אימא הויה קדושין משמע:    לפי מה שאמרתי אני דלא משמע להו דקרא מיירי אלא בחדא ניחא, דכיון דהויה על כרחך משמע טפי קדושין מנשואין וקרא לא מיירי אלא בחדא, על כרחך מוקמינן לה בארוסה ולא בנשואה, אבל אי אסתפק לן [אי _ לפי השי"מ] נמי בין בארוסה בין בנשואה מאי קאמר דהוי קדושין משמע, וכי נשואין נמי לא משמע, והלא גבי טומאת כהן כתיב ולאחותה הבתולה אשר לא היתה לאיש, ואפילו הכי מיטמא הוא לאחותו ארוסה כדברי רבי מאיר ורבי יהודה, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו [ס, א], ואף על גב דדרשינן לה מהקרובה אליו, מכל מקום אי הויה קדושין לחוד משמע הא אפקיה קרא, ואפילו לרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי דאינו מיטמא לארוסה משום דכתיב אשר לא היתה לאיש, היינו משום דהיתה משמע בין בנשואה בין בארוסה, אבל דתהוי ארוסה לחוד במשמע ולא נשואה הא לא אמרי, ותדע לך דאפילו לדידהו נמי מיטמא הוא לארוסה שנתגרשה מרבוייא דהקרובה, ואילו נשאת ונתגרשה לא אלמא הויה לאו קדושין לחודייהו, משמע, אלא ודאי כדאמרן. כן נראה לי.

אסרה איסור בבית אביה:    למה לי לכתביה לאב לגבי אם היו תהיה בלחוד.

אם כן בית אשה נדרה למה לי:    והוי מצי לדחויי דאיצטריך לומר שאם הקים האב אינו מקים, אלא דעדיפא מינה קאמר למעוטי בעל בקודמין.

ומינה בעל אינו מפר בקודמין ארוס מפר:    פירשו המפרשים ומינה אתה יכול לדייק (ודוקא) בעל אין מפר בקודמין הא ארוס מפר, וכיון שכן מאי טעמא מפר ארוס ואין בעל מפר משום שותפותיה דאב. ואינו מחוור כלל, דאדרבה דוק מינה בעל אינו מפר בקודמין וכל שכן ארוס. אלא הכי פירושו ומינה כלומר ממה שאתה אומר דבעל אינו מפר בקודמין, איכא למידק דארוס לחודיה לא מפר, דהא ארוס מפר בקודמין משום דקרא דהיו תהיה לאיש על כרחיה אוקמי ליה בארוסה, וההוא הא שרי להפר בקודמין, דהא כתיב ונדריה עליה, וכיון שכן איכא למימר השתא בעל לא מפר בקודמין ארוס דגריע טפי מפר, אלא מאי אית לך למימר דטעמא דהאי מלתא, דשאני ארוס דמפר משום שותפותיה דאב דליתנהו קודמין לדידיה.


דף סח עמוד א עריכה

דבי רבי ישמעאל תנא בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה:    איכא למידק אכתי אימא דאפילו בנשואה אביה ובעלה מפירין נדריה, ויש לומר דתני דבי רבי ישמעאל נמי מתרץ כדמתרצינן לעיל, מדהתם כתיב ואם בית אשה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין והכא לא כתיב, אלמא הכא מפר בקודמין, ושמע מינה דהכא בארוסה, ומשום שותפותיה דאב הוא דמפר בקודמין.

בין איש לאשתו בין אב לבתו מאי דריש ביה, לומר שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה:    ואב נמי מיפר נדרים שבינו לבינה אם נדרה שלא תשמשנו, ושמעינן מיהא דאב נמי לא מיפר אלא נדרים שבינו לבינה, ונדרי עינוי נפש כבעל, ותניא בספרי אין לי אלא בעל שמפר נדרים שבינו לבינה, ונדרים שיש בהן עינוי נפש, האב מנין תלמוד לומר אלה המוקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו, על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה בעל אין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם עינוי נפש, אף האב אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש, וגרסינן בירושלמי [כאן פרק י"א הלכה א'] נמי כתיב כל נדר וכל שבועות איסור לענות נפש אשה יקימנו ואשה יפרנו, אין לי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש נדרים שבינו לבינה מנין, תלמוד לומר בין איש לאשתו, עד כדון בבעל, באב מנין, מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה כו'. והרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' נדרים ה"א) לא כתב כן.

הא דאיבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקלש קליש. הוא הדין לאב.

דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והפר לה:    תמיהא לי למה ליה למימר דנדרה מתרין זיתין אפילו מזית אחד נמי, דהא בקונמות אפילו בכל שהוא לקי וכדאמר רב פפא בשבועות, ויש לי לומר דלא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא, דהתם אקשי עליה דרב פפא מקונמות מצטרפין, ואי בכל שהוא נמי לוקה למה לי צירוף, ואיכא למימר נמי דהכא לענין קרבן קא מיירי, ולכולי עלמא קרבן לא מייתי בפחות מכזית כדאיתא התם.

והא דאמרינן הכא: אי אמרת מיגז גייז לקייא:    לאו דוקא לוקה אלא לוקה בקרבן, וכדאמרינן ילקה בחסר וביתר. כן נראה לי וכן נראה קצת מן הפרושין שפירשו אי אמרת מקלש קליש איסורא בעלמא איכא, אבל קרבן לא מייתי, עד כאן, ואי נמי בנשבעה משני זיתין ומאי נדרה נשבעה וכמוה [לעיל ט, א] בנדרי רשעים, נדר בנזיר ובשבועה, אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ופירוש שבועה גדולה נשבע כדמוכח התם [לעיל ח, א], ובשבועה לא לקי בפחות מכזית, ולא מייתי קרבן בפחות מכזית.

והא דאמרינן: ואכלתינן תרוייהו:    דאפילו תימא מיגז גייז, ליכא לברורי הי זית שרי בהפרת ארוס, והי מינייהו קאי באיסורא, דאיסורא בתרוייהו כתיבא, ואי אכלה חד זית לעולם לא לקי, דהוה ליה חצי שיעור. כן נראה לי.

או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום:    נראה דמת בו ביום דקתני אשמע ושתק קאי, אבל שמע והפר אילו לא מת עד לאחר כמה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל יכול הוא להפר, דהא לא איקיים מצד בעל (ששמע) [ששתק], דהא לא שתק אלא הפר, ואף על פי שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום, ולא כתב כן הרמב"ם ז"ל. אי נמי [יש לומר _ לפי השי"מ] אשמע והפר קאי, והכי קאמר ושמע והפר בו ביום ומת, ויש לפרש דדוקא קאמר שמת ביום שהפר, שאילו הפר ומת ביום שלאחריו, כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי כאילו שמע ולא הפר, והרי זה כשמע ושתק שאין (הבעל) [האב _ לפי השי"מ] יכול להפר, וליתא. ואף על גב דאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה, ותדע לך מדקתני בסיפא אבל שמע וקיים, או שמע ושתיק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר, ואם איתא ליתני או ששמע והפר ומת ביום שלאחריו דהוי רבותא טפי.


דף סח עמוד ב עריכה

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל:    והא דקתני [הכא _ לפי השי"מ] ולא הספיק לשמוע בכדי נקטה וטעמא דהא מלתא דגרע כח הבעל מבית האב, דאף על פי שכבר הפר האב חלקו, אפילו כן אין הבעל יכול להפר חלקו אחר מיתת האב [משום דהפרת האב כיון שלא נגמרה בחייו נתבשלה לאחר מיתתו _ לפי השי"מ] וכדאמרינן לעיל דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת, כלומר שתהא הפרת שניהם בשעה הראויה לשניהם להפר, והיינו נמי דכשהפר הבעל צריך עדיין האב לחזור ולהפר חלקו של בעל, ואינו מספיק באותה הפרה שהפר הבעל בעצמו בחייו, לפי שאין הפרתו הפרה כיון שלא נגמרה בחייו כדאמרן, וכשהפר האב ולא הספיק הבעל להפר עד שמת הבעל, דמשמע [לבית שמאי _ לפי השי"מ] דאין צריך לחזור ולהפר חלקו של עצמו, אלא חלק של בעל בלבד, וכדקתני בסמוך שמע האב והפר, ולא הספיק (האב) [הבעל _ לפי השי"מ] לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל, כלומר אבל חלקו של עצמו לא שכבר הופר, ולא אמרינן כיון שאין הפרת שניהם בשעה הראויה לשניהם, דהיינו הפרת האב שלא נגמרה בחיי השני אינה הפרה ויחזור ויפר חלקו וחלק הבעל, התם היינו טעמא דכיון שנתרוקן רשות הבעל לאב, לעולם הפרת האב בשעה הראויה להפרת שניהם מיקריא, מפני שהאב במקום בעל קאי כדברי בית שמאי.

ודוקא היכא דלא נתארסה לשני כדבעינן למכתב קמן, והיינו נמי דכשהפר האב חלקו ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, ולאחר מיתת הבעל לא הספיק האב להפר עד שנתארסה, שלא נתרוקן רשות הבעל לאב אפילו לדברי בית שמאי וכדקתני בברייתא לקמן, דאז אין הפרת האב הראשונה הפרה, וצריך [האב _ לפי השי"מ] לחזור ולהפר אפילו חלק עצמו, כדקתני לקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ואינו מספיק להם בהפרת חלקו של בעל, והיינו נמי דלבית הלל דסבירא ליה דמיקש קליש, דכשהפר האב קודם שמת הבעל, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, שאין רשות הבעל מתרוקן לאב לבדו, ואפילו לא נתארסה לאחר, וכדקתני שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של הבעל ואמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, דלבית הלל צריך האב לחזור ולהפר עם הארוס שני חלקו וחלק ארוס ראשון, וטעמא דמלתא כדאמרן, דהפרת האב הראשונה אינה הפרה, כיון שלא נגמרה בחיי שני המפירין ולא נתרוקן לו הרשות, שהרי נתגלה שבשעה שהפר האב לא היתה הפרה גמורה. כן נראה לי. ויש מפרשים נמי דקתני הפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל, שהאב צריך לחזור ולהפר חלקו עם חלק הארוס, ומיהו הראשונה נראה לי דמדקתני יפר חלק של בעל ולא אמר סתם חוזר האב ומפר,

שמע הבעל ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו נתרוקן רשות לאב:    יש לפרש דהא דקתני הכא ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל לאו דוקא, ובכדי נקטיה, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל [שם הלכה י"ז וי"ט] נראה שהוא מפרש דדוקא נקטיה, ולרבותא לאשמועינן (דכיון) [כיון _ לפי השי"מ] דבית שמאי אפילו לא נראו לאב בחיי הבעל, אפילו הכי מפר חלקו של בעל דנתרוקן רשות לאב, ובית הלל פליגי בהא, שאין האב יכול להפר אלא נדרים שנראו לו לאב עצמו בחיי הבעל, ולדבריו רישא דקתני שמע הבעל והפר וכו', דוקא בששמע אב בחיי הבעל ואפילו בית הלל מודו בה, ולפיכך כפל תנא הבבא זימנא אחרינא, שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע [עד _ לי השי"מ], דהיא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. ואין פירושו מחוור בעיני, דהא לא אשכחן להו לבית שמאי ובית הלל דפליגי אלא במיקלש קליש או מיגז גייז, הא בנראו לאב ולא נראו [לאב _ לפי השי"מ] בחייה בעל לא אשכחן להו דפליגי, נראו לאב ולא נראו לאב לא נזכר בשמועתינו כלל.

שמע הבעל והפר לה, ולא הספיק לשמוע עד שמת האב כו':    כך היא שנויה (בתוספתא) [בתוספות _ לפי המגיה במאירי כאן ד"ה שמע] וכך היא במקצת הספרים, ומשנה יתירה היא, אלא משום דבעי למיתנא בסיפא (רבותא) [דדכותהא _ לפי השי"מ] גבי האב מפר דנתרוקן הרשות לו, תנא הא לומר דאף על גב דלגבי בעל לא נתרוקן הרשות לגבי אב נתרוקן. ויש ספרים שכתוב בהן שמע הבעל ולא הפר לה, ויש לומר דלהאי גירסא אתא לאשמועינן רבותא, דאף על גב דעדיין לא הפר הבעל וכחו קיים, ועוד שלא שמע האב לא נראו לו, איכא תרתי לטיבותא, חדא דלא נראו לו, ועוד דכחו של בעל חזק [סלקא דעתך אמינא דמפר _ לפי השי"מ] קא משמע לן דלא, דלעולם אין הבעל מפר אלא בשותפות, ואפילו נדרים שנעשו בפניו לבד, ואפילו לאחר מיתת האב.


דף סט עמוד א עריכה

שמע אביה והפר, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של בעל:    ויש מי שפירש שאינו צריך לחזור להפר אלא חלקו של בעל, וכדקתני בהדיא חוזר ומפר חלקו של בעל, ואף על גב דקתני חוזר לא משום חזרת הפרתו קתני הכא, אלא מפני שכבר הפר הוא תחלה תנא חוזר, ויש מי שפירש דבהא תליא פלוגתייהו דבית שמאי וביתהלל, דבית שמאי סברי מפר חלקו של הבעל לבדו, ובית הלל סברי אינו יכול להפר חלק הבעל לבדו, אלא חלקו וחלק הבעל.

הא דקתני חוזר האב ומפר חלקו של בעל:    דאלמא הוא לבדו מפר, מסתברא דדוקא בשלא נתארסה לאחר מיתת ארוס ראשון, הא נתארסה אפילו בית שמאי מודו דאין האב לבדו מפר, הואיל וכבר הורע כחו שכבר הפר הוא חלקו, אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכדקתני בהדיא באידך ברייתא דלקמן, נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה _ לפי השי"מ], כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום ואפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, וההיא ככולי עלמא אתיא, אלא הכא היינו טעמא דבית שמאי, לפי שלא נתארסה לשני.

והא דקתני ולא הספיק הבעל לשמוע:    איכא למימר דלאו דוקא, אין בין שמע בין לא שמע, דהא אב מפר הוא אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון, וכדקתני נמי רישא דהא ברייתא בהדיא, שמע בעלה ושתק, אי נמי שמע והפר זו היא ששנינו נתרוקן הרשות לאב. ועוד יש לומר דמשום פלוגתייהו דבית הלל נקט הכי, דאף על גב דלא נראו לארוס ראשון, אפילו הכי כיון שהפר האב תחלה מקלש קליש ליה ואינו מפר. ועוד יש לומר דדוקא בשלא הספיק הבעל לשמוע, הא שמע ונראו לארוס ראשון, אפילו בית שמאי מודו דאינו מפר לחודיה, כיון איכא תרתי לריעותא, חדא דכבר הפר האב ועוד דנראו לארוס ראשון, ולא עוד אלא אפילו אביה ובעלה אין יכולין להפר נדר כזה, כיון דאיכא תרתי לריעותא, דהא ארוס שני אינו מפר בקודמין אלא משום שותפותיה דאביה וכחו דאב מיגרע גרע, הלכך אפילו שניהם אינם יכולין להפר, והיינו דקתני בברייתא דלקמן נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין לה נדריה, כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת כו', אלמא דוקא לא הספיק, הא הספיק לשמוע אפילו אביה ובעלה אינן מפירין לה נדריה. כן נראה לי.

אמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר:    יש מי שפירש דבית הלל אסיפא בלחוד פליגי ומשום דמיקלש קליש, ומפרשי דבית שמאי סברי דכיון דהפר האב מיגז גייז חלקו לגמרי, והלכך עכשיו אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל לבד, ובית הלל סברי מיקלש קליש וכשהפר חלקו לא נסתלק חלקו לגמרי, והלכך גם עכשיו הוא צריך לחזור ולהפר חלקו עם חלק הארוס. ואינו מחוור בעיני, שהרי לכולי עלמא כששניהם מפירין אינן צריכין להפר אלא שצריך להפר אפילו חלק עצמו, ועוד דבאידך ברייתא דאייתי לקמן לא משמחע הכי.

ויש מפרשים בית שמאי סברי מיגז גזייז, וכשהפר האב תחלה לא הפר אלא חלקו אבל חלק הבעל כדקאי קאי, והלכך חשוב הוא להורישו לאב, ולעולם לא פליגי בית הלל אלא אסיפא, אבל ארישא דקתני הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע נתרוקנה רשות לאב ולא פליגי בית הלל, ואף על פי דהפר הבעל בכי הא לא מיקלש קליש כל כך, דכיון דהפרת הבעל נתבטלה לגמרי, כיון שאינו נגמר ההפרה אכתי לא קליש הנדר כולי האי שלא יתבטל על ידי האב ואף על פי שנקלש קצת. ועוד שחלק האב עדיין קיים שלא הפר הוא תחלה הלכך יפר גם חלק הבעל, אבל כאן שהורע כחו של אב על ידי הפרת חלקו של בעל בכי הא לא מצי אב לחודיה להפר, אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם נתארסה בו ביום, כדקתני בברייתא לקמן.

ויש מי שפירש דבית הלל אפילו ארישא, דהפר הבעל ולא והספיק האב לשמוע עד שמת הבעל פליגי משום דמיקלש קליש נמי, כלומר כשהפר הבעל מיקלש קליש ונגרע הנדר, ולא יוכל להתבטל על ידי הפרת האב לבד אלא אביה ובעלה מפירין נדריה, ובית שמאי סברי מיגז גייז וכשאר נדר חשוב, וראוי להתבטיל על ידי הפרת האב, וכבר כתבנו למעלה דלדעת הרמב"ם בית הלל אפילו ארישא פליגי, ומשום דלא הספיק לשמוע, וכבר כתבתי למעלה שאין ירושו מחוור בעיני בזה, והראשון משני אלו נראה לי עיקר.

ומיהו כשהפר הבעל ולא נתארסה שיכול האב לבדו להפר חלקו של בעל, אבל היכא דלא הספיק האב להפר לאחר מיתת הבעל עד שנתארסה אין האב יכול להפר לבדו, כדברי בית הלל כיון דמיקלש קליש קצת על ידי בעל, והיינו דקתני בברייתא דלקמן, שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמרינן עלה אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי, אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר, אלא אביה ובעלה מפירין נדריה.

הא דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם:    דוקא ביום הקמתו והפר בו ביום, אבל למחר לא דלא גרע ההקמה משתיקה.

בעי רבא קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה מהו:    [ודוקא בדאמר לא תחול הקמה קא מיבעיא ליה, ובדידה הוא דאסיקנא דחלה הפרה, אבל אמר קיים ליכי, ומופר ליכי, פשיטא ליה דלא חלה הפרה דהא קיימו, וכדאמרינן נמי בסמוך דהקמה והפרה בזה אחר זה אינן, ואף על גב דאיבעיא לן בדאמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר, אי נמי קיים ליכי פשיטא ליה דלא חלה הפרה דהא קיימו, וכדאמרינן נמי בסמוך דהקמה והפרה בזה אחר זה אינן, ואף על גב דאיבעיא לן בדאמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר, אי נמי קיים ליכי ומופר ליכי לאחר שעה שהן כשנתן קצת להקמתו, אבל במקיים סתם לעולם משמע, וכיון שקיימו לעולם אינו יכול להפר, ודוקא בדאמר קיים ליכי ומופר ליכי, ואי נמי דאמר בבת אחת קיים ומופר ליכי, שהוא רוצה בהקמה ובמפר, ואי אפשר לומר לשניהם שיחולו בזה אחר זה ולא בבת אחת, אבל קיים ליכי מותר ליכי, דלא אמרו ומופר, בוא"ו הרי זה מופר, שזו חזרה הוא, ויכול הוא לחזור תוך כדי דבור דכדבור דמי.


דף סט עמוד ב עריכה

והא דאמרינן: מאי שנא מפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי:    הכי פירושו מפלוגתייהו נשמעינה, ולא דבעייתנו שייכא בפלוגתייהו.

כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו:    ואם תאמר ומאי שנא מתמורת עולה תמורת שלמים, דאמר רבי יוסי הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים, ואף על גב דבזה אחר זה אינו, דאילו אמר הרי זו תמורת עולה ולאחר שעה אמר הרי זו תמורת שלמים לא אמרא כלום. ויש לומר דהתם ישנו בבת אחת, דאילו אמר חצייה תמורת עולה וחצייה תמורת שלמים חרעה ותמכר, ויביא בחצי דמים עולה ובחצי דמים שלמים והלכך אף בבת אחת חייל בכי האי גונא, דתמכר ויביא בדמיה עולה ושלמים.

בעי רבא קיים ליכי היום מהו, מי אמרינן כמאן דאמר מופר ליכי למחר דמי. כיון שנתן קצבה להקמתו. או דלמא הא לא אמר:    דבעינן שיוציא הפרה בפיו בפירוש, ואיכא למידק דהכא משמע דאי אמר לה בפירוש ומופר ליכי למחר דמהני, אלא משום דלא אמר הוא דאסתפק ליה, ועלה קאמר אם תמצא לומר הכא לא אמר לה, ובכלל שאלתו מסיק דאלו אמר בהדיא מר ליכי למותר דפשיטא ליה דלא מהני, ובדאמר מיפר ליכי למחר מהו, מי אמרינן למחר לא מצי מפר דהא קיימים לנדריה היום, או דלמא כיון שלא אמר קיים ליכי היום, כו' דאלמא משמע דפשיטא ליה דלא מהני, ובדאמר מופר ליכי למחר מהו, מי אמרינן למחר לא מצי מפר דהא קיימיה לנדריה היום, או דלמא כיון דלא אמר קיים ליכי היום כו', דאלמא משמע דפשיטא ליה דאי אמר בהדיא קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר לא מהני. ויש לומר דהכי קאמר ליה, ואם תמצא לומר הא לא אמר לה מופר ליכי למחר, ותמצא נמי לומר דלאחר שקיים היום תו לא מצי מפר, ואפילו בדאמר לה מופר ליכי למחר, אבל לא אמר לה קיים ליכי היום אלא מופר ליכי למחר מהו, ועוד זה מגומגם.


דף ע עמוד א עריכה

היכא דאמר לה קיים ליכי שעה ומופר ליכי לאחר שעה מאי:    ולאו דוקא כדאמר כך בבת אחת, אלא אפילו אמר קיים ליכי שעה ושתק, ולאחר זמן חזר ואמר בו ביום מופר ליכי, דכיון שלא קיימו אלא שעה הרי יש שהות עדיין להפר ביום שמעו, ומשום הכי מייתינן על[ה _ לפי השי"מ] ההיא (דנדר) [דנזיר _ לפי השי"מ] דהתם הא לא אמר לה אלא ואני, ואפילו לכשתמצי לומר דואני שעה אחת משמע, מכל מקום הא לא אמר לה ומופר ליכי לאחר שעה, אלא כדאמרן דכל היום שלו לחזור ולהפר.


דף ע עמוד ב עריכה

אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא:    אלא ודאי כי איצטריך היו תהי' לנדרים שנראה לארוס (שפי') [שאפילו _ לפי השי"מ] אב לחודיה מפר. ואיכא למידק ורבא דלא כבית הלל, דקתני בברייתא דלקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת כו', אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל, ואמרינן עלה אמר ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים אינו יכול להפר, ואוקימנא פלוגתייהו בנדרים שנראו לארוס ראשון, דבית הלל סברי אביה ובעלה מפירין נדריה.

ונראה לומר דההיא דבית הלל דוקא כשהפר הבעל ועמדה ונתארסה היא ומשום דמיקלש קליש כלומר נקלש ונגרע הנדר קצת הא לא הפר לא, ורבא לא אמר אלא בשלא הפר (לה) [לא _ לפי השי"מ] אביה ולא בעל, אי נמי אפילו הפר בעל ולא נתארסה, שאילו הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, ונתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה, דהא מיקלש קליש קצת, וכיון דקליש קצת ואיכא ארוס אביה ובעלה מפירין, והיינו ברייתא דלקמן, ומיהו אי ליכא ארוס בהא ודאי אביה לבד מפר דהא לא קליש כולי האי, וכיון דכחו של אב עדיין בחזקתו עומד מפר אב לחודיה, והיינו רישא דברייתא דלעיל, דקתני לא שמע הבעל או שמע ושתק [או שמע _ לפי השי"מ] והפר, זהו ששנינו נתרוקנה רשות לאב, כלומר לאב לבדו, וההיא אפילו בית הלל מודו בה כדכתיבנא לעיל, ואם הפר האב ושמע הבעל אפשר דאין לו הפרה כלל, ואפילו על ידי אביה ובעלה כיון דאיכא תרתי לריעותא, והיינו דקתני עלה בברייתא ולא שמע הבעל וכדכתיבנא לעיל.

ואי נמי אפשר דאביה ובעלה מפירין נדריה, דאף על גב דמיקלש קליש בהפרת האב, מכל מקום כיון דאיכא אב ובעל אחרון שניהם מפירין נדריה, והיכא דהפר אב ולא שמע בעל, אם נתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה, וככולי עלמא וכרישא דברייתא דלקמן, ואי לא נתארסה אין לה הפרה כדברי בית הלל, דקתני בברייתא דלעיל שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של בעל, ואממ ר' נתן הן הן דברי בית שמאי, אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר, וההיא אית לן לאוקמא בשלא נתארסה, דאי בשנתארסה אפילו בית שמאי מודו דאביה ובעלה מפירין נדריה, כדאיתא בברייתא דלקמן, אלא ודאי דרבא או בשלא הפר האב והפר הבעל והוא שלא נתארסה, או אפילו נתארסה והוא שלא הפר לא אב ולא בעל, דכיון שלא נקלש וגרע כחו של נדר מצד הבעל, ועוד כחו של אב קיים מפר האב לחודיה, ואפילו נראו לארוס ראשון ואפילו במקום ארוס שני וכדכתיבנא.

ולכאורה הכין משמע מסוגיין דהכא, דהא קרא דהיו תהיה לאיש דמיניה ילפינן דאב לחודיה מפר בנדרים דנראו לארוס בארוסה כתיב, ואפילו הכי מרבינן ליה לאב מיניה דמפר לחודיה, ואף על גב דמקשינן הויות להדדי, ובהויה ראשון כל שיש ארוס אב לא מפר אלא בשותפות דבעל, איכא למימר דהתם הוא בנדרים שלא נראו לארוס (א') [ראשון _ לפי השי"מ] מתחלתן, כלומר שנדרה קודם שנתארסה, דדכותה נמי בהויה שניה אם נדרה היא לאחר מיתת ארוס ועמדה ונתארסה, אין האב לחודיה יכול להפר אלא בשותפותיה דארוס שני, והוא הדין נמי בנדרים [שנדרה _ לפי השי"מ] קודם מיתת ארוס, [בין שנדרה קודם הויה _ לפי השי"מ] בין שנדרה בבית ארוס, ולא הספיק הבעל לשמוע ומת ועמדה ונתארסה, אין האב מפר לחודיה אלא בשותפותיה דבעל, דכיון שלא נראו לארוס ראשון אין לו כח להורישו לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס, אבל בנדרים שנראו לארוס ונתן רשות (לאב) [לבעל _ לפי השי"מ] הרי אב במקום בעל קאי.

ותדע לך דהא לבית שמאי היכא ששמע בעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, ועמדה ונתארסה בו ביום חוזר האב לחודיה ומפר חלקו של בעל, והא לבית שמאי מנא להו, דהא כל עצמו של אב שמפר בנדרים שנראו לארוס ראשון לכולי עלמא מהיו תהיה נפקא, ומהיקשא דקודם הויה ראשונה לשני, ואפילו הכי אב לחודיה מפר לדידהו ואפילו במקום ארוס, ולפי מה שכתבנו נמצאו כאן נדרים שלא נראו לארוס חמורין מנדרים שנראו לארוס, והא דאקשינן ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס, כלומר דבהנהו נימא דאב לחודיה מפר, דאלמא נדרים שלא נראו לארוס קילי טפי משנראו, ופשיטא להו טפי דמפר להו אב לחודיה ההיא בשלא נתארסה קאמר. ותדע לך מדדחינן ההוא מבנעוריה בית אביה נפקא, ובנעוריה בית אביה כי נתארסה לא מפר אב לחודיה, אלא ודאי כשלא נתארסה קאמר, ואף על גב דמקרא דהיו תהיה מרבינן ליה וההוא בארוסה כתיב, קסבר האי מקשה דכי אתא קרא לרבויי לא אתא לרבויי בארוסה כדמיירי ההוא קרא, אלא מיתורא דקרא דכתיב היו תהיה משמע תרין הויות, ולאשמועינן דקודם הויה זו כקודם הויה זו, ולעולם בשלא נתארסה.

ואם תאמר משנתינו דקתני נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה, דאלמא כל שנתארסה לעולם אביה ובעלה מפירין, ההיא סתמא קתני והניח לה למתניתין דאיהי דחקה, ומוקמה נפשה בשהפר הבעל או האב, אי נמי בשלא שמע הבעל דכיון שלא נראו לארוס ראשון אב לחודיה לא מפר, דומיא דהויה ראשונה וכדכתיבנא, והכי מוקמינן לה לקמן בשלא שמע הבעל ושמע האב. כן נראה לומר.

ואפשר היה לומר דרבא דוקא בשלא נתארסה ולא הפר אב ובעל (משום דאיכא ארוס) [ודבית הלל דכיון דאיכא ארוס _ לפי השי"מ] דנדרים שנראו לארוס ראשון אביה ובעלה מפירין נדריה בין הפר בעל בין לא הפר, דהפרת הבעל כשמת נתבטלה לגמרי דהפרתו לא מעלה ולא מוריד, אלא כל שנתארסה אין האב לבדו מפר, דקודם הויה שניה כקודם הויה ראשונה, מה קודם הויה ראשונה אם לא הספיק האב להפר עד שנתארסה אביה ובעלה מפירין נדריה, אף קודם הויה שניה כן, והיינו מתניתין נדרה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ונתארסה בו ביום משום שמיעת בעל.

וכללא דכל ששמע הבעל אב ובעל האחרון מפירין בין הפר בעל ראשון בין לא הפר, אבל לא נתארסה בין הפר הבעל בין לא הפר אב לחודיה מפר, והיינו דרבא, והיינו נמי רישא דברייתא דלעיל, דקתני שמע ושתק שמע והפר בו ביום זו היא ששנינו נתרוקנה הרשות לאב ואתיא אפילו כבית הלל.

ומיהו קשה לי דלפי פירוש זה, אף נדרים שלא נראו לארוס ראשון, בדאיכא ארוס אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, דכל היכא דאיכא ארוס אין האב מפר אלא בשותפות כקודם הויה ראשונה, ואם כן מאי קאמרינן לקמן במאי קא מיפלגי בית שמאי סבר בנדרים שנראו לארוס ראשון נתרוקן הרשות לאב, ובית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, דמשמע דוקא כשנראו, הא בשלא נראו לארוס דינא אחרינא אית להו. ועוד דאיצטריך לומר דהא דאמרינן לקמן במאי קמיפלגי, בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס כו' ומיגז גייז, ובית הלל סברי לא מיגז גייז, לאו כהדין ברייתא קאמר דפליגי במיגו גייז דהכא לא שייך, דאפילו בלא הפר הבעל נמי פליגי, אלא אפלוגתייהו דברייתא דלעיל קא מהדר, ולמה להו לאדכורי הכא טעמא דפלוגתא דברייתא דלעיל, דאטו כנופי מכנפי הכא כולהו טעמי דכולהו פלוגתייהו. ועוד בנוסחי גרסינן שמע הבעל והפר, ואם כן ליתני שמע הבעל ולא הספיק האב לשמוע, דהא הפר הבעל לא מעלה ולא מוריד, ומיהו אשכחינן במקצת חבורי רבוותא דגרסינן התם שמע הבעל ולא הפר, וגם היא אינה גירסא נכונה, דלמה לי למיתני ולא הפר לימא שמע ומת, ועוד דהאי סיפא משמע דתנא איפכא דרישא, וברישא קתני שמע האב והר ולא הספיק הבעל לשמוע, ובסיפא קתני בבעל מאי דתני ברישא באב, דהיינו שמע הבעל והפר דומיא [דרישא _ לפי השי"מ] (דגירסת) [וכגירסת _ לפי השי"מ] הספרים שלנו, הלכך פירושא קמא דפרישית מסבר לי טפי ועדיף.

בוגרת בשלשים סגי:    יש מי שפירש מדאמר רב הונא התם בפרק אף על פי, בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה, ולא היא, דרב הוא הא איתותב, אלא משום דאסיקנא התם דאילו עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדש אין נותנין לה אלא שלשים יום, וסבירא ליה למקשה דכיון דקתני סתם הבוגרת אפילו נתקדש לאחר שנים עשר חדש לבגרותה קאמר וההיא בשלשים סגי. ועוד נראה לומר משום דאין לי בוגרת שצריכה שנים עשר חדש אלא בשנתקדשה ממש לאחר שבגרה מיד, הא לאחר מכאן אין נותנין לה אלא לתשלום שנים עשר חדש לבגרותה משום דבגר כתביעה, אבל פחות משלשים יום לעולם לא יהבינן לה, ואפילו נתקדשה לאחר שנים עשר חדש לבגרותה, הלכך לא הוה ליה לתנא למיתני שנים עשר חדש, דליתנהו אלא בבוגרת שנתקדשה מיד שבגרה, אבל שלשים יום הוה ליה למיתני דאיתנהו בכל בוגרת. כן נראה לי.


דף עא עמוד א עריכה

מנא הני מילי דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון:    נראה לי דוקא ארוס אחרון מיבעיא ליה אבל [אב _ לפי השי"מ] לא איבעי ליה (ארוס ראשון), דהא איפשיטא להו לעיל מואם היו תהיה לאיש ובנעוריה בית אביה. וקשה לי מכל מקום כיון דעל כרחך אב מפר בנדרים שנראו לארוס ראשון מקרא דהיו תהיה, אלמא הדין קרא בנדרים שנראו לארוס ראשון קמיירי, ובהנהו אמרה תורה שאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ויש לומר דאי משום הא [אמינא _ לפי השי"מ] דאב דוקא הוא דמרבינן לנדרים שנראו לארוס ראשון דאינהו נינהו דאיצטריך קרא לרבוי באב, דאי נדרים שלא נראו לארוס ראשון לא איצטריך קרא וכדאמרינן, דהנהו מבנעוריה בית אביה נפקא, אבל לגבי בעל (לא) דאפילו בנדרים שלא נראו [לא ידעינן אי לאו רבייה הכא קראי איכא למימר דהשתא נמי לא מרבינן ליה אלא לנדרים שלא נראו _ לפי השי"מ] לארוס ראשון, דומיא דקודם הויה ראשונה, והלכך אצטריך למילף מיתורא דקרא דעליה משמע כל שעליה. כן נראה לומר.

והא דאמרינן: אבל נדרים שנראו לארוס ראשון לא מצי מפר ארוס אחרון:    האי לישנא לאו דוקא, אלא הכי קאמר לא בעי ארוס להפר דאב לחודיה מפר, אי נמי דוקא ובשהפר האב כבר, דאז צריך הבעל להפר עם האב ובלא שותפותיה דבעל לא מצי להפר. ואי נמי בשהפר הבעל ולא הפר האב דצריך נמי שותפותיה דבעל אחרון כיון דאיתיה, ואי בעל לא מצי מפר אין לה תקנה, והראשון נראה לי עיקר.

תניא כותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה (הראשון) [האחרון _ לפי השי"מ] מפירין נדריה, כיצד כו' ונתארסה בו ביום:    פירוש משום דשמע אב, ואף על פי שכבר הפר חלקו, כיון שנתרוקן הרשות עכשיו לאב צריך האב להפר הכל ביום שתרוקן לו הרשות כיון ששמע כבר, הלכך צריך שתתארס בו ביום שמת הבעל אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה לכולי עלמא, ואפילו לבית שמאי דקסברי מיגז גייז ולא קליש, דכיון שנסתלק חלק האב לגמרי מהכא, אין כח באב לחודיה להפר כי אם בשותפותיה דבעל.

שמע בעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומפר חלקו של בעל:    כלומר חלקו של בעל וגם שלו, שהרי הוא לא הפר עדיין והא בנתארסה הוא, ואף על פי שנתארסה הוא אין ארוס שני צריך להפר לה כלל לבית שמאי ובהפרת האב סגי, ותדע לך דבנתארסה קא מיירי, דהא רישא דברייתא דלעיל לכולי עלמא היא, ולא פליגי בית הלל אלא אסיפא דברייתא וכדכתיבנא לעיל, וברישא דברייתא הא דקתני דאפילו הפר הבעל נתרוקנה הרשות לאב, ומשמע [לאב _ לפי השי"מ] לחודיה, ולא לאב ולארוס אחרון, והכא פליגי בית הלל ואמרו דאביה ובעלה מפירין נדריה ואף על גב דלא פריש ונתארסה, משום דארישא דברייתא סמוך דקתני ונתארסה בו ביום, ואמרינן במאי קא מיפלגי, בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס ראשון נמי נתרוקנה הרשות לאב כלומר לאב לחודיה, ומיגז גייז כלומר וסבירא להו נמי דמיגז גייז, הלכך כשהפר הבעל חלקו תחלה אכתי חלקו דאב נשאר קיים ובכחו, ולפיכך אף על גב דאיכא ארוס אב לחודיה מפר, ובית הלל סברי בנדרים שנראו לארוס ראשון לא נתרוקן הרשות לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס, משום דבהפרת הבעל נקלש ונגרע חלקו של אב, והלכך אין כח באב לחודיה להפר כיון דאיכא ארוס אלא שניהם מפירין, והיינו תניא כותיה דשמוא ל, מדבית הלל דסברי דארוס מפר אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון, כן נראה לי פירושה דכולה סוגיין.

(ויש לי פירוש אחר כתבתיו בסוף המסכתא בסייעתא דשמיא).

וזה לשון ההשמטה:

אמר רבא אי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון ההיא מבנעוריה בית אביה נפקא כי איצטריך קרא בנדרים שנראו לארוס ראשון:    ואם תאמר ורבא תליא דלא כבית הלל דקתני בברייתא דלקמן שמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואוקימנא פלוגתייהו בנדרים שנראו לארוס ראשון. יש לומר דהא דרבא בשלא נתארסה ואפילו הפר הבעל והוא ששמע האב ולפי פירושו של הרמב"ם ז"ל שכתבנו (בשמיטה או) [בשמועה זו] אפילו לא הספיק האב לשמוע כפי פירושנו. וכל שכן אם לא הפר לא אב ולא בעל. אם כן הא דרבא אפילו בנתארסה וכגון שלא הפר לה אב ולא בעל דהא לא קליש כלל ועל כרחך לא פליגי בית הלל אלא בשהפר הבעל ומשום דמיקלש קליש וכדמפרש בהדיא לקמן.
ואם תאמר אי בנתארסה היכי מצי אב לחודיה להפר דהא מקשינן הויות להדדי ובהויה ראשונה כל שישנו לבעל אין האב מפר אלא בשותפותיה דבעל. יש לומר דהני מילי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון (בי"ה) בין שנדרה היא בפני ארוס ראשון ולא הספיק ארוס ראשון לשמוע אם כן בנדרים שנדרה היא קודם שנתארסה לראשון ונתארסה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת וטעמא דמילתא משום דכל שלא שמען בעל הראשון אינו יכול להוריש לאב אבל בנדרים שנראו לארוס ראשון אב לחודיה מפר משום דיורשן אב מבעל, ונמצאו כאן נדרים שלא נראו לארוס חמורים מנדרים שנראו לארוס ראשון. ואינו מחוור כל הצורך, דלכאורה משמע בכולה שמעתין דנדרים שלא נראו קילי טפי לגבי אב מנדרים שנראו לארוס. אף על פי שיש לישב ההלכה על דרך זה וכמו שכתבנו בפירוש השמועה.
והנכון בעיני דכל נדרים שנדרה קודם מיתת הארוס ראשון בין נראו לארוס בין לא נראו לו אב לחודיה מפר דהרי אב יורשן ונתרוקן לו הרשות מבעל דאפילו אותן שלא נראו לארוס שייכות היה לו לארוס בהם שהרי אם הפר אותם האב בחיי הבעל ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל אינו מופר, וצריך הוא לחזור ולהפר חלקו של בעל כדברי בית שמאי ולבית הלל אינו יכול להפר אלמא זכות היה לו לבעל באותן נדרים אף על פי שלא שמען והילכך יש לו כח להורישן וממנו נתרוקן הרשות לאב, אבל בנדרים שנדרה היא לאחר מיתת הארוס בין מיתה להויה שנייה אינהו נינהו דהוו דומיא דקודם הויה ראשונה וצריכים אב ובעל אחרון [להפר] כקודם הויה ראשונה. אלא דקשיא לי קצת, דהא מוקמינן לקמן מתניתין דנדרה כשהיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה בששמע אב ולא שמע בעל וקתני ביה אביה ובעלה מפירין נדריה ולא סגי באב לחודיה, והרמב"ם ז"ל כן פסק.

ונראה לי דעל כרחך אית לן למימר דהא ליתא, דהא בברייתא דלעיל קתני הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ואף על גב דאמר ר' נתן דהן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, הא קא פריש טעמא משום דהפר בעל ומיקלש קליש הא לא הפר לה אב ולא בעל לכולי עלמא אב לחודיה מפר, ואף על גב דאיכא ארוס דלא גרע לא הפר בעל לבית הלל משהפר לבית שמאי. ומכאן יש לי תשובה על דברי הרמב"ם.

אלא נראה לומר דלההיא אוקמתא דאוקי מתניתין בששמע אב ולא שמע בעל מיירי כגון ששמע אב והפר. ואם תאמר אם כן למה לי נתגרשה בו ביום, איפשר לומר דנתגרשה בו ביום כדי נקטיה אלא דבעי למתני נתארסה בו ביום כלומר שנתגרשה תנא נמי נתגרשה בו ביום. עוד אני אומר דההיא אוקמתא ליתא דדחייא בעלמא היא, ומשום דאתי למיפשט ממתניתן דגירושין כשתיקה ולא כהקמה דחינן לעולם כהקמה וכגון שלא שמע בעל נתגרשה ונתארסה בו ביום כששמע אב, אבל אנן קיימא לן דגירושין כשתיקה כמימריה דשמואל דאמר גבי מתניתין מנא הני מילי דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון דאלמה קבלה שמואל דמתניתין בנדרים שנראו לארוס ראשון ואפילו הכי ארוס אחרון מפר אלמא דגירושין לאו כהקמה אלא כשתיקה ומעתה מתניתין בששמע בעל ואב וכשהפר אחד מהן או שהפר בעל דוקא ולא אב וכמו הפירוש שפירשתי אני בשמועותינו, אי נמי בששמע בעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל וכדברי בית הלל דאמרי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. כן נראה לי. עד כאן.

ואם תאמר למה לן לאהדורי בתר ברייתא, דהא מתניתין היא, ולסיועי מינה דקתני נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום, וכיון דקתני נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום, אלמא כששמע הבעל היא, דאי לא למה לי בו ביום אפילו לאחר כמה נמי, ויש לומר משום דאיכא לדחוייה כדדחינן לה לקמן, דבשלא שמע ארוס ונתארסה בו ביום ושמע אב.
והא דאמרינן אמתניתין: מנא הני מילי דארוס אחרון מפר בנדרים שנראו לארוס ראשון.

לאו למימרא דמתניתין מכרעא הכין אלא משום דקבלה שמואל הכין, דאפילו נראו לארוס ראשון מפר ארוס אחרון, נתארסה בו ביום משום דשמע ארוס ראשון קתני לה, ומשום הכי קאמר הכי, ומנא הני מילי דקאמרי לאו לתלמודא קאמר ליה אלא שמואל גופיה דקאמר הכין, ואיהו בעי לה ואיהו מותיב לה ואיהו מפרש לה ונסיב לה בקושיא ופירוקא כדי לברורה, ודכותה בפרק אלו מציאות [בבא מציעא כא, א] וכמה אמר רבי יצחק קב בארבע אמות, דרבי יצחק גופיה הוא דקא בעי לה כדמוכח התם.


דף עא עמוד ב עריכה

הא דאמרינן: כגון דשמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומיה:    לאו דוקא אהדר, אלא הוא הדין לנתארסה לאחר ביומיה, והאי בעל ארוס קאמר, דאילו בעלה ממש אינו מפר לפי שיצאתה שעה אחת לרשות עצמה, כדאיתא לקמן דאין הבעל מפר בקודמין.


דף עב עמוד א עריכה

אי הכי מאי איריא בו ביום אפילו למאה ימים נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב:    קשיא לי לידוק מדשמואל דאמר גבי הא מתניתין, מנא הני מילי דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון, דאלמא קבלה שמואל דהא מתניתין כששמע ארוס הוא, ואפילו הכי ארוס אחרון מפר, ושמואל לגבי מתניתין קאמר דקתני ארוסה שנתגרשה בו ביום מפר אלמא גרושין כשתיקה. ויש לומר דאין הכי נמי דאיכא למיפשט מדשמואל, אלא דבעי למידק ממתניתין או ממתניתא, וכההוא דבריש פרק אין בין המודר, דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחי דידן אינון, ושקלינן וטרינן עלה למילפה ממתניתין וממתניתא ולא איפשיטא בההיא שמעתא, ואף על גב דאיכא למיפשט מדרב הונא דאמר בפרק קמא דקדושין [כג, ב] דשלוחי דרחמנא אינון, דמאי איריא דמי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ושלוחי דידן עבדי, וטעמא דלא פשטוה במכלתין מדרב הונא, משום דאינהו בעי אי איכא למיפשטא ממתניתין או ממתניתא, ודכותה הא דהכא, ולפום מאי דכתיבנא קיימא לן לענין פסק הלכה דגירושין כשתיקה מדשמואל, ולא כן פסק הרמב"ם (פי"א מהל' נדרים הי"ז) וכן בפסקי הרמב"ן דבעיין לא איפשיטא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.


דף עב עמוד ב עריכה

והא לא שמע לכי שמע מפר לה, והא קא משמע לן דאורחיה דצורבא מרבנן להדורי:    יש מפרשים לכי שמע חוזר ומפר, דכל עצמו לא אמר לה הכי קודם שישמע אלא כדי שיכנס עמה בדברים, ויפשפש שמא מוך כך תגיד לו מה שנדרה, אבל לעולם אין הפרה דקודם שמיעה הפרה, וכדאמרינן גבי פלוגתא דרבי (אלחנן) [אליעזר _ לפי הגמרא] ורבנן בסמוך, ולמה ליה מן השתא לכי שמע ליפר לה, קסברי דלמא מטריד ההיא שעתא, אלמא לכי שמע בהפרה דהשתא סגי, ומיהו איתיה בתוספות דדוקא בדאמר בהדיא לכי שמענא, וכדאמר בההיא דרבי אליעזר דאמר לה לכי שמענא, אלמא בעינן דלימא הכי בהדיא, הא לא אמר לה הכי בהדיא לא סגי ליה דלאו יחזור ויפר. והיינו דקאמר הכא לכי שמע הוא דמפר, משום דלא אמר לה לכי שמענא.

אבל מכל מקום קשה אמאי לא אוקמה נמי למתניתין לכי שמענא כדאוקמינהו לכלהו הנך, וכן הקשו בתוספות ועמדה להם בקושיא. ויש לי לומר דבאב לא סגי ליה בהכין דלכי שמע כבר נפקא ליה מרשותיה ושמיעה דלבסוף לאו כלום הוא, אבל בעל אף על גב דאינו מפר בקודמין ואישתני דיניה בין שעת שמיעה להפרה, מכל מקום לא נפקא מרשותיה אלא מיעל עילא לרשותיה, ושמא אף בבעל נמי לא גרסינן לכי שמענא, אלא הכא נמי דאמר לה לכי שמע, וכן מצאתיה במקצת ספרים ישנים, ובהנך אחריני דלקמן גרסינן לכי שמענא, וכן משום דבהנהו שעת הפרה ושעת שמיעה כי הדדי נינהו, ולא אשתני דינא ביני ביני.


דף עג עמוד א עריכה

הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא מפר לה:    ונראה לי דלפי מה שכתבתי בשם התוספות דצריך הוא לומר בהדיא לכי שמענא, הכי נמי הכי קאמר ליה אימא כשתפר הרי הן מופרין לך לכי שמע בעליך, כן נראה לי לפרש לפי דבריהם, אבל הם ז"ל פירשו דהכי קאמר הפר לה ולכי שמענא תחול ההפרה, ואינו מחוור, חדא שאין הלשון מתיישב, ועוד דלא עדיפא הפרת אפטרופוס מהפרת הבעל בעצמו, שצריך לומר בהדיא לכי שמענא.

ואיכא למידק אשמעתין מאי קא קשיא ליה אפטרופוס, ואיצטריך לאוקמוה בדאמר לכי שמענא הפר, והא איכא שמיעת אפטרופוס דשמיעתו כשמיעת הבעל, דשלוחו של אדם כמותו, ותירצו בתוספות בשם הקונטרס דלענין שמיעה אינו נעשה שליח. ובשם הר"ר יוסף ז"ל תירצו, דבנזיר (פ"ד) (דף יב:) מוקי לה להך פלוגתא דרבי אליעזר שאמר שהבעל מפר עד שלא חוזר, דכיון דאיהו מצי מפר משוי ליה נמי שליח להפר נדרים שתדור, ואנן הא תריצנא לעיל דלרבי אליעדר אין ההפרה נגמרה עד שישמע, וכיון דאיהו לא מצי מפר מהשתא אלא לכשישמע אם כן אף הוא לא משוי שליח להכי, דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא משוי שליח עליה, דמכח קושיא זו נמי מוקי לה נמי בנזיר כרבי אליעזר, והלכך כשתמצי לומר דושמע אישה דוקא, אף על ידי אפטרופוס לא מצי מפר אלא לכשישמע. ובנזיר פריך למה לי אפטרופוס ליפר לה איהו, ומסיק דלמא מישתלי או מיטריד, כלומר לכשידע יהא טרוד מחמת נדרים שהוא רוצה בקיומן, והקשו בתוספות אכתי אפטרוטפוס למה לי, ליפר לה איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה שיסע ועד שישוב.

בעי מיניה רמי בר חמא מרבא אם תמצא לומר שמיעה לא מעכבא, חרש מהו שיפר לאשתו כו'. אמר ליה רבא תא שמע ושמע אישה פרט לחרש:    ואם תאמר אם כן אמאי לא פשיט ליה רבא בעיא קמייתא מהא, דמדאיצטריך בברייתא למעוטי חרש מהאי קרא, אלמא דוקא חרש דלא בר שמיעא הוא, הא ראוי לשמיעה שמיעה לא מעכבא, ותריץ הר"מ בר שניאור ז"ל, דאיכא לדחויי דדלמא אשת חרש פשיטא ליה לתנא אבל אחר איבעיא ליה.

ולענין פסק הלכה פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' נדרים הי"ג) דשמיעה לא מיעכבא, ונראה דפסק הדין משום דחזר רמי בר חמא גופיה, ואמר ליה לרבא אם תמצי לומר שמיעא לא מיעכבא, אלמא רבא קאי בסברתיה קמייתא דשמיעה לא מעכב, ורמי נמי קבלה כיון דאמר ליה אם תמצי לומר לא מעכבא, ועוד דרבא הא אייתי ליה כל הנך דלא מעכבא, ואף על גב דרמי דחי להו בדלמא דחי ליה, ודאי מאי דפשיטא ליה לרבא תפסינן ולא מאי דדחי רמי, דרמי גופיה לא פליג עליה אלא מיבעיא הוא דאיבעיא ליה.

איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו כאחת, תא שמע אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה, ורבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דכתיב והשקה אותה לבדה:    איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כרבנן, וסלקא דעתן דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה לענין דינא, והלכך הוה ליה יחיד לגבי רבים וקייימא לן כרבים, ורבינא מדרבנן קא מייתי דמפר לשתי נשיו, כי לא אמרו אלא שתי סוטות משום דלבם גס בחברתה. וליתא, דהא לגבי פרה נמי קיימא לן אותה ולא אותה וחברתה [יומא מג, א], שאין שוחטין שתי פרות כאחת. והרמב"ן נר"ו פסק כן דאינו מפר לשתי נשיו כאחת דאותה דוקא, ורבינא מדרבי יהודה קא מייתי, ותנא קמא נמי לא מיפלוג פליג אלא טעמא דקרא הוא דמפרש, דרבי שמעון הוא דמפרש טעמא דקרא, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דסוטה [ח, א] דגרסינן אין משקין שתי סוטות כאחת וכו', תנא קמא רבי שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר, ומה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, אלמא אפילו לתנא קמא אותה דוקא הוא, ולגבי נדרים נמי אותה דוקא, ועוד דאנן לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא בעלמא, ומיהו נראה דמאן דפסק כתנא קמא מן התוספתא למד, דתניא התם בפרק ו' [דנדרים הלכה א'] רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר שמעון אומרים הפרת נדרים מעת לעת, כיצד היו על אשתו חמש נדרים, או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין, מופר ליך לא הפר אלא לה עד כאן. ומכל מקום לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא משום הדין תוספתא, דדלמא לא מיתנייא בי רבי חייא ובי רבי הושעיא.


דף עג עמוד ב עריכה

משנה ראשונה היבם אינו מאכיל:    הוא הדין דהוי מצי לאתויי רישא דמתניתין, דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלא מסתברא דמשום דבסיפא דהאי קתני זו משנה ראשונה, אבל בית דין שלאחריהם אמרו כו', ניחא ליה לאתויי האי סיפא ולמידק מינה, ולא לאתויי רישא ממש דקתני בה בהדיא אוכלות בתרומה.

הכי גרסינן ברוב הספרים כאן ובמקומה בפרק אף על פי [כתובות נז, א]: אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, בפני היבם:    ופירש רש"י ז"ל שם במקומה דלאו דוקא חסר, אלא אפילו כולן בפני הבעל אין היבם מאכיל, וכטעמא דאתמר התם דקנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין כספו דאחיו הוא, והאי דקתני חסר יום אחד דניחא ליה למיתני באשה שלא אכלה כלל. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר דדוקא חסר יום אחד, הא כולן בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, כיון שהתחילה לאכול בפני הבעל, דאילו מדאורייתא הכין והכין אכלה כיון שהקנו אתה לו מן השמים, אלא מדרבנן הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל, וכדמוכח ביבמות פרק אלמנה, דקתני היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין, דאלמא דומיא דאירוסין הוא ואירוסין מדאורייתא מאכילין, כדאיתא בהדיא בפרק קמא דקדושין [ה, א] דארוסה בת ישראל מדאורייתא אוכלת בתרומה, והא דאסרו ליבם להאכיל היינו להאכיל מחמת עצמו ממש, כלומר שתתחיל לאכול מחמתו, הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת והולכת אפילו בפני היבם, והכין מוכח בירושלמי דגרסינן התם (כתובות פרק חמישי הלכה ג') הגיע זמן ולא נישאו, או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, וכן דעת ה"ר אפרים ושם בפרק אף על פי הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.

ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה [מדאורייתא _ לפי השי"מ] אית לה למיכל, אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו, וכדכתיב ואם בית אישה נדרה, ויש לומר דהיינו דדחיה עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה, והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא, משום דאין בתרומה אלא חששא דרבנן, או משום סמפון או משום [חשש _ לפי השי"מ] דעולא, הלכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא, אבל בנדרים דאורייתא לא כלומר דמדאורייתא לא יפר, וכן מצאתי שפירשו בתוספות ויפה פירשו.

ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא כו':    תמהיא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דסתם ואחר כך מחלקת הוא במתניתין, סתם הבעל מפר בבגרה, ומחלוקת בבוגרות ששהתה ואין הלכה כסתם, ואילו הא דרב פנחס הלכתא היא, דרבא דהוא אמורא והוא בתרא אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ובכוליה תלמודא משמא דהכין הלכתא, וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן [נדה מו, ב] בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דראבי יוחנן וריש לקיש, וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא, הוה לן למימר דהלכתא כרבי אליעזר.

ויש לומר דכלהו ודאי אית להו הא דרב פנחס [אלא הא דר' פנחס לאו בכל נזונות איתמרא, דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונות משלו, ואי נמי בוגרת הנזונות על ידי אב ושלו, אין האב ולא בעל הבית מתירין נדריה, ואפילו לרבי אליעזר, ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר, ואפילו לרבי אליעזר, ואפילו בשעמד בדין וברחל ונתחייב במזונותיה, אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך, אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו, או באירוסין או במאמר, והגיע זמנה, אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה, והיינו נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם, ובשלא נתארס אינה נותנת דעתה אלא על האב, ורבנן סברי דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו, בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם, כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם, ואפלו הכי תולה בו נדרה כודתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה, ואפילו למן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן [כאן פרק עשירי הלכה ד'] כטעמא דרב פנחס. כן נראה לומר.

ירושלמי::    (מי סבר) [מיסבר _ לפי הירושלמי] רבי אליעזר במזונותה דבר תלוי, קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר, (לה נשא) [להנשא _ לפי השי"מ] אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים, רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחלנן, לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו.


דף עד עמוד א עריכה

ורבי יהושע סבר יש זיקה:    כלומר וזיקה ככנוסה, דאי לא הא אית ליה לרבי יהושע דאין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו, ומיהו אין ברירה כלומר כיון שהן שני יבמין אין לברר עדיין מי מהם יכנס, ואין זה כשאר יש ברירה ואין ברירה דעלמא, דהיא גילוי וברירה למפרע. ואם תאמר יפרו שניהם. ויש לומר דאישה יפרנו אמר רחמנא כלומר שיפר אישה ידועה וברור בשעת ההפרה וליכא, דאפילו יפרו שניהם אין לברר עכשיו מי מהם אישה, ובפרק ארבעה אחין ביבמות כתבתי בארוכה משמו של הרמבן נר"ו.

ולרב אלעזר דאמר מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין וברח כו':    קשיא לי תירצתך רבי אליעדר דבהגעת זמן מפר, כלומר כל שהוא חייב במזונוטתיה יפר, אלא רבי יהושע דלית ליה מאי איכא למימר, דאי משום שעשה מאמר הא אינו קונה אלא לדחת בצרה, ואי משום דעמד בדין ואיתחייב במזונותיה וכדרב פנחס הא לית ליה לרבי יהושע [ואי אמרת דטעמא דרבי יהושע _ לפי השי"מ] אלא משום זיקה וקסבר זיקה ככניסה, וכטעמא קמא דאתמר עעלה בגמרא, דכי אצריטך ר' אמי לאוקמוה בשעשה בה מאמר, היינו דוקא לרבי אליעזר דארמ אפילו לשנים הא לא משמע הכי, אלא טעמא דרבי יהושע נמי משום מאמר הוא, וכדאמר ליה רבי יהושע לרבי עקיבא דבריך נראין בשני יבמין, כלומר ויש לך תשובה על דברי ר' אליעזר, מה אתה משיב על יבם אחד כלומר על דברי שאני מתיר ביבם אחד, ואמר ליה רבי עקיבא כלום חלקנו בין יבם אחד לשני יבמין, בין עשה בה מאמר ללא עשה בה מאמר, דאלמא רבי יהושע נמי בשעשה בה מאמר קאמר, וכדדייקינן מינה דתניא כותיה דר' אמי. ועוד דלא אשכחן מאן דאמר זיקה ככניסה אלא רבי שמעון ואליבא דרבי הושעיא, ואתותב כדאיתא בריש פרק כיצד ביבמות [נט, א] וכן אי אפשר לומר דלרבי יהושע יפר בשותפות, דאכתי לא שמעינן דיפר בשותפות דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכין, אבל השתא יפר לבדו הוה סלקא דעתיה דאמרינן וכדקתני יפר ולא קתני יפרו, ורבי יהושע איפר דקאמר רבי אליעזר קא מהדר, ולא פליג אלא אשני יבמין, הא ביבם אחד רבי אליעזר ורבי יהושע שוין הן ובחדא שיטתא נינהו, וצריך לי עיון בדבר. ובפירושין פירשו ורבי יהושע ורבי עקיבא הואיל ואין קונה קנין גמור לא על דעתו נדורת. ואינו מחוור בעיני כלל, מן הטעם שכתבתי דלרבי יהושע נמי בשעשה בה מאמר היא, ואי אינו קונה לרבי יהושע מאמר לא מעלה ולא מוריד לה הפרה, אם כן אכתי אמאי יפר לרבי יהושע, דאפילו לרבי יהושע נמי משמע לן השתא דיפר לחודיה וכדאמרן.

הכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין וברח:    ואם תאמר ואמאי איצטריכו לאוקמה בהכין, לימא אימר דאמר רבי אליעזר דאי בעי לאפוקי בגיטא לא מצי מפיק להפרת נדרים מי אמר, וכדמשני לה ביבמות פרק ארבעה אחין, גבי שלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחריות ואחד מופנה, ומת אחד מבעלי אחיות, ועמד מופנה ושה מאמר ביבמתו, ויש לומר דהתם הוא דכבר אוקימנא לה דמפר בשותפות, וכיון שכן שפיר מצי לתרוצי דלהפרת נדרים קונה הוא המאמר להיות מפר בשותפות כעין ארוס, אבל הכא אכתי לא שמעינן דיפר בשותפות אלא לחודיה, הלכך איצטריך לאוקמה בשנתחייב במזונותיה, וכדאוקימנא לה נמי התם למאן דאמר דיפר לחודיה ולא קתני יפרו. כן תירצו בתוספת.

דאי אירוסין עושה הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה:    קשיא לי והיכי סלקא דעתיה דיפר בלא שותפות קאמר, דהא אמר ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא ומה אשה שקנה הוא לעצמו מפר כלומר ארוסה, ואמר רבי עקיבא אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאישה, דאלמא רבי אליעזר כארוסה עביד לה, ויש לומר דרבי אליעזר לדבריו דרבי עקיבא אמר ליה, כלומר לדידי כיון שעשה בה מאמר הרי היא ככנוסה ומפר לבוד, אלא לדידך אודי לי מיהת דתהוי כארוסה וליפר בשותפות, והזקיקו לומר כן משום דקתני יפר ולא קתני יפרו, דאלמא לדידיה היבם לחודיה מפר, ומשום דמאמר נשואין עושה. כן נראה לומר.

והקשו בתוספות ומנא ליה דנשואין עושה מפר, דכל שהוא חייב במזונותיה מיפר לרבי אליעזר וכיון שכן אפילו תימא ארוסין עושה מפר, דכל שהוא חייב במזונותיה מיפר לרבי אליעזר כדאיתא במתניתין, ותירצו דעל כרחך לא אוקימנא כדרב פנחס, אלא לרבי אליעזר דאמר מאמר אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד, אבל לדידן דהוה סבירא לן דקונה קנין גמור, אפילו לא עמד בדין מפר דאלמא נישואין עושה. ואי נמי איכא למימר דמדרבי יהושע קא דייק, דלדידיה מזונות לא מעלין ולא מורידין אלא כל שתכנס לרשותו בלבד, ומכל מקום נראה לי דאפילו מדרבי יהושע אי אפשר למידק, למאי דסבירא ליה לרבי אליעזר דאין המאמר קונה אלא לדחות בצרה, דלרבי אלעזר הא אי אפשר אלא משום דרב פנחס, ודרב פנחס לר' יהושע בכי הא לית ליה וכדאמרן. וכיון שכן הואיל וא"ר אליעזר בההיא, מאי קאמרי ליה מקוה יוכיח כלי יוכיח, ויש לומר פלפולא בעלמא הוא.

ואם תאמר מכל מקום שפיר קאמר דאיכא למימר בהנך קל וחומר ולא דרשינן, ואמאי דרשינן לגבי נערה מכורה כבר יוצאה וכו'. ויש לומר דשמא איכא קל וחומר ולא דרשינן, ואמאי דרשינן לגבי נערה מכורה כבר יוצאה וכו', ויש לומר דשמא איכא טעמא בהנך דלא דרשינן בהו קל וחומר.

אמר רב נחמן בר יצחק מאי יפר יפר בשותפות:    ואם תאמר אמאי לא אקשינן הכא מי קתני יפרו וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וצריך תלמיד לפי דעתי שאם היה יודע שיש להעמידה בכך מעיקרא מאי קאמר תשפוט דנשואין עושה דילמא משום דעמד בדין וברח ומדרב פנחס. הרשב"א ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו הא כדאיתא והא כדאיתא. דרבי אליעזר לא לדמויי נדרי אשתו לנדרי עצמו כדאיתא קא אתי אלא למילף מיניה קל וחומר לחוד. עד כאן הרשב"א ז"ל.


דף עו עמוד ב עריכה

הפרת נדרים מעת לעת וחכמים אומרים כל היום:    ירושלמי [כאן פרק עשירי הלכה ח'] מעת לעת וחכמים אומרים כל היום. ירושלמי נשתתק וחזר (מדבור) [לדבורו _ לפי השי"מ] על דעתיה דרבי יוסי בר יודה ניתנין לו כ"ד שעות, על דעתין דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד.


דף עז עמוד ב עריכה

ורב נחמן סבר פותחין בחרטה:    ולא בעינן עיוני ומידק במלתא והלכך אפילו מעומד, ומסתברא דכיון דעיקרא דמלתא פתחינן בחרטה ולא בעינן למיתב, אפילו לא נתחרט דבעינן לעיוני בפתחיה, כיון דמעיקרא אפילו מעומד בסוף נמי אפילו מעומד דלא דמי לדין, אבל לר' גמליאל לעולם לא שרינן אלא בפותחין ומעיקרא בעינן עיוני, הלכך מיחזי כדינא, ובעינן מיושב כדין ולא מעומד.

כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם:    יש מפרשים שאם נדרה אשתו ורצה להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי, כלומר מכאן ולהבא אי איפשי בהם, מכלל דאלו שנדרה עכשיו אפשי בהם ויהיו מקיימין, דלעולם אינו הקם עד שיקיים אלו בפירוש, אבל אמר לה [יפה _ לפי השי"מ] עשית אין כמותיך, ואם [יפה _ לפי השי"מּ] נדרת מדירך אני דבריו קיימין, אף על פי שלא אמר בפירוש קיים ליכי, והפירוש הזה נאות לפשטא דמשנתינו, דהויא סיפא מסקנא דרישא. אבל אינו נראה כן דלשון זה לשון היתר הוא לנדרים שכבר נדרה, ולא בא כאן אלא ללמד דאף על גב שלשון זה לענין הזקן הוי היתר, לענין בעל ולא הויא הפרה.

והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם] רב אבהו בשם רבי יוחנן הבעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום, אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו, הבעל אומר מופר ליך בטיל ליך, וזקן אומר אין כאן שבועה, ולאו דוקא תדורי, דהא כל שלא בא לכלל הפר אליבא דרבנן אפילו באומר מופר ליך אינו מופר, אלא כל נדרים שאת נודרת עכשיו קאמר.

לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליך בטל ליך כדרך שאומר לה בחול, אלא טלי ואכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו:    איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום, ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד, ובגמרא נמי דקאמרינן בית שמאי אומר בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ונראה שזה הביאו להרמב"ם שכתב (פי"ג מהל' נדרים ה"ה) שהפרה והבטול שני ענינים, דבמפר אינו כופה לאכול, אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה, אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה. ולדידיה מפרשינן דכשהוא מיפר צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר, קיים בלבו מקויים, הפר בלבו אינו מופר, והלכך בשבת אינו מופר לה, אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו [וכופה במעשה, והיינו דבשבת מבטל בלבו _ לפי השי"מ] וכופה לאכול ואפילו בחול [אילו רצה לבטל _ לפי השי"מ] מבטל בלבו, נותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי.

אבל הראב"ד ז"ל [שם בהשגות על הלכה ז'] תפס עליו מדתנן בנזיר [סא, א] נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו. דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטיל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל [בלבו. לפי השי"מ] ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא, בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה בטיל ליכי מופר ליכי.

ואינו מחוור בעיניט כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליך מאי מהני, והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום, ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול (בלבד) [בלב _ לפי השי"מ], אדרבה איכא למיגזר בה טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת, ועוד לאחר שמילאו כריסה חוזר ומבטיל לה. ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל, דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אין צריך לחזור ולהוציא בשפתיו, אלא ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת, כלומר מי שפר לאשתו בשבת מבטיל בלבו ודיו, ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוטציא בשפליו אלא מבטל בלבו ודיו.

ונראה לי מתוך דברי התוספות, דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטיל ליכי, הא אמר בלשון החרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום, וכדדרשינן בזה הדבר, אבל אם אינו רוצה להוחיא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו, והלכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו, כיון דאפשר לבטל ולהפר בלבו, אבל בחול אלו _ לפי השי"מ] רצה מוצאי בשפתיו רצה מבטיל בלבו, ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי, כדי להראותה שכבר הפר לה בלב, ומדרבנן הוא שהוצרכוהו בכך,[והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה אחד זה מבטל בלבו, אטלי ואכלי ואטלי ושתי קיימי, והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפרה היינו מדרבנן, ובשלא אומר לה טילי ואכלי טלי ושתי _ לפי השי"מ] והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך [בטיל ליך _ לפי השי"מ] שאומר לה בחול, לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר, אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.


דף עח עמוד א עריכה

הא דאמרינן הכא דשלש הדיוטות מתירין את הנדר:    לאו כל הדיוטות כמות שהן, אלא שיודעין לפתוח ויודעין בטוב נדרים הא שאר הדיוטות לא. והכין איתא בירושלמי דגרסי התם (כאן פרק עשירי הלכה ח') ר' זעירא ר' יהודה ר' ירמיה בר אחא בשם שמואל, שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן.

זה הדבר בפרשת נדרים למאי הלכתא, לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר כו':    ואם תאמר ולדידן דגמרינן גזירה שוה הא איצטריך נמי להכי, ואם כן היכי דרשינן מינה גזירה שוה, יש לומר משום דזה הדבר דשחוטי חוץ מופנה, והוה ליה מופנה מצד אחד ולמדין.

מועד ה' צריכין מומחה:    כלומר סמוך כמשה ואהרן, דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים לכם ככם, ואין הפרת נדרים צריכין מומחה, אפילו בית דין של הדיוטות.

והא ראשי המטת כתיב:    כלומר דאלמא אף נדרים צריכין מומחה כמועדים.

אמר רב חסדא ביחיד מומחה:    כלומר אין, ודאי, ודוקא בשאינו אלא יחיד, ומינה דבהדיוטות בעינן שלשה, דכיון דאפקינהו מדכתיב ראשי המטות, לומר דאי יחיד הוא להוי מומחה, הלכך אוקמינן אתלתא כעין בית דין.

ומסתברא לי דמהא שמעיניען דיחיד מומחה דמפר את הנדר, היינו מומחה סמוך כמומחה של מועדי ה', וזה שלא כדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' נדרים ה"ה), שהוא ז"ל סבור דכל מומחה שהוא בקי מיר יחיד, ומכאן נראה לי תשובתו. וכן היא בירושלמי מפורשת דגרסינן התם בפרקין (כאן פרק עשירי הלכה ח') דהכא, מהו למנות זקנים לדברים יחידים, נשמעינה מן הדא רב ממתניתין רבי להתיר נדרים ולראות כתמים, מן דדמך בעא קומי בריה מומחי בכורות, איניט מוסיף לך על מה שנתן לך אבא, אמר רב יוסי בר בון כוליה יהיב לדון יחידי להתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי, מן דדמך בעיא גבי בריה מומין שבסתר, אמר ליה אינו מוסיף לך על מה שנתן לך אבא עד כאן, והיינו דאמריניען לעיל דרב התיר יחידי.


דף עט עמוד א עריכה

מאי לאו בשותק על מנת למיקט לא בשותק על מנת לקיים:    ולאו בשותק על מנת לקיים לאחר זמן קאמר, דאם כן אין זה אלא כמחריש שיכול להפר כל היום, ואף על פי ששתיק תחלה על מנת לקיים, וכדאמרינן לקמן כשהוא אומר כי החריש לה הרי שותק על מנת לקיים אמור, ואילו הכא אמרינן (מאי לאו) [אילימא _ לפי השי"מ] בשתוק על מנת לקיים היינו קיים בלבו קיים, אלא ודאי האי שותק על מנת לקיים, דהא אמרינן הכא היינו בשותק מחמת קיום, כלומר שותק מפני שהוא מקיים בלבו, וכי דחינין ואמרינן לא בשותק סתם, הוא הדין דהוה מצי למימר לא בשותק על מנת לקיים לאחר זמן, אלא משום דקים של לב קא נסיב ליה השתא בהאי לישנא, דשתיק על מנת לקיים, לא בעי למימר הפרו בההוא לישנא ממש, אלא ניחא ליה למימר בשותק סתם.

יודע אני שיש מפירין:    כלומר שיש נדרים שהבעל מפר, אבל איני יודע שזה נדר שהבעל יכול להפר, רבי מאיר אומר לא יפר, דכיון שהוא יודע שיש מפירין ביום שמעו קרינן ביה, וחכמים אומרים יפר, דכיון שאינו יודע שזה נדר שהבעל מפר, לא קרינן ביה ביום שמעו, ואמאי להוי מיהא לרבי מאיר כשותק על מנת למיקט, אלמא שותק על מנת למיקט הויא שתיקה, ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דלא הוי שמיעא כלל, כן פירשו בתוספות, ובפירושין לא פירשו כן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/נדרים/פרק_י&oldid=1052398"