בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ג/דרוש ג

דרוש הקודם • בני יששכר • מאמרי חודש אדר • מאמר ג דרוש ג • דרוש הבא

דרוש ג'

במדרש (תנחומא תצא ה'): "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז), זה שאמר הכתוב: "זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם" (איוב יג, יב). אמר הקב"ה לישראל: אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה – הוו זהירין בהם; אחת כאן, ואחת – "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז, יד). אם עשיתם כך, תהיו בניו של אברהם שהמשיל עצמו באפר, שנאמר: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). ואם לאו, לגבי חומר גביכם, התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים בחומר ובלבנים, עכ"ל המדרש.

והנה אומר דרשוני וחיו (והנה המשכיל בדרוש הב' יוכל לפרש המדרש הזה, אבל אף על פי כן אשוב ידי לעמוד על המחקר בפרטות הדקדוקים). א. מאי הוקשה לו, שהוצרך לומר: זה שאמר הכתוב? ב. אומרו: אותן ב' זכירות וכו' הוו זהירין בהם, הא תינח הזכירה הזאת, זכור את וכו', היא הנצטווית לנו; אבל כי מחה אמחה וכו' הנה הוא בהבטחת השם יתברך, לו דומיה תהלה ואנן מה אית לן למיעבד? ג. אומרו: הוו זהירין וכו', לשון זהירות על פי הרוב יפלו על מצות לא תעשה, לא על מצות עשה, וכמו דתנינן בברייתא דר' פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ, ב) כי זהירות מביאה לידי זריזות (כפי הפירוש של הרב בעל מסילת ישרים, הן אמת שיש כמה גירסאות בזה). ד. אם עשיתם כך תהיו בניו של אברהם וכו', הלא בין כך ובין כך בניו אנחנו. ה. שהמשיל עצמו באפר, למה מייחסו בתואר הזה דייקא? ו. ואם לאו התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים, הלא אחר צאתנו ממצרים היה המעשה ובאת לנו הציווי, וכבר הבטיחנו יוצרנו: "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג):

ואען ואומר: אם עיני שכל לך, תתבונן מה שאמר הכתוב: "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ). דהנה ראשית כל המידות שבאדם, אהבה יראה התפארות וכו', ראשית לכולן הוא הדעת, שהדעת הוא המביא לפועל המידות, הוא הממוצע בין השכל והמידות. והנה ידעת כי זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שיש שיעור בקומת הקדושה בקודש, כמו כן בשיעור קומת הס"א הסטרא אחרא. והנה ישראל במצרים היו בגלות, היה הדעת בגלות, "לא ידעו את ה'", והיו נוטים אחרי הדעות הכוזבות של מצרים, כסברתם שכל ההנהגות הם בטבע המזלות, כנודע. על כן בימי צאתנו מארץ מצרים נצטוינו ליקח טלה, ראש המזלות, לעבודת יוצרנו צור ישועתנו, להורות שכל כוחות המזלות והטבעיים נתונים תחת השגחתו יתברך שמו. על כן גאולתנו מארץ מצרים נקרא גאולת הדעת. זהו שאמר השם יתברך בכל פעם: "וידעתם כי אני ה'", "וידעו כי אני ה'":

[הגהה: כבר נכתב אצלנו במקום אחר, אנ"י נקרא לבושי המלך כביכול, אותיות הקודמות^[1] והמאוחרות^[2] לשם הוי"ה בגימטריה אנ"י, להורות, אפילו בהסתר פני המלך כביכול במלבושיו, אנ"י אני הוא. ותתבונן מה שאמר המשורר: "הסתרת פניך הייתי נבהל" (תהלים ל, ח), אפילו הסתרת פניך "הייתי נבהל", הנני מבין אשר כביכול אור פני מלך מוסתר במלבושיו, נבה"ל בגימטריא אנ"י הוי"ה, אור לבנ"ה:]

והנה אחד היה אברהם, אשר דורו היה דור הפלגה, נמשכו אחר הנהגת הטבעיים ואמרו לאל "סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו" (איוב כא, יד), ויקרא שם אברהם בשם ה' ופרסם אלקותו יתברך שמו והשגחתו, ויפן אליו ה' ברחמים והבטיחו: "כי ידעתיו" (קבעתי בו בחינת הדעת) "למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך ה'" (בראשית יח, יט), כמו שיהיה במהרה בימינו ומלאה הארץ דעה וכו'. והנה כל הגליות הוא מחמת שאין שלימות הדעת, כי השיעבוד הוא מצד החומר, על כן האדם משעבד את הבהמה וחיה החזקים ממנו, להיות האדם בן דעת, והמה חסרים הדעת, מגיע להם שיעבוד. מזה תשכיל כי השיעבוד מצד החומר בחסרון הדעת, והחירות היא מן הדעת, מי שהוא בעל דעת נקרא בן חורין:

[הגהה: ולא יקשה לך מה שכתבתי במקום אחר, אשר רק במצרים היה גלות הדעת, וכבר יצאנו מזה לחירות עולם, וגלויות אחרות הם גלות המידות. כי אם עיני שכל לך תבין, במצרים היה גלות בחינת הדעת הכללי, ובגליות אחרות – גלות הדעת המתלבש במידות, כמא דאת אמר: "ובדעת חדרים ימלאון" (משלי כד, ד). ותתבונן העניין, במצרים לא ידעו מציאות השם, ובגליות אחרות העיקר להתחזק הדעת, להאמין בהשגחה הנפלאה המלובשת בכל הדברים הנעשים, הבן הדבר מאד:]

והנה זה עניין קליפת עמלק, נקרא "ראשית גוים" (במדבר כד, כ), הוא הדעת דס"א דסטרא אחרא (וכבר אמרתי לך, הדעת נקרא ראשית), הוא הדעת הרע, אמונות הכוזביות, חכמות החיצוניות מהדעת שבס"א. "ורם לבבך" (דברים ח, יד) (ר"ם בגימטריא (עמל"ק,), ואגג אמר: אכן סר מ"ר המות (שמואל א טו, לב)) [הגהה: על כן תקנו חז"ל ימי הנסים ר"מ שעות, ח' ימי חנוכה, ב' ימי פורים, ולא נתבטלו בביטול מגילת תענית, להורות כי ר"ם על על כל גוים ה' (תהלים קיג, ד) והבן], "ושכחת את ה' אלקיך אשר הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח).

והנה בצאת ישראל ממצרים, מגלות הדעת הכללי, הנה על אומרם אחר כך: "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז), על ידי חטא זה בא עמלק והתעורר קליפת הדעת הרע המוטבע במידות. ועד היום, כל הדעות הרעות ואמונות הכוזביות וחכמות החיצוניות הוא מן ער"ב ר"ב בגימטריא דע"ת, שהם מבחינת עמלק, כי חמישה מינים אינון בערב רב: עמלקים רפאים וכו', כמבואר בזהר. וקיימין כלי חמס על ישראל, כי אומרים: "עזב ה' את הארץ", ער"ב ר"ב בגימטריא דע"ת כנ"ל. הם שאמרו "כי זה משה" (דעת הקודש) "האיש" וכו' "לא ידענו" וכו' (שמות לב, א), (וכן בכל האומות, כל היועץ עלינו עצות רעות הוא מקליפת עמלק, דעת שבס"א). והנה כאשר אנחנו מקיימין מצות "זכור וכו' לא תשכח", תופר עצתו, והוא מן עיטין דאורייתא, הבן:

והנה האדם בעולם הזה בעשיה, בטבעו נוטה דעתו אחר החומר, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב). אבל האדם צריך לעשות את שלו, להתבונן תמיד בדעתו בגדולת הבורא והשגחתו ויכולתו ורוממותו, ובתורתו ומצוותיו. והגם שהחומר בטבע מושכו בכל פעם להתבונן בדעתו בעכירת הבלי עולם הזה ותאוותו, הנה הש"י יראה ללבב, תשוקת האדם להכניע החומר ולהגביר הדעת הקדוש, הנה יפן אליו ברחמיו ויאר אליו פניו, עד שיתבטלו ממנו התאוות הרעות מן החומר ותאיר לו אור הנשמה, עד שלא יישן כי אם על יצועי אהבתו ויראתו יתברך שמו; וכמו שעשה הש"י לאברהם אבינו [כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה לט א)]: הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו, אני הוא בעל הבירה. הוא הנרצה "לך לך מארצך" (בראשית יב, א), מארצותך. נמצא האדם יעשה את שלו, והקב"ה יעזור לו ברחמיו [עיין בט"ז בהתחלת השו"ע (או"ח א' ס"ק א): יתגבר כארי וכו', ועיין שם בפרי מגדים]. וזהו הנרצה בצוואת דוד לשלמה בנו: "דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם ובנפש חפיצה כי כל לבבות דורש ה' וכו' אם תדרשנו ימצא לך" וכו' (דברי הימים א כח, ט), וכן הבטיחנו הש"י בתורתו: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" וכו' (דברים ד, כט). והוא הנרצה במצות מחיית עמלק, צונו הש"י: "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט), וכתיב (שמות יז, יד): "כי מחה אמחה את זכר עמלק"; היינו באיתערותא דלתתא (כשאנחנו נעשה מה שהוא כח בידינו לעשות), אזי איתער עובדא לעילא, "כי מחה אמחה" וכו':

ומעתה נבא להתבונן במדרש הנ"ל, זכור את וכו', משמע שיש כח בידינו לגמור את כל המצוה (מחיית הדעת הרע); והא כתיב כי מחה אמחה וכו' מלחמה לה' בעמלק, משמע שהעניין הזה תלוי בהש"י? אזי מתרץ, זהו שאמר הכתוב: זכרוניכם (לשון רבים, אם תקיימו אותן ב' הזכירות, היינו אם אתם תעשו את המוטל עליכם – תגרמו ותפעלו שאני אעשה את שלי, אם כן מיקרי שאתם מקיימים ב' זכירות), משלי אפר [תהיו בניו של אברהם, הוא הלוחם הראשון בקליפת עמלק, שהוא הודיע הדעת הקדוש: "ויקרא שם אברם בשם ה'" (בראשית יג, ד), והיה משתדל לבטל הדעות הרעות וכו', והבטיחו הש"י: "כי ידעתיו" וכו'. ואמרם] שהמשיל עצמו כעפר [כאפר], דהנה דעת הרע הוא בלי האמין בהשגחתו, באמור חס ושלום: "עזב ה'" וכו'. והדעת הקדוש הוא פרסום אלקותו, בהאמין שאין לך רפרוף עין בזולת השגחתו, המאמין הזה הוא בטל לרצונו, והוא דמיון יסוד העפר, אין לו פעולה מעצמו, רק מה שפועלים בו יסודות אמ"ר אש מים רוח, ולזה המשיל אברהם אבינו את עצמו לעפר, הבן. ואם לאו – לגבי חומר גביכם, התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים, שזה היה עיקר השיעבוד במצרים, גלות הדעת, ובהעדר הדעת הוא השיעבוד הבא מצד החומר, וכמו שכתבנו לעיל:

ומעתה לא יקשה לך, האיך הש"י מצוונו למחות את עמלק הדעת הרע? והלא זה הדבר תלוי בהש"י, ואין כח באדם החומריי למחות מכל וכל חומריותו שהוא נוטה אליו בטבעו בעולם הזה, וכתיב: "כי מחה אמחה" וכו'. אך הא לך ראיה מאברהם אבינו, הוא עשה את שלו, והש"י פנה אליו ברחמים ואמר לו: "לך לך מארצך", מארצותך, וכן הבטיח על בניו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך ה'". על כן הש"י מצוונו: "זכור וכו' תמחה את זכר עמלק", וכל לבבות דורש ה', אם נדרשהו ימצא לנו ויקיים הוא יתברך שמו בעצמו המצוה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק", בביטול שם עמלק וזכרו, ודעות הרעות ואמונות הכוזבות וחכמות החיצוניות, והערב רב המינים והמוסרים והאפיקורסים, ושנתנו חיתתם בארץ החיים המטילין אימה על הצבור שלא לשם שמים, ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים במהרה בימינו אמן:

1. טדהד
2. כוזו