טור אורח חיים קיג
<< | טור · אורח חיים · סימן קיג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
ברכה ראשונה והיא אבות. תניא: מנין שאומרים אבות? שנאמר: "הבו לה' בני אלים". ומנין שאומרים גבורות? שנאמר: "הבו לה' כבוד ועוז". ומנין שאומרים קדושות? שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו". ופותחים ב"אלהי אברהם", דאמר ריש לקיש: "ואעשך לגוי גדול", זה שאומרים "אלהי אברהם". "ואברכך", זה שאומרים "אלהי יצחק". "ואגדלה שמך", זה שאומרים "אלהי יעקב". יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה", בך חותמין ואין חותמין בכולן. והיא פותחת וחותמת בברוך, מפני שהיא ברכה ראשונה, והאחרות כולן הוו ברכה הסמוכה לחברתה, הילכך אין פותחות בברוך. ואע"פ שאין מלכות בפתיחה, יש אומרים "אלהי אברהם" הוי כמו מלכות, שאברהם המליך אותו על כל העולם, שהודיע מלכותו ואלהותו לכל באי העולם. ויש אומרים, "האל הגדול הגבור והנורא" הוי כמו מלכות, דלאו דווקא לשון מלכות בעינן, כדאמרינן בפרק ב דראש השנה: "שמע ישראל" הוי מלכות.
וכשאומר "ברוך אתה" ישחה, דתניא, אלו ברכות ששוחין בהן: באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה, שלא יבואו לעקור תקנת חכמים, שלא יאמר כל אחד: אשחה בכל מקום שארצה, ונמצא שאין כאן תקנת חכמים. ודווקא בתחילת הברכות וסופן, אבל באמצעיתן יכול לשחות. הילכך אותם שנוהגין לשחות בראש השנה וביום הכפורים כשאומרים "זכרנו" ו"מי כמוך", צריכין לזקוף כשיגיעו לסוף הברכה.
א"ר תנחום אמר ריב"ל: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה. פירוש, שיהיו בולטין הקשרים שבפרקי חוליותיו. עולא אמר: עד שיראה איסר כנגד לבו. פירש"י, שיכרע עד שיראה ב' קמטים, אחד למעלה מן הלב ואחד למטה, וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האי פירש, שיכוף ראשו כאגמון, שאז רואה איסר שמונח כנגד לבו, ולא שישחה גופו וראשו זקוף. רבי חנינא אומר: כיון שנענע בראשו, שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא דמצער נפשיה. פירוש, שניכר שהוא חפץ לכרוע, אלא שמצער עצמו ואינו יכול, כגון שהוא חולה או זקן. וכשיזכיר ה' יזקוף, דאמר רבא בר חיננא סבא משמיה דרב: כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם. מאי טעמא? אמר שמואל, דכתיב: "ה' זוקף כפופים". רב ששת כי כרע, כרע כחיזרא, וכי זקיף, זקיף כחויא. פירש"י: כחיזרא – כשבט שביד האדם, שהאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת, כך כרע במהירות בפעם אחת; וכשהוא זוקף, זוקף בנחת, ראשו תחילה ואחר כך גופו, שלא תראה עליו כמשוי, כמו הנחש, כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט. ורבינו האי ז"ל פירש חיזרא הוא אחד ממיני הקוצים וראשו כפוף, וכן יכרע, שלא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף. וזהו שפירש בפירושו שיראה איסר כנגד לבו.
"האל הגדול הגבור והנורא", אין להוסיף עליו, כדאיתא בפרק אין עומדין: ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: "האל הגדול הגבור והנורא האדיר העזוז היראוי האמיץ החזק". אמר ליה: סיימתיה שבחא דמרך? השתא הנך תלתא אי לאו דאמרן משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו, לא הוה אמרי להו, ואת אמרת כולי האי? פירוש, כשמפליג לומר – מראה דבריו שהגיע לתכלית השבח; הלכך אין לומר אלא כמו שאמרו הראשונים. ופירש ר' יצחק ז"ל, דווקא בתפילה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות; אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. אבל מדברי הרמב"ם יראה שאסור בכל ענין, שכתב: מי שאומר בתחנוניו "מי שריחם על קן צפור" וכו', וכתב אחר כן: וכן לא ירבה בכינויין של שם, כגון שיאמר האל הגדול הגבור והנורא החזק והאמיץ העזוז, שאין כח באדם להגיע עד סוף שבחו. משמע שמפרש אותו בתחנונים, דומיא דההיא דקן צפור, והכי מסתבר לפי הטעם, שאין לחלק בין תפילה לתחנונים.
"וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו", תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאולה, לומר שאף אם תמה זכות אבות – גאולתו לעולם קיימת, שהרי הבטיח בה בשמו הגדול, וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים, כך גאולתנו לעולם קיימת; והכי פירושו: זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם, ואף אם תמה זכות אבות, מביא גואל לבני בניהם למען שמו, שהוא קיים לעולם.
ומראש השנה עד יום הכפורים מוסיפין באבות "זכרנו" ובגבורות "מי כמוך", ודין חזרתם אם טעה בהם יתבאר במקומה בעזר השם:
לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל: דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפילות והברכות וכנגד מה נתקנו, אמרו שבג' ברכות הראשונות יש ק"ז תיבות, לפי שיסודן ממזמור "הבו לה' בני אלים" ובו צ"א תיבות, ומן הפסוק "כי בראותו ילדיו" כדאיתא בפרק ב דמגילה: מה ראו לומר בינה אחר קדושת השם? דכתיב: "כי בראותו ילדיו" וגו' עד "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" וסמיך ליה "וידעו תועי רוח בינה", ובו ט"ז תיבות, הרי ק"ז. וברכה ראשונה יש בה מ"ב תיבות, ולא נתגלה לי טעמם, ואקח מן הבא בידי עד שיודע, ויכולני לומר כנגד "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב ב) שיסודו ממנו, ובו ח' תיבות, וכנגד "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (שם יד) שמשם בא זה המטבע, ובו תשעה תיבות, וכנגד "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו' (שם יח), וזה הוא "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" וגו', ויש בו כ"ה תיבות, הרי מ"ב. ועוד יכולני לומר, כנגד פסוק "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר" וגו' (שם טו) שמשם הוסד "מגן אברהם", ויש בו י"ט תיבות, וכנגד "ואברהם היה יהיה לגוי גדול" וגו' (שם יח) ויש בו י"א תיבות, וכנגד "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" וגו' (ישעיהו נא ב) שיש בו י"ב תיבות, הרי מ"ב. וכנגד שם מ"ב שפירשתי אותו על האבות, ולכן אות הראשונה של ברכה ב' והאחרונה מ', הרי מ"ב:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ברכה ראשונה והיא אבות תניא מנין שאומרים אבות וכו' בריש פ"ב דמגילה (יז:) ופירש"י הבו לה' הזכירו לפניו את אילי הארץ הבו לה' כבוד שמו סיפיה דקרא בהדרת קדש:
ופותחין באלהי אברהם דאמר ר"ל ואעשך לגוי גדול וכו' (בפרק ע"פ קיז:):
ואע"ג שאין מלכות בפתיחתה י"א אלהי אברהם הוי כמו מלכות וכו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק כיצד מברכין (מ:):
ומ"ש וי"א האל הגדול הגבור והנורא הוו כמו מלכות דלאו דוקא לשון מלכות בעינן וכו' כ"כ שם הרא"ש:
וכשאומר ברוך אתה ישחה דתניא אלו ברכות ששוחין בהם וכו' בס"פ אין עומדין (לד.) ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה וכתבו התוס' וא"ת וישחה ומה בכך וי"ל שלא יבאו לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים וכתבו עוד ט"א משום דמיחזי כיוהרא כלומר שמחזיק עצמן יותר כשר משאר הציבור וכ"כ ה"ר יונה:
ומ"ש ודוקא בתחלת הברכות וסופן אבל באמצעיתן יכול לשחות כן משמע מדקתני אם בא לשוח בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה ולא קתני אם בא לשוח בשאר ברכות מלמדין אותו שלא ישחה וכ"כ הר"י בשם המפרשים וכ"כ בהגהות מיימון פ"ה ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל הקשה שבסי' ק"ט כתב שלא יתחיל להתפלל אפי' שיוכל לשחות כשיגיע ש"צ למודים אם לא יהיה מכוין בתפלתו שיגיע לאחת מן הברכות ששוחה בסופן אבל באמצעיתן לא אם לא יהיה מצד ההכרח שצריך לסמוך גאולה לתפלה ובכאן נראה שאומר שיכול לשחות באמצע בכל ענין שירצה ותירץ דלפיכך י"ל שזה דוקא כשהוא שוחה בתפלה מראש ועד סוף יש לו רשות לשחות אבל שישחה באמצע ברכה לתכלית מה זה אין לו לעשות עכ"ל ול"נ דמפשט לשון רבינו משמע ודאי דבכל גוונא יכול לשחות באמצע הברכות שהרי כתב בסמוך הילכך אותם שנוהגים לשחות בר"ה ובי"ה כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשיגיעו לסוף הברכה ומשמע שלא היו שוחים כי אם באותם ברכות בלבד לכך אני אומר דהא ודאי יכול לשחות בין באמצע ברכה אחת בין באמצע כמה ברכות דכל שאינו שוחה בתחלת ברכה או בסופה ליכא למיחש דמיעקרא תקנת חכמים ומ"ש בסי' ק"ט שאם יכול להגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין כשיגיע ש"ץ למודים יתפלל אבל אם אינו יכול להגיע אלא באמצע ברכה לא יתחיל להתפלל אא"כ צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפלה י"ל דהתם טעמא משום דחיישינן דשמא לא יוכל לצמצם שיהיה באמצע ברכה כשיגיע ש"ץ למודים אלא יהיה בתחלת ברכה שאין שוחין בה או בסופה וכשהוא מכוין להגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהם אע"פ שלא יכול לצמצם אם יהיה באמצע ברכה ישחה וש"ד דכיון שהוא מכוין להגיע למקום ששוחין בו חששא רחוקה היא לחוש שמא לא יגיע למקום ששוחין וגם לא יהיה באמצע ברכה אלא יהיה בתחלת או סוף ברכה שאין שוחין בה ועי"ל דאע"ג דיכול לשחות באמצע הברכות לפי שאינו מקום שחייה התם שאני דכיון שכל הקהל שוחים אז אם הוא עומד באמצע ברכה מיחזי כאילו הוא מחויב לשחות במקום ההוא ומאן דחזי להאי דכרע באמצע אותה ברכה אתי למיטעי לשחות באמצע אותה ברכה ומש"ה כל היכא דאכשר ליה לא יתחיל להתפלל על מנת לשחות עם ש"ץ במודים באמצע ברכה:
ומ"ש הילכך אותם שנוהגים לשחות בר"ה ובי"ה וכו' צריכין לזקוף כשיגיעו לסוף הברכה כ"כ התוס' בספ"ק דברכות (יב:) ובפ' אין עומדין (לא.) וכן כתב בסמ"ק וכתב דטעמא דזוקפין בסוף הברכה להודיע שאין כורעין בברכות הללו אלא שנהגו באמצעיתן משום דרחמי נינהו: כתב רבינו ירוחם בנתיב י"א הכורע כשאומר וכל קומה לפניך תשתחוה נ"ל שהוא מגונה כדאמרינן בפ' אין עומדין הכורע בהודאה דהלל ובה"מ ה"ז מגונה וכתב ה"ר יונה בס"פ אין עומדין דה"ה דאין לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים שאין לכרוע אלא דוקא במקומות שתיקנו חכמים:
אמר ר' תנחום אריב"ל המתפלל צריך שיכרע וכו' עד והוא דמצער נפשיה בפרק תפלת השחר (כח:) והרי"ף והרא"ש כתבו כל זה בסוף פ' א"ע:
ומ"ש רבינו ופירש"י שיכרע עד שיראה ב' קמטים וכו' אינו מבואר יפה בדבריו וז"ל רש"י איסר ב' קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע וכתב ה"ר יונה פירש רש"י דכ"כ צריך לשחות שחבירו העומד כנגדו לא יוכל לראות כנגד לבו אלא שיעור איסר והערוך פירש כשכופף אדם מתקפל טבורו בתוך מעיו ונראה הסחוס והוא צפו"נפש שבשילהי החזה באמצעיתו בולט והוא כשיעור איסר וכתבו ג"כ הר"י:
ומ"ש ורבינו האי פירש שיכוף ראשו כאגמון וכו' כתב הרשב"א וז"ל פירש רבינו האי שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לב' חלקים ויכופנה כשהיא מוצגת וזהו שכתב רבינו בסמוך אצל מה שפי' רבינו האי בכרע כי חיזרא וזהו שפי' בפירושו שיראה איסר כנגד לבו: כתוב בהגהות אשיר"י בפרק תפלת השחר הכורע כיון שהרכין ראשו ומראה כורע דיו ומיהו מאן דטרח וכורע טובא טפי עדיף ואין לשוח כ"כ עד שיהא פיו כנגד חגורו של מכנסים עכ"ל וגם התוס' כתבו בספ"ק דברכות בשם הירושלמי שלא ישוח יותר מדאי וכ"כ סמ"ג וסמ"ק וכ"כ הגהות מיימון בפ"ה וכ"כ בא"ח ואע"פ שבסי' קכ"ז כתוב הירושלמי הזה לענין מודים דרבנן מדברי הספרים הנזכרים נראה שמפרשים אותו גם לכל כריעות שבתפלה:
וכשיזכיר ה' יזקוף דאמר רבא בר חיננא סבא משמיה דרב כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם וכו' עד זקיף כחויא בסוף פ"ק דברכות (שם):
ומה שפירש בשם רבינו האיי כתב הרא"ש שם:
האל הגדול הגבור והנורא אין להוסיף עליו כדאיתא בפרק אין עומדין (לג:) ההוא דנחית וכו' כתב הרמב"ם בספר המורה ח"א פ' צ"ט על זה המאמר לא אמרו משל למלך ב"ו שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו יתברך יותר מאלו השלמיות אשר ייחסו לו כי הם ממיניו ואין הענין כן כמו שביארנו במופת אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף להורות שאלו שהם אצלנו שלמיות אין אצלו יתברך ממינם דבר אלא כולם חסרות בחקו יתברך כמ"ש וביאר בזה המשל והלא גנאי הוא לו:
ומ"ש רבינו בשם ר"י דדוקא בתפלה קאמר אבל בינו לבין עצמו לית לן בה כ"כ שם הרא"ש וכן דעת בעל שבולי הלקט וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שטעמו של ר"י שפי' דדוקא בתפלה קאמר וכו' מפני שכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו ואומר תוארים נראה שאינו אומרם אלא לפי שאלו התוארים צריכים לבקשתו משא"כ בתפלה שהרי בזאת הברכה הראשונה לא באו בכאן התוארים אלא כדי להזכיר שבחו של השם ית' שהרי עדיין אין אנו שואלים שום צורך והרשב"א כתב בשם רבינו האיי כפי' ר"י וז"ל כתב רבינו האיי דה"מ בתפלה שאין מקלסין בתפלה יותר מדאי אבל בחוץ התפלה כ"ז שאינו טועה יקלס ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ט מה"ת ובספר המורה ח"א פ' נ"ט האריך בזה לגנות המשוררים והמליצים המרבים בתוארים לשי"ת ונראה שנהגו העולם כדברי ר"י דאילו לפי' הרמב"ם יש ליזהר מלומר מה שכתב בכתר מלכות כי אתה אחד ואתה חי ואתה גבור ואתה קיים ואתה גדול ואתה חכם ואתה אלוה וכן כל התוארים שכתובים בבקשת שמע קולנו ולא ראינו ולא שמענו מי שנמנע מלאמרם : וכתב ה"ר יונה על ההוא דנחית וכו' י"מ דדוקא בשמות התואר כגון אלו אין לו להאריך אבל בדברים של שבח אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור ונראה שאפי' בזה הענין אין לו להאריך על מה שתקנו חז"ל יותר מדאי דהא אמרינן (מגילה יח) כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם ואפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכות שכל הברכות הם תואר כגון מחיה מתים רופא חולים גואל ישראל אבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום. והנכון כדי לצאת מספק זה שמי שירצה להאריך בשבח המקום ב"ה שיאמר אותו בפסוקים וכיון שאומר פסוקים אם משבח למקום דרך קריאת הפסוקים אין בכך כלום עכ"ל: מצאתי כתוב על שם הרא"ה אע"ג דשתיקותא מעליותא כלפי שמיא ה"מ באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא כגון אדיר ונורא ואמיץ דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה אבל לספר נפלאותיו ונסיו וגבורותיו כל המוסיף ה"ז משובח וזהו כל ספר תילים בתשובות ע"כ: כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה מי"ח והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהן כמנין תיבות הברכה וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה ואח"כ נ"ל שאין לו יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים י"ח בענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין וא"כ המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאו ולא לזולתו ולמה נטריח על הסופרים לכותבו:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ברכה ראשונה והיא אבות תניא מנין שאומרים אבות וכו' בפ"ב דמגילה (דף י"ד) ונראה דרבינו ה"ק דמה שקבעו דברכה ראשונה תהא באבות הוא מדתניא מניין שאומרים אבות וכו' אלמא דסדרן כך הוא אבות תחלה ואח"כ גבורות וקדושות ומה ראו לומר בינה אחר קדושה וכו' כדלקמן בסי' קט"ו א"כ בעל כרחך דברכה ראשונה היא אבות:
ופותחים באלהי אברהם וכו' פירוש לא אחורנית תחלה יעקב ואחר כך יצחק ואחר כך אברהם כמ"ש הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' אלא פותחים באברהם כדאמר ריש לקיש וכו' והיא פותחת וחותמת בברוך ומפני שהיא ברכה ראשונה ואחרות כולן וכו' כנ"ל:
ודווקא בתחלת הברכות וסופן אבל באמצעיתן יכול לשחות הר"י אבוהב הקשה מדברי רבינו שכתב כאן שהם סותרים למ"ש בסי' ק"ט וכתב תירץ על זה וב"י הקשה על תירוצו ופי' לתרץ הקושיא בשני יישובים ואני אומר שאין כאן קושיא ולא צריך תירוץ כי הפשט בתוס' והנמשכים אחריהם הוא מבואר וברור למעיין בהם במעט עיון וע"ל בסימן ק"ט לשם כתבתי בזה בס"ד:
ומ"ש הלכך אותם שנוהגים לשחות וכו' צריכין לזקוף כשיגיע לסוף הברכה לאו דוקא בסוף הברכה אלא ה"ה בתחלת הברכה שלאחריה כמ"ש תחלה ודוקא בתחלת הברכות וסופן. וא"ת כשכורע באבות כשאומר זכרינו אמאי צריך לזקוף בסוף הברכה הלא דינא הכי הוא שיהא שוחה באבות תחלה וסוף וי"ל דצריך לזקוף מעט בסוף זכרינו כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב שחייב לשחות בסוף ברכת אבות וכך פי' בהגהות ש"ע:
ופירש"י שיכרע עד שיראה ב' קמטים וכו' כך הוא בפירש"י פת"ה (סוף דף כ"ח) אבל ה"ר יונה בס"פ אין עומדין כתב נוסחא אחרת בשם פירש"י שצריך לשחות כ"כ עד שחבירו העומד כנגדו לא יוכל לראות כנגד לבו אלא שיעור איסור עכ"ל רצונו לומר דכשהאדם זקוף אז חבירו העומד כנגדו רואה בו כל מה שהוא כנגד לבו אבל כששוחה אז הראש מפסיק בינו לבין חבירו ואמר שצריך לשחות כל כך עד שחבירו לא יוכל לראות כנגד לבו אלא שיעור איסר ולפ"ז יראה קרינן בציר"י:
ומ"ש ורבינו האי פירש שיכוף ראשו כאגמון וכו' שאז רואה איסר שמונח כנגד לבו פירוש שהשוחה עצמו רואה איסר שמונח בארץ כנגד לבו כ"כ הרשב"א וה"ר יונה שמונח בקרקע וכו' בדברי רבינו האי. ונראה לי דצריך להגיה תיבת בקרקע בספרי רבינו. ר' חנינא אומר כיון שנכנע בראשו וכו' ובס"א כיון שנענע בראשו וכו' והוא הנכון וכך הוא בגמרא בספרים שבידינו ובאלפסי ובאשיר"י. ודין איסור שחייה יותר מדאי יתבאר בס"ד לקמן בסי' קכ"ז וז"ל סמ"ק ולא ישחה יותר מדאי שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ"ל:
דרכי משה עריכה
(א) ואין להקשות מהא דכתב לעיל סי' ק"ט שלא התחיל להתפלל אא"כ יגיע למקום ששוחין שם כשיגיע ש"ץ למודים משמע הא באמצע הברכה אסור לשחות עם הציבור די"ל דאע"ג דמותר לשחות באמצע הברכה מ"מ הואיל ואינו מחוייב שם לשחות ישכח בתפלתו ולא ישחה עמהן. אבל כשמגיע למקום שמחוייב לשחות ישחה עמהן מצד חיוב תפלתו. ומהרי"א וב"י תירצו קושיא זו בדברים אחרים ונ"ל דחוקים ולא כתבתים. כתוב במהרי"ל כשהיה אומר ולירושלים וכן בונה ירושלים היה משתחוה למזרח ואינו נכון שהרי אסור לכרוע בסוף הברכה רק באבות והודאה:
(ב) ואע"ג דבסוף אבות צריך לשחות מ"מ צריך לזקוף תחילה כדי שיהא נראה כשחוזר ושוחה דמשום החיוב הוא שוחה משא"כ אם לא זקף תחילה רק היה שחוי כמו באמצע ברכה אז לא היה יוצא ידי הכריעה שבסוף כן נ"ל:
(ג) וכ"כ באגור שנהגו כדברי ר"י וע"ז סמכו לומר תחינת עננו ה' עננו המסודר באל"ף בי"ת וכל אות תואר בפני עצמו והרבה תפלות כדומה לאלו: