גור אריה על רש"י במדבר כד

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · כד · >>

פסוק ב

[א] להכניס בהם עין הרע. דאם לא כן, למה נשא עיניו בפעם הזאת יותר ממה שלא עשה זה מקודם (כ"ה ברא"ם):

[ב] ג' מדותיו. עין רעה - מדכתיב "וישא בלעם את עיניו". רוח גבוהה - שאמר "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" (לעיל כב, יג), 'אלא עם שרים חשובים' (רש"י שם). ונפש רחבה - שהיה חומד ממון הרבה, דכתיב (לעיל כב, יח) "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" (רש"י שם):

פסוק ג

[ג] ומדרש אגדה וכו'. אבל אצל בלק (לעיל כג, יח) לא כתב המדרש הזה (תנחומא כאן יג), או משום שרצה לכתוב על בלעם ועל בלק ביחד. או משום דלא מוכח מדרש זה, דאפשר שוי"ו יתירה, כמו "למעינו מים" (תהלים קי"ד, ח') שהוי"ו יתור (רש"י כאן). אבל השתא דכתיב גם כן בבלעם ואצל בלק בנו בעור, אין לומר כך, דכיון דהוי"ו מיותר בשניהם:

[ד] כמו שישתום ויסתום ויגוב. פירוש, הניח חבית יין ברשות הרבים, והלך לדרכו, ושהה עד שיפתח החבית, וחוזר וסותם אותו בטיט, וייבש עד שהוא כמו בראשונה, אז היין אסור, שמא פתחו הגוי, ואסור משום מגע גוי (עבודה זרה דף סט.):

פסוק ד

[ה] לפי שהיה ערל ומאוס. שהרי גם באברהם קודם שנימול לא היה בו כח לעמוד (רש"י בראשית יז, ג), ומשנימול היה הנבואה עליו מעומד. רש"י כתב הטעם מפני שהיה ערל ומאוס. ונראה לי שהוא ענין פנימי, כי קודם שנימול אברהם לא היה לו הברית, שהוא מקשר שני דברים יחד, ומפני זה היה רוח הקודש מפיל את האדם. וכשהיה נימול, והיה עמו הברית, יש לו שלום ואהבת ה' ואחוה, והיה יכול לעמוד. והבן זה:

פסוק ו

[ו] וכשהפך המקום את פיו כו'. פירוש, בקש לומר לא יהיה להם בתי כנסיות, אמר "מה טובו אהליך יעקב". לא תשרה שכינתך עליהם - אמר "משכנותיך ישראל". ומה שרצה לקלל אותם בקללות אלו, שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כדי להפריד חס ושלום השכינה מישראל. כי כל זמן שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - השכינה בישראל, כדאמרינן כל זמן שישראל מתפללין השכינה ביניהם. וכן בתי מדרשות גם כן, מיום שחרב בית המקדש אין להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות דף ח.), ואמרינן (אבות פ"ג מ"ב) שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. וכל כוונת בלעם חס ושלום להפריד שכינה מישראל, והפך הקדוש ברוך הוא וברכם "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל":

עוד, מפני שנאמר (בראשית כ"ז, כ"ב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", שכל זמן שהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - אין שונאיהם נזקקין לישראל, ולא יוכלו להרע להם (ב"ר סה, כ), אבל אם [אין] הוא הקול קול יעקב, אז הידים ידי עשו שולטין בהם, לכך היה רוצה לקלל אותם בזה דווקא:

פסוק ח

[ז] בתוקף רום שלו יאכל הגוים שהם צריו. פירוש, שהכתוב מחובר "כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו". שאין לפרש מילתא באפי נפשיה "כתועפות ראם", שכוחו של הקדוש ברוך הוא כתועפות ראם לו, זה הדבר אמר למעלה (כג, כב) "כתועפות ראם לו" (רש"י שם), ואם כן למה חזר וכתב פה "כתועפות ראם לו". אלא לומר לך שהקדוש ברוך הוא בתקפו ובגבורתו הגדולה, שהוא תועפות ראם, "יאכל גוים צריו":

[ח] אונקלוס תרגם כו'. רש"י דחק התרגום לפרש "וחציו ימחץ" על חלוקת ארצם. ולפי דעתי כי אונקלוס פירש כך הכתוב; "יאכל גוים צריו", כמו שתרגם 'יכלון בני ישראל נכסי עממיא'. "ועצמותיהם יגרם", כי העצם עיקר שעומד עליו האדם, והוא רמז על המלכים. ולכך תרגם 'ובביזת מלכיהון יתפנקון'. ולשון "יגרם" פירושו שבירה, כמו שפירש רש"י ז"ל. "וחציו ימחץ" רוצה לומר חץ של ישראל ימחץ הצרים. ומפני שהחץ הוא נכנס תוך האדם בכח יותר, נאמר זה לתוספת, שכל כך תהיה גבורה שלהם, עד שירשו את ארצם. ותמיד הגבורה הגדולה נאמר בלשון קשת וחץ, לפי שצריך לזה גבורה יתירה. ולכך מפרש אותו אונקלוס על שירשו את ארצם, שהוא דבר אחרון; שיהרגו אותם, וירשו את ארצם:

ועוד, דכתיב "יאכל גוים צריו", דהיינו לשון אכילה, נאמר על שיאכל נכסיו. וכן "ועצמותיהם יגרם", שדרך לאכול את העצם, שהרי דימה אותו לארי ולביא. אבל "וחציו ימחץ", שלא נאמר רק שיהרוג אותם, נאמר זה על ירושת ארצם. ולא שייך בזה אכילה, כי הנחלה עומדת לעולם. לכך תרגם 'יכלון בני ישראל נכסי עממיא ובביזת מלכיהון יתפנקון', אמר 'יתפנקון' אצל מלכות, שיש להם תפנוקי מלכים, אבל "וחציו ימחץ" אינו נאמר רק שיהרגו אותם וירשו ארצם:

פסוק יד

[ט] איעצך מה לך לעשות. רצה לומר, שאין לפרש שהכתוב מחובר למה שאחריו "איעצך מה יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", דעל זה לא יפול עצה, כי איך יתיעץ לו מה יעשה העם באחרית הימים, אלא פירוש "איעצך" מה שתעשה, ו"אשר יעשה העם הזה" מלתא בפני עצמו, והוא מקרא קצר, כאילו כתב 'איעצך להכשילם':

[י] והתרגום מפרש קצור המקרא. שהרי התרגום הוסיף 'אחוה לך מה דיעבד וכו, רצה לומר במה שאמר 'ואחוה לך' היינו סיפא דקרא (אונקלוס פסוק יז) 'ויקטול רברבי מואב', ועל זה קאי 'ואחוה לך':

פסוק יז

[יא] רואה אני שבחו כו'. פירוש, כי אין "אראנו" שהוא רואה את העם, דאיך אמר "ולא עתה", שהרי גם כן עתה היה רואה אותם (פסוק ב), אלא רואה אני גדולתם, ולא עתה:

פסוק יח

[יב] והיה ירושה שעיר לאויביו ישראל וכו'. כי אין לפרש "והיה ירושה שעיר" שהם אויביו של ישראל, דאם כן לא יהיה נזכר למי יהיו ירושה. ועכשו שפירש הכתוב "והיה שעיר ירושה" 'לאויביו', נזכר למי יהיו ירושה (כ"ה ברא"ם):

פסוק כ

[יד] נסתכל בפורענות עמלק. לא ראיה חושית, דלא ראה אותם עתה בעין, אלא נסתכל בפורענות, שלהם שהוא ראית הלב. ומה שפירש 'נסתכל בפורענות', ולא פירש שראה פורענות שלהם, כמו "אראנו ולא עתה" (פסוק יז) שראה בגדולתן של ישראל (רש"י שם), מפני כי רצה לומר שהיה מתבונן בפורענות של עמלק מה גרם זה, ואמר שזה גרם שהיו ראשית גוים שבאו עליהם, ולפיכך "ואחריתו עדי אובד". ושייך בענין זה הסתכלות, ולכך אמר 'נסתכל':

[טו] הוא קדם את כולם. לא שהוא ראשית לכל האומות, שהרי עמלק נולד מעשו (בראשית ל"ו, י"ב), וכמה אומות היו לפניו:

[טז] ואחריתו ליאבד בידם. כי אין פירוש "עדי אובד" מעצמו, דאם כן מה ענינו אל "ראשית גוים עמלק", אלא פירושו "ואחריתו עדי אובד" במלחמה עם ישראל. ומפני שאין הדבר כל כך פשוט, הביא ראיה ממקרא (דברים כ"ה, י"ט) "תמחה את זכר עמלק", שפירושו על ידי מלחמה (רש"י שם):

פסוק כא

[יז] תמה אני היכן זכית לכך. פירוש, שהוא לשון תמיה, מפני כי כתוב "איתן מושבך" לנוכח, והוי ליה למכתב 'איתן מושבו', ומדכתיב לשון נוכח, פירוש דהוא לשון תמיה "איתן מושבך", ומהיכן זכית לכך, שהרי נמי היית בעצה. ומפני שהוא לשון תמיה כתב לשון נוכח, לפי שכאשר מתמיה הוא מתמיה לנוכח, כאילו שואל את הנוכח למה זה ועל מה זה, וישיב תשובה עליו, ולפיכך הוא לנוכח: