מ"ג ויקרא א יז
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עלה הוא אשה ריח ניחח ליהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּכַנְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵּיק יָתֵיהּ כָּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָּא דְּעַל אִישָׁתָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹי לָא יַפְרִישׁ גַדְפוֹי מִנֵיהּ וְיַסִיק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא עֲלָתָא הוּא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֲדָם יְיָ: |
| ירושלמי (קטעים): | וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּכַנְפוֹי לָא יַפְרִישׁ וִיסַדֵר יָתֵיהּ כַּהֲנָא עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא עַל קֵיסַיָא דְאִית עַל אֵשָׁתָא: |
רש"י
"בכנפיו" - (וי"ר) עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי־נוצתו
"בכנפיו" - (שבת קה) נוצה ממש, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני
"לא יבדיל" - אינו מפרקו לגמרי לב' חתיכות אלא קורעו מגבו, (מנחות קי, א) נאמר בעוף "ריח ניחוח", ונאמר בבהמה "ריח ניחוח", לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים
מפרשי רש"י
[סז] אלא קורעו מגבו. מדכתיב "ושסע אותו בכנפיו", שרוצה לומר בין כנפיו, והיינו מגבו. ומכל מקום ילפינן למעלה שאין צריך למרוט כנפיו, מדכתיב בתוך כנפיו, שמע מינה שהכנפים הם עדיין מחוברים בו. והא דכתב רש"י למעלה "בכנפיו" 'עם כנפיו', אין פירוש "בכנפיו" 'עם כנפיו', אלא מדכתיב "בכנפיו" שמע מינה שעדיין הכנפים מחוברים עמו. ומה שכתב הרא"ם אם פירוש "בכנפיו" דהיינו הנוצה, אם כן מהיכן למדו שישסענו בין שני כנפיו, לא דקדק בדברי רש"י, שהוא מפרש כי הנוצות עם עצמות של הכנפים יקראו 'כנפים', ולמדנו מזה שהנוצה מחובר עמו ואין צריך למרוט, וילפינן נמי שצריך לקורעו בתוך הכנפים. ומה שדרשו בתורת כהנים להכשיר העור, ולא דרשו שישסע בתוך כנפיו, דאם כן קשיא לכתוב 'בגבו', ולמה ליה לקרא למתלי "בכנפיו", ופשוט הוא. ומה שהקשה הרמב"ן דלא מצאנו כנפים על הנוצה, אין זה קשיא, דרז"ל מפרשים כי העצמות עם הנוצות ביחד נקראו בכנפים, וכיון דכתיב "ושסע אותו בכנפיו", אם כן הכנפים כמות שהם בעוף, ואין צריך למרוט אותן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בִכְנָפָיו – עִם כְּנָפָיו; אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ (שבת ק"ח ע"א).
בִכְנָפָיו – נוֹצָה מַמָּשׁ. וַהֲלֹא אֵין לְךָ הֶדְיוֹט שֶׁמֵּרִיחַ רֵיחַ [רַע] שֶׁל כְּנָפַיִם נִשְֹרָפִים וְאֵין נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְלָמָּה אָמַר הַכָּתוּב וְהִקְטִיר? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ שָֹבֵעַ וּמְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי (ויק"ר ג,ה).
לֹא יַבְדִּיל – אֵינוֹ מְפָרְקוֹ לְגַמְרֵי לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אֶלָּא קוֹרְעוֹ מִגַּבּוֹ. נֶאֱמַר בָּעוֹף רֵיחַ נִיחֹחַ וְנֶאֱמַר בַּבְּהֵמָה "רֵיחַ נִיחוֹחַ" (לעיל פסוק ט; יג), לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמָיִם (ספרא נדבה, פרק ט,ז; מנחות ק"י ע"א).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[ד] "ושסע אֹתו"-- כשר ולא הפסול.
"אֹתו"-- אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע.
- הלא דין הוא! מה עולת העוף --שאינה טעונה נתוח-- טעונה שסוע, עולת בהמה --שטעונה נתוח-- אינו דין שתטעון שסוע?! תלמוד לומר "ושסע אותו"--אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.
[ה] "בכנפיו"-- להכשיר את העור.
- הלא דין הוא! מה אם במקום שהכשיר בית הראי -- פסל את העור, כאן שפסל בית הראי -- אינו דין שיפסול את העור?! תלמוד לומר "בכנפיו"-- להכשיר את העור.
[ו] "לא יבדיל": יכול הבדיל פסול? תלמוד לומר "והקטיר". אי "והקטיר", יכול אף על פי שמלקו בסכין? תלמוד לומר "אֹתו".
- מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה?
- אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהבדלה? שהיא לאחר הרציה; ופוסל במליקה שהיא לפני הרציה.
[ז] "עֹלה"-- אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף?... תלמוד לומר "הוא".
"עֹלה"-- לשם עולה; "אשה"-- לשם אשים; "ריח"-- לשם ריח; "נחוח"-- לשם נחת רוח; "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.
נאמר בעולת בהמה "אשה ריח נחוח", בעולת העוף "אשה ריח נחוח", במנחה "אשה ריח נחוח" -- ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט (ס"א ממעט) ובלבד שיכוין [אדם] את דעתו לשמים.