חידושי הריטב"א על הש"ס/יומא/פרק ז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סח עמוד בעריכה

בא לו כ"ג לקרות:    פ' לקרות בענין היום כדמפרש לקמן. ובירושלמי בעי מנין למקרא הפרשה ר' אידי בשם ר' יוחנן כתיב ויעש מה ת"ל כאשר צוה ה' מכאן לקריאת הפרשה. לומר דאפילו צואות יש לו לעשות כאשר צוה לומר שיקראם אף הוא בדיבור כאשר צוה ה' בדבור:


אם רצה בבגדי בוץ קורא:    ודוקא בבגדי בוץ אבל לא בבגדי זהב שאין ללבוש בגדי זהב אלא לצורך עבודה שכל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקדוש כדאיתא בפר' הממונה ואין טבילה וקדוש אלא לעבודה חשובה וקריאת פרשה אינה אלא צורך עבודה כדאית' בגמרא:


חזן הכנסת:    פירו' הוא הממונה על משמרת עניני הכנסת לתקנם ולהזמינם והוא מלשון חזני מתא שבפרק השוכר את הפועלים וכולה מתני מפרש בגמרא:


גמרא שמעת מינה בגדי כהונה מותר ליהנות בהם:    פי' במקדש מיהת אפילו שלא לצורך עבודה דאלו חוץ למקדש ליכא למידק מהכא כי קריאה זו בעזרת נשים הית' כדאי' לקמן:


דף סט עמוד אעריכה

פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן והא קא מיתהני ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנו' בהן:    פי' ואם איתה נשמע מינה שאפילו שלא בדרך מלבוש ניתנו ליהנות בהן ומדלא אמרינן עלה ותסברה ש"מ דכל היכא דנתנו ליהנות בהם אפילו שלא כדרך מלבוש הותרו ולאחר הפשטה דאע"ג דטעמא לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא בפ"ב דקידושין. כיון דאישתרי אישתרי ואפילו לאחר הפשטה דילמא משתלי בהן ומתהני ביה לאחר הפשטה. אבל שמעתי שאין זו שטת הירושלמי:


ש"מ תפילין מן הצד שפיר דמי:    פרש"י ז"ל ולא חיישי' להפחה. וכתבו בתוספות דלא דק בה מרן ז"ל דבפ"ק דתמיד מפרש טעמא בהדיא דקמ"ל דלא חיישי' דילמא מיגנדר ונפיל עליה. פי' ואיכא בזיון כששוכב עליהן. וא"ת היכי פשיט מידי מדרב פפא דהא איהו גופיה דיחוי הוא דקא מדחי וכי אתינן למידק הכי מדחי' דלעולם תחת ראשיהם ממש ומשום דנתנו ליהנות בהן וחולין הן לגבי כהן. וי"ל דכיון דלא דחי לה רב פפא בלשון דילמא מכלל דקים ליה דהכי תרצתא דמתניתא:


ותיפוק לי' משום כלאים:    מכאן הקשו בתוספות על מה שפר"ת ז"ל בפרק הקומץ גבי הא דאמרי' התם תכלת אין בה משום כלאים. דבגד שיש בו תכלת דציצית אין בו משום כלאים כלל ואפילו שלא בשעת מצוה דכיון דאישתרי אישתרי. ואין להקפיד אם לובשתו אשתו או שלובשהו הוא בלילה שאינו זמן ציצית. והא דאמרי' התם גזירה משום כסות לילה התם משום דכסות לילה פטורה מן הציצית ואפי' ביום כדכתי' בדוכת'. וסוגיין קשיא עליה דא"כ הכא מאי קושיא נימא דהואיל ואישתרי כלאים דבגדי כהונה בשעת עבודה אשתרי לגמרי. והכי נמי קשיא עליה דהתם דאמרי' התם בפרק הקומץ גבי הא דתנן הכל חייבין בציצית וכו'. והוינן בה פשי' ומהדרי' כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואישתרי כלאים לגביהו בציצית נמי לא ליחייבו קמ"ל דנהי דאישתרי להו כלאים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו. ויש דוחין ההיא דהתם דכי קאמר התם שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו היינו בשאר בגדים שאינם בגדי כהונה. וזה דוחק ועוד דסוגיין דהכא קשיא. אבל יש לדחות דלא דמו הני לההיא דר"ת ז"ל דהתם דשרא רחמנא כלאים בציצית בכל מלבוש התירו דעל כנפי בגדיכם אמר רחמנא וכיון דכן שרייה רחמנא לגמרי ואפילו שלא בשעת מצוה שלא יהא צריך לפשוט בגדיו בלילה. מה שאין כן בבגדי כהונה שהם מיוחדים לעבודה וצריך כהן לפשטם וכן תירץ ר"י ז"ל. ואפי' הכי אין לעשות מעשה כפי' ר"ת ז"ל. ויש תמהין מאי שנא דלגבי כלאים פשי' לן דלא אישתרי בבגדי כהונה אחר עבודה ולא אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי. ואלו לענין מעילה מספק' לן אם ניתנו ליהנות בהן לאחר עבודה דהא לענין איסור כלאים נמי איכא למימר לא נתנה תורה למלאכי השרת וכי תימא דלגבי מעילה לב ב"ד מתנה עליהם שלא יהו קדושין למעול בהם. היאך אפשר לומר שיהו קדושין לחצאין דהא על כרחין בגדי קדש הם. וי"ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה דלאו קדשי ה' נינהו כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזו להקרבה. ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת:


והתניא לא יעלה עליך כו':    עד אפילו עשר מצעות וכו'. כבר פירשתיה בארוכה במסכת יום טוב בס"ד. ושם פירשתי מאי דקשיא הכא מהא דתניא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עיין שם:


בגדי כהונה קשים הם:    הקשו בתוספות דא"כ מאי האי דאמרי התם דאשתרי כלאים לגבי כהנים בשעת עבודה. ותירצו דהכא ה"ק בגדי כהונה קשים הם וכיון דכן בהצעה מותרין אבל בהעלאה אסורין כיון שהן שוע טווי ונוז ונמטא גמדא דנרש שריא לגמרי אפילו בהעלאה דהכי משמע לישנא. משום דנמטא הוא לבד שאין בו כלאים מן התורה לפי שאינו שוע טווי ונוז ורבנן הוא דאסרו. וכי הוי קשה שרו אפילו בהעלאה. והא דאמרי' כי הא דאמר רב הונא וכו' לאו דמדמינן להו לגמרי. אלא לו' דכי היכי דהתם גזרו רבנן בלבדים וכשהם קשים התירו לגמרי ואפילו העלאה כך התירו בבגדי כהונה בהצעה מיהת. וכן פר"ת ז"ל. אבל לא נראה כן מפי רש"י ז"ל שכת' נמטא גמדא דנרש שריא וכן בבגדי כהונה שרו. והכי דייק פשטא דלישנא דגמרא דנקט סתמא בגדי כהונה קשים הם כי הא וכו'. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דכי אמרי' דאישתרי כלאים גבי כהנים היינו בבגדי כהן גדול לגבי חשן ואפוד שהיו רבים:


היוצא בהם למדינה אסור:    יש שפי' דאיסורא דאורייתא הוא והא דלא קתני חייב משום דבעי למיתני סיפא ובמקדש מותר. ואחרי' פירשו דאסור מדרבנן קאמר וכן פי' הר"ז הלוי ז"ל:

ובין שלא בשעת עבודה: ולפום פשטא משמע אפילו לאחר הפשטה וכדכתי' לעיל:


ובמדינה לא והתניא וכו':    מכאן יש מביאין ראיה דבגדי כהונה אישתרי בהו כלאים לאחר עבודה דהא לא קשיא לן הכא אלא משום דבמדינה ובהא הוא דמתרצינן משום עת לעשות לה' אבל במקדש גופיה לא קשיא לן ולא מידי ואמאי ותיפוק לי משום כלאים. וי"ל דכל היכא דלא ידעינן טעמא דבגדי כהונה קשים הם. הא פרכינן לעיל הכי להדיא והשתא דפריש תלמודא בגדי כהונה קשים הם תו לא קשיא לן בהא ולא מידי. ולפי מה שכתבנו דחשן ואפוד רכים הם. י"ל דשמעון הצדיק לא לבש אלא בגדי כהן הדיוט. אי נמי בדין הוא דמצינן למימר ולטעמיך תיפוק לי משום כלאים אלא טובא איכא בתלמודא דלא בעי' למימר ולטעמיך:


כיון שהגיעו להר גריזים:    תימה לרבי' אלחנן ז"ל דמשמע שלא עבדו בהר גריזים אלא לאחר כמה שנים בדור של רבי מאיר דאמרינן בפ"ק דחולין דמות יונה מצאו להם בהר גריזים. ותירץ דכותיים גירי אמת הן לרבי מאיר ומ"מ בתחלתם היו מקולקלים ואחר כן הוכשרו ובדורו של רבי מאיר חזרו לקלקולם הראשון:


ראויין לבגדי כהונה ואיבעי' אימא עת לעשות לה':    הקשה ר"ת ז"ל ממעשה דינאי מלכא דבפ' האומר בקדושין דאמרינן הקים להם בציץ שבין עיניו. והתם במדינה הוה. ותירץ ר"ת דשאני ציץ דכתיב ביה והיה על מצחו תמיד. ולא נהיר דהא בעודו על מצחו מרצה אוקי' בפרק הממונה גם אין הדעת נותנ' שהקל הכתוב בציץ שכתוב בו קדש לשם יותר משאר בגדים. והנכון כמו שפי' רבי' הרמב"ן ז"ל. דינאי שלא כדין עשה ולפיכך ערערו על כהונתו באותה שעה מה שלא עשו קודם לכן:


דף סט עמוד בעריכה

רב גדל אמר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם:    פרש"י ז"ל כי קודם לכן היו עונין אמן ולא נהיר לר"י ז"ל כי בודאי לא ענו אמן במקדש לעולם. אלא בתחלה היו אומרי' ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם. והיו המינין אומרי' בימי עזרא שלא היה אלא עולם אחד. ותקנו לומר מן העולם ועד העולם:


הא דתנן וקורא אחרי מות ואך בעשור:    פי' מדלג וקורא אחרי כן ואך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים. ורמי' עלה מהא דתניא שאין מדלגין בתורה ואוקי' דכל היכא דהוי באותו ענין ובכדי שלא יפסיק התורגמן מדלגין. אבל ליכא הני תרתי אין מדלגין:


דף ע עמוד אעריכה

ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו:    הפי' הנכון דאכולה קאי ואפילו בספר אחד מפני שהוא קורא למפרע ולא כמאן דמפרש דלא קאי אלא על נביאים של שנים עשר שלא ידלג מתוך ספר זה לתחלת ספר זה:


וכל כך למה:    למה הוצרך לומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן:


והא דתנן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה:    אקשי' עלה אמאי ליגלול וליקרי. איכא דקשיא ליה דהא רישא דקתני מדלגין אקשי' עלה למה מדלגין ובהא דקתני שאין מדלגין קשיא לן למה אין מדלגין. והר' יוסף תירץ דלעיל מתניתא הוא דרמי. והשתא בעי טעמא אמאי דאסקי' לעיל כיון שמדלגין למה אין מדלגין אף בזו דהא מסתמ' אף בזו בכדי שלא יפסיק התורגמן הוא. דאסיקנא לעיל דמדלגין:


לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור:    הקשו בירושלמי והא קתני קורא אחרי מות ואך בעשור ופריק שניא היא מפני שהוא סדרו של יום תדע דאמר ריש לקיש בכל מקום אתה אסור לקרוא על פה וכאן קורא על פה ע"כ. ונראה שכך פירושו דאך בעשור התירו לגלול ולא חשו לטורח צבור כיון שהוא צריך לסדורו של יום. אבל לחזור ולגלול בעשור שבחומש הפקודים אינו מעיקר הקריאה כיון שכבר קרא סדר שבפרשת אמור. ומה שחוזר וקורא בעשור שבחומש הפקודים אינו אלא כמגיד עבודת היום לפיכך התירוהו בעל פה דאי לא הוה קיימא לן דאסור לקרוא על פה דברים שבכתב ומך הירושלמי הזה למדנו תירוץ למה שהקשו היאן היה קורא כהן דברים שבכתב על פה. ועוד פרשת ק"ש ופר' את קרבני לחמי וגם פסוקי' אחרים שאנו קורין בבית הכנסת על פה כפסוקי דזמרא ופסוקין דבתר השכיבנו ופסוקי דהלילא. והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בצבור אבל פסוקי' שאדם קורא לשנון בעלמ' או דרך שבח ותפלה והודאה אינו בכלל זה ומיהו נראה שאף הקורא תורה שבכתב לחובת קריאתה ולומדה אפילו ביחיד אסור לקרוא על פה ולפי' לא היה קורא רב יוסף בתורה שבכתב לפי שהיה סגי נהור ולעולם היה קורא תרגום והיינו דאמרינן כדמתרגם רב יוסף:


משום ברכה שאינה צריכה:    פי' דכל דאפשר שלא להרבות בברכה טפי עדיף וכתב בתוס' כי מכאן נראה שיש להזהר שהשוחט הרבה בהמות או הרבה עופות ביחד אסור לו לשוח בין שחיט' זו לזו מפני שיצטריך לחזור ולברך כמן ששח בנתים והויא לה ברכה שאינה צריכה. ורבינו ז"ל אומר בשם רבו הרמב"ן ז"ל כי רשאי לשוח ואינו צריך לחזור ולברך דשיחה של רשות לא הויא הפסקה אלא בששח בין ברכה למעשה ולא אחר שכבר התחיל במעשה וראיה לדבר מברכת הנהנין. ואין חילוק בזה בין ברכת הנהנין לברכת המצוות. ולא אמרו אלא בתפילין שאם שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ומעלה היא בתפילין ואפי' למאן דאמר שאין מעכבות זו את זו כל היכא שמניחן שניהן שלא לשוח ביניהן ואפילו למאן דמברך על כל אחת מהן בשלא שח בנתים כדעת ר"י ז"ל כיון דרחמנ' אמ' והיה לך לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים כעין מצוה אחת הם אבל במילי דעלמא אין שיחה מפסקת. ומיהו דינם של רבותי' בעלי התוס' ז"ל אמת היא לענין שאר דברים וכגון הרוצה לאכול מיני פירות דכל דאפשר לאכלם בתוך הסעודה כדי למעט בברכות הכי אית ליה למיעבד כל היכא דאפשר ליה שלא ישנה סדר אכילתו:


חד גברא בתרי סיפרי איכא פגמא:    פי' וכיון שכן לקרוא בעל פה עדיף. ומכאן נהגו לחתן בפרשת ואברהם זקן בא לקרותה בעל פה מפני שכבר קרא בפרשת היום והוה ליה חד גברא בתרי סיפרי דאיכא פגמא. ויש מקומות שמוצאין ספר תורה לפרשת ואברהם זקן ואין החתן קורא בפרשת היום והוו להו תרי בתרי ספרי וקשיא על זה היאך יברך החתן לפניו ולאחריו על פרשת ואברהם זקן והמנהג הראשון הוא הטוב והתפוס מימות הגאו' ז"ל. ובחגים ובמועדים ובכל מקום שאמרו להוציא שתי תורות במקום שאין שם אלא תורה אחת גוללין וקורין שלא אמרו שאין גוללין ספר תורה בצבור אלא בדבר שאינו סדרו של יום כלו' שאינו מעיקר הסדר וכדאיתא בירושלמי שכתבנו לעיל. ונראה שאף בזמן דליכא תורגמן ולא אמרו בכדי שיפסיק התורגמן אלא במקום שיש תורות אבל כשאין שם אלא תורה אחת הא עדיף שלא לחוש לכבוד צבור משנבטל קריאת סדר היום:


ומברך עליה שמנה ברכות:    אין ברכות אלו מפורשו' בתלמוד שלנו אבל בירושלמי פירשוה שאומ' רצה ומודים וסלח לנו אבינו כתקנם ומברך על המקדש ברכה בפני עצמה ויהא ענינה שיעמד בית המקדש ושכינה בתוכו וחותם שוכן בציון ומברך על ישראל בפני עצמה ויהא ענינה שיברך הב"ה את ישראל ויושיעם ולא יסור מלך מהם וחותם ברוך הבוחר בישראל וחוזר ומברך על הכהנים ברכה בפני עצמה ויהיה ענינה שירצה הקב"ה מעשיהם ועבודתם ויברכם וחותם בא"י מברך הכהנים. ובגמרא דילן לא שאלו אלא על שאר התפלה מאי מברך מפני שהענינים האחרים מאיליהן מתברכין כיצד ראוי לברך בהם דהא קתני שיברך על המקדש ועל הכהנים ועל ישראל ברכה הראויה לכל אחד ואחד:


לא מפני שאינו רשאי פשיט':    כלומר פשיטא דרשאי להניח קריאת התורה וללכת לראות שריפת הפרים דאע"גב דאמרינן ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ויוצא הרי רשאי לצאת בכאן בין פרשת אחרי מות לפרשת בעשור שאפילו בין גברא לגברא מותר וכ"ש בין פרשה לפרשה ואע"ג דתרווייהו בחד גברא:


דף ע עמוד בעריכה

שנאמר ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים:    פי' דהאי מלבד חטאת הכפורים מיותר הוא. דאי לאשמועינן שהם שני שעירים פשי' דאפילו למ"ד איל אחד הם כדלקמן. התם לפי ששניהם נעשים בחוץ אבל בכאן השעיר שבפרשת אחרי מות נעשה בפנים. ושעיר שבפרשת הפקודים נעשה בחוץ כשאר המוספין הנזכרים שם:


דף עא עמוד אעריכה

רבא אמר אמר קרא וכו':    פי' רבא אעיקר בעין מהדר מאי טעמא אינו מוציא כף ומחתה בעבודה הראשונה כשגמר הזאות שבפנים לבש כבר וא"ת והאי קרא לדרשא אחריתי איכא דדריש ליה בפרק הממונה להקיש פשיטה ולבישה לקדוש. וי"ל דהכא קדריש לו מיותרא דקרא וההיא דלעיל מהקישא. וא"ת היכי אמרי' שלבש כבר דהא אמרינן לעיל בשחר היה לבוש פילוסין כו' ובערב היה לבוש הנדויין. וי"ל דמ"מ כולם של בוץ אלא שהראשונים מעולין:

והא תרי קראי כתיבי והקשו בתוספות בלאו הכי נמי תיקשי לן דשריפת פר ושעיר כתו' אחר אילו ואיל העם והיא היתה קודמת כדתנן לעיל. ותירצו דמההיא ליכא למיקשי דהא בפסוק של ובא אהרן ובניו אל אהל מועד כתו' וכבר אמרנו שבפסוק זה כולו שלא על הסדר בין לענין הוצאת כף ומחתה בין לענין אילו ואיל העם שמוקדם בכתיבה לשריפת פר ושעיר. אבל אימורי חטאת ושריפת פר ושעיר דפרכי' מינייהו תרי קראי באנפי נפשייהו נינהו:


דף עא עמוד בעריכה

ייתון בני עממי' לשלם דעבדין עובדא דאהרן:    פי' קשה בעיניהם שקראם בני עממי' לפי שהיו גרים והוא לא נתכון לכך שאף ישראל נקראו עממים כדכתי' אחריך בנימן בעממיך אלא שלא ספר בלשון כבוד במקום דאיכא חשדא:

בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט קשיא ליה לריב"א דבקראי לא כתיבי מצנפת אלא בכהן גדול אבל בהדיוטים לא כתיב אלא מגבעות ואין ספק כי כשם ששינה הכתוב בלשונם משונים הם בענינם ובהרבה מקומות הזכירו חכמים מצנפת בכהן הדיוט וכדאמרי' הכא וכדאמרי' לעיל נוטל מצנפתו של אחד מהם. ותירץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כי חכמים קורין אף למגבעות מצנפות וכדאשכחן בשוק של שלמים לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בפרק הזרוע שהיה מן הארכובה ולמעלה. ובתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה כדאמרי' בפרק מצות חליצה (דף ק"ג) דהוה ליה אסתוירא מעל ושוקו מעל דמעל והרבה כיוצא בזה. והמצנפת והמגבעות שניהם בראש. וההפרש שביניהם שהמצנפת של כהן גדול היתה קצרה יותר כדאמרי' בזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת שבו היה מניח תפילין שהרי מקום יש בראש כדי להניח שני תפילין. והציץ והתפילין היו שם בראש במקום השער אלא שהציץ בתחלת הראש לצד המצח והתפילין אחרי כן ולמעל' משניהם המצנפת ומגבעת כהן הדיוט היה מכסה כל הראש לבד מקום תפילין א' סמוך למצח ולכך קרויה מגבעת שמכסה כל הראש. וזה שאמרנו שהציץ במקום השער אע"פ שהכתוב אומר והיה על מצח אהרן. לא קשיא דקרא ה"ק שיהו למעלה מן המצח אי נמי דאע"ג דבלשון חכמים קורין מצח למקום הפדחת שעל גביני העינים כדתנן בפרק המפלת המצח והגבינים והעינים לשון תורה לחוד ולתחלת הראש קורא הכתוב מצח ואנקלוס שתרגם בין עינוהי זהו מקום השער שאמר הכתוב גבי תפילין וגבי קרחה. וה"ר אלחנן ז"ל הביא ראיה שהציץ נתון במקום שער שאמרנו ממה שאמרו במעשה של ינאי המלך הקים להם בציץ שבין עיניו משמע שהוא מונח על הראש כתפילין אבל קשה לר"י ז"ל אמאי לא מייתי בפ"ב דזבחים ההיא דמקום יש בראש להניח שני תפילין כשאו' שם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניח תפילין וכי היכי דמייתי לה בפרק המוצא תפילין ובפרק כל הצלמים כיון שהציץ על הראש. ותירץ הר' אלחנן ז"ל דכיון שלא הזכיר שם בהדיא שהציץ מונח על הראש לא חשש התלמוד לומר כן. וכתבו בתוספות כי לפי' ריב"א ז"ל יש לדקדק קצת שיעור רחבן של תפילין דכיון שהציץ היה בתחלת הראש והציץ היה רחבו שתי אצבעות כדאי' בפ"ק דסוכה ובפרק במה אשה יוצאה ואמרי' ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת שבו מניח תפילין ואמרי' מקום יש בראש להניח שני תפילין. א"כ מקום הציץ ומקום השער הנראה בינו לבין המצנפת היה מקום התפילין. ולכל הפחות יש ללמוד שהתפילין רחבים יותר מאצבע לכל הפחות שאם לא היו רחבים אלא אצבע א"כ מקום יש בראש שהניח שלשה תפילין ואם היינו מפרשי' מקום יש בראש להניח שני תפילין ולא יותר אז היינו יכולין ללמוד מכאן דשיעור תפילין שתי אצבעות אבל בשמושא רבה דתפלין כתי' אמר רבא האי מאן דבעי למעבד תפילין מייתי אעא טבא שתי אצבעות על שתי אצבעות אי הוי טפי שפיר דמי ואי בציר לא הוי פסול ע"כ. ולפי לשון שמושא רבה אין שיעור לתפילין לא למעלה ולא למטה. וזה אינו דאם כן היאך שיערו לומר מקום יש בראש להניח שתי תפילין אלא ודאי יש להם שיעור למטה. ואין לעשותו יותר מאצבע ומחצה מפני הספק:


דברים שנאמ' בהם שש חוטן כפול ששה:    פי' שהיו שזורין יחד. משזר שמנה פי' מקום שנאמ' משזר סתם. וכדכתי' גבי רמוני המעיל דלדידיה ילפי' לקמן וכן פרש"י ז"ל:


גרש"י ז"ל חמשה קראי כתיבי ועשו את הכותנות שש וגו' חד לגופיה כו':    פי' דבחד שש דלכתו' בכולהו סגי וקא מייתרי לדרשא. אבל ר"ח ז"ל גורס שתא קראי כתיבי דכתי' ושבצת הכתנת שש. ועשית מצנפת שש. וכתיב ויעשו את הכתנת שש. ואע"ג דבקרא בתרא חמשה כתיבי ההוא דכתי' ואת מכנסי הבד שש ליתיה במניינ' דאיצטריך למכתב בעשיית מכנסיים שש לפי שלא הוזכר בצואה אלא מכנסי בד ואיצטריך לפרושי שיהו של שש חד לגופיה דכיתנא ליהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לגופיה שיהו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמ' בהן שש וחד לשאר מינים וחד לעכב. ולהא פירוש' לא הוה צריך למכתב שש גבי עשיות כלל דכיון דכת' ויעשו את הכתונת ואת המצנפת ואת המגבעות ואת האבנט ממילא ידעי' דהוו של שש כדכתי' בצוואות:


וחד לגופיה שיהו שזורין:    פי' דאע"ג דלא כתי' בהו שש משזר בעי' שיהו שזורין. וא"ת וכיון דכתב חד קרא שיהא חוטן כפול ששה ממילא ידענא דלהוו שזורין. וי"ל דאי מחוטן כפול ששה הוה אמי' דמ"מ כל חד וחד באנפי נפשיה לא בעי שזירה קמ"ל שיהו שזורין וא"ת והכא דכתב רחמנא שש משזר מאי איכא למימר. וי"ל דאתא לאשמועי' דהיכא דאיכא מינין טובא דשיתא שיתא שיהו כל המינין אחר כך שזורין ביחד ויהו בו ג' שזירות חדא בכל חוט וחוט ושזירה אחריתי בכל הששה ושזירה אחריתי לכל המינין ביחד כן פי' בתוספות:


מאי משמע דהאי שש לישנ' דכתנא הוא:    הכי נמי מצי למי' מאי משמע דבד ליש' דכתנא הוא אלא דכיון דקראי דמייתי' לעי' טובא שש כתיב בהו נקטי' הכי:

ואימא עמרא מכאן דקדק רבי' אפרים הצרפתי ז"ל כי אותו שאנו קורין קנבוס שהוא עולה בד בד מין פשתים הוא דאי לא אמאי לא פרכי' הכא ואימ' קנבוס. ואע"ג דתנן במס' כלאים הפשתן והקנבוס שטרפן. לשון חכמים לחוד ואין הקנבוס שבמשנה אותו שאנו קורין קנבוס ותדע כי אותו שלהם אמר במסכת כלאים (פרק ב') שהוא עושה אחת לשלש שנים ואלו אותו שאנו קורין קנבוס עושה בכל שנה ושנה כמו הפשתן והיה אוסר רבי' ז"ל לתפור בגדים של צמר בקנבוס ור"י ז"ל אומר שאין לבטל המנהג שנהגו כל ישראל לתפור בו והא דלא פריך הכא ואימ' קנבוס משום דקימ' לן כתנא דבי ר' ישמעאל דאמ' כל מקום שנאמרו בתורה בגדי' סתם אינו אלא צמר ופשתים ואפילו לאידך תנא דבי ר' ישמעאל דאמר התם דבגדים סתם כל בגדים משמע לא קאמר אלא גבי ציצית משום דכתיב הכנף מין כנף כדוקיא דרבא. אבל בעלמא דכולי עלמא אינם אלא צמר ופשתים:


כל בן נכר ערל לב וכו':    למימרא דכל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אפילו חזר בתשובה אסור לעבוד במקדש כדאיתא בשילהי מנחות:


אף כאן עשרים וארבעה:    פי' וכן עבודת שלשה מינין שברמונים מכ"ד הוה ליה כל חד וחד משמונה חוטין:


ונילף מחשן מה להלן כ"ח אף כאן עשרים ושמונה:    וק"ל דהא אמרי' לקמן בעלמ' תפסת מרובה לא תפסת ואדרבה הוה לן למפרק דניליף ממכנסים דכתיב ביה שש משזר ולא ליהוי אלא ששה ששה. וי"ל דממכנסים ליכא למילף מכיון שלא נאמר בו אלא מין אחד ומאי דפרכי' מחשן ואפוד דמרובה הוא טפי מפרוכת משום דמשמע לן דמשזר לריבוייא אתי. כל מאי דאפשר לעשות מבגד קיים וחזק עדיף טפי:


אמר קרא תעשנו:    פי' גבי חשן משפט כתיב:


רב אשי אמר שיהו כל עשיותיו שוות וכו':    פי' להכי לא גמרי' מחושן ואפוד דבעי' שיהו כל עשיותיו של רמונין שוין:


דף עב עמוד אעריכה

אמר קרא לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו':    פי' ומשמע מיהא שאין הזהב עומד בפני עצמו. אלא שהיה מעורב עם שאר המינין וליכא למימר אלא שיתן חוט אחד של זהב בכל אחד מן המינין וכדמפ' ואזיל. הילכך הוה ליה כל מין ומין משבעה חוטין:


מי כתי' שלא יקרע מי כתי' שלא יזח ושלא יסורו:    והכין קיימ' לן שכל אלו לאוין גמורין הם והכין איתא בהדיא נמי בפרק אלו הן הלוקין *ושלא כדברי הר"ם במז"ל:


ה"ג וכתי' והבאת את הבדים בטבעות:    ולא גרסינן והובא את בדיו דההוא גבי מזבח הזהב כתיב. וק"ל אמאי לא נקטינן ושמו את בדיו דכתי' בפ' נשא גבי מסעות ומחנות דההוא משמ' טפי שהיה נשמט בכל מסע ומחנה. דאלו והבאת איכא למימ' דלא מיירי אלא בהכנס' ראשונה שהכניסום שם. וי"ל דודאי על ושמו את בדיו סמכינן ונקטינן והבאת את הבדים בטבעות מפני שהוא מיותר לדרשא דהא כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים ובדידיה סגי:


מתפרקין ואינן נשמטין:    פרש"י ז"ל מתפרקין ממקומן למעלה או למטה אבל לא היו נשמטין לחוץ לגמרי לפי שהיו עבין בראשם. ור"י ז"ל פי' דאין נשמטין לגמרי אבל יכולין היו לישמט על ידי פירוק הקשרים והחוליות שעשו שם בטבעות:


דף עב עמוד בעריכה

חיצון עשרה ומשהו והתניא אחד עשר ומשהו ל"ק הא כמאן דאמר יש בעביו טפח הא כמאן דאמר אין בעביו טפח. יש שפירשו דפלוגתא בעובי שוליו של חיצון של זהב דמאן דאמר עשרה ומשהו סבר אין בעובי שוליו של חיצון טפח אלא משהו ושל עץ היה בעובי שוליו טפח. וחללו אמה וחצי שהם תשעה טפחים נמצא ציפוי' שבחוץ עשרה טפחי' כשיעור חללו ושוליו של עץ. ומאן דאמר אחד עשר ומשהו סביר' ליה שאף בעובי שוליו של חיצון יש טפח ופירוש זה עולה קצת כשטת רש"י וקשה לשטה זו הא דאמרי' בפ"ק דסוכה ודוכתי אחריני ארון תשעה וכפורת טפח ושכינה למעלה מעשרה וא"כ ההיא אתיא דלא כחד מהני דההיא לכולי עלמא גובהו של אמצעי עשרה דהתם כוליה ארון משערי' ואפילו עם ציפויו. ורש"י ז"ל פי' כדרך שטה זו אלא שהוא אומר דלרב יהודה האמצעי של עץ תשעה עם עובי שוליו. וחללו שמנה בלבד כי עובי שוליו טפח והפנימי כל קומתו עם שוליו והחיצון עשרה ומשהו משהו לשוליו וט' כנגד קומת האמצעי וטפח עודף עולה למעלה לכסות עובי הכפורת שהוא טפח וא"ת אתיא ההיא דסוכה כרב יהודה אבל קשה דהא עובי הכפורת בולט היה להזאת כנגדו. ויש שפירשו דלכולי עלמא אין בגובה כולו אלא תשעה טפחים והכא בעובי כותליו של אמצעי פליגי ודכולי עלמא ציפוי הפנימי לא היה מכסה כל הכתלים של עץ מבפנים אלא היה משייר בו טפח שהיה כורך עליו סוף הצפוי החיצון ומ"ד אחד עשר סבר יש בעביו של כותל של עץ טפח הלכך הוו להו אחד עשר טפחי'. תשעה כשיעור גבהו מבחוץ וטפח כנגד עובי הכתל וטפח שהיה כורך לכסות בפנים. ומאן דאמר עשרה ומשהו סבר אין בעביו טפח אלא משהו וזו שיטת ר"ח ז"ל:


לא זכה סמא דמותא:    פי' כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר וכדאמרי' עלה בפ' הקורא נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. והא דאמרינן התם לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה התם בשעושה מיראה:


נאמנת היא להעיד בלומדיה:    יש שפירשו להעיד עליו ליום הדין ויש שפירשו שמפרסמת אותו כההיא דדרשינן במסכת מועד קטן מדכתי' חכמות בחוץ תרונה כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ:


לפיכך שני פרצופין:    פי' שהפרצוף נרא' משני צדדין פנים ואחור:


דף עג עמוד אעריכה

ולא כהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין תימה מאי זה טעם היה לנו להורידו דהא לא דמי למשיח שעבר וכל היכא דליכא טעמא הוה ליה מחוסר בגדים. תירץ ריב"א דמיירי שהיה זקן או חולה שאינו ראוי לצאת במלחמה ומושחין כהן אחר ואפילו הכי אין מורידין אותו מקדושת כהונתו לפי שמעלין בקדש ולא מורידין:

ה"ג דברים שבין כ"ג לכהן הדיוט פר הבא על כל המצות. וה"פ פר כהן משיח הבא על כל המצות דאלו פר העדה ליכא למימר דההוא צבור מייתו ליה ואי להקרבתו הא קי"ל דקרב אפילו בכהן הדיוט כדאיתא בת"כ. הלכך מאן דגריס פר כהן משיח ופר הבא ע"כ המצוות טועה הוא ובמס' מגלה תנן אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא ע"כ המצות והיינו פר הכהן משיח כדפריש'. ובתוספת' נמי כך הגרסא כמו שכתבנו וכן פי' בתוס'.

ומחזיר את הרוצח:    טעמיה מפרש במס' הוריות והא האי תנא לית ליה איבה מדקתני דכהן שעבר משמש בח' בגדים. ואפ"ה ס"ל דמשוח מלחמה אינו משמש בח':

כי לית ליה איבה בדכוותיה דהיינו כהן שעבר שנתכהן לעמד במקומו בזוטר מיניה דהיינו משוח מלחמה אית ליה איבה:


נשאל איתמר:    פי' דההיא דרב דימי אר"י לא איתמר דכהן משוח מלחמה משמש בח' כלים אלא שנשאל באורים ותומים בח' כלים ואסיקנא דכהן משוח מלחמה אינו נשאל באורים ותומים לבדן אלא דמסייעי סיועי

ה"ג ולא מהרהר בלבו שנ' ושאל לו:    פי' דליש' דשאלה לא משמ' אלא להוציא בשפתיו. ויש גורסי' שנ' על פיו יצאו וקשה דההוא על פיו של כהן הנשאל קאמר. ויש מתרצי' בזו דדריש ליה מדסמיך לושאל לו מכלל דנדרש גם על השואל ולא נהיר:


דף עג עמוד בעריכה

דוד שלא כסדר שאל:    פי' דהא דקתני שאין מחזירין אלא ראשון לאו על הראשון בשאילה אלא על הראשון במעשה ששואלין עליו וירידתו של שאול קודמת להסגרת בני קעילה:


ואם הוצרך הדבר לשתי':    פי' שהם שתים שצריכין לגמרי זו לזו הא כגון דרדיפה והשגה:

הא דאמרי' אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימי' דבריהם כך הוא הענין כי האורים והתומים פרש"י ז"ל שהם כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן כי החשן היה ארכו אמה ורחבו זרת. וכשכפלו אותו נעשה זרת על זרת וכתב שם המפורש בין הכפלים שעל ידי השם ההוא מאיר דבריו ומתמם אותם וכשהיה כ"ג מכוין בחלק אחד מן השם ההוא שנקרא אורים היו בולטין מן האותיות הכתובות באבנים אותיות שיש בהם תשובה לשאלתו כשיצטרפו והיו מאירות נגד עיניו מעורבות שלא כסדר וכשהיה חוזר ומכוין בחלק השני מאותיות השם ההוא שנקרא תומים היו מצטרפות האותיות כסדר ונעשה מהם תיבות ומפני זה היה צריך שיהא באבנים כל האלפא ביתא. והיינו דאמרינן בשמעתין כיצד נעשית ר"י אמר בולטות ר"ל אמר מצטרפות ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. ויש מחלוקת בין המפרשים ז"ל כיצד היו האותיות כתובות בשתי אבני שוהם כי רש"י ז"ל פי' שהיו כתובין על האבן הראשון ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי שזה סדר תולדותן. ועל האבן השנית לצד שמאל גד אשר יששכר זבלן יוסף בנימין הרי היו כ"ה אותיות בכל אחת והיה כותב יהוסף מלא כדי שיהא כ"ה אותיות. והרמב"ם ז"ל כתב שהיו כתובין בזה בשתי האבנים ולכך לא נאמר עשיה באורים ותומים כמו שנאמר בשאר עבודת המשכן אלא שנאמר בהן לשון נתינה ונתת אל חשן המשפט את האורים וגו'. וכתיב ויתן אל החשן את האורים ואת התומים לפי שלא היו מעשה אדם אלא מעשה אלקים שנמסרו למשה כתובין ונצטוו ליתנם בכלי החשן. ולפי' חסרו בבית שני כדאי' בפ"ק. ומיהו אין אורים ותומים מעכבין בבגדי כהונה לענין עבודה שהרי בית שני לא היו שם אורים ותומים והיו שם בגדי כ"ג והיינו דבמתני' לא אדכר אורים ותומים במה שכ"ג משמש. אלא דקתני מוסיף עליו כ"ג חושן ואפוד ומעיל וציץ והדר קתני ובהם נשאלים באורים ותומים

והא לא כתיב בהו צד"י:    פי' בשמות השבטים דאנן בעינן שיהא שם כל הא"ב והכי נמי מצי למפרך והא לא כתיב ח' ולא קו"ף אלא דחדא מינייהו נקטינן. ובירושלמי הכי בעו לה והא לא כתיב חצ"ק ומשני אברהם יצחק ויעקב כתיב שם.

כל כהן שיש בו רוח הקדש כו':    ומה שמצינו בשמואל הרמתי שהיה חגור אפוד בד ולא היה אלא לוי כתוב בתוספות שזהו להראות כי הגיע זה למעלת כהן גדול בדבר הנוטה לרוח הקדש כמעשה האפוד: