גור אריה על רש"י במדבר ג

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · ג · >>

פסוק א

[א] ביום דבר ה' אל משה נעשו אלו תולדות שלו. דאם לא כן, מה ענין "דבר ה'" לכאן. ואף על גב שגם אחר כך נעשו תולדות לו, שהרי תמיד היה מלמד אותם, קא משמע לן דאפילו לא למדו רק דבר אחד נעשו אליו תולדות, ולפיכך כתב "ביום דבר ה'" נעשו אליו תולדות. ואם תאמר, וכי להם לבד לימד, והלא לכל ישראל לימד (רש"י שמות לד, לב), ויהיו הכל תולדותיו, ויש לומר, דשאני ישראל שהרי הקדוש ברוך הוא ציוה לו שילמד להם תורה (דברים ד', י"ד), והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל תורה, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל - לא היה תורה ניתנה למשה. אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט כאילו ילדם:

פסוק ו

[ב] ומהו השירות וכו'. פירוש, שאין השירות ענין בפני עצמו והשמירה ענין בפני עצמו, דלא מצאנו שום שירות רק השמירה, אלא השירות הוא השמירה, ופירושו קא מפרש קרא להשירות (כ"ה ברא"ם):

פסוק ט

[ג] לעזרה. לא שיהיו הלוים נתונים לו לצרכו, אלא לצורך בית המקדש נתונים לו:

[ד] כמו מתוך וכו'. פירוש, שאין פירוש "מאת" כמו "מאת אשר ידבנו לבו" (ר' שמות כה, ב), דאם כן היה משמע דהלוים היו ברשות ישראל, והם נתנו אותם, וזה אינו, שלא היו הם ברשות ישראל, אלא פירוש הכתוב 'מתוך ישראל':

[ה] לשון פקידות. דמנין לא יתכן, דלא שייך מנין באדם פרטי לומר 'תפקוד איש פלוני':

פסוק טו

[ו] כשיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרוא שומרי משמרת הקודש וכו'. נראה מה שנקרא "[שומרי] משמרת הקודש" (פסוק כח), פירוש כי הוא נקרא 'לגיון של מלך' (רש"י לעיל א, מט), ו"ברוב עם הדרת מלך" (משלי י"ד, כ"ח), ולפיכך נקראו "שומרי משמרת הקודש" משעה שיצאו מכלל נפלים:

[ז] להיות נמנה מן הבטן. ודוקא שם (להלן כו, נט) נמנה מן הבטן, לפי שודאי לא היה נפל, שהרי כשנכתבה התורה בימי משה (בבא בתרא דף טו.) כבר יצאת מספק נפל, לפיכך מנה את יוכבד מיד. אבל כאן דספק נפל הוא, לא מנה אלא משיצא מכלל נפל:

פסוק טז

[ח] לדעת מנין יונקיהם. וקשה, וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאהל שלהם נמנו על פי ה', ונראה שפירושו כי גנאי הוא לתלמיד חכם שיכנס לאהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם לדעת מנין יונקיהם:

פסוק כא

[ט] כלומר לגרשון היו הפקודים משפחת הלבני ומשפחת השמעי כך וכך. פירוש, שאין הכתוב בא לומר המשפחות של גרשון מי ומי הם, דזה כבר כתיב (פסוק יח) "בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי", אלא פירוש הכתוב שמשפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך, ומנין המשפחות אתא לאשמועינן (כ"ה ברא"ם). והא דלא קאמר 'משפחת הלבני ושמעי כך', ולמה כתב "לגרשון וגו'", ללמוד שאין צריך למנות כל משפחה ומשפחה בלבד, לכך קאמר "לגרשון משפחת השמעי והלבני" ביחד, דאין למנות רק השבט. והא דכתיב המשפחה, היינו כדלעיל (פ"א אות ג) שעל ידי המשפחות היה נודע אם מגרשון או מקהת הוא, שאם הוא מוחזק ממשפחה שהיא ידוע שהיא מגרשון - נמנה מגרשון, וכן באחרים:

פסוק כה

[י] יריעות התחתונות. ונקראות "המשכן", לפי שנראו בתוך המשכן (רש"י שמות לה, יא). דאין לומר כל המשכן הוא, והשתא הוי שפיר טפי לישנא ד"את המשכן", דזה אינו, דהא אחריו "ואת האהל", ואי "המשכן" כל המשכן - לא הוצרך לפרש עוד:

[יא] העשויות לגג. פירוש, לכך נקראת "אהל" לפי שהיו להאהיל על המשכן:

[יב] עורות אלים ותחשים. פירוש, אף על גב שלא פירש לך הכתוב רק מכסה תחש, צריכין לומר דהאי "מכסה" קאי אעורות אלים מאדמים ומכסה התחש, דאם לא כן, למה לא נזכר מכסה התחש, אלא נכלל בודאי בלשון "מכסה". ומה שכלל שניהם בלשון "מכסה", לפי ששניהם יש להם שם אחד, ואפילו היו הרבה מכסאות, כולם בשם אחד נכללו - בלשון "מכסה":

[יג] הוא הוילון. פירוש, אף על גב שלשון "מסך" הוא מלשון סכך, וכל סכך הוא למעלה, אפילו הכי נקרא הוילון "מסך", כמו שפירש רש"י בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, י"ב) שכל דבר שהוא מגין, בין שהוא מגין למעלה בין שהוא מגין למטה או מהצד, נקרא בשם "מסך", ששייך לשון סכוך מן הצד כמו מלמעלה. ומפני שהוילון הוא מגין על המשכן מלפניו, נקרא "מסך". ואין להקשות דלפי זה גם כן המחיצה יהיה נקראת "מסך", שהוא מסיך מן הצד, וזה לא מצאנו בשום מקום שנקראת המחיצה "מסך", דודאי המחיצה לא נקראת "מסך" לפי שהמחיצה היא עיקר המשכן, ועל ידי המחיצה נעשה המשכן, ואין שייך שיהיה נקרא המשכן עצמו בשם "מסך". אבל הוילון שכנגד פתח המשכן נקרא "מסך", לפי שהוא מגין שלא יהיה פתוח:

פסוק כו

[יד] וסמוכין להם וכו'. נראה שרש"י בא לתרץ כאן השינוי, דבכל מקום כתיב (פסוק לה) "על ירך המשכן יחנו צפונה", וכן למעלה כתיב (פסוק כג) "אחרי המשכן יחנו ימה", וכאן כתיב "יחנו על ירך המשכן תימנה", והוי למיכתב 'על ירך המשכן יחנו תימנה', אלא לכך לא כתב "יחנו" אצל "תימנה", דכאן לא בא הכתוב לומר הציווי 'יחנו תימנה', אלא פירוש שהיה כבר תימנה, ובא לומר כיון שהיה תימנה נמשכו אתם במחלוקת בני ראובן. ובכל הספרים בפירוש רש"י 'יחנו תימנה', נראה לי דכוונתו להראות הקושיא, כלומר דכך הוי ליה למכתב. והשתא הוי "תימנה" מלתא בפני עצמו, ולא קאי על "יחנו":

פסוק לא

[טו] אף היא קרויה מסך. כלומר, אף על גב שמסך שער אוהל מועד נקרא יותר "מסך", שהרי הוא מגין בחוץ, אבל מסך הפרוכת שכבר הגין עליו מסך אהל מועד, לא היה ראוי להיות נקרא "מסך", אפילו הכי נקרא פרוכת "המסך", לפי שמגין בין הקדשים ובין קדשי הקדשים (שמות כ"ו, ל"ג), ולפיכך נקרא זה גם כן "מסך":

פסוק לח

[טז] משה אהרן ובניו וכו'. גם כן כאן בא לתרץ הלשון, דהוי למכתב 'משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד קדמה', אלא שלא בא לצוות, רק שבא להגיד לך "והחונים קדמה" היו אלו החשובים, ולפיכך היו גם כן כמותם החונים סמוכים להם. והשתא שפיר לישנא דכתוב בתורה "והחונים קדמה", דלא בא הכתוב לומר הצווי שיחנו, אלא שכך היו לפני אוהל מועד (תימנה) [קדמה], [ו]כמותם הסמוכים להם:

פסוק לט

[יז] נקוד על אהרן וכו'. תימה, איך יליף מכאן דלא היה אהרן במספר הלוים, דלא איירי במספר הלוים כלל, דקרא כתב "אשר פקד משה ואהרן", כלומר שאהרן היה המונה, ואם כן הנקודה על "ואהרן" היה שלא היה אהרן מונה, לא שלא היה במספר הלוים. והרא"ם פירש דכך כוונתו, שאהרן לא היה מונה הלוים. וזה אינו כלל, כדמוכח בהדיא בפרק קמא דבכורות (סוף ד.), דפריך התם 'אהרן דלא היה במנין הלוים לא לפקע', ומייתי התם דנקוד על "אהרן" שלא היה במנין הלוים. מוכח התם בהדיא שלא היה נמנה:

ונראה לומר דלא קשיא מידי, דודאי אם היה אהרן במנין הלוים אי אפשר שלא יהיה מונה עם משה, כמו שהיה בשאר הנשיאים שהיו במנין ישראל והיו מונים עם משה (רש"י לעיל א, ד), וזה להחשיב אותם שלא יהיו כמו שאר העם, ולפיכך היו עם משה במנין ישראל. והיה מונה משה עליהם, שהתחיל למנות שנים שלשה, והיו הנשיאים דומים כמו האחד בחשבון, שהוא יסוד המספר, ובעצמו אינו מספר, רק כשנמנה עליו. ולפיכך אם היה אהרן נמנה - אי אפשר שלא יהיה מונה גם כן. ולפיכך הנקודה שעוקרת שלא היה אהרן עם משה, מזה אתה למד שלא היה נמנה. שאין לומר דקרא אתא שלא היה מונה, דזה קל וחומר, שהרי כל שאר נשיאים היו עם משה כשמנה שבטיהם, ואיך לא יהיה אהרן עם משה כשמנה שבטו. ועוד, הרי אהרן היה במנין ישראל עם משה (לעיל א, ג), קל וחומר שהיה עם משה במנין הלוים:

פסוק מה

[יח] לא פדו בהמת הלוים בכורי בהמה טהורה של ישראל. תימה, דהא בפרק קמא דבכורות (ריש ד.) אמרינן שם אי איתא דדרשת קל וחומר, פירוש, אם פדו בהמה טמאה של לוים בכורי בהמה טמאה [של ישראל], כל שכן יפקעו בכורי בהמה טמאה של לוים מדין בכורה, אם כן נפטרו הלוים מבכור בהמה טהורה, דהא פטרו בהמתן בכור בהמה טהורה של ישראל. אם כן מוכח בהדיא דבהמתן של (ישראל) [לוים] פדו בכור בהמה טהורה:

ונראה דהכי פריך; 'אפילו מבכור טהורה נפטרו', כלומר לפי סברתך דיליף לה בקל וחומר, אם הפקיע בהמתן של לוים בהמתן של ישראל במדבר - אינו דין שתפקיע את עצמה, ולפי זה אנו צריכין לומר שבמדבר היו מפקיעין בהמות טמאות של לוים בכור בהמות טמאות של ישראל, ולא שהיה הפקעתן על ידי שה, דאם היה הפקעתן על ידי שה, איך באת ללמוד שיהא בכור בהמה טמאה פטורה אפילו בלא שה, דכיון דבהמה טמאה לא פטר את בכור בהמה טמאה, ליכא למילף קל וחומר, שהרי דין הוא שיפטור שה לוי את בכור בהמה טמאה, דהא גבי ישראל נמי בהאי גוונא פוטר דרך פדיון, שיתן שה בפטר חמור (שמות י"ג, י"ג). אלא על כרחך אביי סבירא ליה שלא היה הפטור שפטר בהמת הלוים - שה דידהו פטר בכור בהמת ישראל, אלא בהמה תחת בהמה, והפקיעו בהמות טמאות עצמם של לוים את של ישראל, דנתנה התורה בהמתן של לוים תחת בכורי [בהמות] ישראל. ולפי זאת הסברא גופיה נמי היה פוטר בהמת הלוים בכור בהמה טהורה של ישראל כמו בבכור בהמה טמאה. ולכך פריך רבא, דהשתא לפי סברתך נימא נמי שבכור בהמה טהורה דידהו נמי נפטרו, דהא את אמרת דבהמה של לוים פקעי קדושת בכורות בהמות ישראל:

והתם נמי בעי מתחלה למימר דלא היה שה הלוים פוטר את בכור בהמה טמאה, דאמר שם (בכורות ריש ד ע"ב) 'וממאי דבשה', כלומר שהיו פודין הלוים שה שלהם בכור בהמה טמאה. משמע דהמקשה הוי בעי למימר שלא פדו שה של לוים בכור בהמה טמאה, אלא בהמה טמאה עצמה פטר הבכור בהמה טמאה של ישראל, ולכך אמר 'ממאי דבשה'. וכך יש לומר דהוי סברת אביי. ולפיכך מתרץ רבא דלא פטרי בהמות של לוים בכורי בהמות ישראל כלל, אלא אדם אדם פטר, ובהמה דפטרי במדבר - היינו דווקא שנתן שה בעד פטרי חמור, ולא לאפקועי קדושתייהו כלל. דזה אין הפקעת קדושתם, כיון דנתן שה בעד בכור בהמה טמאה, שזה הוא דרך פדיון. וממילא בכור בהמה טהורה של ישראל לא היו יוצאין לחולין, ונשארין בקדושתיהן:

וכן מוכח כל הסוגיא דבכורות, דקאמר שם (ד ע"ב) 'אמר רבי חנינא שה אחד של לוי פוטר כמה פטרי חמוריהם של ישראל. תדע לך, שהרי מנה העודפים באדם וכו. ולא לשתמט בשום דוכתא לומר בהמה אחת של לוי פטר כמה בכורים של ישראל, ולמה נקט למילתיה בפטרי חמורים דווקא - אי סלקא דעתך דאף בכור בהמה טהורה פטר. ועוד, דקאמר שם 'דילמא לא הוי עודפים', וקאמר - לא סלקא דעתך, דכתיב (להלן לב, א) "ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'". וקאמר, דלמא אפילו הכי פשוטי הלוים לבהדי פטרי חמורים הוי קאי, דמשמע הכי קאמר, שדרך בהמה להיות לה פשוטים הרבה. והשתא יקשה לך, כיון שצריך פשוטי לבהדי פטרי חמורים, בכורי שה איך נפדו, ולא קאמר רק דפשוטי שה הלוים נגד בכורי בהמה טמאה, ואם כן באיזה עניין נפדו בכור בהמה טהורה של שה. וכבר פרשנו הסוגיא שפיר דלא קשיא הא דקאמר (בכורות ריש ד.) 'אפילו מבכור בהמה טהורה נמי לפטרו', שהוא לפי סברת אביי:

אך קשה, דקאמר שם (בכורות דף ד.) רב ספרא לאביי 'לדידך בן לוי דהוי ליה שה ואפקע - לפקע, דלא הוי ליה שה לא מפקע - לא לפקע'. ואם כן משמע דאף אביי סבר דהוי אפקעתן על ידי שה ולא על ידי בהמתן של לוים תחת בהמתן של ישראל, ויש לומר, דרב ספרא לא בעי למימר עתה אם היו הלוים פוטרים על ידי שה או על ידי בהמתן של לוים, דבין שהיו הלוים פוטרים על ידי בהמתן או שהיו פוטרין על ידי שה פריך שפיר, דאם היו פוטרין על ידי בהמתן של לוים נמי יש להקשות 'בן לוי דהוי ליה בהמות ואפקע - לפקע, דלא הוי ליה בהמות ולא אפקע - לא לפקע'. ולא ירד רב ספרא לחלק אליבא דאביי במאי פטר. אבל רבא מדקדק כך אליבא דאביי, כדי להקשות מבכורי בהמה טהורה:

ועוד יש לומר, דאף אליבא דאביי היו הלוים פוטרים בשה, דכיון דמצאנו בתורה דשה ניתן תחת פטר חמור (שמות י"ג, י"ג), אם כן היה הפקעת הלוים בשה, דאין ענין בהמה טמאה לפטר חמור - שיפקיע בהמה טמאה את פטרי חמורים של ישראל, רק דהוי בעי למימר דלא היה זה דרך פדיון, שיהיה נפדה ויוצא לחולין פטר חמור של ישראל על ידי פדיון שה של לוי. דאם היה דרך פדיון - תו ליכא למילף בקל וחומר דיהיו פטורים פטרי חמורים של לוים מפדיון מקל וחומר דהפקיעו בכורי בהמה טמאה של ישראל, דאין ענין זה לזה, דגבי שה שלהם דרך פדיון היה, ולא שייך זה בבהמה טמאה שלהם שיהיו פטורים בלא פדיון, אלא על כרחך אביי סבר דלאו דרך פדיון היה, רק משום קדושת הלוים אף בהמתן מפקיע קדושת בכור של ישראל, ובלא פדיון:

והשתא מקשה, אם כן על כרחך אתה סובר גם כן דבהמה טהורה של לוים היה מפקיע בכור בהמה טהורה של ישראל מפני קדושת הלוים, ואם כן יהיו עכשיו בכורי בהמה טהורה של לוים פטורים מן הבכורה מקל וחומר; דמה אם הפקיעו בהמתן קדושת בכורי בהמות של ישראל, אינו דין שיפקיעו עצמן. אבל רבא סבירא ליה דלא פטר בהמת הלוים בהמתן של ישראל רק במקום דהוי פדיון, ולא משום קדושת הלוים. ולענין אדם שפטורים הלוים מלפדות בכוריהם - הוי קל וחומר שפיר, דהא באדם יש קדושה ומפקיע, אבל לענין בכורי בהמה טהורה לא אמרינן כך, דלא שייך בהו פדיון, ואין בהם קדושה:

והכי נמי לא דרשינן קל וחומר לענין שתהא פטרי חמוריהם פטורים מן הבכורה, שאם הפקיעו בהמתם פטרי חמוריהן כל שכן שהם פטורין, דהא בהמה טמאה של לוים לא פטר, רק שה דרך פדיון, וליכא למילף מזה קל וחומר דבהמה טמאה שלהן תהא פטורה. וגם כן ליכא למילף דשה שלהן יהא פטור מן הבכורה - דהא הפקיע שה שלהן פטרי חמוריהן של ישראל, דהתם פטר חמור הוא דפטור דרך פדיון, אבל לא בכור בהמה טהורה, שאין בבהמתן קדושה. והשתא כל השיטה נכונה, והכל נכון:

[יט] ושה אחד פוטר וכו'. רצה לומר, דאין פירוש "בהמת הלוים תחת בהמתן" שדוקא כל בהמתן, אבל שה אחד לא, דזה אינו, אפילו לא היה כאן אלא שה אחד פוטר כל בהמות ישראל. ומה שכתב "בהמת הלוים" כולם, כדי לומר לך שאין צריך ליחד ולברר ולומר שהיה תחת פטרי חמורים של ישראל, ולכך כתב סתם "בהמת הלוים", דהשתא אין צריך שום בירור כלל, רק בהמת הלוים תחת בהמתן:

[כ] תדע וכו'. והקשה הרא"ם, דהא בגמרא (בכורות דף ד:) פריך אהא, וקאמר דילמא לא היו עודפים כלל, והוצרך לשנות משינוי דקרא, דקאמר התם; אם כן לכתוב 'בהמת בהמת', או 'בהמתן בהמתן', מאי "בהמת בהמתן", שמע מינה דאפילו בהמה אחת של לוים תחת כמה פטרי חמורים של ישראל. ואם כן קשיא, דלמה כתב רש"י ראיה שהיא דחויה בגמרא. ונראה לומר, דודאי בגמרא שרצה למילף דין זה ששה אחד פוטר כמה בכורים מ"בהמת (ישראל) [הלוים]", ולא מצינו למילף שום דין רק בי"ג מדות (תו"כ ר"פ ויקרא) או מיתור דקרא, דאימא אין הכי נמי היו שוים לגמרי בהמת הלוים ובכורי בהמות ישראל, אף על גב דרחוק שיהיו שוים לגמרי, לכך לא יליף בגמרא מהך סברא, כיון שיש לומר דאין הכי נמי, דלא היה עודף באחד מהם. אבל רש"י כתב לפי פשוטו, דפשיטא אין לפרש כן לפי הסברא, דדוחק הוא לומר שהיה המנין שוה בהם לגמרי: