דורות הראשונים/כרך ג/פרק כג
והטעות הכללי הזה את אשר לא הבינו כל ענין המסכתות האלה אשר נסדרו כולם יחד מיד אחר החרבן על פי יחידי ראשי זקני הדור ואף אשר לא הבינו כי ענין המסכתות האלה הוא ענין לעצמו, אשר דברים כאלה לא נסדרו בכל יסוד המשנה, ודבר אין לזה עם הסדור הכללי של יסוד המשנה בימי אנשי כנסת הגדולה,
הטעות הזה הביא ערבובי׳ כללית אצל כל אלה אשר נשענו על דברי קראכמאל הזקן. כי אם על מס׳ מדות טעה קראכמאל לאמר כי נסדרה ימים רבים אחר החרבן אחרי מות זקני הדור, טעה בנוגע למס׳ יומא להיפך לאמר כי נסדרה ימים רבים לפני החרבן. ועל ידי זה טעו הנשענים עליו לאמר כי מצאו על ידי זה את כל זמן הולדת ראשית והתחלת כל דבר המשנה כי הי׳ זה באחרית הימים בימי ממשלת אגריפא הראשון.
כי על כל זאת ההכרח לבאר הדברים ולהעמידם על מקומם.
קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן שער י"ג עמוד 192יאמר לנו:
"שבגמ׳ יומא י"ד וכן מלשון התוספתא דיומא פ"א אלו דברי וכו׳ מוכח ברור שהי׳ קבלה ביד חז"ל שהשונה הראשון לסדר יומא הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה בזמנו של רבן גמליאל הזקן כדמוכח ממשנה (פאה פ"ב) והזכירו שם לשון ברייתא ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד, ונראה אם כן מזה שסדר תמיד שבמשנתינו מוקדם עוד לסדר יום הכפורים שנוסד בימי רבן גמליאל הזקן או מעט אחריו וכו׳ לפי דרכינו למדנו שמס׳ יומא מיסדה ר׳ שמעון איש המצפה בימי רבן גמליאל הזקן כשהי׳ הסנהדרין עדיין בלשכת הגזית."
ורק תמהון הוא לראות כי כל החוקרים האלה בבואם לימי הדורות הנם כחולמים.
כי מפני שר׳ שמעון איש המצפה שאל שאלה מרבן גמליאל הזקן בעוד הסנהדרין בלשכת הגזית על כן נלמד מזה כי מס׳ יומא נסדרה מר׳ שמעון איש המצפה ״בימי רבן גמליאל הזקן כשהי׳ הסנהדרין בלשכת הגזית." כאלו אחרי שאילתו זאת בהכרח נפטר ר׳ שמעון איש המצפה וחיים לכל ישראל שבק.
אבל הלא גם אם בשעה ששאל שאילתו הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה כבר בן שלשים שנה, וגם אם מלשכת הגזית יצאו לסנהדרין ארבעים שנה בדיוק, בכל זה הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה אחר החרבן רק בן שבעים שנה.
וכפי דרכם הטובה של כל החוקרים האלה יסתור גם את עצמו בנשימה אחת.
כי תחלה יאמר "ונראה א"כ מזה שסדר תמיד שבמשנתנו מוקדם עוד לסדר יום הכפורים שנוסד בימי רבן גמליאל הזקן או מעט אחריו״ ואיזה שורות אחר זה יבוא וירשום החלט באות לעצמו לאמר "לפי דרכנו למדנו שמס׳ יומא מיסדה וכו׳ בימי רבן גמליאל הזקן כשהי׳ הסנהדרין בלשכת הגזית".
ולא הסתפק קראכמאל במועט, ויסתור את עצמו עוד יותר, ושכח כי בעמוד 183 כבר כתב הוא עצמו:
"וכן אמרו וכו׳ והעלו יומא י"ד ששונה סדר יומא הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה שהי׳ בימי רבן גמליאל הזקן נכד הלל וראה החרבן.״
ואלו לא היו עוסקים בציונים הי׳ קראכמאל יכול להבין כי אי אפשר שנסדר כל זה בעוד הסנהדרין בלשכת הגזית או אחר זה בימי הבית, שהרי דברי המשנה במס' יומא פרק ב׳ משנה ג׳ הם "הפייס השני מי שוחט מי זורק וכו׳ ומי מעלה אברים לכבש, הראש והרגל ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה ושתי הדפנות, והקרביים והסולת והחביתין והיין שלשה עשר כהנים זכו בו."
ועל זה הוא שבא בתוספתא פ״א י״ג "אלו דברי ר׳ שמעון איש המצפה״, אבל הלא אחר זה באו במשנה שם החולקים על זה:
"אמר בן עזאי לפני ר׳ עקיבא משום ר׳ יהושע דרך הלוכו הי' קרב״,
דהיינו כמו שהוא בברייתא בגמ' שם "תנו רבנן כיצד דרך הלוכו הראש והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי דפנות העוקץ והרגל". ובברייתא בנמ׳ ד׳ כ"ה ובתוספתא שם באו עוד מחלקאות התנאים בזה כפי שקבלו הם מרבותיהם ומהם ר׳ יוסי הגלילי וגם ר׳ יוסי.
והאם אפשר שיהי׳ בזה איז׳ ספק שדברי ר׳ שמעון איש המצפה נסדרו אחר החרבן.
כי אם סידר בסדר משנה מס׳ שלמה וקבע דבריו בזמן שהדברים היו חיים ונעשים, בזמן שבית המקדש הי׳ קיים והתמיד ראש כל קרבנות צבור הי׳ נעשה שני פעמים ביום, לפניהם ולעיניהם ותחת השגחת בית דין של כל ישראל, איך אפשר שיחלוק עליו ר׳ יהושע אחר החרבן ויאמר שלא נעשה הדבר כן וכי "דרך הלוכו הי׳ קרב״.
והנה יאמרו לנו כי סדר (מסכת) תמיד נסדרה עוד קודם זה, אבל הנה גם במס׳ תמיד פרק ד׳ משנה ג׳ בא ממש כדברי ר׳ שמעון איש המצפה ועוד יותר מפורט והלשון שם:
"נמצאו כולם עומדים בשורה האברים בידם הראשון בראש וברגל הראש בימינו וכו׳ השני בשתי ידים של וכו׳ השלישי בעוקץ ורגל העוקץ בימינו וכו׳ הרביעי בחזה ובגרה וכו׳ החמישי בשתי הדפנות" וכו'
ונשנה גם עוד הפעם במס׳ תמיד פרק ד׳ משנה ג':
״בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר הי׳ עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכהן גדול" וכו׳.
וכן הם גם דברי המשנה במס׳ תמיד פרק ג׳ משנה א׳.
והנה נסדרו לפי דבריהם שתי מסכתות בכל פרטי המעשים האלה ונקבעו בסדר משנה ונמסרו לכל ישראל בזמן שהיו הסנהדרין בלשכת הגזית ובזמן שכל הדברים האלה נעשו בכל יום תמיד פעמים בקרבן צבור היותר ראשי בעבודת המקדש ולא נחלק אדם על זה, ולא הי׳ אפשר לחלוק שהרי מסרו רק הנעשה וכפי שנעשה,
ואיך אפשר שאחר החרבן נחלק ר׳ יהושע על זה לאמר שלא כך הי׳ ולא כך נעשה אלא דרך הלוכו הי׳ קרב.
ובמקום הזה אי אפשר לאמר שהם לא נחלקו על דברי ר׳ שמעון איש המצפה כי אם שנחלקו בגירסת דבריו, שהרי לשון התוספתא ביומא שם "אלו דברי ר׳ שמעון איש המצפה ר׳ יוסי אומר הראש והרגל וכו׳ אמר בן עזאי לפני ר׳ עקיבא משום ר׳ יהושע דרך הלוכו הי׳ קרב" וכו׳.
ומבואר שנחלקו עם ר׳ שמעון איש המצפה איך הי׳ הדבר נעשה.
וכל זה אין לו ענין כלל ואי אפשר להיות אם מס׳ יומא ומס׳ תמיד נפרדו נקבעו ונמסרו לכל ישראל בעצם ימי הבית. והרי לא נסדר בזה דבר התלוי בסברא כי אם עצם המעשים אשר נעשו כפי שנעשו.
ולשונו של הרמב"ם ז״ל בהקדמתו לפי׳ המשניות והובא גם בתוס׳ יום טוב בריש מס׳ תמיד לאמר:
"והביא אחר מעילה מס׳ תמיד והניח אותה באחרונה בשביל שאין בה דבר לא על דרך חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד" וכו'.
ורק אם כל זה נעשה אחר החרבן כמו שנתבאר הננו מבינים המחלקאות היאך הי׳ הדבר נעשה בימי המקדש(מג).
וכן גם בתמיד פרק ה׳ משנה ב׳ "אמר להם חדשים לקטרת באו והפיסו זכה מי שזכה, אמר להם חדשים עם ישנים באו והפיסו מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ר׳ אליעזר בן יעקב אומר המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן על גבי המזבח".
ובמס' יומא ד׳ כ״ו במשנה (פ״ב מ"ד) "הפייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו, הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח".
ואם ר׳ שמעון איש המצפה סידר המסכתא ימים רבים בימי הבית. ועוד לפניו נסדר כן במס׳ תמיד (ככל דברי קראכמאל אשר יאמר כי תמיד נסדרה עוד קודם) ונמסר לרבים בעוד המעשים נעשים בכל יום לעיני כל ישראל "הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח" ולא הי׳ אדם לעורר עליו,
איך אפשר שאחר החרבן יחלוק עליו ר׳ אליעזר בן יעקב על שני הדברים גם יחד, שלא הי׳ פייס הרביעי על זה וזאת שנית שגם לא הי׳ מקום לפייס כזה לפי שמי שהעלה אותן לכבש הוא גם העלה אותם על גבי המזבח.
והאם יוכל להיות ספק שגם מס׳ תמיד גם מס׳ יומא נסדרו אחר החרבן, אשר המעשים עצמן כבר לא היו עוד,
ורק שרידים יחידים נשארו שם אשר ראו את סדרי המעשים עצמן, ונסדר כל זה על פיהם בבית הוועד.
אבל טירוף העת האיומה אשר זה עתה עברה עליהם עשתה את שלה כי בנוגע להמעשים בהמקדש אשר נחרב לעיניהם נע לבבם כאלו עברו עשיריות בשנים ומראה איומה של אימה חשיכה עמדה לפניהם בדברם מכל המעשים ההם.
ועל כן בכל הסכמתם יחד ברוב הדברים, נמצאו גם פרטים אחדים יוצאים מן הכלל אשר נחלקו בהם.
וכמה מיעוט חקירה בדרכי המשנה נדרש לזה לאמר כי כל דבר מעשי יום ויום במקדש, וכל דבר מעשי התמיד בכל יום, וכל דבר מעשי יום הכפורים נסדרו כולם במס׳ תמיד ויומא בימי הבית בשעה שעמדו כהנים בעבודתם והלוים בדוכנם,
והלא לא נעשה כן בכל המשנה גם בדברים הנעשים על ידי כל המון בית ישראל אף כי בדברים הנעשים במקדש על ידי הכהנים ובית דין של כהנים עמהם ובית דין של כל ישראל עומד עליהם.
והננו רואים כי באמת לא בא זה ביסוד המשנה, שהרי מפורש שזה נסדר על ידי ר׳ שמעון איש המצפה ור׳ אליעזר בן יעקב.
ולפנינו דרכי המשנה בכל מקום שלא לבד בדאורייתא סמכו בהמעשים עצמם על הידוע ונעשה, כי אם שגם בראשי התקנות מדרבנן גם שם סמכו על הידוע לכל ישראל.
ולדוגמא בדין אבלות לא יותחל במשנה ולא בא שם עצם הדין של חוב שבעת ימי אבלות וכל פרטי החיוב הזה,
כי אם שיותחל כבר מהפטור, והמקום שאין הדין שם, ודינים שהם הוראת חכם. ויותחל במס׳ מועד קטן פרק ג׳ משנה ב׳:
"הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמנה בטלה ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים" וכו׳.
והנה יותחלו הדברים מהמקום שזה אינו נוהג ומהפטור ודיני הוראה, אבל לא הוזכר לפני זה דבר החיוב, לא דבר החיוב משבעה ולא דבר החיוב משלשים, וענינם,
לפי שאין צריך לזה, שכל זה הי׳ ידוע ומפורסם בין כל העם.
ושם במס׳ מועד קטן במשנה ו׳ בנונע לעניני קריעה יותחל:
"אין קורעין ולא חולצין ולא מברין (במועד) אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטה זקופה" וכו׳.
ועצם הדין של קריעה לא הוזכר בזה כל עיקר.
וגם זה עצמו את אשר נסדר זה במס׳ מועד קטן, דהיינו בין דיני חול המועד, גם זה בא רק מתוך הסגנון הזה, שעיקרי הדברים הבאים בזה הנם צד הפטור של רגלים וחולו של מועד, שכל זה עניני הוראה הם, אבל עצם החיובים ועיקר הדבר עצמו זה ידוע לכל ישראל.
וכן בדמאי יותחל דבר המס׳ לא מן עצם דבר התקנה כי אם:
"הקלין שבדמאי (לאמר הפטורים מדין דמאי) השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח" וכו׳.
ולא יותחל מעצם התקנה והחיוב לפי שזה הי׳ ידוע לכל וחי מעצמו בתוך העם.
ונראה בזה דבר נפלא מאד במס׳ פסחים ריש פרק מקום שנהגו ד׳ נ׳ שבא שם:
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקים שעושין למקום שאין עושין" וכו׳.
ויפלא מאד דנקטו כל דיני "עד חצות" ואין בכל המשנה מראשה לסופה דבר דין "אחר חצות".
והדברים מתבארים רק על פי כל דברינו שהם קבעו במשנה רק דין עד חצות לפי שבזה היו מנהגים שונים בין יהודה וגליל,
אבל אחר חצות שבזה היו כל ישראל שוין ולא עשו מלאכה בשום מקום גם לא סדרו במשנה כל עיקר.
וכן נראה גם מדבר "חנוכה" כי בכל אשר הוזכר זה במשנה לענינים שונים בכל זה לא נסדר שם הדין של מעשה ההדלקה וחיובה, לפי שזה הי׳ דבר ידוע לכל.
והוזכר שם מעניני חנוכה" דברים שונים של הוראה הנוגעים לחנוכה כמו בראש השנה פרק א' משנה ג':
"על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח וכו׳ על כסלו מפני החנוכה."
והיינו לדעת זמן מצות הדלקת נר חנוכה אבל עצם הדבר עצמו לא בא במשנה בשום מקום.
וכן במגילה פרק ג׳ משנה ו׳ "בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים וכו׳ בחנוכה בנשיאים וכו׳".
ובמס׳ בבא קמא פרק ו׳ משנה ו׳ "גץ שיצא מתחת הפטיש וכו׳ גמל שהי׳ טעון פשתן וכו׳ הניח חנוני נרו מבהוץ החנוני חייב ר׳ יהודה אומר בנר חנוכה פטור."
וכל הפטור של ר׳ יהודה הוא רק מפני חיוב מצוה של מעשה ההדלקה אבל עצם הדבר הזה לא בא בכל המשנה.
וכל זה מפני שבמשנה לא באו עצם הדברים עצמם של המעשים אשר דינם ידועים לכל.
וזה הוא באמת עדות לישראל, לדעת כי לא לבד דיני התורה כי אם גם כל התקנות מדרבנן אשר יצאו מבית דין הגדול של ישראל הי׳ מושרשים בכל העם, עד שלא הי׳ נדרש להביא זה ולסדר הדברים בהמשנה.
וזה הוא באמת כל דרכי המשנה מראשה לסופה בין בדאורייתא בין בדרבנן.
וכאשר הננו רואים במס׳ תמיד ובמס׳ יומא ומדות ובפרקים ממס׳ שקלים ופרה שבאו ונסדרו שם כל דבר המעשים עצמם,
הדברים מבררים את עצמם שהי' זה אחר החרבן בשעה שבטלה העבודה עד אשר ירחם ד׳ את עמו, אשר אז הי׳ הכרח גמור לסדר גם את כל זה בסדר המשנה למען ישארו הדברים לדורות וללמדה את בני ישראל שימה בפיהם.
ולא ראו החוקרים האלה גם כל הלשונות בהמס׳ האלה המעידים על עצמם שהי׳ זה אחר החרבן.
והנה יאמר קראכמאל שם כי מס׳ תמיד קדמה עוד גם למס׳ יומא, אבל הנה הלשונות במס׳ תמיד הם כבר בפרק א׳ משנה א׳:
"בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינוס ובבית הניצוץ ובבית המוקד, בית אבטינוס ובית הניצוץ היו עליות והרובים שומרים שם, בית המוקד כיפה ובית גדול הי׳ מוקף רובדים של אבן וזקני בית אב ישנים שם וכו׳ ופרחי כהונה איש כסתו בארץ לא היו ישנים בבגדי קדש וכו'
ומדורה היתה שם ובית וכו׳ וזה הי׳ כבודו וכו׳ היו בודקין והולכין וכו' לא היו רואין אותו" וכו׳.
ושם פרק ב׳ משנה ב׳:
"החלו מעלין באפר על גבי התפוח ותפוח הי׳ באמצע המזבח וכו' וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני וכו׳ המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה וראשי הגזרין הפנימיים היו נוגעים בתפוח וריוח הי׳ בין הגיזרים שהיו מציתין את האליתא משם וכו׳ ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים."
פרק ג׳ משנה ג׳ "אמר להם וכו׳ והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וארבע לשכות היו שם וכו׳ ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים וכו׳ בית המטבחים הי' לצפונו של מזבח וכו׳ ואנקליות של ברזל היו קבועים בהן שלשה סדרים הי׳ לכל אחד ואחד וכו׳ מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין וכו׳ ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו׳ לא הי׳ שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול וכו׳ מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח מיריחו היו שומעין קול המגריפה מיריחו היו שומעין קול העץ וכו׳ מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול החליל מיריחו היו שומעיין קול הצלצל מיריחו היו שומעין וכו׳ מי שזכה וכו׳ והי׳ חופן ונותן לתוכו וכו׳ ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש" וכו׳.
וכל הדברים מעידים על עצמם גם מתוך לשונם הברור אשר בולט שידובר אחר ימי הבית ומה שהי׳ ואיך הי׳.
גם מתוך ענינים אשר רק אחרי ימי הבית הי׳ נדרש לסדר כל זה כסדר המשנה.
והדברים ילכו כן בכל המס' ובא בפרק ד׳ משנה א׳: "לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו וכו׳ וכך היתה עקידתו וכו׳ של שחר הי׳ נשחט על וכו׳ על טבעת שניה ושל בין הערביים הי׳ נשחט וכו׳ שירי הדם הי׳ שופך אל יסוד דרומי לא הי׳ שובר בו את הרגל וכו׳ הי׳ מפשיט וכו׳ נטל את הסכין וכו׳ ולא הי׳ נוגע וכו׳ וכך הי׳ מניח בחברתה".
ורק בדברי ימי ישראל אשר עסקו בציונים מבלי לראות את ענין הדברים עצמם הי׳ אפשר לטעות בכל זה.
והדבר ידוע שלא נסדר במשנה אפי׳ כיצד התפילין נעשים, לפי שהי׳ כל זה ידוע ומפורסם בישראל אף שאין זה נעשה תחת יד ממונים מיוחדים וזקני כהונה וזקני בית דין משגיחים גם עליהם, וכן הוא דרכי המשנה בכל מקום.
ורק מפני שכל הדברים האלה נסדרו אחר החרבן הוכרחו לקבוע כל זה במטבע קבועה בסדר המשנה הקבוע ועומד.
ובא שם אחר זה בפרק ה׳ משנה ג׳ "מסרום לחזנים היו מפשיטין אותם את בגדיהם ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד וחלונות היו שם וכתוב עליהם וכו׳ מי שזכה הי׳ נוטל את הכף וכו׳ והבזך הי׳ בתוכו וכו' וכסוי הי׳ לו וכמין מטולטלת הי' עליו מלמעלה וכו׳ נתפזר ממנו בכף גחלים והי׳ מכבדן לאמה ובשבת הי׳ כופה עליהן פסכתר ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך ושתי שרשרות היו בה וכו׳ ושלשה דברים היתה משמשת וכו׳ נטל אחד את המגרפה וכו׳ ושלשה דברים היתה משמשת" וכו׳.
פרק ו׳ משנה א׳ "החלו עולים במעלות האולם מי שזכו וכו׳ היו מקדימין לפניהם וכו׳ מי שזכה בקטרת הי׳ נוטל את הבזך וכו׳ לא הי׳ המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר".
פרק ז׳ משנה ב׳ ״במקדש היו אומרים את וכו׳ בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר הי' עולה בכבש וכו׳ וכך היו מושיטין לו שאר כל וכו׳ זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלקינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן. השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים" וכו׳.
והנה עברנו משער לשער את כל המסכת אשר הם הסכימו כי היא נסדרה ראשונה בין הדברים הנוגעים למעשה העבודה והמקדש ובנינו והיא עצמה תעיד לנו יותר ממאה עדים שנכתבה אחר החרבן.
ודבר אין לכל זה עם דבר כל סידור ״יסוד המשנה" כולה אשר נסדר מאנשי כנסת הגדולה.
הערות
הערה (מג): ולא שמו לב ולא התבוננו גם באשר בין עיניהם במקומו ביומא ד׳ י״ד שם.
שהרי על דברי רב הונא ״מאן תנא תמיד ר׳ שמעון איש המצפה היא״ בא שם בגמ׳:
״והא איפכא שמעינן ליה דתנן בא לו לקרן מזרחית צפונית וכו׳ מערבית דרומית נותן מערבה דרומה ותני עלה ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד (ממתן כל שאר עולות) וכו׳ מערבית דרומית נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה.״
אבל איך אפשר כלל מחלוקת בזמן שבית המקדש הי׳ קיים בנוגע לזריקת דם התמיד.
ואין זה ענין לדברים הנעשים בכל העם כמו המחלוקת של סמיכה ביו״ט ואם מביאין עולות ביו"ט, שאלה הנם דברים הנעשים בכל העם, וזמן קצר אחר אשר גזרו על השבותים בשבת ויום טוב כבר החלו להסתפק אם נוהג זה גם בשבות במקדש בסמיכה, וכבר נחלקו בזה עוד לפני ימי החשמונאים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, וכן עולות ביום טוב אשר רוב העם הקריבו באמת כמו שעולה מתוך דברי בבא בן בוטי וכמו שכבר נתבאר לנו בכרך ג׳ עמוד 560, והמיעוט אשר נמנעו הרי זה רק שב ואל תעשה.
וכל זה אינו ענין לזריקת דם התמיד, עבודה היותר עיקר בקרבן צבור היותר כללי הדוחה שבת ונקרב בכל יום תמיד שתי פעמים תחת יד הממונים והבית דין הגדול אשר שם ודאי שהי׳ נעשה ככל דבר מוחלט כן וכן ולא באופן אחר.
ומחלוקת בזה הי׳ אפשר רק אחר החרכן אבל לא בימי המקדש בשעה שכל זה הי׳ חי ונעשה בפומבי היותר גדול, וביום הכפורים עוד יותר שהי׳ זה נעשה דוקא על ידי הכהן הגדול עצמו אשר הי׳ עושה זה גם שבעת ימים לפני יום הכפורים.