ר"ן על הרי"ף/מגילה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי


דף ד עמוד בעריכה

הקורא את המגילה למפרע. קראה תרגום בכל לשון לא יצא. פירוש אפי' כתבה תרגום או בלשון אחר וקראה ואינו מבין אותו לשון לא יצא:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז:    פרש"י ז"ל שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקודש מכלל דס"ל ז"ל שאע"פ שיודעין לשון הקדש כיון שהוא יודע לעז ג"כ יוצא ידי חובתו בלעז וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל והקשה הרמב"ן ז"ל דכיון דכל לשון אינו כשר [ליכתב] במגילה ואפילו לדברי האומר ספרים נכתבין בכל לשון כדאיתא בפ"ק בגמרא [דף ט א] אמאי מכשירין ביה מפני שיודעין בו יקראו בל' הקדש לפיכך פי' ז"ל ללועזות היינו שאינן יודעין בלשון הקדש כדאמרי' התם [מכות דף ו ב] הנהו לעוזי דאתו לקמי דרבא ואוקי רבא מתורגמן בינייהו וכו' ומפני שאינן יודעין אשורית אע"פ שיוצאין בו בקושי התירו משום דאיכא מצות קריאה וראו חכמים דפרסומי ניסא בידיעה ממש עדיף טפי והוציאו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא הוא יכול להוציא את עצמו ידי חובתו ויקרא לעצמו אבל יודע אשורית לעולם אינו יוצא אלא באשורית ודקתני ברייתא [דף יח א] גפטית לגפטיים ללועזות גפטיים קאמר אבל גפטיים יודעים אשורית אינן יוצאין בגיפטית והכי משמע בירושלמי דאמרינן התם ר' אבהו בשם רבי אלעזר יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא את האחרים בלעז סבר כהדא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם כלומר כשם שמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם כך זה כיון שלעצמו אינו מוציא בלעז כיון שהוא יודע לשון הקדש אינו מוציא כמו כן ללועזות אלו דבריו ז"ל ולענין קושייתו ז"ל לא קשיא לי מידי משום דכיון דמתניתין רבנן היא כדמסקינן בגמרא הכא דאמרי' בפרק קמא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה נמי הכי דינא אי לאו מיעוטא דככתבם וכלשונם כדאיתא בפרק קמא בגמרא [סברא הוא] דלא אתא אלא למעט שאר לשונות כשאינו מכיר בהם הא במכיר כשרים וכדתניא גפטית לגפטיים ממילא משמע דכל שיודע לשון לעז אע"פ שיודע לה"ק יוצא בלשון לעז דהא מכיר לרבנן כל הלשונות שוין וכי תימא לא כי אלא ככתבם וכלשונם אתא למעוטי שאר לשונות כל שאינו בקי בהם ואפילו בקי בהם נמי כל שיודע לשון הקדש אינו נראה כן דמנא תיתי לן הכי וכ"ת מנ"ל נמי דאתא למעוטי שאר לשונות בשאינו בקי בהם דוקא נימא דאפילו בבקי מיעטינהו משמע לי דהיינו טעמא משום דכיון דלרבנן כל הלשונות כשרים בספרים ולשון הקדש כשר במגילה אפילו בשאינו מכיר כדאמרינן בגמרא [דף יח א] מידי דהוה אנשים ועמי הארץ א"נ כדמוכחינן מהאחשתרנים בני הרמכים דאנן נמי לא ידעינן בהו מאי קאמרינן מסתייא לאוקומי מיעוט בשאר לשונות בשאינו מכיר בהם כיון דמדינא לרבנן אי לאו מיעוטא שאר לשונות ולה"ק שוין הם אבל מכיר שאר לשונות ולה"ק מנא תיתי לן לרבנן שלא יצא י"ח בכל לשון וכי קתני אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז אע"ג דלועזות בכ"מ משמע שאין יודעין לה"ק אורחא דמילתא נקט שמי שבקי בלשון הקדש למה יקראוה לו בלעז ועוד דאיידי דבעי למיתנא סיפא הלועז נקט נמי ברישא ללועזות אבל אין ה"נ דלרבנן כל שיודע לה"ק ולשון לעז יוצא בשתיהן מיהו לר"ג דאמר בפ"ק [דף ח ב] בגמ' שאין הספרים נכתבים אלא בלה"ק ולשון יוני הוא דאיכא למימר הכי דכיון דלדידיה מדינא כל הלשונות פסולין חוץ מלשון הקדש ולשון יוני ואפ"ה משמע דמודה במגילה דמי שאינו בקי בלשון הקודש קורא אותה בלעז דלא שמעינן ליה דפליג אברייתא דגפטית לגפטיים ומשמע דנפקא לן מסברא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסומי ניסא ועיקר פרסום הנס תלי בידיעה וכל שאינו יודע אלא גפטית עיקר פרסומי בגפטית אע"פ שאין הספרים נכתבין בו וכיון דמה"ט מכשיר ר"ג גפטית לגפטים ממילא משמע דכל היודע גפטית ולשון הקדש אינו יוצא לרבן גמליאל אלא בלשון הקדש כיון דגפטית פסול בכל הספרים לר"ג ולא הוכשר במגילה אלא משום פרסומי ניסא למי שאינו יודע לשון הקדש ורבי אבהו משום רבי אלעזר דאמר בירושלמי דיודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא ידי אחרים בלעז אפשר דכרבן גמליאל ס"ל אבל לרבנן מוציא ולישנא דמתני' נמי הכי דייק דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלועזות בלעז זהו דעתי במשנתנו אבל יש לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל מדאיפסקא הלכתא בספרים כרבן גמליאל ואפשר נמי דבמגילה נקטינן כוותיה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

והלועז ששמע אשורית יצא:    אע"ג דלא ידע מאי קאמרינן כדאי' בגמרא:

גמ' תנא וכן בהלל וכו':    תקנו י"ח ברכות על סדר המוזכר בגמרא בפירקין וכמו שאנו אומרים אותם היום ואם טעה באחת מהם אינו רשאי לומר אותה במקום שנזכר דהוה לו באותה ברכה מתפלל למפרע אלא חוזר לאותה ברכה ואומר ממנה ואילך על הסדר והא דאמרינן בפרק אין עומדין [דף לד א] אמצעיות אין להם סדר היינו לומר שאם טעה בהם אינו צריך לחזור לחונן הדעת כשם שחוזר לראש כשטעה בראשונות וכשטעה באחרונות שחוזר לעבודה אבל מ"מ חוזר לאותה ברכה ואומר ממנה ואילך על הסדר והכי איתא בתוספתא בפ"ב דמכילתין דתניא התם קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן בקריאת שמע:

מה עשייה למפרע לא:    דהא לא אפשר:

אבל קורין אותה ללועזות בלעז והוא שכתבוה בלעז:    דאי לא הוה ליה קראה ע"פ והוא לא יצא:

ותניא גפטית לגפטים עברית לעברים יונית ליונים:    הר"ז הלוי השיג על הריא"ף שכתב זאת הברייתא דיונית ליונים דמשמע דליונים אין לכ"ע לא ואלו בגמ' [דף יח א] אמרי' רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרשב"ג [דאמר] בפ"ק שהספרים לא הותרו שיכתבו אלא בלה"ק ולשון יוני למימרא דהלכתא כרשב"ג בין בס"ת בין בשאר ספרים ואפילו במגילה ואע"ג דכתיב בה ככתבם וכלשונם ואע"ג דבגמרא מוקמינן מתני' דהכא כרבנן הא אפסיקא בפ"ק [דף ט ב] הלכתא כרשב"ג דא"ר אבהו א"ר יוחנן הלכתא כרשב"ג וכתב עליו הרמב"ן ז"ל דליתא דכי איפסקא הלכתא כוותיה לאו במגילה איפסקא דא"כ קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דאיהו אמר [שבת דף מו. וכ"מ] הלכה כסתם משנה ומתני' דלא כרשב"ג דקתני בכל לשון לא יצא דאלמא אפי' לעז יוני אינו כשר אלא שהלועזות קורין אותה בכל לעז וקתני נמי והלועז ששמע אשורית יצא ואי רשב"ג הא איכא נמי יונית והיינו דאמרינן בגמ' מתני' כברייתא וכיון שכן ע"כ לר' יוחנן הלכה כסתם משנה דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם והיאך פסק הוא הלכה כרשב"ג אלא ש"מ דס"ל לר' יוחנן דלא פליג רשב"ג אלא בשאר ספרים אבל במגילה מודה משום דכתיב ככתבם וכלשונם ורב ושמואל מסברא דנפשייהו דאמרי דאפי' במגילה מכשיר רשב"ג ואלו דבריו ז"ל ואיברא ודאי דלא מוכחא מילתא דרבי יוחנן ס"ל כשמואל במגילה דהא אפשר דס"ל דמגילה שאני משום דכתיב בה ככתבם וכלשונם מיהו מאי דקאמר דלא אפשר דס"ל כוותיה דהא איהו אמר הלכה כסתם משנה ומתני' דלא כרשב"ג אינו מוכרח דתנא דמתני' לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן ולבקי בהן כולם כשרים ומש"ה קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן בר מלשון אשורית ולרשב"ג בר מאשורית ויונית אבל קורין אותה ללועזות בכל


דף ה עמוד אעריכה

לעז שבעולם שאין /שהן/ מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע ולרשב"ג באשורית ויונית ועוד דהא רבי יוחנן זימנין פסיק דלא כסתם משנה וכדאמרינן בכמה דוכתי [יבמות טז: וש"נ] אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וכתב עוד ז"ל דאשכחן לסוגיא דגמרא דילן בתר רב ושמואל דלא ס"ל הכי [דליתכשר יונית אפילו לרשב"ג] דאמרי' בפ"ק [דף ט א] לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה מ"ט משום דכתיב ככתבם וכלשונם ומש"ה ממעטין מינה שאינה מטמאה את הידים עד שתהא כתובה אשורית דלא הוי כשאר ספרים ואע"ג דנפקי בה ללועזות ורבנן בתראי רב פפא ורבנן הכי ס"ל דשאני מגילה משאר ספרים כדאיתא בסוגיין בפ"ק בגמ' [דף ט א] וכי תימא דילמא ההיא לרבנן דכיון דמכשירין כל לשון בשאר ספרים אי ס"ד דינה של מגילה כדין של ספרים ככתבם וכלשונם למעוטי מאי אבל לרשב"ג שמא למעוטי שאר לשונות אתא אבל לשון יוני שכשר לשאר ספרים לכל כשר ואפי' למגילה זו אינה תורה שאפילו לרשב"ג כיון שכל הספרים אינן נכתבים אלא בל' יוני לא כתב רחמנא ככתבם וכלשונם למעט שאר הלשונות שאין התורה נכתבת בהם דלהא לא איצטריך קרא אלא ככתבם דמגילה דומיא דוהיו דתפילין ומזוזות למעוטי יונית אתו אלו דבריו ז"ל וגם זה אינו מחוור בעיני דשפיר איכא למימר דסוגיין דלעיל בפ"ק לרבנן איתמר דלדידהו דס"ל שכל הלשונות כשרין בספרים על כרחין כי אתא ככתבם וכלשונם למעט כל הלשונות בא חוץ מלה"ק אבל לרשב"ג שפוסל כל הלשונות בספרים חוץ מאשורית ויונית איכא למימר דככתבם וכלשונם בא ללמד שכשם שפסולין בשאר ספרים כך פסולין במגילה שלא תאמר הואיל ונקראת אגרת כשרין שכך דרכה של איגרת ליכתב בכל הלשונות וע"כ לשמואל אתה צריך לומר כן דהא איהו מודה דלרבנן כל הלשונות חוץ מאשורית פסולין במגילה וכדתנן [דף יז א] קראה בכל לשון לא יצא וע"כ מככתבם וכלשונם מפקי ליה דלא אשכחן קרא אחרינא דאיכא למידרש מינה הכי אלא האי ואפ"ה אמרי' דלרשב"ג לעז יוני כשר ולא ממעט ליה מככתבם וכלשונם אלא משמע דדריש ליה למעט שאר לשונות במגילה חוץ מאשורית ויונית וכי היכי דלרב ושמואל [דף יח א] ס"ל הכי אמאי לא מצינן למימר נמי דרב פפא ורב נחמן [דף ט א] הכי ס"ל ואמאי נימא מסברא דנפשין דפליגי לפיכך נראה דודאי קי"ל כשמואל דלעז יוני לכל כשר ולא השמיטה הרב אלפסי ז"ל אלא מפני שעכשיו אין אנו יודעין מהו לעז יוני וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון מהלכות ס"ת שכבר נשתכח יוני מן העולם ונשתבש ונאבד ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל יונית ליונים לפי שעכשיו לא הוכשר לשון יוני אלא למכירין אותו לפי שאין אנו בקיאין בלשון יונית הקדום:

והלועז ששמע אשורית יצא:    ואע"ג דלא ידע מאי קאמרינן מידי דהוה אנשים ועמי הארץ. ובגמ' דייקינן לה מדכתיב במגילה האחשתרנים בני הרמכים דלא ידעי' מאי קאמרי' ואפ"ה נפקין ידי חובה ומדדייק ליה מהא שמעינן מינה דאם טעה ולא הזכיר אפי' תיבה אחת לא יצא ידי חובתו דאי לא מאי איריא לימא ליה דלהוי הני תיבות דאחשתרנים והרמכים כאילו לא הזכירם אלא לאו ש"מ דאילו לא הזכירם לא יצא וכי הזכירן אע"ג דלא ידע מאי קאמר יצא:

מתני' קראה סירוגין ומתנמנם יצא:    בגמ' מפרש מאי סירוגין:

היה כותבה דורשה או מגיהה אם כוון לבו יצא:    ואם לאו לא יצא למ"ד מצות צריכות כונה אתיא כפשטה ולמ"ד אין צריכות כונה איכא למימר דכי קתני אם כוון לבו היינו שאם כוון לקרות כראוי יצא ואם לאו שאינו קורא כראוי אלא כדרך קורא להגיה שקורא בענין שיכיר השומע בחסרות ויתירות ולא כדרך קריאה לא יצא וה"נ דייק לישנא דכותבה ומגיהה ולהכי לא איצטריך לאקשויה ולתירוצא כדעבדינן פרק היה קורא [דף יג א]:

וגרסי' בירושלמי היה כותבה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה נמי בי"ד בכרכים ומיהא משמע דאפילו נימא דפורים אסור בעשיית מלאכה נמי אם חל ט"ו בשבת שהכרכין מקדימין לי"ד שהם מותרין בעשיית מלאכה שלא נאסר פורים בעשיית מלאכה למאן דאית ליה שהוא אסור כדאיתא בפ"ק בגמ' [דף ה ב] אלא בזמנו ואע"פ שי"ד זמן קריאה לכל וא"צ לומר לבני הכפרים המקדימין ליום הכניסה שהן מותרין במלאכה שאין זה זמן קריאתה אלא מדין הקדמה בעלמא והאי דנקט בירושלמי בני כרכין הקורין בי"ד לרבותא נקטיה אע"פ שהוא זמן קריאה לכל ועוד דלענין הספד ותענית זה וזה שוין ומכאן יש ללמוד לדידן דתלי במנהגא דאפי' באתרא דנהיגי אסורא במקדימין לא מיתסר מסתמא: תו גרסי' התם ומגיהה תני ואין מדקדקין בטעותיה יצחק בר אבא בר מחסיא ורב חננאל הוו יתבי קומי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מנהון מיהו משמע דדוקא בטעיות שהענין והלשון אחד כגון יהודים ויהודיים אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה ומשמע ודאי שכל שחסר ממנה כלום בקריאתה פסול:

גמ' ר' מונא בשם ר"י אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:    ומסקנא דלית הלכתא כרבי מונא וא"ת והא אמר רב אשי בפרק מי שמתו [דף כג א] גבי תפלה דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומדהוה יכול רב אשי לתרצה התם בההוא אנפא אחרינא דאיתריצא לה התם ולמימר דבעלמא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש וקאמר חוזר לראש אלמא דהכי הוא קושטא דמילתא דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש י"ל דאין ה"נ לענין תפלה כיון דחמירא שאין לו רשות להפסיק בה לא מפני היראה ולא מפני הכבוד ומש"ה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל במגילה והלל שאדם רשאי לפסוק בהם מפני היראה ומפני הכבוד אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש וא"צ לומר בתקיעות:

תנו רבנן השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וכו' ואסיקנא הא בכולה הא במקצתה:    והקשה הרשב"א ז"ל דהכא משמע דחסרה מקצתה כשרה ואילו לקמן [דף יח ב] אמרינן הלכה כדברי האומר כולה ואפילו למ"ד מאיש יהודי צריך שתהא כתובה כולה אלמא אם חסרה מראשה עד איש יהודי פסולה דנהי דאמרינן צריך שתהא כתובה כולה משמע דלעכב נמי אמרינן מדפרכינן לקמן בגמרא אלא דכתיב פסוקא פסוקא וקרי ליה והא אמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי האומר כולה ואפי'


דף ה עמוד בעריכה

למ"ד מאיש יהודי צריך שתהא כתובה כולה ואם איתא דלכתחילה בלחוד קאמר מאי קושיא דהא מתני' אם כוון לבו [יצא] קתני ותירץ דהכא בשתחילת המגילה וסופה כתובה אלא דבאמצע היא חסרה ומש"ה כל היכא דלא מיחסרא רובה כשרה דאינה נראית כספר [חסר] אלא כספר מלא שלם שיש בו טעיות ומגילה כיון שנקראת אגרת אין מדקדקין בה לפסלה בכך אבל כשחסר ממנה מראשה עד איש יהודי אע"פ שהיא מעוטה (דאינה) נראית כספר חסר וצריך שיקרא אותה מספר שלם:

וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרינן במקצתה כשרה קל הוא שהקלו חכמים במגילה מפני שנקראת אגרת כיון שאין הפסול מתפשט בכולה ודמי למאי דאמרינן לקמן [דף יט א] בתפירה שאע"פ שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה כל שהטיל בה שלשה חוטי גידים כשרה אבל בס"ת אין הדין כן שאפי' לא השמיט בה אלא אות אחת פסול ואין קורין בו והביא ראיה ממה ששנינו בפ' הקומץ רבה [דף כח א] בתפילין ומזוזות שתי פרשיות [שבמזוזה וד'] שבתפילין מעכבין זה את זה אפילו כתב אחד מעכב והוינן בה [שם כט א] פשיטא ואמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד א"נ לאות שאין מקיף לה גויל מארבע רוחותיה והיינו נמי באות אחת כדאיתמר עלה אגרא חמוה דרבי אבא אפסיקא ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא ואתא לקמיה דר' אבא ואמר ליה אם נשתייר בה אות קטנה כשר ואם לאו פסול ורמי בר דיקלא דאפסיקא ליה כרעא דוא"ו דויהרוג בנוקבא ופסלה אלמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלין וכ"ש שכתב בה טעות ותנן [מכילתין דף ח ב] אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון הא לענין טעות זה וזה שוין אלמא ספרים נפסלים בטעות אחד עד שיתקן ואי קשיא הא אמרינן בפ' הניזקין [דף ס א] ס"ת שחסר בו יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק אחד משמע דקורין בו איכא למימר דהתם בשחסר יריעה אחרונה של ספר תורה או של חומש אחד בין יריעה גדולה ובין יריעה קטנה כל דחסר במלתיה אין קורין בו אבל השמיט הסופר באמצע אפילו פסוק אחד ואפילו אות אחת לא צריכא ליה דודאי אין קורין בו והיינו דאיצטריכא ליה לתנא למיתני למגילה וקראן הקורא על פה כמתורגמן יצא כלומר מה שאין כן בתורה אלו דבריו ז"ל ואיני רואה לראיותיו ז"ל הכרח דמאי דאמרינן במנחות דפרשיות שבמזוזה ושבתפילין אפילו כתב אחד מעכב ודאי שכן הדין בס"ת למה שס"ת שוה בו עם תפילין ומזוזות שהרי תפילין ומזוזות אין מצותן לקרות בהן אלא שחייב כל איש מישראל לקבוע מזוזה ולהניח תפילין וכיוצא בזה בס"ת חייב כל אדם לכתוב ס"ת לעצמו ובמצוה זו כשם שתפילין ומזוזות אפילו אות אחת מעכבן כך ס"ת אפילו אות אחת מעכבו שלא קיים מצות כתיבתו עד שיתקן אבל לענין לצאת בקריאתו שהוא מתקנת נביאים ועזרא אין ללמוד ס"ת מתפילין ומזוזות שהרי אף הרב ז"ל מצטרך להודות בס"ת שחסר פחות מיריעה בסופו שקורין בו ואילו בתפילין ומזוזות הדבר פשוט שאפילו אות אחת מעכבן וכיון שעל כרחך אין ס"ת לענין קריאה שוה עם תפילין ומזוזות אפשר לומר שאפילו השמיט בה באמצע אותיות או פסוקין וקראם הקורא כמתורגמן יצא כשם שאמרו במגילה וכן אמרינן בתוספתא שאף בתורה יצא עוד הקשה עליהם הרמב"ן ז"ל מדמכשרינן הכא השמיט בה הסופר אותיות או פסוקים עד רובה אע"פ שהטעיות מפוזרין בכולה ואע"פ שלא תיקן ואלו בפ' הקומץ רבה [דף כט ב] אמרי' ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ארבע יגנז ובעינן התם דף אחת שלימה והוא דכתוב רובא דספרא אלמא מאי דאמר הכא במגילה מקולי מגילה שנו ולא אמרו בס"ת אלא יתקן אבל קודם שתיקן אפי' בטעות כל דהו מיפסיל כתפילין ומזוזות וגם זו אינה ראיה אצלי דאפשר דאה"נ במגילה שיתקן ויגנוז כדאיתמר בס"ת ומיהו אם לא תקן וקרא בס"ת כמתורגמן אפשר דיצא כדאמרינן במגילה ואפשר עוד דדינא דיגנוז ליתא במגילה דהתם היינו טעמא משום דמיחזי כמנומר ואם החמירו בס"ת בכך משום זה אלי ואנוהו אפשר שאין להחמיר כל כך במגילה:

תנו רבנן השמיט בה הקורא פסוק אחד וכו':    ה"ה דאפילו השמיט בה תיבה אחת שצריך לחזור למקום אותה תיבה ולקרוא משם ולהלן והאי דנקט פסוק אחד לרבותא נקטיה סד"א חד פסוקא מילתא באפי נפשיה הוא ובתר כולה אפשר למקרייה קמ"ל דלא וכן סיפא דקתני נכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה וכו' הוי רבותא טפי מפסוק אחד דאע"ג דכל פלגא ופלגא ענין בפני עצמו אפי' הכי לא אלא קורא מתחלה ועד סוף:

היכי דמי מתנמנם אמר רבא נים ולא נים תיר ולא תיר:    איכא מאן דמפרש נים ולא נים בתחילת שינה תיר ולא תיר שכבר ישן וכשנעור לא נעור יפה והאי פירושא הכא סליק שפיר אבל אשכחן האי לישנא גופיה גבי אכילת פסחים דאמרי' התם [דף קכ ב] נרדמו לא יאכלו פי' משום דהויא ליה כשתי חבורות ואין הפסח נאכל לשתי חבורות נתנמנמו יאכלו ובפ"ק דתענית [דף יב ב] נמי דחינן אליבא דמ"ד דישן אסור לאכול (בה אח"כ) דכי קתני ברייתא ישן ועומד הרי זה אוכל התם במתנמנם ואמרינן התם אכל חדא היכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר והתם לא אפשר לפרושי הכי תיר ולא תיר שכבר נרדם ואינו נעור יפה דא"כ משעה שנרדם נאסר אלא ודאי דהתם כולהו חדא מילתא קאמר דלא נים ולא תיר ובתחילת שינה קאמר:

וקי"ל כרבי יוחנן דאמר אסור לכתוב אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב חוץ מתפילין ומזוזות וכו':    מוכח בירושלמי שאם כתב שלא מן הכתב אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק דגרסינן התם בפרק הקורא את המגילה עומד ויושב א"ר זעירא בשם רבי חננאל אפילו רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וכותב וקורא במה שכתב שנאמר מפיו יקרא אלי ואני כותב והא תניא מעשה בר"מ שהיה כותב באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכתבה מפיו וקראה אין למדין משעת הדחק וי"א שתים כתב [כתב] את הראשונה מתוך פיו ואת השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה:

והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט:    ואפשר דהיינו טעמא לפי שהמזוזה נבדקת פעם אחת בשבוע והתפילין מתוך שנשמרין אין נבדקין אלא פעם אחת ביובל ולפיכך אין צריכין כתב המיושר כ"כ ומש"ה אין צריכין שרטוט [ולפי זה ספרים בעו שרטוט שלא יערבב הקורא בהם שזהו בדיקת כל שעה וכדמסיק] אבל ר"ת ז"ל פי' דכי אמרינן מזוזה צריכה שרטוט היינו שצריכה שרטוט בכל השיטות ותפילין אין צריכין שרטוט בכל השטות שהוא ז"ל סובר דלא בעי' שרטוט בס"ת אלא בשטה ראשונה וכ"ש בשאר ספרים ומש"ה איצטריך הלכה במזוזה להצריכה שרטוט בכל השטות דאם איתא דכל כתבי הקדש צריכין שרטוט בכל השיטות למאי איצטריך הלכה במזוזה ותפילין נמי אמאי אין צריכין שרטוט וכי מגרע גרעי אלא ודאי אין הספרים צריכין שרטוט אלא בשטה ראשונה חוץ ממזוזה שהיא צריכה שרטוט בכל השטות ותפילין כספרים שאין צריכין שרטוט אלא בשטה ראשונה אבל בשטה ראשונה מיהא צריכין דהא א"ר יצחק שנים כותבין בלא שרטוט שלש אין כותבין ועוד הביא ראיה מדאמרינן במגילה [דף טז ב] צריכה שרטוט כאמתה של תורה ומשמע דהיינו כמזוזה שיש בה מלכות שמים דאם איתא דכאמתה של תורה היינו ס"ת למה לן למילף הכא מדברי שלום ואמת תיפוק לי מדאמרי' בפ"ק [דף יט א] דנקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וניליף נמי שרטוט מהתם אלא משום דס"ת אינו צריך שרטוט אלא בשטה ראשונה ומזוזה צריכה שרטוט בכל השיטות ולפיכך אמר במגילה שצריכה שרטוט כמזוזה ואין אלו ראיות דלעולם כל כתבי הקדש צריכין שרטוט בכל השטות והלכתא דמזוזה אצטריכא ליה משום דכי בעי שרטוט ה"מ במה שנתן לקרות בו כדי שלא יתערבב הקורא בקריאתו הלכך מדינא מזוזה ותפילין שאין קורין בהן כל עיקר אין צריכין שרטוט אלא דאתאי הלכתא לאצרוכי שרטוט למזוזה ותפילין בדינייהו קיימי ודאמרי' במגילה מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה כבר פרש"י ז"ל דהיינו ס"ת עצמו והכי מוכח בירושלמי דגרסי' התם נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור הרי היא כאמתה של תורה מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט מה זו ניתנה להדרש אף זו ניתנה להדרש אלמא דס"ת עצמה קרי אמתה של תורה וה"נ מוכח בירושלמי דמגילה שכתבי הקדש צריכין שרטוט בכל השטות דאמרינן התם הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל כלומר משורטט בין שטה לשטה דהיינו לשון סרגול בכל מקום ובויקרא רבה אמרינן קווצותיו תלתלים זה הסרגול שחורות כעורב אלו השטות והיינו סרגול כל שטה ושטה שהן עשויות תלתלים וכי תימא אם כן למאי איצטריך דברי שלום ואמת במגילה תיפוק לי דנקראת ספר י"ל דאדרבה כיון דנקראת אגרת כדאיתא התם הייתי אומר שאינה צריכה שרטוט שבכך היא דומה לאגרת יותר משאר הספרים:

וצריך לשרטט למגילה דאמר רבי אסי צריכה שרטוט כאמתה של תורה:    וכבר פי' דמשום דנקראת אגרת הוצרכנו ללמוד שצריכה שרטוט כשם שהוצרכו גז"ש [דף יט א] דכתיבה כתיבה דבעי' בה קלף ודיו אע"פ שהן צריכין בס"ת כי היכי דלא לימא דמשום דנקראת אגרת לא יהו צריכין במגילה ועדיין לא למדנו בשרטוט דשמא לעיקר כתיבתה הוקשה לספר דהיינו קלף ודיו אבל לא לשרטוט שאינו אלא תקון הכתיבה ומש"ה איצטריך ואמת לומר שאף


דף ו עמוד אעריכה

לענין שרטוט נקראת ספר ואכתי אצטריך למכתב ונכתב בספר ללמד שאף אם תפרה בחוטי פשתן פסולה כדאיתא לקמן [דף יט א] דבלאו הכי הוה אמינא דכשרה לפי שהתפירה אינה דבר שבגופה ממש כקלף ודיו ושרטוט ומ"מ כיון שנקראת אגרת הקלו בה דבשלשה חוטי גידין כשרה שכן דרך האגרות שאין תופרין בהן אלא מעט וכיון שאין התפירה מגופה ממש יש להקל בה בכך וכל שכן בדברים שהם חוץ לגופה כגון קריאה שלה שדינה כדין אגרת וזהו ששנינו הקורא את המגילה עומד ויושב יצא מה שאין כן בתורה ומכאן נראה שהקורא פושט כאגרת כמנהג הגאונים ואינו קורא וכורך כס"ת כמנהג רבותינו הצרפתים שהצריכו כן וכן יש ללמוד שצריכה עבוד לשמה דדבר שבגופה הוא וקי"ל בס"ת דבעי ביה עבוד לשמה כדאמרי' בפרק הניזקין [דף נד ב] ההוא דאמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמן ואמרינן עלה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת הלכך משמע דמגילה נמי בעי' בה עבוד לשמה כל זה כתב הרמב"ן ז"ל ועוד הביא ראיה מדאמרי' בירושלמי מה בין ספרים למגילת אסתר שהספרי' נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין אבל הרמב"ם ז"ל כתב שהמגילה אינה צריכה עבוד לשמה וכתב הרמב"ן ז"ל דשמא הוא סבור לומר דלשמה כיון שאינה דבר (נזכר) [ניכר] בה כלל אינו כדברים שמגופה ולא כדברים שהם בה ואינן מגופה כתפירה אלא כדברים שהם חוץ לגופה ולפיכך דינה בעבוד כדין אגרת אלא שמ"מ יקשה מן הירושלמי אא"כ יאמר דקולי ספרים קתני חומרי ספרים לא קתני ואינו מחוור כלל ע"כ. ולא ידעתי מה הוא דע"כ כי קתני אין בין היינו לענין דברים שבגופה דאילו לענין דברים שאינן מגופה הא איכא נמי בין ס"ת למגילה מאי דמקילינן בה משום דנקראת אגרת:

ויש מחמירין ומצריכין למגילה תגין ולא מחוור דלא מצינו תגין אלא לס"ת שמצאו משה להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות כדאיתא במנחות [דף כט ב] ובשבת [דף פט א] ונהי דאיתרבי לשרטוט לתגין לא אתרבי:

גרסי' בגיטין בפ"ק שלח ליה מר עוקבא לר"א בני אדם העומדין עלי:    לחרף ולגדף:

ובידי למסרן למלכות:    כח בידי להשליך עליהם עול המלכות:

השכם והערב לבית המדרש:    דריש דום מלשון דמדומי חמה:

אמר רבי יצחק שתים כותבין:    שתי תיבות כותבין בלא שרטוט אבל שלש אין כותבין והורו מקצת רבותי' הצרפתים ז"ל דכי אמרי' שלש אין כותבין ה"מ כי מייתי קרא גופיה כדאמרינן בתלמוד אבל כותב אגרות הרשות ומדבר בלשון נקיה ונקיט לישנא דקרא אין צריך שרטוט שהרי אין זה קדוש שאינו מתכוין לפסוק אלא ללשון צח ובירושלמי לא משמע הכי דגרסי' פרק בני העיר שלח ר' אבהו וכתב לו הרי פייסנו לג' דילטורים אבל תמר תמרורית בתמרוריה עומדת ובקשו למתקה ולשוא צרוף צרף ר' חייא משלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער מאד ישגא אחריתך אלמא דאפי' בכה"ג מקפיד היה לכתוב שלא כסדר הפסוק כדי שלא יצטרך לשרטוט מיהו כתב הרמב"ן ז"ל דכי אמרי' דצריכין שרטוט דוקא בכתיבה אשורית אבל שאר כתיבות אין צריכות שרטוט ועל זה סמכו שלא לשרטט אגרותיהן:

במתניתא תנא שלש כותבין ד' אין כותבין:    בהלכות גדולות פסק כרבי יצחק אע"ג דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר:

מתני' היתה כתובה בסם בסיקרא:    מיני צבעים הם:

ובקנקנתום:    מפרש בגמ' חרתא דאושכפי ופרש"י ז"ל אורפימנ"ט ובתוס' אמרו שאינו כן שאם איתא היה אסור להטילו בדיו של ס"ת מדאמרי' בפ"ק דעירובין [דף יג א] ובפ"ג דסוטה [דף כ א] אמר ר"מ כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכשבאתי לפני ר"ע אסרה עלי ואנו רגילין לתת אורפימנ"ט לתוך הדיו על כן פירשו הם קנקנתום ויטריאו"ל וכן פרש"י ז"ל בעירובין מיהו אפשר דקיימא לן כמאן דאמר התם חוץ מפרשת סוטה שבמקדש ולפיכך מותר להטיל בין אורפימנ"ט בין וידראו"ל לדיו של ספר תורה:

גמ' דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ:    מהכא משמע דאין כותבין אלא על עור מעופץ ומיהו [ר"ת] כתב ה"מ בעבוד שלהם שלא היה טוב בלא עפצים אבל עבוד שלנו טוב ומתקיים אע"פ שאינו מעופץ ותדע לך שהרי בגיטין פסלו דפתרא מפני שיכול להזדייף כדאמרינן התם [דף יא א] והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ומשנינן בדעפיצן ואנו רואין שעבוד שלנו מזדייף מצד הלבן מיהת אע"פ שאין מעופץ ואף בימי רבותינו היו כותבין בעור שאינו עפוץ דאמרינן בפרק הקומץ רבה [דף לא ב] קרע הבא בתוך שתים יתפור בתוך שלש לא יתפור והא תניא בתוך שלש יתפור וכו' ומשני לא קשיא הא בחדתא הא בעתיקתא ולאו חדתא חדתא ממש ולא עתיקתא עתיקתא ממש אלא הא דעפיצן הא דלא עפיצן אלמא אף בס"ת היו כותבים בקלפים שאינן עפוצין:

מתני' בן עיר שהלך לכרך:    בן עיר שזמנו בי"ד שהלך לכרך שזמנו בט"ו:

אם עתיד לחזור למקומו:    מפרש בגמרא:

קורא כמקומו:    כחובת מקומו:

מהיכן קורא את המגילה ר"מ אומר וכו':    טעמא דכולהו מפרש בגמרא:

גמ' אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד:    אבן כרך שהלך לעיר בלחוד קאי והכי קאמר שאם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם כיון שלא יתעכב כאן ביום י"ד אי נמי אפילו נתעכב שכיון שנתעכב שלא מדעתו וכן


דף ו עמוד בעריכה

דעת הרב אלפסי ז"ל שכתב ונתעכב ולא חזר אבל אם אין עתיד לחזור בליל י"ד כלומר שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן ביום י"ד ונתעכב קורא עמהם ביום י"ד שנעשה פרוז בן יומו ומיהו אם חוזר למקומו בליל ט"ו [חוזר] וקורא עמהם וגדולה מזו אמרו בירושלמי בן עיר שעקר דירתו ליל ט"ו נתחייב כאן וכאן וזהו שכתוב בהלכות בן עיר שהלך לכרך פסקא דמתני' הוא:

ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף וכו':    כלומר דבבן עיר שהלך לכרך נמי אמרי' שאם היה דעתו בליל י"ד לחזור למקומו בליל ט"ו לא יהא נעשה מוקף בן יומו וקורא באותה העיר עצמה בי"ד בלילה וביום (ט"ו) [י"ד] כמקומו אבל אם דעתו בליל ארבעה עשר להתעכב שם ליל ט"ו וקצת מן היום אינו צריך לקרות בליל י"ד וביום י"ד אלא ממתין עד ט"ו וקורא עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז ה"נ מוקף בן יומו נקרא מוקף ובן יומו היינו בליל ט"ו וקצת מן היום ומה שפירשו בן כרך שהלך לעיר תחלה היינו משום דבההוא מפרש קרא דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומינה גמרינן למוקף:

ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה:    הא לאו הכי אפי' בדיעבד לא יצא והכי מוכח בגמרא כמ"ש למעלה:

מגילה נקראת ספר:    דכתיב ונכתב בספר:

ונקראת אגרת:    דכתיב את אגרת הפורים:

שאם תפרן בחוטי פשתן פסולה:    כספר תורה:

ובלבד שיהיו משולשין:    פרש"י ז"ל שיהיה מראש היריעה עד התפירה הראשונה כמתפירה ראשונה לשניה ובודאי דהכי משמע לישנא דמשולשין גבי ערי מקלט דאמרינן בהו [מכות דף ט ב] ובלבד שיהו משולשין ואמרינן התם שיהא מדרום לחברון כמעיר לעיר ומיהו בבכורות גבי חורון והמומין הקבועין אמרינן דבודקין אותו ג' פעמים תוך שמונים יום ואמר רב חננאל עלה [דף לט א] ובלבד שיהו משולשין ומשמע ודאי התם דמשולשין דקאמר היינו שיבדוק בתחילת שמונים ובאמצעיתן ובסופן ולא מצי משמע שיהא צריך לבדוק משליש לשליש וה"נ אפשר דה"ק שיהא תופר תפירה אחת בתחלה ואחת באמצע ואחת בסוף וכן דעת הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל פירש משולשין שיהא בין כל תפירה ותפירה שלשה גידין שהן תשעה בין כולם:

ומסתברא דכי גמרינן מגילה מס"ת היינו לדברים הפוסלין ס"ת כתפירה בפשתן אבל דברים שאין פוסלין ס"ת כגון אורך השטין ומנין הדפין וכו' וכיוצא בזה במגילה כשר אפי' לכתחילה:

הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא:    אפילו בכתובים שלהם שעשויין כתקון ס"ת כיון דהויא בין הכתובים ולא הויא באפי נפשה לא יצא אבל בספרים שלנו לא צריך למימר דאפי' באפי נפשה כעין ספרים שלנו לא חשיבא:

ומחו ליה אמוחא לא אמרו אלא בצבור:    יש מפרשים לא אמרו לא יצא אלא בצבור אבל ביחיד יצא וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ולישנא לא משמע הכי דא"כ הול"ל וה"מ בצבור אבל ביחיד יצא ומדקאמר ומחו ליה אמוחא משמע שהן מחלישין כח הדבר בעצמו לפיכך נראה דה"ק ומחו ליה אמוחא שאין לך לומר לא יצא שלא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד אפילו לכתחילה הלכך אפילו בצבור דיעבד מיהא יצאו:

שיור התפר וכו' ומחו ליה אמוחא:    לא אמרו אלא כדי שלא יקרע ואפשר דא"נ לא עבד הכי ולא שייר מידי לא מיפסיל ס"ת בהכי:

מתני' הכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן:    בריש ערכין דריש כולהו הכל דתלמודא ודריש להאי הכל לאתויי נשים ומשמע שמוציאות את הרבים ידי חובתן וכריב"ל דאמר נשים חייבות במקרא מגילה וי"א שאע"פ שהן מוציאות אין מצטרפות למנין עשרה למאן דמצריך עשרה במקרא מגילה כדאשכחן בברכות [דף מה ב] לענין בהמ"ז דאע"ג דנשים מזמנות לעצמן אפ"ה אין מצטרפות למנין ג' לזמן עם אנשים משום פריצותא וא"א דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות וכי תימא ואמאי לא חיישינן הכא לפריצותא כי היכי דחיישינן התם אפשר לומר דשאני הכא דע"י צירוף אין שנוי במטבע ברכה אבל זמון דהוי שנוי במטבע ברהמ"ז וכיון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחש לפריצותא אבל כאן במגילה אין צירופן ניכר שכן דרך קריאתה ליחיד כרבים וכיון דאין צירופן ניכר מותר דדכותיה נמי בבהמ"ז היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהן משום דהשתא אין צירופן של נשים ניכר עמהם כלל:

חוץ מחרש שוטה וקטן:    האי חרש דהכא אפי' במדבר ואינו שומע ואע"ג דאמרי' דסתם חרש בכל מקום היינו שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהן כדאי' בפ' מי שאחזו [דף עא א] אפ"ה הכא חרש המדבר ואינו שומע לא חזי למקרא דאתיא לה כר' יוסי דאמר בפרק היה קורא [דף טו א] הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא [והאי נמי כיון שאינו משמיע לאזנו לא יצא] וכיון דאיהו לא נפיק גופיה לאחריני נמי לא מפיק:

רבי יהודה מכשיר בקטן:    הקשו בתוס' האי קטן היכי דמי אי בשלא הגיע לחנוך מ"ט דר' יהודה הא [ר"ה דף כט א] כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ואי בקטן שהגיע לחנוך מ"ט דרבנן הא כיון דמחויב מדרבנן ליתי דרבנן וליפוק דרבנן דהכי אמרינן בפ' מי שמתו [דף כ ב] גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דמוקים לה התם בדאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן וניחא להו דקטן הוה ליה תרתי דרבנן ולא אתי תרתי דרבנן ומפיק חד דרבנן ובן מברך לאביו דאמרינן התם היינו בשאכל הבן שיעורא דאורייתא ואביו שיעורא דרבנן דליכא אלא חד דרבנן בכל חד והרמב"ן ז"ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול איירי נמי [והאי] דאמרינן תבא עליו מארה היינו משום שאינו יודע לברך והאי דאוקימנא ליה התם בדאכל שיעורא דרבנן היינו משום דקתני דאשה מברכת לבעלה מוקמינן לה הכי לומר שאין הנשים חייבות בברהמ"ז מדאורייתא ולא ניחא לי בהאי פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה והאי טעמא לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים דמחייבינן להו נמי בהאי מפני שאף הן היו באותו הנס אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן ליה משום הכי לפיכך נראין דברי התוס' עיקר:

אין קורין את המגילה:    פי' של יום:

ולא מוהלין ולא טובלין:    אלא ביום. ולא מוהלין ילפינן לה בגמ' מדכתיב וביום השמיני ימול ביום ולא בלילה:

ולא טובלין:    האזוב שמזין בו אין טובלין אותו במי חטאת כדי להזות בו אלא ביום והכי איתא בהדיא בפ' בתרא דפרה טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה כלומר דטמא מת טובל בלילה:

וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה:    מדאורייתא כל הרואה יום אחד בתוך י"א יום שבין נדה לנדה צריכה לשמור יום אחד ושימור דלילה לא הוי שמור ומש"ה לא תטבול אלא ביום מיהו האידנא אפילו ביום לא תטבול עד שתספור ז' שהרי [ברכות דף לא א] בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים:

עד הנץ החמה:   


דף ז עמוד אעריכה


משום דיום ברור הוא בהנץ החמה אבל מדינא מכי סליק צפרא יממא הוא ומשום הכי כולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר:

כל היום כשר לקרות המגילה וכו' ולתפלת המוספין ולמוספין:    ואע"ג דאמרינן [פסחים נט א] שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר ואמרי' נמי [שם נח א] עליה השלם כל הקרבנות כולם וכיון שכן זמן המוספין אינו אלא בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים אפ"ה כיון שאם הקדימוהו קודם תמיד של שחר או אחרוהו אחר תמיד של בין הערבים כשרים שפיר מצי תני דמצותן כל היום ותמידין לא תני הכי משום דתמידין אין זמנם כל היום דזמן תמיד של שחר ליתא אלא עד ארבע שעות או עד חצות וזמן תמיד של בין הערבים ליתא אלא משש שעות ומחצה ולמעלה ומש"ה לא תני פסחים שאין זמנן אלא בין הערבים אבל קודם לכן לא ואע"ג דתנן זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום הרי אמרו שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ ועוד דאנן לא אמרינן אלא כל דבר שמצותו ביום סתם אבל תמידים ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת:

ולוידוי פרים:    פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח שמתודין עליהן:

ולוידוי מעשר:    בשנה שלישית שמתודה כדכתיב בערתי הקדש מן הבית:

ולוידוי בכורים:    כשמביא בכורים מתודה כדכתיב הגדתי היום לה' אלהיך:

ולוידוי יום הכפורים:    שמתודה כהן גדול כדכתיב באחרי מות:

ולסמיכה:    כדכתיב וסמך:

ולשחיטה:    של קרבן:

ולתנופה:    דכתיב והניף הכהן:

להגשה:    שהיה מגיש מנחת סוטה בחודו של מזבח כדאיתא בסוטה:

לקמיצה:    כדכתיב וקמץ מן המנחה:

להקטרה:    הקטרת הקומץ דכתיב והקטיר המזבחה:

ולמליקה:    כדכתיב בקרבן העוף ומלק:

ולקבלה:    לקבל דם הקרבן:

להזייה:    בין להזאת דמים בין להזאת מי חטאת:

ולטהר את המצורע:    כדכתיב ביום טהרתו וכל הני יליף בגמ' בהדיא:

כל הלילה כשר לקצירת העומר:    שהיה נקצר בלילה:

ולהקטר חלבים ואמורים:    שלא נתעכלו ביום וכל הנך דמתני' דוקא נינהו אינהו דקתני בהו ביום [ביום] ולא בלילה והני דקתני בהו בלילה בלילה ולא ביום וא"כ קצירת העומר אינה אלא בלילה ולא ביום לעיכובא דס"ל להאי תנא דנקצר ביום פסול ורבי אלעזר ברבי שמעון הוא דס"ל הכי בפרק רבי ישמעאל במנחות ששנינו שם [דף עא א] נקצר ביום כשר ודוחה את השבת והקשו שם והא תנן כל הלילה כשר לקצירת העומר זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה יום בלילה לא אף דלילה ביום לא אמר רבא לא קשיא הא רבי הא רבי אלעזר ברבי שמעון וכו' כלומר דמתני' רבי אלעזר בר' שמעון דאיהו סבירא ליה נקצר ביום פסול וכן יש שם משניות אחרות דאתו אליביה דקתני התם שקצירתו דוחה את השבת וכיון דדוחה את השבת ע"כ זמן קצירתו לעכובא בלילה ולא ביום שאם נקצר ביום כשר אם כן משמע שאם נקצר שלא כמצותו כשר וא"כ היה לו לקצור מע"ש כדאמרי' התם ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת נקצריה מע"ש אבל ההיא מתני' אחריתי דתנן התם בסוף פרקין [דף עא א] נקצר ביום כשר ודוחה את השבת כרבי ודוחה את השבת דקתני אוקים לה התם [שם עב ב] להקרבה וכיון דהתם בפרק רבי ישמעאל פליגי סתמי אי קצירת לילה מעכבת או לא משמע דקי"ל כסתם מתני' דהכא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דפרק רבי ישמעאל במנחות דסתם לן תנא כר' אתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כר' אלעזר בר' שמעון ועוד הביאו ראיה בתוס' דקצירת העומר דוחה את השבת וממילא שמעינן דאינה אלא בלילה וכדכתיבנא דאמרינן התם בפ"ק דמועד קטן [דף ג ב] א"ר שמעון בן פזי אריב"ל משום בר קפרא ר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום כלומר של תוספת שביעית ומפרש רב אשי התם דר"ג ובית דינו סבירא להו כר' ישמעאל דאמר עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלמ"מ מה ערבה ונסוך המים בזמן שבהמ"ק קיים אף עשר נטיעות נמי אינה נוהגת אלא בזמן שבהמ"ק קיים אבל בזמן הזה לא שאין תוספת שביעית נוהג בזמן הזה ולפיכך אמרו שם דלר' ישמעאל בחריש ובקציר לא מידריש לתוספת שביעית דהא מהלכה גמרינן לה אלא אתי לאידך דרבי ישמעאל דאמר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ודוחה את השבת ומשמע דהכי קי"ל דמדאמרינן נמנו וגמרו משמע שנתברר להם הדבר וכיון שקצירת העומר דוחה את השבת ע"כ אינה אלה בלילה לעכוב כמ"ש למעלה:

ומכאן סמך ר"ת ז"ל שאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום דקצירה וספירה כי הדדי נינהו כדאמרי' בגמ' [מכילתין דף כא א] דאמר מר קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ואיכא נוסחי דגרסינן במתני' לקצירת העומר ולספירת העומר ועוד דודאי לדברי הכל ספירה אינה אלא בלילה דהא גמרינן לה בפרק רבי ישמעאל [דף סו א] משבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שהוא מונה מבערב וכיון שכן מנא תיתי שאם לא ספר בלילה שיספור ביום אבל בה"ג כתב שאם לא בירך בלילה מברך למחר ור"ת ז"ל דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה:

זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום מצותו בלילה כשר כל הלילה:    אמרו בגמ' זה הכלל דיום לאתויי סדור בזיכין וסלוק בזיכין כלומר בזיכי לבונה שהיו מניחין עם לחם הפנים וזה הכלל דלילה לאיתויי אכילת פסחים כר"ע דסבר לה הכי ודלא כר"א בן עזריה דאמר בברייתא עד חצות ואע"ג דהאי סתמא כר"ע איכא סתמא בפ"ק דברכות כר"א בן עזריה כדדייקינן התם [דף ט א] אילו אכילת פסחים לא קתני וכן נמי בפרק איזהו מקומן דתנן התם [דף נו ב] הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך להזהר שלא לאכול מצת מצוה שבלילי פסחים אחר חצות:

וכן בהלל:    שבלילי פסחים החמירו בתוס' שלא לקרותו אחר חצות:

סליקו להו הקורא את המגילה