גבורות ארי/יומא/פרק ז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק ז - בא לו כהן גדול
עריכהבא לו כהן גדול לקרות: פרש"י דילפינן ממילואים דאמרינן בפ"ק (דף ה:) מנין שאף מקרא פרשה מעכב. וקשה לי מנא ליה ללמוד יום הכפורים ממילואים לענין מקרא פרשה, הא פרישה ז' אי לאו דכתב רחמנא לעשות לכפר למעשה יום הכפורים כדאמרינן ריש מכילתין (דף ב.), לא הוי נפקא להו מהדדי, ולמאן דלא דרש לעשות לכפר נפקא ליה פרישה מסיני ובו' ימים סגי מן התורה אלא משום חשש טומאת ביתו איצטריך פרישה ז' מדרבנן כדאמרינן התם (דף ג:). ועוד קשה לי האם כן יהא מקרא מעכב ביום הכפורים כמו במילואים ולא מצינו שתעכב. אבל בירושלמי אמרינן מנין לקריאת הפרשה, ר' אידי בשם ר' יצחק ויעש, מה תלמוד לומר כאשר צוה ה' את משה, מכאן לקריאת הפרשה:
וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות: קשה לי מדלא קאמר וכהן גדול עומד ומקבל ומברך על התורה לפניה כדרך דתני דמברך לאחריה על התורה, אלמא א"צ לברך ברכת התורה לפניה, ואמאי, מ"ש לאחריה דמברך כדרך שמברכין בציבור ולפניה אין מברך.
מיהו הא לא קשיא אלא למאי דפרש"י לקמן [ד"ה על התורה] דהאי על התורה דמברך לאחריה היינו ברכה שלאחריה בציבור שהוא אשר נתן לנו וכר. אבל בירושלמי איתא על התורה, הבוחר בתורה. אם כן זהו ברכה חדשה שתיקנו אחר קריאת כהן גדול, אבל אותן ברכות שתקנו על קריאת התורה בציבור לא תקנו לכה"ג דהא יחיד הוא. מיהו בגמ' (ע' ע"א) מפרש על התורה כדרך שמברכין בבית הכנסת והיינו ברכת אשר נתן לנו כדפרש"י, ואם כן מאי שנא לפניה מלאחריה.
והרמב"ם בפי' המשנה פי', אלו הח' ברכות הא' אשר בחר בנו מכל העמים וכר, ואחר שישלים קריאתו מברך אשר נתן לנו וכו', והיא הברכה הב'. ואני תמה והא אנן תנן ומברך אחריה ח' ברכות, אלמא כל הני ח' אחר הקריאה חשיב ולא קודם לה. ועוד קשה לי הא לפי פי' רעל התורה הוי ב' ברכות, אם כן שלמו לו מנין הח' ברכות הללו בעל ישראל וכמו שכת^ב בפי', ואנן על שאר תפלה תנן אחר כך, ומפרש בגמרא ועל שאר וכר, רנה תחינה וחותם בשומע תפלה, אלמא שאר תפלה נמי בחתימת ברכה הויא, ולדבריו הוה ליה ט' ברכות עם זו, כיון הברכת התורה ב' ברכות הן, ובתרתי חשיב להו.
והי' נ"ל כיון דקריאה זו של כהן גדול אינו חובת ציבור כקריאת ספר תורה בשבת ויום טוב ושאר ימים שקורץ בספר תורה מתקנת נביאים דחובת ציבור הוי והכל חייבים בה, מה שאין כן קריאה זו דכהן גדול אינו אלא חובתו לבד דרמי רחמנא עליה קריאת הפרשה ואין הציבור חייבים בשמיעתה, וכדתני סיפא הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים כר ולא מפני שאינו רשאי וכר, ומשמע דהאי לא מפני שאינו רשאי ארישא דהרואה כהן גדול כשהוא קורא נמי קאי דרשאי להניחו ולצאת, אלמא אין קריאה זו אלא חובת כה"ג לבד, משום הכי לא תקנו ברכה לפניה כדרך שתקנו בקריאת ציבור וסגי ליה בברכת התורה שבירך שחרית כמו כל אדם. מיהו הואיל ומ"מ קריאה זו חשובה יותר מתלמוד תורה דשאר כל יחיד, ד[הא] רמי רחמנא עליה קריאת פרשה זו, לפיכך עדיפא משאר ת"ת דיחיד ומברך לאחריה הואיל ואכתי לא בירך אותה כלל עד השתא, מה שאין (כאן) [כן] לפניה דכבר בירך אותה תו לא צריך דלא חשיב כל כך כציבור לחזור לכפול ברכה שלפניה.
אלא הקשה לי על תי' זה מהא דתנן פ"ז דסוטה (דף מא ע"א) גבי קריאת המלך משנה תורה במוצאי שביעית וקורא מתחילת אלה הדברים וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה, ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון, משמע דאין מברך אלא ברכות של כהן גדול בלבד ולא ברכת התורה שלפניה, ועוד דהא לא קאמר שמברך לפני קריאתו. והא קריאה זו חובת ציבור הוא והכל חייבים בשמיעתה מן התורה כדכתיב למען ישמעו, ואמאי אינו מברך לפניה וכי גרע מקריאת ציבור בשבת ויום טוב ושאר ימי הקריאה דאינן אלא תקנת נביאים ואפילו הכי מברך לפניה ואע"פ שבירך כבר חוזר ומברך. וי"ל זה אלא שאין כאן מקומו, ובחידושי למסכת סוטה יתבאר זה:
ומברך עליה ח' ברכות: בגמ' אפרש לה:
שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן: קשה לי נהי דאמר רחמנא בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מ"מ ד' בגדים הללו אחר עבודתן טעונין גניזה ואסור להנות בהן כדאמרינן בפ"ק [דף ים ע"ם] והניחם שם מלמד שטעונין גניזה ואסורין בהנאה, כדאמרינן לעיל בפ"ה (דף ס.) דבגדי כהונה אלו כשנעשה מצותן מועלין בהן, ואע"ג דצריך עדיין לעבוד בבגדי לבן אחר קריאה זו להוצאת כף ומחתה כדתנן לקמן בפירקין (דף ע.), הא בגדי לבן של הוצאת כף ומחתה אחרים הן ופחותין מהם מאותן שעובד עבודת היום בהן ואין אלו ראוין לזה וכדאמרינן בפ"ג (דף לה.) דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי מנ"ל אמר קרא בד מובחר שבבר, והא קריאת הפרשה הוא אחר גמר כל עבודת היום, והא מסתמא בגדי לבן דעיקר עבודת היום טעון גניזה כמו אלו של הוצאת כף ומחתה, וכיון דקריאה לאו עבודה היא וכבר נגמר כל עבודת היום מעתה אי אפשר להנות בהן, והאיך קורא בהן הא מעתה טעונין גניזה.
ושמא י"ל למאי דסלקא דעתך השתא מתניתין רבי דוסא היא דאמר כשרץ הן לכהן הדיוט אלא שלא ישתמש בהם ליום הכפורים אחר. ומ"מ למאי דמשני שאני קריאה דצורך עבודה היא לרבנן נמי ניחא, דהוה ליה צורך עבודה דעבודת היום, משום הכי משום איסורא דוהניחם שם נמי ליכא דקריאה בתר עבודת היום גרירא לפיכך מותר לקרות בבגדי לבן שעבד בהן עבודת היום.
עוד י"ל דאע"ג דלהוצאת כף ומחתה צריך ללבוש בגדים אחרים פחותין משל עבודת היום אינו אלא לכתחילה ולמצוה אבל לא מעכב. ובדיעבד נראה לי דשל עבודת היום כשרים להוצאת כף ומחתה , וכיון דבדיעבד כשרים אכתי לא גמר מצותן ועדיין לא מטי זמן גניזתן ואיסור הנאתן. ותי' זה נ"ל עיקר, וכ"כ מזה פ"ג לעיל. עוד עלתה על דעתי לחלק בענין אחר אלא שאין נראה לי לכך לא כתבתיו:
דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא: קשה לי נהי דפרשת אחרי מות צורך עבודה היא משום דקריאתה מן התורה היא כדנפקא ליה בירושלמי מויעש כאשר צוה ה' את משה והאי קרא שם נאמר אחר עבודת היום, אבל קריאת אך בעשור דלאו (בההא) [בההוא] ענינא כתיב וכן בעשור שבחומש הפקודים ודאי קריאתן לאו מן התורה הוי. והכי נמי מוכח לקמן (דף סט:) גבי ורמינהו ואין מדלגין בתורה וכמ"ש שם, ואי בגדי כהונה לא נתנו (להנוח) [להנרת] בהם איך קורא אותם בבגדי לבן.
ואפילו לפירש"י דקריאת הפרשה ממילואים נפקא ליה, נמי אין לו ענין אלא קריאה דצוואת הקרבנות דומיא דמילואים, אבל פרשת אך בעשור דלא מיירי אלא בשאר חובת היום שאינו מענין הקרבנות כגון מצות עינוי ואיסור מלאכה לא, דהא כהאי גוונא קריאה במילואים ליכא:
מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים: בפ"ה דפסחים משמע בהדיא דמחוסר כיפורים מעוכבין לאכול בקדשים כל כמה דלא אכלי כהנים הבשר, דהכי אמרינן התם (דף נט ע"א, וע"ב) דמחוסר כיפורים מביא כפרתו אחר תמיד של בין הערביים וטובל ואוכל בקדשים לערב, ומשום עשה דהשלמה מעלה ומלינה בראש המזבח, ופריך והא כל כמה דלא מתקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר כר, וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דתניא ואכלו אשר כופר כר, ומשני כיון דלא אפשר פי' להקטיר אימורים השתא משום עשה דהשלמה, עשאום כמי שנטמאו או שאבדו כו' דתניא יכול נטמאו או שאבדו לא יהו כהנים זכאים בחזה ושוק תלמוד לומר והיה החזה לאהרן ובניו מ"מ, וש"מ שמחוסר כפרה אינו רשאי לאכול בשר קודש כל זמן שאין הכהנים אוכלים מבשר חטאתם, דאעפ"י שקרב חטאתו אין מתכפר לו ועדיין הוי מחוסר כפרה עד אחר אכילת כהנים את חטאתו.
והשתא לפי זה קשה לי הא דאמרינן בכולא תלמודא דחטאת העוף בא על הספק כגון ילדה ספק ולד מביאה חטאת העוף כדי לטהרה לאכול בקדשים ואינו נאכל מספק שמא לאו ולד ילדה והוה ליה מליקת חולין ונבילה, ומאי מהני הא לטהרה לאכול בקדשים כיון דאי אפשר לכהנים לאכול משום ספק נבילה ואי ולד מעליא ילדה אכתי מחוסר כפרה הויא ואינה מטוהרה על ידי חטאת עוף זה לאכול בקדשים.
ואע"ג דבספ"ד דנזיר (דף כט.) יליף ריב"י מקרא דהזב את זובו לזכר או לנקבה, מקיש נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על ספק פי' אשם תלוי, אף נקבה מביאה על הספק פי' ספק לידה או זיבה דממין שמביאה על הודאי מביאה על הספק כזכר שמביא בהמה על הספק כעל הודאי, ומסיים שם אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה כן, לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקיבה שב' איסורין איסור נבילה ואיסור חולין בעזרה. אלמא רבי קרא שמביאה על הספק אע"פ שאי אפשר ללמוד הא מהקישא שתהא נאכלת דהא לא דמי הכא חדא איסורא והתם תרתי ואפילו הכי מביאה מספק לטהרה לאכול בקדשים, אלמא אין אכילת כהנים מעכב בחטאת עוף את הכפרה מלאכול בקדשים מגזירת הכתוב. הא ליתא, דהא אמרינן התם דר"י בר"י סבירא ליה דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא והאי ב' איסורין דקאמר דמתחזי כתרי איסורין מדרבנן, והשתא לפי זה מן התורה ראוי חטאת העוף הבא על הספק להיות נאכלת מהקישא דנקבה לזכר דהא אין כאן שום איסור של תורה והא דאינו נאכל אינו אלא מדרבנן, והשתא תקשה האיך מביאה חטאת עוף על הספק לריב"י כיון דראוי לאכילת כהנים מן התורה אכילתה מעכבת לכפרה ואכתי מחוסר כפרה הויא, ואי אפשר לה לאכול בקדשים, וכיון דאינו נאכל מדרבנן אין מטוהרת לאכול בקדשים, ואם ילדה ודאי נמצאת מחוסר כפרה של תורה אוכלת בקדשים.
וי"ל ע"ד מה שפי' התוס' שם בפ"ה הפסחים שהקשו מנטמא בשר איך זורק את הדם כיון דלא חזי בשר לאכילה, ותי' כל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא אחר כך או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים. והכי נמי איכא למימר בהא דחטאת העוף הבא על ספק דאין מטוהרת לאכול בקדשים בו ביום עד למחרת שכבר נעשה נותר ליום ולילה ומעתה אין אכילת כהנים מעכבת כפרה, ולפי זה בחטאת העוף הבאה על הספק אי אפשר לאכול בקדשים משום ספק מחוסר כיפורים עד יום המחרת, וזה חומר בספק מבודאי שאפשר למחוסר כיפורים לאכול בקדשים קודם לכן כיון דאיכא אכילת כהנים.
והשתא דאתית לחכי י"ל דאפי' למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא נמי אינה אוכלת בקדשים עד למחרת. ואיכא נמי למימר כיון דאינו ראוי לאכילת כהנים מספק חוה ליה כנפסל ביוצא או נטמא ונעשה נותר לא מעכב אכילה ומתכפרין בעלים ומותרים מיד בקדשים וכן נראה עיקר:
- סליק פרק בא לו - פרק שביעי