חידושי הרמב"ן על הש"ס/מגילה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד אעריכה


הא דתנן אבל קורא אותה ללועזין בלעז. פרש"י ז"ל שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקודש. לא דאיק לי דכיון דכל לשון אינו כשר במגילה ואפי' לדברי האומר ספרים נכתבים בכל לשון אינו כשר אמאי מכשרינן ליה מפני שיודעין בו יקראו בלשון הקדש, אלא ללועזות היינו שאין יודעין אשורית ודומיא דסיפא דקרי לועז למי שלא ידע אשורית וכן בכל מקום לועזות שאין יודעין בלשון הקדש דאתמר התם (מכות ו,ב) הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא אימורא בינייהו כו' ומפני שאין יודעין אשורית אעפ"י שיוצאין בו בקושי התירו משום דאיכא מצות קריאה ודאי דפרסומי ניסא בידיעה ממש עדיף והוציאוהו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא הוא יכול להוציא עצמו ידי חובתו ויקרא לעצמו אבל יודע אשורית לעולם אינו יוצא אלא באשורית והא דקתני ברייתא גיפטית לגפטיים ללועזית גיפטית קאמר אבל גיפטים יודעים אשורית אין יוצאין בגיפטית.

והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בלשון אחרת מלשון העמים לא יצא ידי חובתו אלא מכיר אותו לשון בלבד. ואינו. נכון אלא מכיר אותו לשון ואינו מכיר לשון הקדש הוא יוצא בה ואין כל ישראל שבחוצה לארץ נקראין לועזות ומפורש בירושלמי ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה באשורית בלעז יוצא בה בלעז יודע אש'רית ויודע לעז מהו שיוציא את אחרים בלעז כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כלומר וכיון שאינו מוציא עצמו באותו לשון אינו מוציא הלועז.

ובמס' סוטה נמי אמרו בירושלמי (ז,א) התיב ר' ברכיה הרי מגלת אסתר היה יודע כתב אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית ולועז יוצא בה בלעז ויש מקצת מקומות בספרד טועין בזה.

הא דתנן עד שתהא כתובה על הספר בדיו. ובעינן עלה בגמ' דף י"ט מנא לן ואמר רבא אתיא כתיבה כתיבה כו' ק"ל למה לן ג"ש והלא מגילה נקראת ספר ודין ס"ת עליה וקי"ל בספר תורה (שבת קג,ב) כתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותניא ג) כתבה על הנייר או על המטלית פסולה כדאיתא במס' שבת (עט,ב). ובמס' סופרים (א,א) תניא והלכה למשה מסיני שיהו מסורגלין בקנה וכתובין בדיו שיש לו סמך מן המקרא ואני כותב על הספ' בדיו עוד התם אין כותבין לא על הדפתר' ולא על גבי פנקס ולא על גבי נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתוס כיון שכל אלו נוהגין בס"ת פשיטא דפסולין במגילה שנקראת ספר וכן מה שאמרו דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה דהיינו ס"ת ממש כדמפורש בירושלמי למה הוצרכנו לכך כיון שנקראת ספר. וי"ל מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת ולא ידעינן לאיזה דבר הוקשה לספר ולאיזה דבר הוקשה לאגרת לפיכך הוצרכנו לג"ש שתהא כתיבה שלה כס"ת על הספר בדיו. ועדיין אני אומר שתהא בלא שרטוט כאגרת שלא הוקשה לס"ת אלא לעיקר כתיבתה משו"ה אצטריך ואמת ללמד שאף בשרטוט שאינו אלא תיקון כתיבתה ותפילין אינן צריכין לו דינה כאמיתה של תורה.

ומעתה לא הוצרכנו למה שכתוב ונכתב בספר אלא ללמד על דברים שאינן מגופן כגון תפירה דפשתן שאפילו בהן נדונית כדין ספר ואהני לן אגרת להקל בה שלשה חוטי גידין דכיון שהתפירה אינה מגופה ממש עשו בה מנהג אגרת שכן האגרות אינן נתפרות אלא נקשרות במקצת חוטין וכל שכן בדברים שחוץ לגופיה לגמרי כגון קריאה שלה שדינה בהם כדין אגרת זהו ששנינו הקורא את המגלה עומד ויושב יצא משא"כ בס"ת. 

ומכאן אני אומר שהקורא פושט כאגרת ואינו כורך כס"ת כמנהג הראשונים הוא ולא כדברי רבני צרפת ז"ל שהצריכו לכרוך כס"ת, ונהגו הכל בקריאתה שלא להפסיק בסוף הפסוקים כס"ת אלא באמצען והטעם שמנהג אגרת נוהגין בקריאתה כמ"ש וכן נלמוד שצריכה עבוד לשמה דקיימא לן בספרים עבדן שלא לשמן פסולין מעובדא דגיטין (כט,ב) ספר תורה שכתבתי גוילין לא עבדתים לשמן נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן לפסול ס"ת. ואמרו בירוש' מה בין ספרים למגילת אסחר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית הא לכל דבריהם זה וזה שוין וכ"כ ר' אחא משבחא בשאלתות.

אבל ר' משה הספרדי ז"ל אמר שא"צ עבוד לשמה, שמא הוא סבור לומר דלשמה כיון דאינו דבר הניכר בה כלל אינו כדברים שמגופה וכדברים שהן בה ואינך מגופה אלא כדברים שהן חוץ לגופה ודינה בה כדין אגרת אבל הירוש' שכתבתי יקשה אא"כ יאמר דקולי ספרים קתני חומרי לא קתני ואינו מחוור כלל.

ומסתברא שלא הקלו משום אגרת אלא בפסול שאינו מתפשט בכולה כגון תפירה מקצתה בגידין כדין ספר ומקצתה בפשתן משום אגרת ומזה אמרו דהשמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא והוינן בה קראן על פה ומתרצינן לא קשיא הא בכולה הא במקצתי דכיון דפסול דמקצת היא כשרה כאגרת שאלו בס"ת שהשמיט בו אות אחת פסול אלא קל הוא שהקילו במגילה משום אגרת ומיהו דוקא שקראן הקורא על פה אבל השמיט הקורא אפילו פסוק א, לא יצא כדקתני אידך לא יאמר אקרא חציה ואחזור ואקרא אותו הפסוק וה"ה אפי' תיבה אחת. 

וזהו שאמרו בפ"א [ח' ע"ב] בתרגום שכתבו מקרא כגון ונשמע פתגם המלך אינה מטמאה את הידים דאלמא משום תיבה זו פסולה דכיון שאם קרא כן לא יצא אינה עשויה כהלכתה כהלכתה לטמא את הידים אבל אם קרא אותה תיבה תרגום על פה ודאי יצא דלא גרע מהשמיט וכן נמי כשהיא כתובה כולה בכל לשון אמרינן דאינה מטמאה את הידים ואעפ"י שהלועזות יוצאין בהן דכל דלא חזיא לכ"ע אינה עשויה כהלכתא מקריא ולא מטמאה את הידים.

וראיתי בירושלמי תני אין מדקדקין בטעיותיה רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין קמי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולח חזר חד מינייהו רבי יוחנן היה קרי כולם יהודים ומשמע דדוקא כגון טעות זו שהזכירו שאין בין יהודים ליהודיים שום הפרש ושינוי לשון אבל בשאר טעיות כגון השמטה ושינוי לשון פסולה דבעינן ככתבם וכלשונם אלא שאם היו הטעיות בכתיבה וקראן על פה יפה יצא כדאמרי' בהשמיט וכ"ש שאין מדקדקין בה בחסרו' ויתרות כס"ת.

ומנין לנו דבר זה בספר תורה שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוק פסול ואין קורין בו שהרי משנה שנינו בתפלין [מנחות כח,א] שתי פרשיות שבמזוזה ארבע פרשיות שבתפילין מעכבין זה את זה ואפי' כתב אחד מעכבן והוינן בה פשיטא וא"ר יהודה לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד א"נ לאות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה והיינו נמי באות אחת כדאיתמר עלה אגרא תמוה דר' אבא איפסקא ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא אתא לקמיה דר' אבא וא"ל אם נשתייר בו אות קטנה כשר ואם לאו פסול ורמי בר דיקולא דאיפסיק ליה כרעא דוא"ו דויהרג בנוקבא ופסלוה אנמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלים וכ"ש כשכתוב בהן טעות ותנן [מגילה ח' ע"ב] אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספ' נכתבין בכל לשון הא לענין טעות זה וזה שוין. אלמא ספרים נפסלין בטעות אחד עד שיתקן.

ואי קשיא הא דאמרי' בגיטין [ס' ע"א] ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק משמע דקורין בו התם שחסר יריעה אחרונה שג ס"ת או של חומש אחד ובין יריעה גדולה בין יריעה קטנה כל דחסר במילתיה אין קורין בו אבל השמיט בו הסופר באמצע אפי' פסוק אחד אפילו אות אחת לא צריכא ליה דודאי אין קורין בו והיינו דאיצטריכא ליה לתנא למיתני במגילה וקראן הקורא כמתורגמן יצא אלמא משא"כ בתורה קתני.

וראיתי בתוספות ז"ל שסוברין שאף בתורה כן ומתרצים מה שאמרו בתרגום שכתבו עברי אינו מטמא את הידים שאינו אלא להשלים, ואי אפשר לומר כן שבכאן הכשירו עד רובה ואעפ"י שהטעויות מפוזרין בכולה ואעפ"י שלא תקן ואלו בספר תורה אמרו במנחות [כ"ט ע"ב] ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ארבע יגנז ובעי דף אחת שלימה והוא דכתיב רוב הספר שפיר אלא ודאי מקולי מגלה שנו כאן לא אמרו בס"ת אלא יתקן אבל קודם שיתקן אפי' בטעות כל דהוא כחפילין ומזוזות וכ"ש וכן בדין תורת ה' תמימה על כל אות ואות שבה מדרש הלכות ואגדות ועל כל קיץ וקוץ תלי תלים של הלכות. וכן כחב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות ארח פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. תדע שהרי אפי' לשהותו אסור משום אל תשכן באהליך עולה ואיך יהא בו קדושת ס"ת לטמא את הידים ולקרות בו בצבור אלא ודאי שמע מינה כדפרישית שמע מינה.